האזעקה תפסה אותי באמצע נגינת "ריקוד פיית הסוכר" בפסנתר החדש.
כן כן, הייתי אמורה לעבוד על המיזם של שמוליק, אבל לפני זה העמסתי מדיח. ואז קיפלתי כביסה. והכנתי סיר אורז והכנסתי עוף ותפ"א לתנור, הם כל כך רעבים כל הזמן. והשירותים היו מזוהמים, אז ניקיתי אותם ורוקנתי את הפחים ושמתי את הכל בשקית ליד הדלת. ולפני שידעתי מה זה – ניגשתי אל הפסנתר. המתנה שלי לעצמי.
כמעט ולא ניגנתי בו מאז שקניתי אותו. יש לנו פסנתר במשרד, אבל זה לא אותו הדבר כמובן. ומצד שני, מה לא עושים כדי… לא לעשות את המיזם של שמוליק. בדיוק הגעתי לאחד הקטעים שאיתמר הכי אוהב, שמצריך מהיד השמאלית והימנית להחליף מקומות, ולקח לי רגע אחד ארוך להתעשת, להבין שזה לא אופנוע וכן אזעקה, ושלא הייתה לי התרעה בטלפון, ולזנק מהשרפרף.
אני שונאת את זה.
שונאת את האזעקות, את הלב שקופץ בחזה, את הבהלה וחוסר האונים והריצה לחדר המדרגות.
והכי אני שונאת כמובן לעשות את זה לבד. הריק כל כך נוכחי גם ככה, אבל כל אזעקה כזאת רק מטלטלת אותו בתוכי חזק-חזק, כמו כדור שלג כזה. שכחת לרגע? הנה, קחי טלטול!
תודה לאל שהילדים במסגרות, מזל שלגן של איתני יש ממ"ד צמוד, הצד האופטימי שבי ניסה להרים את ראשו השמוט.
תודה לאיזה אל? עניתי לו, תוך כדי הריצה אל הדלת. התמונה של יוני חייכה אלי מהקיר.
ואז שמעתי אותה לראשונה. ממש כשידי נגעה בידית.
שלוש.
המחשבה הכתה בראשי. מילולית. זה כמעט כאב. המילה כמו קדחה לי בחלל הגולגולת, הקול היה כל כך חזק!
רצתי החוצה והצטרפתי לשאר השכנים שאיתרע מזלם להיות עכשיו בבניין, פוטרת את העניין כ… משהו. לא היה לי זמן לעסוק בזה יותר מדי, כי מה לעשות, יש אזעקה וצריך להתמקד עכשיו בלרוץ למרחב הכי מוגן.
תל אביב 2025. לא מה שהבטיחו לנו.
ירדתי במהירות את שתי הקומות וחצי, במדרגות המעופשות של הבניין. הנורה הייתה שרופה כבר כמה חודשים, תזכורת מתמדת כאובה שכזאת, והפוליאנה הרדומה שבי מלמלה שאיזה מזל שעכשיו אור יום ולא לילה. לא זיכיתי אותה אפילו בתגובה.
"שלומיתה, מה את עושה פה, את לא במשרד?" דורון הרימה אלי את עיניה מהאייפון, ומיד החזירה אותן אליו שוב ודיווחה "טיל חותי, אזעקות בגוש דן, בשפלה, בשרון ובירושלים."
" אני עובדת מהבית היום."
"ואיך זה מצליח לך?" היא לא חיכתה לתשובה. "לפחות הילדים שלך במסגרות." מבטה נדד אל אייל, שישב על הרצפה לידה והתעסק עם קובייה הונגרית בתנועות כל כך מהירות, ששאלתי את עצמי אם הוא בכלל פותר אותה, או סתם עושה בכאילו.
"כן. אני מקווה שהכל בסדר שם."
"בתור מורה אני יכולה להגיד לך ש… בעצם מה אני יכולה להגיד לך. הכל חרא. יש אצלכם בכלל מקלטים?"
"כן כן, לכל השלושה יש. למה, אצלכם אין?"
