מכירים את זה שאומרים “תיזהר במה שאתה מבקש כי זה עשוי להתגשם?" אז מסתבר שמי שאמר את זה ידע משהו על משהו, כי בדיוק ככה סיבכתי לעצמי ולמשפחה שלי את החיים, והכל בגלל מערכת היחסים שלי עם נורמן. אולי תחשבו שזה מוזר להשתמש במושג הזה כדי לתאר קשר בין בן אדם לכלב, אבל נורמן הוא החבר הכי טוב שלי. בעצם, כדאי שאני אתחיל מהתחלה כדי שתבינו על מה אני מדבר.
בפעם הראשונה שהתגשמה לי משאלה הייתי בן שבע. רציתי ללכת לפארק הטרמפולינות ביום ההולדת שלי, אבל אמא אמרה שזה מסוכן, כי ביום ההולדת של איתי ילדה אחת נחתה לא טוב על הפרצוף וחזרה הביתה בלי שתי שיניים. לא עזר לי שהסברתי שממילא הן התנדנדו לה ושזה לא הזיז לה בכלל. אמא המשיכה להגיד לי לא ואני המשכתי להתעקש, עד שאמא שמה את שתי הידיים על המותניים ואמרה שנמאס לה מהויכוח ושהיא תיקח אותי לקפוץ על טרמפולינות רק ביום שבו תצמח לה קרן באמצע המצח, ובזה היא חשבה שהויכוח הסתיים. אבל כשישבתי מול עוגת יום ההולדת שלי והסתכלתי על הנרות, ידעתי בדיוק מה תהיה המשאלה שלי. אמא פרסה את העוגה ושאלה אותי מה ביקשתי, אבל אני רק חייכתי ושתקתי. היתה לי הרגשה שהפעם זה יצליח.
בבוקר התעוררתי לקול הצרחות של ההורים שלי. קודם אבא צרח ואז אמא צרחה ואז שניהם צרחו באותו הזמן. בכל מקרה, אבא לקח אותי לפארק הטרמפולינות וזה היה יום ההולדת הכי טוב שאי פעם היה לי. אמא היתה צריכה לקבוע תור דחוף לרופא פלסטי כדי להוריד את הקרן. אבא אמר שמזל שעשינו ביטוח פרטי שמכסה נזקי משאלות, אחרת הניתוח היה עולה הון, כמו שקרה לאבא של ינון, שהלך שנה שלמה עם זנב עד שהתפנה תור לרופא מומחה. אבל אני קצת התאכזבתי. קיוויתי שהיא תחכה קצת, כי הקרן יצאה ממש יפה, עם פסים בצבעי הקשת, בדיוק כמו שדמיינתי אותה. אחרי זה אבא הושיב אותי לשיחה ואמר שמשאלות יום הולדת באות עם הרבה אחריות, מה שאומר שיש כללים. כמו לא לאחל שדברים יקרו לאנשים אחרים, כי אנחנו עלולים לפגוע בהם גם אם לא התכוונו. אני עניתי שרק עשיתי מה שאמא ביקשה, ובסוף הסכמנו שכשאהיה גדול אני אעשה בבית שלי מה שאני רוצה, אבל עד אז אני צריך להקשיב לאבא ואמא.
