קשת של משאלות
קשת גרייסמן הייתה אישה משעממת. אחרי שחצתה את גיל השלושים של חיים מלאי תהפוכות, היא החליטה כי עליה להיות האישה הכי רגילה ומשעממת עלי האדמות, ולו כדי לקבל קצת שקט ושלווה. כל דבר בלבוש שלה היה רגיל, החל מהתספורת וכלה בנעליה, שהיו כיאה לצו האופנה המקובלת בעבודה.
עקביה, בגובה של 5 סנטימטר בדיוק, נוקשים בקול רם בעודה הולכת במסדרון. היא לבושה במכנס שחור שנראה מחויט אף על פי שהוא עשוי מכותנה, כי אין סיכוי בעולם שהיא מגיעה עם בגד שאינו מתאים לקיץ החם בחוץ. החולצה החומה שלה מעט צמודה, עם צווארון מקופל בקפידה לפי צו האופנה, והכל מבד נושם שעוד איכשהו נסבל במזג האוויר היבש השורר כרגע בכל מקום.
ההליכה בין הרכב שנמצא בחניה תת קרקעית אך נטולת כל מיזוג עד למשרד שלה כמעט בלתי נסבלת. למרות זאת, היא הולכת באלגנטיות, לא מתנשפת, ומתיישבת במקומה על יד הדלת של משרד המנכ"ל. יש לה פינה נחמדה מאוד ומבודדת מאוד, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
לקח לה המון שנים להגיע למשרה הבכירה שבה היא נמצאת היום. היא כמעט עשור בחברה, עובדת מצטיינת במשך כמעט ארבע שנים, והיא שמחה. בתור מסיימת תואר ראשון במנהל עסקים, אחרי שאף עסק לא רצה אותה בגלל ציוניה הממוצעים, היא הייתה מוכנה ללכת לעבוד בכל משרה. כשפתאום חזרו אליה והציעו לה משרה של מזכירה זוטרה עם אופציות קידום מהירות, היא לא הססה ולו לרגע.
בתור יד ימינו של המנכ"ל לחברת משקיעים, היא מרוויחה לא רע. יש בה חלק קטן שלוחש לה שהיא קודמה לתפקיד אחרי זמן קצר כל כך כי הוא חש כלפיה רגשות שסותרים את יחסי עובד – מעסיק, אך אם אי פעם רמז לכך, היא התעלמה ממנו בבוטות. היא יודעת שאלו השמועות במשרד, היא מזהה את המבטים. אולי זה חלק מהסיבה למה היא כל כך אוהבת את הפינה הקטנה והשקטה שלה, רחוק מעיניים חטטניות ורכילויות משרד משעממות.
היא מתיישבת בכיסא הנוח שלה ופותחת את המחשב. השעה עוד לא שמונה וחצי, אבל היא כבר מוצפת בעבודה שלא סיימה אתמול, כשקמה מכיסאה בשמונה בערב. אולי הסיבה האמיתית לקידום שלה זה המסירות לעבודה, שחוץ מפעם בשבוע בו היא יוצאת להתאמן, היא תמיד נשארת אחרונה בקומה.
בשעה תשע בדיוק היא מסיימת לעבור ולסכם את כל המיילים מאתמול, כולל מיילים חדשים מהבוקר. רובם הגדול הם חברות או אנשים שמחפשים משקיעים ויש להם רעיונות שעברו את הסינון הרגיל, ודורשים אישור והתעניינות מצד המנכ"ל. היא כבר מכירה את סדר היום לבוריו, ולכן שולחת את הדפים להדפסה וקמה להכין קפה. היא שותה נטול, הוא שותה עם שניים סוכר. היא בדיוק מניחה לעצמה את הכוס בעמדה כשדלתות המסדרון נפתחות.
"קשת, כמובן. או, את פשוט מלאך." דניאל מקבל בשתי ידיים את ספל הקפה שהיא כבר מושיטה לו ולוגם לגימה ארוכה. "תבורכי. אני מניח שהסיכומים שלך – ?"