עמדנו שם שבעה שכנים. דורון ואייל, מורן לבקוביץ' מדירה 3 שנשען על הקיר ונראה עייף, נעמה סרוסי שדיברה בטלפון בקול וניסתה להרגיע – אני מניחה – את אמא שלה, דליה השכנה מלמעלה שעשנה סיגריה אלקטרונית ושימות העולם, ואני. הם ביקרו אותי כולם… אחרי. אבל לאט לאט, בחודשים שעברו, הם הפסיקו. והיה קצת מביך לעמוד יחדיו בחדר המדרגות. נדמה היה לי שהם לא מישרים אלי מבט.
אתם לא צריכים להרגיש לא נעים, הצד המֵרצה שבי רצה לומר להם. לא ציפיתי שתבואו כל יום להתעניין בשלומי. זה בסדר.
אבל לשלומית השנייה, המרושעת, הקטנונית, זו שמילאה יותר ויותר את ישותי בתקופה האחרונה, היו דווקא מחשבות אחרות.
אנוכיים. מגעילים. מרוכזים בעצמכם. לא יכולתם לדפוק על הדלת מדי פעם? לשלוח הודעה? להקפיץ לנו מגש עוגיות או משהו קטן שיראה שאכפת לכם? לשאול מה שלום הילדים ואיך אני והם מחזיקים מעמד? להגיד תתחדשי על הפסנתר החדש, ראינו את הארגז בחדר הזבל, למה עוד לא שמענו אותך מנגנת בו?
רק דורון התעניינה בנו, ולפעמים-לפעמים דליה. כל השאר נעלמו לחלוטין. גל של שנאה ורתיעה מילא אותי, ואז פתאום הכתה בי שוב מילה היישר לראש.
גלישה.
דורון הייתה באמצע הסבר על המקלטים בבית הספר שבו היא מלמדת. במקלט של הגדולים אין מספיק מקום, והמקלט של הקטנים רחוק מדי מהכיתות שלהם.
גלישה? מה זה קשור למשהו? אני מתחילה לאבד את השפיות? זה לא יהיה כל כך מפתיע, למען האמת. יש לי את כל הזכויות לרדת מהפסים. אבל זה לא… הדרגתי יותר? אולי זו המשמעות של המילה, אני גולשת לאיטי אל חוסר השפיות? אז השלוש ממקודם היה… ספירת הדקות שנותרו לי להיות מחוברת למציאות? כמו איימי בדוקטור הו שסופרת לאחור בניגוד לרצונה? יוני אף פעם לא הבין מה אני מוצאת בדוקטור הו. הוא העדיף סדרות מלחמה. אוי, האירוניה.
"שלומית, את בסדר?" קולה של דורון נשמע עמום, כאילו ערפל מחשבתי מפריע לי לשמוע אותה כמו שצריך. "נראה לי שהיא עומדת להתעלף." ריח מטהר האוויר שמושפרץ אוטומטית כל כמה דקות לחדר המדרגות נהייה חזק פתאום בנחיריי, התערבב עם הניחוח המתקתק של הסיגריה וגרם לי לבחילה. תהילה מקומת הקרקע דאגה שישמו כזה, אמרה שבכל הבניינים יש. בכל הבניינים החדשים, רציתי לענות לה, אבל לא עניתי. זה היה לפני. היום הייתי מתנגדת.
"אני בסדר," ניסיתי לומר. ממש מה שחסר לי עכשיו, תשומת לב מזויפת של שכניי.
"את בטוחה? את ממש חיוורת," היא ציינה, ולמרות שלא ראיתי את עצמי, חשתי זיעה נקווית בצידי רקותיי, והבנתי שהיא צודקת: הגוף שלי משדר קריאת מצוקה.
"אולי כדאי שתשבי?"
"אולי."
גלשתי בחוסר חן לישיבה על הרצפה, שעונה על הקיר. בטח החולצה השחורה שלי תתמלא סיד וטיח. אייל התרכז בפאה הלבנה, מסובב את הקובייה בתנועות חלקות ובוטחות, שהזכירו לי מעט את אצבעותיי על הקלידים.
