באותו יום היה יום חם, אולי הכי חם שהוא זכר. מישאל חזר מהעבודה והלך בדרך הרגילה הביתה. האוויר עמד, מדרכות להטו. אפשר היה להרגיש את סוליות הנעליים, מתרככות במגע עם המדרכה המבעבעת. הוא הוציא מבעוד מועד מהכיס מאוורר קטן. קנה אותו בבוקר, בעשרים שקל, בקיוסק שבפינה.
המאוורר לא עבד. לחץ שוב על הכפתור, עכשיו באגרסיביות. כלום.
בזעם זרק אותו על המדרכה. הוא נשבר לרסיסים. עוד זבל מסין. גם על עצמו כעס – שהתפתה. הולכי הרגל המועטים שצעדו ברחוב, לא הרימו ראש אפילו כשהמאוורר הקטן נשבר לרסיסים. מישאל המשיך ללכת, צילו הגמלוני הולך אחריו. את מצחו כיסתה זיעה שנטפה בקבלנות וטיפטפה על העיניים. שיערו הדליל גם הוא היה רטוב ולח. הוא מיהר להגיע הביתה. דימיין איך נכנס למקלחת, נותן למיים לשטוף את כולו, וגומע נהרות של מיים קרים ישר מהבקבוק שבמקרר. העביר יד על צווארו, הזיעה סמיכה כמו שמן. ניגב אותה במכנס. צפצופי נהגים עצבניים, העירו אותו מהפנטזיה על המקלחת. ברחוב הגיהנום היה בעיצומו. אנשים ברחוב הרכינו ראש מפני השמש הקופחת, וניסו לתפוס פיסות צל על המדרכה. אוטוסובים שחלפו על פניהם הותירו גלי חום נוראיים, ועשן מסריח שהוסיף למחנק. מחשבה עברה בראשו להיכנס לחנות הראשונה שיראה, רק לגנוב כמה דקות של מזגן, לא לקנות כלום. מפנטז על המזגן הוא המשיך ללכת, מגלגל את הרעיון במוחו. ככה, מבלי להבין בדיוק איך – מצא את עצמו בפתח חנות שלא שם לב אליה אף פעם, למרות שעבר לידה כל יום.
הדלת חרקה, פעמון קטן צילצל. מישאל התכופף ונטה על צידו מעט על מנת לעבור בדלת הנמוכה והצרה. הוא נכנס ומייד רצה לצאת. מחנק, אפלה. האור המסמא והבוהק ששרר בחוץ עמד בניגוד מוחלט לאפלולית שבחנות. אחרי כמה שניות הבחין מישאל בדלפק ארוך מעץ שעמד מולו, ומדפים לימינו ושמאלו. לא היה דבר על המדפים, ודבר לא הוצע למכירה על הדלפק. מתחת לכל מדף היו תוויות קטנות, בכתב לא ברור. גם קופה רושמת לא היתה שם. למעשה חוץ מהדלפק, והמדפים הריקים לא היה שם כלום. אבל זה בעצם לא מה שהטריד את מישאל. איך לעזאזל מכל החנויות שבעולם, אני נכנס לזו שאין לה מזגן (בדיוק המזל שלי).
כבר הסתובב לצאת כמות שנכנס, אבל אז הופיע לפתע ברנש קטן. הוא היה לבוש מכנסיים לבנות רחבות, וחולצה מעומלנת לבנה ומכופתרת, משקפיים עגולות קטנות בקצה האף. בקצה סנטרו הזדקר זקנקן קטן כמו של חכם סיני מהסרטים. אבל סיני הוא לא היה. מה הוא בדיוק היה? מישאל לא באמת היה בטוח, היה לו מבטא לא ספציפי, כזה שיכול להתאים למישהו לא מכאן, או אולי לאיזו לקות דיבור לא ברורה. בכל אופן, סיני או לא סיני. הוא פנה למישאל ואמר לו :"שלוש משאלות. אני מקשיב. GO" את ה GO הוא אמר במבטא רוסי כבד, וזה רק עיצבן את מישאל יותר. הוא הרגיש שהברנש צוחק עליו.
לכן, בלי הרבה סבלנות — מזיע, מתנשף — הוא מילמל משהו על הטימטום שבפתיחת חנות ללא מזגן ואחז בידית הדלת. הידית היתה קרירה למגע ידו המיוזעת והחליקה רגע מידו, והוא ניסה לפתוח אותה בשנית, תוך כדי קללה שסינן בשקט. הסיני שאינו סיני, התבונן בו בחיוך קטן, ואז חזר ואמר "שלוש משאלות, לא רוצה? זה פעם אחרון שאני מציע".
"אני בטוח שאתה לא מציע לכל אחד" הטיח מישאל בכעס כאילו הסיני אשם בגל החום שתקף כבר שבוע את העיר. "אני הדפוק היחיד שנכנס לחנות שלך, אתה יודע מה, בחוץ כבר פחות חם מבתוך החנות שלך, על מזגן שמעת? מאוורר?".