ביום ההולדת הבא ביקשתי שיהיה לי כלב. מאז שהייתי קטן, התחננתי שיביאו לי אחד, ובכל פעם אבא ואמא אמרו שהם יחשבו על זה, ובסוף תמיד היה להם תירוץ אחר לזה שאי אפשר לאמץ עכשיו. חשבתי שאם כבר יהיה לי כלב הם לא יוכלו להגיד לי לא. למחרת קמתי בהתרגשות, אבל לא היה כלום ליד המיטה. אמא הכינה את הלחם המטוגן שאני אוהב לארוחת הבוקר, אבל לא התחשק לי לאכול. ישבתי בשקט ושיחקתי באוכל עם המזלג. כשאבא חיסל את ערימת הלחם המטוגן ואני עוד לא נגעתי בשלי, אמא שאלה מה קרה וסיפרתי לה שהמשאלה שלי לא התגשמה. היא לא אמרה כלום, אבל שמעתי אותה מתווכחת אחר כך עם אבא בחדר השינה שלהם. מאוחר יותר היא באה לדבר איתי, וידעתי לפי החיוך שלה שמדובר בחדשות טובות. היא אמרה שחברה שלה מהפילאטיס בדיוק סיפרה לה שהכלבה שלה המליטה אתמול והיא מחפשת בתים לגורים, והיא מוכנה שנאמץ גור, אבל רק בתנאי שאקח עליו אחריות מלאה – שזה אומר להוציא אותו לעשות את הצרכים שלו ולטייל ולשחק איתו. היא אמרה שהיא ואבא לא אוהבים שערות ולכלוך בבית, אז אני צריך לחשוב טוב טוב אם אני מסוגל לעשות את כל זה. לא הייתי צריך לחשוב, אבל בכל זאת עשיתי את עצמי, כדי שהיא תראה שלא סתם עניתי לה מהר.
אמא ואני הלכנו לפגוש את הגורים אחר צהריים אחד, כשהם גדלו קצת וכבר היה אפשר לבקר. הם היו מזן מעורב של בורדר קולי ולברדור. אמא אמרה לי לקחת את הזמן כדי להחליט איזה מהם אני רוצה, בזמן שהיא הולכת לשתות קפה ולפטפט עם החברה. ישבתי על השטיח בישיבה מזרחית והסתכלתי עליהם. היו שם שישה או שבעה גורים קטנטנים ושמנמנים. כשהתקרבתי אליהם הם התרוצצו בשמחה סביבי. חלקם ניגשו אליי לליטופים ונשכו בעדינות את היד שלי. אבל גור אחד התיישב מולי והסתכל עליי עם העיניים החומות הגדולות שלו. הוא נראה רציני יותר מהשאר. היתה לו פרווה שחורה מבריקה עם כתמים לבנים על החזה, הכפות הקדמיות והאף. זרקתי לו בובה מסמורטטת שמצאתי בסל המשחקים והוא רץ, ניער אותה מצד לצד ואז הניח אותה מולי והתיישב שוב. באותו רגע ידעתי שזה הגור שאני רוצה לקחת איתי הביתה. זה היה נורמן.
לאבא לא היתה עבודה קבועה, אז עברנו המון בתים, לפעמים אפילו באמצע שנת הלימודים. אבל ערב אחד, כשאמא ואבא חשבו שכבר הלכתי לישון, שמעתי אותם מדברים במטבח על זה שלפעמים אנחנו עוברים גם בגלל שקשה לי בבית הספר. אם הם היו שואלים אותי, הייתי אומר להם שקשה להכיר חברים כשעוברים דירה כל הזמן. שנאתי את זה כל כך. בכל פעם שאבא החליט שעוברים, היה צריך להניח הכל ולהתחיל מהתחלה. וכל פעם היה צריך שוב לפרוק את הארגזים ולהתרגל לרהיטים המשומשים בדירה החדשה. ועד שהתרגלתי לשכונה החדשה ולבית הספר החדש ואפילו הכרתי כמה חברים במקרה הטוב, שוב היה צריך ללכת. היו פעמים ששמחתי לעזוב, כי לא היו לי חברים בבית הספר, מקסימום ילד צעיר יותר של אחד השכנים ששיחק איתי כדורגל מתחת לבניין. אבל לרוב לא ידעתי מתי תגיע ההודעה ונצטרך שוב לעבור. לפחות נורמן תמיד נשאר איתנו. הוא גדל מהר מאוד וכבר בגיל חצי שנה הגיע לי עד למותן. אחרי בית הספר נהגתי לחזור הביתה ולבלות איתו שעות. בניגוד לבית הספר, אף אחד לא העז להציק לי כשהייתי הולך איתו לטיולים בשכונה. הוא היה החבר הכי טוב שלי. דיברתי איתו על הכל והייתי בטוח שהוא מבין אותי.