כשהייתי בת שבע שמעתי קולות. ברמה שאילצה את הוריי לקחת אותי לפסיכיאטר. לא שמעתי אותם כל הזמן, אבל התדירות הייתה מספיק גבוהה כדי להציק. אלו היו קולות רועשים. כועסים. הם לא הפסיקו לצעוק בתוך ראשי, חזק ממש. אבל לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. העוצמה הממה אותי. הייתי מסתובבת עם הידיים על האוזניים, והילדים בכיתה חשבו שאני סנובית. ושאני מוזרה.
הפסיכיאטר היה נחמד, אמר להוריי שזה משהו זמני, שזו תגובה לסטרס, שזה יעבור. וזה באמת עבר. לא חשבתי על הקולות האלה שנים.
אבל… הנה הם חזרו?
דורון התכופפה אלי.
"את בסדר? את רוצה שאתקשר למישהו?" העדינות בקולה לא הרגיזה אותי. כי זאת הייתה היא ובאמת היה אכפת לה. הכי מעצבנים הם הרחמים. לא רוצה את הרחמים שלכם.
"לא. זה בסדר. כנראה התקף חרדה קטן בגלל האזעקה. הוא תכף יעבור."
"אוקי. תכף גם מסתיימות עשר הדקות."
"ייפי!" כופפתי מרפק לתנועת שריר מעושה, ונחרדתי לראות שידי רועדת. כמה מביך, לאבד ככה שליטה. שמטתי את ידיי לחיקי. אני צריכה לחדש את הלאק, הוא התקלף כבר מארבע אצבעות. אבל למי יש זמן?
נעמה דיברה בטלפון בקול, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שיש עוד שישה אנשים לידה.
"היא לא מוכנה לתת לי אישור מחלה. את קולטת? הסבירה שאסרו עליהם לתת אישור דיגיטלי, למי שלא היה פיזית במרפאה. היא אמרה לי 'את רוצה שאני אראה לך את השרשור'? אז עניתי לה 'את רוצה שאני אראה לך את השלשול'?"
אייל הרים את ראשו, מופתע. השקט נהיה רועם פתאום. נעמה נעצה בנו מבט חצי מתריס וחצי נבוך, והתרחקה מעט הצידה.
"טוב, אפשר לחזור ל–," מלמל מורן, וממש ביחד עם דבריו, החלה האעזקה בשנית.
כולנו נאנחנו פה אחד. לא פייר!
הפעם, כל השכנים למעט נעמה והשלשול שלה, לקחו דוגמה מאייל וממני, והתיישבו לצידנו. ידיי עדיין רעדו קלות, וחבקתי את ברכיי. לא דיברנו זה עם זה, כל אחד היה שקוע בטלפון שלו. או בקובייה ההונגרית שלו. אני מקווה שהעוף לא יישרף, שמתי בכלל טיימר? אני מקווה שהילדים לא מפחדים. איתמר בטח בסדר, הוא כבר כמעט אדיש לזה. אבל יובל רגיש כל כך, ועוד יותר לאחרונה כמובן. מספיק שמישהו שם יבכה, ישר גם הוא יתחיל. ואיתני – טוב, אבל הגננות שלהם כבר כל כך מתורגלות…
ההתראה נזכרה סוף סוף להגיע לגלקסי שלי. חשד לטיל נוסף. להיכנס מיד למרחבים מוגנים.
"את בסדר?" שאל פתאום מורן, שישב הכי קרוב אלי.
הנהנתי.
"רוצה לשתות? אני יכול ללכת להביא לך כוס מים."
"לא, תו–"
פולש.
עצמתי עיניים בחוזקה, מתוסכלת, מבוהלת, מוטרדת.. מה לעזאזל קורה כאן? האם חייזרים מנסים לשלוח דרכי הודעות? האם מישהו מנסה לעבוד עלי? האם אני… קוראת מחשבות? או שאני באמת משתגעת ואלו הם רגעי השפיות האחרונים שלי? אבל אז מי יטפל באיתמר, יובל ואיתני?