"אה מזגן" אמר הלא סיני ונשמע כאילו סתם יש לו גחלים לוהטות בפה, "אתה מזגן? זה משאלה שלך?" מישאל שתק בדיוק לשניה, ואז המילים נשפכו מהפה, כמו זרם של מיים קרים במקלחת והוא הסתובב שוב אל הזקנקן ואמר בעודו פותח את הדלת ויוצא מהחנות "אני לא יכול יותר. רוצה קר. אנטארקטיקה קר". ובאותו רגע שיערות ידיו סמרו. הזיעה קפאה עליו כמו קרחונים דקיקים.
הוא טרק את הדלת מאחוריו.
האוויר בחוץ עוד היה מהביל — אבל מישאל רעד. הלך מהר, חיכך ידיים זו בזו, ניסה להסיר את הקרח.
כעבור שעה עדין היה ישוב על הספה בביתו, עטוף בשלוש שמיכות, שק שינה ושמיכת פליז אחת ירוקה עם פרווה שנשארה מהאקסית. על השולחן לפניו – קערת מרק עוף. מנסה להבין מה קרה לו. אולי קורונה? הסיני הדביק אותי, תכלס בגללם כל הסיפור הזה של הקורונה לא? לא מצליח להבין.
בשעה העוקבת בעודו לוגם מהמרק הרותח, היה עסוק בחשבונאות על דברים אחרים שביקש ומעולם לא התקיימו. שהאקסית לא תעזוב, שההורים לא יתגרשו, שלא יצטרך לגשת למועד ב', שהאידיוט שחתך אותו בכביש יעשה תאונה וימות. בעודו מחשב חישובים על כל הדברים הרבים שרצה אי פעם, ולא התממשו, ניהל מאבק מתמשך בין כפות רגליו שהציצו מבעד לשמיכות, וכתפיו שביצבצו כשניסה לכסות את כפות הרגליים. גם השמיכות שלי קצרות מידי, קם באותו רפיון מר, גרר שמיכה נוספת מהארון. חזר לספה. הוא עוטף, מוסיף, מסדר. אבל הקור- הוא תמיד מוצא סדק.
תכלס? חשב לעצמו. אין לי מזל. לא בחיים, לא באהבה, לא אפילו בבחירת שמיכה. לא קיבלתי כלום. לא הגיע לי. לא קרה לי שום דבר טוב. אף פעם. לא.
ימים חלפו. או אולי לא. מי סופר.
הקור לא עזב.
הרופא אמר "פסיכוסומטי, בחור", וחייך. חיוך מוכר מדי. יודע משהו שמישאל לא. רק בלי הזקנקן. מישאל יצא מקופת החולים, הסתכל על השמש. שמש שקרנית. עצם עיניים, ניסה להיזכר בחום של חיבוק.
שום דבר.
הבזק של נחישות חלף בו: אני נוסע לאילת. ארץ השמש הנצחית
כבר באוטובוס הממוזג הבין שזה לא יעזור.
ובבאר שבע – ירד. עלה על האוטובוס בחזרה.
בעבודה היה עטוף בבגדי סקי, שני זוגות גרביים, כובע צמר ומעיל דובון שלא החזיר ממילואים. מצד שמאל תנור ספירלות קטן, ומימין מפזר חום.
קודם תרמוס תה. אחר כך המזגן על חימום.
רק אז התיישב מול המחשב.
כמעט בלתי אפשרי להקליד עם כפפות סקי עבות.
טיפות קרח שנמסו משיערו נשרו על המקלדת.
אנשים במשרד לא אמרו כלום. הוא תמיד היה מוזר. עוד מוזרות.
אחרי שבוע הפסיקו להסתכל. רק ביקשו להחזיר את המזגן לקירור. זה יצר חיכוכים.
חיים, מנהל הצוות, כיחכח בגרונו. "אה… תקשיב. זה לא עובד יותר. לכולנו פה חם, המחשבים נחנקים. לך לרופא או משהו."
מישאל לא הגיב. אולי לא שמע דרך הכובע ומחממי האוזניים. רק כשתלשו את התקעים של התנורים מהשקעים, הרים ראש.
אסף את עצמו. התכוון להסביר שקר, שהוא רוצה משהו….בסך הכל רוצה…מה?
לא התווכח. לא באמת היה על מה.
הקור כבר הקפיא כל מחשבה, כל רצון.
הוא הלך הביתה.
השמש עוד בערה בשמיים, אבל אצלו בפנים – חורף נצחי.