"כבר במדפסת שלך, אל תדאג." היא משלימה אותו, מחייכת בנימוס. דניאל הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, בעל שיער מאפיר בצדדים וקמטי דאגה מסביב לעיניים. הוא לא מזמן הפך לאבא לתאומות, ונראה שהלילות מדירים שינה מעיניו. "אגב, קשת, יש איזה בחור אחד שלא מפסיק להציק לי בנוגע להשקעה בחברה שלו," הוא זורק באגביות בעודו נכנס למשרדו. "זה הגיע כבר להטרדה – הוא השיג את המספר האישי שלי. אני שולח לך את הפרטים, בבקשה תפגשי איתו ותודיעי לו שאם ימשיך כך אנחנו ננקט באמצעים משפטיים, טוב? זאת המשימה הכי דחופה שלך להיום. כשתסיימי תוכלי לחזור לעיסוקים אחרים."
היא נושכת את שפתיה, מחזיקה את דלת המשרד שלו פתוחה. "אתה בטוח? כי יש לך הרבה פגישות היום שביקשת שאשתתף כדי לסכם אותם." היא לא רוצה להתעמת עם אנשים. הצבת גבולות אף פעם לא הייתה החוזקה שלה. אולי בגלל זה נישואיה הסתיימו בצורה מכוערת כל כך.
"אז תדחי לי את הפגישות לשעה שלוש היום, אחרי ארוחת הצהריים. מה שלא יכנס בלו"ז יצטרף לפגישות של מחר. ליה ואביגיל היו ערים כל הלילה, ואשתי חזרה רק מאוחר… אני צריך בוקר שקט. וזה אומר שאני צריך שתטפלי במטרידן הזה כמה שיותר מהר. סבבה?"
היא עוד חושבת על היום שבו הראה לה תמונות של התינוקות. ידיהם הקמוצות והעור המקומט כיווצו את ליבה. "מה? כן, כן, בטח." היא מתנערת. "אין בעיה." בחיוך מעושה היא סוגרת את דלת המשרד הכבדה. בצעדים כבדים היא הולכת למקומה, פותחת את האימייל ומרפרשת עד שהפרטים שדניאל שלח אליה מגיעים.
בעודה מחייגת למספר, היא מתפללת בליבה שלא יענה. אולי הבחור נקלע לאיזה תאונת דרכים, או שפתאום סבתא שלו נפטרה והוא החליט שהעסק שלו גרוע. הכל, רק שלא תצטרך להתעקש על עיקרון בסיסי כמו פרטיות עם בן אדם משוגע.
"הלו?" קול עליז נשמע מהקו.
"שלום, מר סיקוביץ'? מדברת קשת גרייסמן, אני המזכירה של מר סנדר מהחברה טי-אל-די. אני – "
"באמת? זה פשוט נהדר! כבר חששתי שלא תתקשרו אלי, את יודעת, חשבתי שחציתי את הגבול כשכתבתי למר סנדר בשעות מאוחרות, אבל אני באמת משוכנע שהרעיון שלי הולך לשנות את העולם! תקשיבי, אני כל כך שמח שנתתם לי הזדמנות. בואי נקבע פגישה ל… נגיד עוד חצי שעה? בבית הקפה החמוד ההוא מחוץ לחברה, איך קוראים לו, ירוק מהטבע?"
היה קשה להבין איך קול כל כך עמוק מסוגל להוציא כל כך הרבה מילים בשנייה. מיה בקושי הספיקה לאשר את שם המסעדה חלושות לפני שהברבורים התחדשו.
"זה לא למה התקשרתי, מר סיקוביץ' – "
"תקשיבי, בואי נדבר פנים אל פנים. אני אתקשר לקבוע מקום עכשיו, מקום שקט כדי שאף אחד לא יגנוב לי את הרעיון, כן? אני עובד על להוציא על זה פטנט. מעולה, אז ניפגש שם? נהדר, לא יכול לחכות! תודה שהתקשרת קשת!" ובעליזות זו, הקו נותק.
אחרי כמה נשימות עמוקות, ותרגיל מדיטציה אחד שלמדה בחוג יוגה אי שם לפני כמה שנים, קשת גמלה בליבה ההחלטה שהיא תדפיס את המסמכים המשפטיים עכשיו, ותגיש לו אותם פנים אל פנים. תחתוך את זה חד, בצורה חלקה וברורה. היא תדבר עכשיו עם עורך הדין של החברה, שיוציא מכתב חתום רשמי. היא תיגש לבית הקפה, אפילו לא תתיישב, ישר תושיט לו את המסמכים ותלך.