"לא, תודה," הצלחתי לומר, ופקחתי עיניים, מסתכלת עליו. מה שלא יהיה הדבר הזה, אני לא אתן לו לנצח. יש לי שלושה ילדים לגדל.
"איך אתם מחזיקים מעמד?"
או. הנה משפט מוכר.
"אנחנו בסדר," עניתי את מה שכולם רצו לשמוע. שקרים ומכבסות מילים.
"אני… מתנצל." הוא הפתיע אותי. "רציתי לבוא, לבקר אתכם, להזמין אולי את איתמר לשחק איתי ועם תומר בפלייסטיישן או משהו, אבל… לא ידעתי אם תרצי."
"אתה צוחק? אם תיקח אפילו אחד מהם לשעה, זה יהיה…"
שלמות.
בלעתי רוק. "…שלמות."
אוקי! תומר אצלי מחר, איתמר מוזמן. חמש ככה, מתאים?
"חמש וחצי. כשאיתוש יסיים את הג'ודו. תודה רבה. הוא ישמח מאד."
"אתה רואה אייל, איתמר בחוג ג'ודו. אולי תלך גם אתה?" דורון דחפה את בנה קלות עם הרגל.
"לא," הוא חרץ. דורון שלחה אלי מבט מתוסכל. אייל סובל מבריונות והקנטות כבר תקופה, ומסרב ללכת לבית הספר. הוא מוכן ללכת רק ליום השליפה שלו, אחת לשבוע במרכז מחוננים. למרות שהיא מורה, או אולי בגלל, דורון לקחה ללא היסוס את הצד של בנה. כבר חודש שהיא נלחמת בחירוף נפש בבית הספר שלו, בעירייה, ובכל מי שצריך, כדי שיעבירו אותו בית ספר.
רעיון נבט בראשי.
"אייל, איך אתה עם חידות?"
"סבבה נראה לי," הוא ענה, מבלגן את הקובייה לאחר שפתר אותה שוב.
"אוקי. מה הקשר בין… שלוש, גלישה, פולש ו… שלמות?"
הלשון שלי הבינה את הקשר בעצמה, כשאמרתי את כל המילים האלה בקול.
"אה… בכולן יש ל' ו-ש'?"
בכולן יש ל' ו-ש'.
"גם לי יש חידה," אמר מורן. "אם תיקחו את כל בעלי החיים שבעולם ו…"
שלומית.
חדר המדרגות, הרצפה הטחובה, הקולות, הזיעה על פניי וריח הסיגריה של דליה. כולם נעלמו.
הייתי מרוכזת רק במילים, שכמו בקעו מתוכי. ופתאום הבנתי.
יוני?
אהובתי.
אתה פה? זה באמת אתה?
לא בדיוק אני, אבל מספיק אני כדי להצליח להיפרד. לקח לי קצת זמן להתכוונן.
אני לא רוצה להיפרד. הבעתי משאלה שתחזור! אני רוצה שתהיה פה. לגדל אותם איתך. להזדקן איתך. ללכת לישון כשאתה לצידי, לריב איתך, לעשות איתך אהבה, לצאת לטיולים במדבר – אני כל כך מתגעגעת יוני! איך עשית לנו את זה? איך השארת אותנו לבד?
אוהב אותך שלומיתה. השתגעתי מזה שלא הספקתי להיפרד. שלא הספקתי לומר לך כמה אני אוהב אותך.
יוני.
הלוואי שיכולתי להישאר אתכם. הלוואי שיכולתי לא ללכת למילואים. את יודעת שהייתי עושה הכל.
אני יודעת. אבל זה לא הופך את זה לנסבל יותר. לבסדר. נשארנו בלעדיך. הילדים יגדלו ואני אזדקן ואתה… אף פעם לא תהיה איתנו יותר.