יש לי כנראה משהו סופני, שאף אחד לא מכיר. הוא ערם את השמיכות על עצמו ונכנס למיטתו. וכך נרדם לשינה חטופה, שיניו נוקשות זו בזו והוא מכונס כמו גוזל חסר הגנה. פתאום הופיע הלא סיני, עם הזקנקן שלו חבוש טורבן אדום וחלוק ארוך וירקרק ממשי, רגליו יחפות. הוא עמד מעל המיטה של מישאל ואמר בקול נוזף. שלוש משאלות. אתה לוקח אחת. עוד שתיים נשאר. מישאל קפץ בבהלה מהמיטה, מה זה היה? שאל את עצמו. ולא הצליח להיזכר מאיפה הוא מכיר את האיש המוזר בחלום. אחרי זמן מה, הרתיח לעצמו עוד כוס תה. את התה שתה מייד, כשלשונו נשרפת והתה הרותח יורד במורד גרונו ומשאיר כוויות בדרך לקיבה.
הוא שותה הכל. אין הבדל בין צריבה וכאב. ברור שמשהו צריך לשרוף.
זהו זה הסוף. אני הוזה עכשיו. כנראה שהמוות קרוב. גל קור הרעיד את גבו.
כיאה לאדם סופני, החליט מישאל שאין באמת טעם לצאת עכשיו מהמיטה, מה גם שהרגיש נחמה מסוימת קבור בתוך השמיכות. הוא הפעיל את המזגן והעלה את טמפרטורת החימום לארבעים מעלות. סוף סוף הצליח להירדם. ושוב הברנש הקטן, לבוש במכנס ברמודה, נעלי מוקסין וכובע ברט, הזקנקן התחלף בשפם צרפתי. הפעם עמד מאחורי הדלת ולא אמר דבר. רק ליטף את השפמפם. פתאום הבחין מישאל שידו הימנית אוחזת בפתק קטן.
על הפתק: "2 מתוך 3".
הסיני המשיך להתבונן בו מאחורי הדלת והוסיף: אתה לא מבקש, סיני מבקש בשבילך. היה לו לסיני חיוך קטן ומרושע, זדוני ביותר. מישאל פקח את עיניו והברנש נעלם. אני גמור. גמור. מאיפה אני מכיר אותו?. עוד הרתחה של תה, ולגימות מהירות של הנוזל הבוער, הלשון כבר נשרפה. הוא לא חש עוד בכאב, רק בקור. ניסה להיזכר במשהו מהחיים שלפני הקיפאון הגדול. כשהתה מתבשל והמים שורקים, הוא כמעט מצליח להרגיש. בפעם האחרונה שהוא הרגיש….גל של ריח חמים עלה בו לרגע…ונעלם.
מראות חלפו לפניו והוא לא חש בדבר. בשלב כלשהו ניגש למטבח, ועמד מול הקומקום השורק, מדוע בעצם קם מהמיטה? לא היה לו מושג. הוא נשאר במסדרון.
בין המטבח לחדר השינה.
מבולבל. חסר אונים.
בסוף התיישב, גורר את השמיכות איתו. נשען על הקיר.
העיניים נעצמות.
מישאל ישן עכשיו.
אולי קפוא לנצח. עטוף בשמיכות, כמו תכריכים. נשימותיו איטיות. כל נשיפה היוצאת מפיו הופכת מייד לאד קפוא מתמוסס באוויר. אין כאב.
ואז: הסיני בכאילו מתיישב לצדו, מנער את כתפיו. לבוש טישרט לבנה וגינס קצר. רגליו היו נתונות בכפכפים. ממש כמו מישאל, פעם, כשלא היה קר. "עוד משאלה אחת". לחש הסיני. "עוד אחת".
עזוב אותי עכשיו. אני רוצה לישון. ממלמל מישאל. עוצם את עיניו.
אני יודע שאתה כאן. אומר הסיני שאינו. לובש טוקסידו כהה, מגבעת עקומה, ובקצה זקנקנו פתית שלג. הוא מביט במישאל, ומחייך את חיוכו הקטן והרע. שלוש משאלות. לא פחות, לא יותר. מישאל מבקש אחת. אם לא מבקש, אני מבקש אחת בשבילו.
והשלישית….אתה כאן, נכון? העיניים של הסיני מסתכלות קדימה, ממש עלייך.
אני רואה אותך עכשיו. אתה, אתה מחזיק דפים? אתה כבר חלק של סיפור. השלישית שלך.
אתה חושב אין לך מה לבקש?. סיני חושב אתה טועה. אתה שותק? זה גם כמו מבקש.
אתה אומר אני רק קורא דפים?
עושה לייק בסוף, אני לא בסיפור.
אתה מחכה לראות מה סוף? מה סיני יחליט? זה רק סיפור אתה חושב?
לא לא, סיני לא חושב. סיני אומר לך. פה לא נטפליקס. לא חלום של מישהו. זה סיוט שלך. אתה צריך… בוחר. עכשיו.
לא מבקש? סיני מבקש לך.
לא אומר מה רוצה? סיני רוצה. בשבילך.
ואתה? מה? אותו הדבר? יושב? שותה תה חם? אומר לשון שורפת?
השלישית היא שלך. עכשיו תגיד. או שאני –