חצי שעה עברה ביעף וקשת מוצאת את עצמה יורדת במעלית וחוצה את הרחוב למסעדה. יש בידיה קלסר מתויק היטב, נחישות והמון תפילה שהאירוע יסתיים כמה שיותר מהר כדי שתוכל לחזור למשרד הנוח שלה במזגן. הלחות מעיפה קווצת שיער קטנות מהגולגול המהודק שלה, גורם לה להיראות פרועה מדי.
במסעדה הקירור נעשה בעיקר על ידי מאווררים הפרושים מעל כל שולחן, וזה לא תורם למצב רוחה. היא מישרת את בגדיה המגוהצים להפליא וניגשת למארחת, בחורה בגיל העשרה עם סומק מודגש יתר על המידה.
"הזמנת מקום?" היא שואלת בקול מאנפף.
לפני שהמזכירה מספיקה לפצות פה היא קולטת נפנוף בזווית עינה. גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו יושב על יד השולחן המרוחק ביותר במסעדה, בעל חיוך רחב מסמן לה לבוא אליו. באנחת רווחה היא מראה למארחת שיש לה איפה לשבת והולכת לשולחן שלו.
הדרך לשם נראית לה ארוכה במיוחד, ועם זאת לא ארוכה מספיק כדי שתספיק לשנן שוב את המשפטים שבנתה לעצמה בראש כשתפגוש את אותו סטוקר מוזר. היא מניחה את הקלסר על השולחן בדיוק כשהוא מתחיל לדבר.
"קשת, נכון? וואו, אני ממש מתרגש. בטח רואים, הא? השקעתי בפרויקט הזה מעל ומעבר, ואני בהחלט מצפה לעבוד איתכם ביחד. הזמנתי לך קפה, אני מקווה שזה בסדר. הוא ללא סוכר, כי יש פה שקיות על השולחן, רואה?" הוא מנופף בקופסת השקיות המסודרת של המסעדה. "בכל מקרה אם תרצי אפשר להחזיר. שבי, שבי, אני מצטער, לא הצגתי את עצמי כמו שצריך, למרות שאני מניח שאת כבר מכירה אותי. ליאם סיקוביץ', נעים להכיר." הוא מושיט את ידו, והיא בלית ברירה מתיישבת ולוחצת אותה.
"אני קשת, כמו שדיברנו בטלפון. מר סיקוביץ' – "
"ליאם, אני מתעקש. להיקרא 'מר סיקוביץ" מרגיש לי מוזר ורשמי מדי."
היא מחייכת בנימוס. "אז, ליאם. אני פה כדי להביא לך כמה מסמכים." היא מחליקה את הקלסר אליו. "אני רק מעבירה את המסר של החברה, אבל המעשים שלך במהלך השבוע האחרון חצו גבולות פרטיים ואם לא יפסיקו גם יענו באמצעות מעשים משפטיים. אני מבינה את ההתלהבות…" קולה דועך כשהיא מביטה בפניו הנפולות.
יש כמה רגעים של שתיקה כשהוא מדפדף בקלסר. "אני – אני מבין. כמובן. אבל קשת – את בטוח יש לך איזה שהיא השפעה על ההחלטות בטי-אל-די, לא? לא תוכלי לשכנע את דניאל – "
"מר סנדר." היא מתקנת בנוקשות.
"כן – כן כמובן, לא התכוונתי להיות לא מכבד. לא תוכלי לדבר עם מר סנדר לגבי הרעיון שלי? אני אראה לך אותו, את ישר תשתכנעי, אני מבטיח. תקשיבי, כמה זמן פנוי יש לך עכשיו? אני מבטיח לשנות את דעתך, ואם לא אצליח, אני מבטיח להפסיק כל קשר אתכם. מה את אומרת?"
היא סוף סוף אוזרת אומץ להתבונן בו מקרוב בפעם הראשונה. בחור בעל שיער חום עמוק, כמעט אדמוני, מגולח למשעי. הוא מרכיב משקפיים ללא מסגרת, והחולצה שלו היא חולצת פסים מכופתרת. משהו במבט שלו, הכמעט מתחנן, גורם לה להסכים. היא אומרת לעצמה שהיא פשוט תסרב להצעה שלו, והוא יעמוד במילתו ויפסיק להציק לדניאל.