את יום הולדת תשע חגגנו בדירה חדשה בחיפה. ישבנו במרפסת שהשקיפה על המפרץ. כמעט כמו תמיד בימי ההולדת שלי, היינו רק אני, אמא, אבא ונורמן. זה היה השבוע הראשון שלי בבית הספר החדש ועוד לא הספקתי להכיר אף אחד כמו שצריך. הסתכלתי על הנרות הבוערים די הרבה זמן, עד שאבא אמר שכדאי שאביע משאלה לפני שהם ימסו לגמרי. זכרתי מה אבא אמר לי לגבי משאלות ורציתי להיות אחראי, אבל חשבתי שממילא יש רק סיכוי קטן שהמשאלה שלי תתגשם. אמא אמרה שרוב האנשים מצליחים להגשים אולי שתיים או שלוש משאלות יום הולדת בכל החיים, אבל קיוויתי שאקבל את המשאלה הזאת, כי ממש רציתי אותה. הסתכלתי על נורמן, שקצות הפה שלו היו מתוחים אחורה בחיוך כלבי וליטפתי אותו. הוא הניח את הראש על הברכיים שלי בתגובה, אבל אמא לא אמרה כלום הפעם, למרות שידעתי שהיא שונאת שהוא יושב לידנו בזמן שיש אוכל על השולחן. עצמתי את העיניים ודמיינתי את המשאלה שלי היטב ואז שאפתי עמוק וכיביתי את הנרות בבת אחת. אבא מיהר לנקות את העוגה משלולית השעווה הקטנה שנקוותה על ציפוי השוקולד ופרס לכל אחד פרוסה.
למחרת מוקדם בבוקר, הרגשתי את נורמן דוחק בי עם האף, כמו שהוא עשה תמיד כשהוא רצה שאוציא אותו. "עוד מעט", אמרתי לו בקול ישנוני והתהפכתי לצד השני. אבל אז שמעתי מאחוריי קול אומר: "קדימה, אני ממש צריך!"
הסתובבתי במהירות. נורמן ישב ליד המיטה, כף אחת שלו היתה מונחת על המזרון. "אתה… דיברת כרגע?" הסתכלתי בו בעיניים גדולות כמו צלחות.
"זה מוזר. אני רוצה לנבוח, אבל יוצא לי רק קול כזה", הוא ענה אחרי מחשבה קצרה.
השלכתי את השמיכה מעליי ואז קפצתי מהמיטה וחיבקתי אותו. "אני לא מאמין! זה הצליח! אתה מדבר!" ניתרתי סביבו בשמחה עד שהוא כחכח בגרון. "צודק", אמרתי, "בוא נלך החוצה."
בארוחת הבוקר נורמן ואני היינו שקטים מהרגיל, עד שאמא הפסיקה לאכול את הטוסט שלה ושאלה מה אני זומם. למרות שהתוכנית היתה לחכות עוד קצת לפני שנגלה להם, לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לה הכל. "תראה להם", אמרתי לנורמן, ובתגובה הוא פתח במונולוג על כמה שהוא מעריך את כל האהבה שלנו כלפיו, אבל שהוא ממש לא אוהב צעצועים שעושים רעש ואם אפשר לקנות לו משהו שאפשר ללעוס במקומם. "זה מאוד מציק לי באוזניים", הוא הסביר להורים שלי, שישבו המומים לגמרי.
העניין הזה הפך אותי לילד הכי פופולרי בכיתה. כולם רצו לפגוש את הכלב המדבר. פתאום לא הייתי לבד. הייתי יוצא די הרבה לחברים אחרי הלימודים. בהתחלה נורמן בא איתי לכל מקום, אבל בשלב מסוים חלק מההורים ביקשו שלא אכניס אליהם כלב הביתה, אז השארתי את נורמן בבית. יום אחד חזרתי מאוחר יחסית. אמא כבר סיימה להכין סלט וחביתה לארוחת הערב וביקשה שאערוך את השולחן. סידרתי את הצלחות והסכו"ם והוצאתי גבינות וסלטים מהמקרר, ורק אז שמתי לב שנורמן עדיין שוכב במיטה שלו. ניגשתי אליו וליטפתי אותו.