שלומיתה, אהובת ליבי. אין לי מילות נחמה. כל כך רציתי להזדקן איתך. ללוות את איתמר בטיול הניווטים. לקחת את איתני לכיתה א'. לראות את יובל מנגן במסיבת הסיום. אף אחד מהדברים האלה לא יקרו. הם יגדלו בלעדיי.
אתה לא משהו בפרידות.
מתוקה שלי. אני מאושר על כל רגע שהיה לי איתך. על כל רגע שהיה לי עם הבנים. לא הייתי מחמיץ שום זיכרון, שום חוויה.
גם אני לא. אוהבת אותך כל כך.
אוהב אותך. תחבקי את איתמר בשבילי, ותני ליובל נשיקה ולאיתן –
נישמוק.
נישמוק גדול גדול.
תודה שחזרת בשבילנו. אתה יכול… להישאר פה? איתי?
במחשבות שלך? את צריכה תירוץ להשתגע?
טוב לדעת שחוש ההומור שלך נשאר.
אני לא יכול שלומיתי. ספרי לי משהו, לפני שאני… עוזב.
קניתי פסנתר.
סוף סוף! תחשבי עלי כשתנגני בו?
אני חושבת עליך כל הזמן.
אני מאחל לך שמתישהו תפסיקי.
שלא תעז להגיד לי להמשיך הלאה.
אולי לא עכשיו, אבל בהמשך. כשתהיי מסוגלת. אל תישארי לבד אהובתי. מגיעה לך אהבה ענקית. מגיע לילדים שלי אבא.
יוני?
אני פה.
לא החלפת את הנורה במסדרון.
טוב לדעת שחוש ההומור שלך נשאר.
אהובי, אין לי מקום בלב לאף אחד אחר.
יש לך. ברור שיש לך. זה עוד יקרה, את תראי.
עכשיו אתה חוזה עתידות?
אני מת, יש לי שלל יכולות חדשות.
"שלומית?"
חמישה מבוגרים הסתכלו עלי בדאגה. אייל התעסק עם הקובייה שלו, דבר לא יגרום לו להרים את מבטו.
"אההה, היי?"
"נראה לי שקצת התעלפת לנו למרות הכל," ציינה דורון. "את מסוגלת לקום?"
התרוממתי באיטיות מהרצפה הקרה. תחושה לא מוכרת מילאה אותי. לא ידעתי לתת לה שם, אבל היא הייתה טובה. לא הרגשתי משהו כזה הרבה זמן.
"אני בסדר. נגמרה האזעקה?"
"כן כן," מורן חייך, ופתאום נראה הרבה פחות עייף. "השני התרסק בים והראשון יורט. חזרה לשגרה."
"גם כן שגרה," מלמלה דורון. "בואי, אני אעזור לך לעלות במדרגות, שלא תתעלפי לנו שוב."
התחלתי להתנגד, ואז הפסקתי.
"גם אני אבוא," הודיע מורן.
עלינו במדרגות בשקט, דורון ומורן ואייל ואני.
דיברתי עם יוני. דיברתי עם יוני. נפרדתי ממנו.
הבנתי מה התחושה שחשתי מקודם. זו לא הייתה בדיוק הקלה, ולא בדיוק שלווה. הריק התפוגג לו, והשאיר אותי… מלאה. שלמה. שלומית השלמה.
"ראיתי שקניתם פסנתר?" מורן חייך אלי שוב. "מי מנגן אצלכם?"
"אני. ניגנתי כשהייתי ילדה, אבל קצת שכחתי, מלמדת את עצמי מחדש דרך יוטיוב."
"סחטין! תומר לימד את עצמו לנגן בגיטרה. רק אני, לא אצליח ללמוד לנגן על כלי נגינה גם אם חיי יהיו תלויים בכך."
הגענו למסדרון שלי, ודורון פנתה אל המפסק.
"אל תטרחי, הנורה שרופה," אמרתי, בדיוק בזמן שהיא לחצה על המתג.
"לא, היא לא."
אור מילא את הקומה.