"אין לי כל כך הרבה זמן היום, אבל אני מניחה שאוכל להקציב לזה מעט – "
הוא זורח, כמעט מילולית. "באמת? זה נהדר! יופי, אז אני אתחיל בלהסביר קצת מה גיליתי, ואז אשתמש בו עליך. אם לא תשתכנעי שזה משנה עולמות, אני צנצנת, באמת. ובכן, אני מקווה שאת יושבת – כמובן שכן, את מולי – אבל אני מקווה שאת מחזיקה חזק, אני גיליתי, קסם."
קשת ממצמצת כמה פעמים באיטיות. "סליחה?"
הוא מרים את ידו כמו כדי לעצור אותה מלהמשיך לדבר. "אני מדען, כן? אבל גיליתי משהו שאי אפשר להסביר בחוקי הטבע. יצרתי קופסא, שאליה את לוחשת את משאלת ליבך. והיא מגשימה אותה. נכון זה מטורף? זה עובד רק פעם אחת לכל בן אדם, אז זה בהחלט צריך שיפור, אבל אני לגמרי בכיוון. רוצה לנסות?"
עכשיו קשת מבינה למה היא אף פעם לא ראתה את השם של הבחור מולה מקודם. הרעיון שלו בטח לא עבר את הסינון הראשוני מבין כל ההצעות, כי זה היה פשוט משוגע לגמרי.
"אני… מניחה שכן? ואם זה לא יעבוד, מבחינתי אנחנו סיימנו כאן, כן?"
הוא מהנהן בהתלהבות. "כמובן, כמובן. אבל אם המשאלה שלך כוללת אדם אחר, היא צריכה להיעשות בקרבת אותו אדם כדי שזה יעבוד, בסדר?"
ליבה של קשת מחסיר פעימה. "אם כך, אנחנו לא כל כך קרובים… אתה רוצה שנסע למקום? זה מחוץ לעיר, נסיעה באוטובוס של חצי שעה." היא מתחילה להתרגש, אף על פי שאין ממה. הרי הכל זה שטויות, אין מצב שזה אמיתי, ולכן אין סיכוי שזה יקרה. זה בגלל שהבחור מתלהב, והיא הולכת לשבור את ליבו כשתסרב להצעתו. זה מלחץ בכלל.
ליאם מגרד בראשו. "אם כך, אז כדאי שניקח את האופנוע שלי. אני אשלם ונצא, אני חונה ממש בחוץ." ובמילים אלה הוא עוזב את השולחן.
קשת עדיין מחזיקה את הקלסר כשהוא בא לקרוא לה עם החשבונית בכיסו, ורק אז היא קולטת שהקפה שהזמין לה מעולם לא הגיע. הוא מלווה אותה החוצה בעדינות, מדבר בלי סוף על כך שהוא הגשים את כל המשאלות של חבריו הקרובים, וזה שינה את חייהם מקצה לקצה. כשלבסוף הוא מושיט לה את הקסדה, היא מתחילה לפחד מעט.
אופנוע אדום בוהק בסגנון מיושן עומד לו על המדרכה, שתי קסדות אדומות מתאימות קשורות על הידיות של הכידון, כאילו ליאם חזה את הרגע הזה מראש. היא מוסרת לו את הכתובת של תחנת האוטובוס על יד המקום, רק ליתר ביטחון.
לנסוע עם אדם זר למקום שבו היא קרובה ביותר לאדם הקשור למשאלה שלה? במיוחד על אופנוע, זה נשמע לה מטורף. אבל היא כבר הסכימה, והיא כבר יודעת שהיא תסרב אחרי שהוא לא יצליח, והיא מכירה את קווי האוטובוס משם בעל פה. השעה בקושי אחת עשרה בבוקר, אין ספק שהיא תחזור בקרוב למשרד שלה ותפסיק עם ההרפתקה המשוגעת הזו.
הם עולים על האופנוע, הוא מקדימה והיא מאחורה, הקסדה נחה על ראשה בצורה כואבת. היא עדיין מחזיקה את הקלסר ביד אחת כשהוא מתחיל לנסוע, אבל היא נאלצת לשים אותו בין גופה לגופו, ולהחזיק בו בשתי ידיים כדי לא ליפול. היא ממש מקווה שאף אחד מהמשרד שלה לא נמצא בחוץ לארוחת צהרים מוקדמת. אם יראו אותה ככה, היא תפוטר, אין ספק בכלל.
כשהם עולים על כביש מהיר, היא מוצאת את עצמה נהנית מהנסיעה. הרוח בפניה מגרשת את החום העומד, מבדרת את חולצתה קלות והקסדה מגינה עליה מהשמש הצורבת. קשת לא מספיקה להשלים עם העובדה שהיא נהנית כשהם מגיעים, מהר מהצפוי.
הם עוצרים, ליאם יורד קודם ומושיט לה את ידו כמו ג'נטלמן כדי שתרד גם. היא מישרת את בגדיה שוב ונעזרת בידו כדי לא ליפול. הוא מביט סביב, מעט מבולבל. "אנחנו קרובים?"
"כן, הייתי אומרת כמאה חמישים מטר ממנו. זה מספיק?" היא בוחנת אותו, אומץ ליבה לפתע שב אליה. היא במשימה. וברגע שהשטות הזאת תגמר, היא תחזור למשרד. יש אוטובוס כל חצי שעה, ובמקרה הכי גרוע, היא תמתין פה עשרים דקות משמימות בהן תבהה במסך הטלפון שלה עד שהקו יגיע.
"כן, כן, מאה חמישים מטר זה מספיק לחלוטין." הוא מוציא קופסא מוזרה מתיקו. היא בערך בגודל של צעצוע לכלבים, מרובעת מכל הכיוונים, בעלת חומר מוזר ומבריק שכל צבעי השמש משתקפים בו. הוא לוחץ על כמה כפתורים בלתי נראים ומכסה הקופסא נפתח, חושף ציפוי עץ כהה מבפנים.
"תלחשי לפה את המשאלה שלך. את לא חייבת לנסח אותה בצורה ברורה, אבל ככל שהיא תהיה יותר כללית, כך התוצאות צפויות פחות. הן תוצאות מידיות, מה שכן. אני אתן לך כמה דקות להתלבט מה להגיד." הוא מניח את הקופסא בידה ומתיישב בספסל של תחנת האוטובוס.
קשת מתבוננת במכשיר שבידה במחשבות סוערות ובלב מבולבל. היה רק דבר אחד שרצתה בכל מאודה, אבל הניסוח… המילים נתקעו בגרונה. היא רוצה אותו בחזרה. בחזרה בידיים שלה, לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו. היא רוצה שהוא יחזור, ושיהיה לו טוב. אבל באמת טוב, לא שהיא תחזור רצוצה מהעבודה וחסרת סבלנות. היא מוצאת את עצמה לוחשת את כל זה לקופסא, דמעות מתחילות להיווצר בעיניה. אבל אסור לה לקוות, אסור לה להדבק בהתלהבות של ליאם. זה שקר, זה אשליה, זה אדם מטורף. אלא שהוא נראה כמו אדם מיושב בדעתו, כמו אדם שמאמין בכל ליבו ביצירה שלו.
היא טורקת את מכסה הקופסא בחבטה. אמונה שהמשאלה תהפוך לאמיתית רק תגרום לליבה להתנפץ שוב מצער. ליאם מזנק על רגליו למשמע הרעש.
"וואו, בעדינות!" הוא לוקח בחיוך מהוסס את הקופסא. "עכשיו אני אסביר לך קצת על ההמצאה הזאת, ואז אנחנו נלך לבקר את האדם עליו הבעת משאלה ותראי שזה התגשם. אז הקופסא הזאת עשויה מחומר מיוחד, שילוב של כמה חומרים בלתי רגילים. העץ מבפנים סופח לתוכו את המילים שלך, והמנגנון בין העץ למתכת בחוץ מתרגם אותם למעשים. עכשיו אני רוצה שתספרי לי על מי הבעת את המשאלה שלך?"
קשת בולעת רוק. רק אזכור שמו גורם לגרונה להצטמק. "על – על הילד שלי. בן." היא מכחכחת בגרונה כדי להרטיב אותו קצת.
"מעולה! הוא גר פה קרוב? כי אני לא רואה בית באזור… איפה אנחנו בכלל?" פעם ראשונה שליאם מביט סביב, והוא נראה מבולבל. לפתע הוא קולט את שער הכניסה למרחב הפתוח לימינם, רחוק מהכביש. הוא מצמצם את עיניו ומתקדם כמה צעדים כדי לקרוא את מה שכתוב על השלט.
"אנחנו בבית הקברות של העיר, ליאם. הבן שלי קבור לא רחוק מפה." היא לא מזהה את קולה השטוח, חסר הרגש. היא מכינה את עצמה נפשית לרחמים.
"הו, קשת." הקול שלו עדין, והוא מניח את ידו על כתפה. "אני מצטער, אבל אני לא חושב שהמשאלה יכולה לפעול על אנשים מתים. אני גם לא בטוח מה יהיו התוצאות…"
אבל קשת מתנערת ממנו ומתחילה ללכת לכיוון השער. "אמרת לי שהמשאלה שלי תעבוד, לא? ושאם היא לא תעבוד, אתה תפסיק להציק לטי-אל-די לגבי הרעיונות המטופשים שלך. אז קדימה, בוא נלך. אני מחכה לראות מה יקרה."
הוא נרתע, כאילו דקרה אותו. כתפיו נשמטות, האור בעיניו כבה, אך ראשו מזדקף קדימה. "בסדר גמור, אחריך. מילה שלי זאת מילה."
ובדממת מוות זו, הם מתחילים לצעוד. קשת כבר מכירה את הדרך בעל פה. היא יודעת על אילו בלטות לדרוך, איפה הטחב על האבנים חלקלק ולא מתאים לנעלי עקב. היא גם יודעת איפה יש מקום למלא מים כדי לשטוף את הקבר, איפה יש את הפרחים היפים ביותר לקטוף. היא ובעלה לשעבר קנו יחד את החלקה הזו, רגע לפני הגירושין. הם החליטו על החלקה היחידה תחת עץ הערבה, למרות שלא המליצו עליה. היא הייתה תמיד מלאה בעלים, אבל מוצלת. בזמנו מיה חשבה שיפרחו גם פרחים מסביב, אבל הערבה גדלה ומנעה מאור שמש להגיע, הורגת כל פיסת ירוק מסביב לקבר הקטן.
זה נראה לה מתאים, עכשיו בהסתכלות לאחור. באמת כל טיפת צבע נטשה את עולמה ביום שבו בן מת.
"הגענו," היא אומרת כשהיא רואה את הערבה. "הקבר בדיוק מצידה השני." היא מחכה שליאם יעקוף אותה, ואז ילך לפניה. היא מסרבת שיברח ולא יחתום על הטפסים בקלסר שלה, שיבטיחו את הסכמתו בכתב לעזוב כל קשר לחברה.
הוא נעצר בפתאומיות, פניו מביטות מטה. "וואו." הוא פולט בקול משתאה. "מיה, מה בדיוק הייתה המשאלה שלך…?"
היא ממהרת אליו, מביטה מעבר לכתפו, ונעצרת במקומה, כמעט מאבדת שיווי משקל. מסביב לקבר הקטן יש מגוון כל כך רחב של פרחים, שהיא צריכה למצמץ כמה פעמים. נראה שהם צומחים מתחת לקבר, מטפסים גבוה, כמו מלטפים את האבן במרכז.
"אני… אני לא בטוחה. ביקשתי שהוא יחזור. ביקשתי…" ההבנה נוחתת עליה כמו לבנה שוקעת. "אני ביקשתי שיהיה לו טוב."
החיוך של ליאם מפציע שוב, זהיר יותר הפעם. "רואה?" היא שומעת עדינות בקולו שלא שמעה עד עכשיו. "המשאלה שלך התגשמה. בצורה… קצת עקומה, אבל הזהרתי אותך."
דמעות מטפטפות על לחייה לפני שהיא מצליחה לעצור אותם. משהו משתחרר אצלה בבטן, קשר הדוק שרק חנק אותה ככל שהתקדמו השנים. פתאום הוא נפרם, והיא לא יודעת איך לאסוף את עצמה עכשיו.
"בעלי לשעבר אסף אותו מהגן. בן חגג בדיוק יום הולדת שנתיים, ואני בדיוק קיבלתי קידום. בעלי היה אז בתחילת פרויקט מאוד גדול, והוא היה צריך ללכת מוקדם כדי לאסוף אותו. ובמקום להניח לטלפון בצד כמו שסיכמנו, הוא התעסק בו כל הנסיעה. הם עשו תאונה, ואני לא דיברתי עם אף אחד מהם מאז." הקול שלה שבור, סדוק, אבל לא מגמגם. "עורך הדין שלי עשה הכל. חוץ מלחתום במקומי על מסמכי הגירושין, כמובן."
"אני מצטער לשמוע. באמת." ליאם מסתכל עליה ברצינות תהומית. "אבל לבוא לפה, להביע משאלה, זה עזר, נכון? באיזה שהיא דרך, זה עזר לך. אני רוצה להעניק את ההזדמנות הזאת לכולם. לשנות את העולם, להפוך אותו לטוב יותר."
קשת מנידה בראשה. "ואם מישהו יבקש להרוג מישהו אחר? לגנוב? לבצע פשע לאומי כלשהו? אם אתה תמכור את הרעיון שלך לכל חברה שהיא, והיא תתעשר והעולם יהיה גרוע יותר. ליאם, קח את זה לאנשים שרוצים לעשות טוב, עמותה או משהו כזה. לא אלינו. אצלינו לא תמצא שום טוב כזה."
העיניים שלו, שעד עכשיו היו כבויות, נדלקו שוב. "עמותה, את אומרת? לתת משאלה למישהו שצריך את זה? מה, כמו ילדים חולים?"
"נניח," היא מנופפת בידה כמו לבטל את הרעיון. "ילדים זה בסדר, אני מניחה. הם בטח ירצו ללכת לדיסנילנד או משהו. אם תגשים להם את החלום תשמח אותם, וגם תעזור להורים שלהם להעניק להם קצת שמחה. זה נשמע כמו משהו ששווה להשקיע בו, מבין?"
"כן, כן, בטח, האמת שזה רעיון ממש טוב. האמת שזה רעיון מעולה!" הוא כמעט מקפץ במקומו. "את יודעת, אני שמרתי את המשאלה שלי. ביקשתי שהיום הזה יעבוד, ואני אקבל הצעת עבודה כמו שחלמתי עליה." הוא מרים את הקופסא הקטנה. "טוב, היום הזה לא הלך כמו שציפיתי, אבל בהחלט קיבלתי את מה שקיוויתי לו. אני אפתח עמותה שתגשים משאלות לילדים חולים. ואני אקרא לעמותה על שמך!"
"לא, לא, זה באמת בסדר, אין צורך," קשת ממהרת להשבית את החלק האחרון. "תקרא לעמותה איך שאתה רוצה." אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
"קשת המשאלות! וואו, זה שם נהדר. אני כל כך שמח." הוא מנשק אותה על שתי הלחיים. "סליחה, זה היה קצת לא מכבד, נכון? אני מצטער. אני יכול להציע לך טרמפ חזרה לעבודה? כאות תודה על היום. וכאות תודה בכללי, שהסכמת להשקיע בי כל כך הרבה זמן. בואי, עוד עשרים דקות את בעבודה, גג!" הוא כמעט מדלג חזרה כל הדרך החוצה.
קשת לא מסתובבת אחורה כשהיא הולכת בעקבותיו, אבל חיוך קטן מבצבץ בין שפתיה, והלב שלה, שדאב כל כך הרבה זמן עד שהתרגלה לכאב, פתאום הפסיק לכאוב.
הם באמת מגיעים למקום עבודתה מהר משציפתה. ליאם לא נהג בפראות, ובשעות כאלה הכבישים יחסית ריקים, אז הם הגיעו באמת לפני השעה אחת. היא עוד תספיק לאכול ארוחת צהרים לפני כל הפגישות של דניאל היום.
"היי, קשת?" היא מסתובבת אחורה, ליאם רכוב עדיין על האופנוע. "שכחת להביא לי חזרה את הקסדה."
היא מסמיקה וממהרת להחזיר לו אותה, עקביה שוב נוקשים ברצפת הבטון.
הוא נוסע משם, קול האגזוז מתלווה לקול צעדיה, שפתאום נשמעים כל כך קלילים.