"מה שלומך חבר?" שאלתי אותו, אבל הוא הביט בי בעיני כלב עצובות ונאנח. התיישבתי לידו. "מה? תגיד לי."
"אתה לא פה כמעט", נורמן אמר אחרי שתיקה ארוכה. "אנחנו לא הולכים לטיולים ולא משחקים. אתה משאיר את הטלוויזיה דולקת כשאתה יוצא, אבל אני משתעמם ככה כל היום."
הוא צדק. פתאום היו לי חברים והם הפכו להיות כל עולמי. "אני מבין. אבל זאת הפעם הראשונה שיש לי חברים."
"אני חבר שלך."
"חברים בני אדם, שרוצים לעשות איתי דברים. אני לא בטוח מה לעשות."
"אני רוצה לצאת מהבית", אמר נורמן והסתכל בי במבט הרציני שהכרתי מאז שהיה גור. "אני יודע שיש תוכניות חינוך לחיות."
"איך אתה…"
"דיברו על זה בטלוויזיה. ידעת שיש עוד ילדים חוץ ממך שביקשו שחיית המחמד שלהם תדבר?" נורמן היטה אליי את הראש שלי, כמו שהוא עשה כשהוא היה סקרן או רציני.
משכתי בכתפיים, אבל אז נזכרתי שהחתולה של השכנים שלנו במצפה רמון היתה תמיד מבקשת מאנשים ליטופים, אבל מזהירה אותם לא לגעת לה בזנב. הנהנתי לחיוב. "לא ידעתי שיש כל כך הרבה חיות כמוך."
"מסתבר שיש, ועכשיו יש גם מספיק ביקוש." נורמן התיישב וזקף אוזניים בהתלהבות. "בטלוויזיה אמרו שפתחו מקומות מיוחדים שאפשר לשלוח אותנו ללמוד. אני רוצה להירשם למקום כזה."
אמא ביררה אם מדובר במשהו אמיתי והסתבר שנפתחה כיתת לימוד במתנ"ס ליד הבית. בהתחלה היה מדובר ביומיים בשבוע, אבל עם העלייה בביקוש נורמן התחיל ללכת כל יום ללימודי העשרה לחיות מדברות, ואני ליוויתי אותו לשם ובחזרה כשהלכתי לבית הספר. מסתבר שנורמן היה חכם יותר ממה שחשבתי ומהר מאוד הוא הפך להיות התלמיד המצטיין בכיתה.
"מה אתם לומדים בכלל?" שאלתי אותו יום אחד בדרך הביתה.
"פיזיקה."
"פיזיקה?!" חשבתי שדברים כאלה לומדים רק בתיכון.
"כן. אנחנו מחשבים מסלול השלכת כדורים וצלחות מעופפות בהתאם למסה ולזווית הזריקה ולעוד משתנים. המורה שלנו ממש טובה. ואנחנו גם מתאמנים בחוץ אחרי השיעור כדי לתרגל."
מסתבר שבין שיעורי פיזיקה וטריגונומטריה וכישורי חיים להולכים על ארבע, היו לנורמן אפילו חברים מכיתת החתולים. רק שאצלם שיעורי הפיזיקה התמקדו בהשלכת חפצים ממקומות גבוהים וחישובי ניתורים. נורמן אפילו התחיל לצאת עם החברים החדשים שלו לפארק הכלבים, שבשער הכניסה שלו הותקנה ידית מיוחדת עבור כלבים. בסוף השנה, הלכנו כל המשפחה, כולל סבתא, שנסעה כל הדרך מגבעת ברנר, למסיבת הסיום של הכיתה של נורמן. הייתי כל כך גאה בו. נורמן היה גם בוועדת קישוט, מה שהסביר את זה שהוא הגיע הביתה מאוחר בשבועות לפני כן. בנסיעה הביתה ביקשתי מנורמן להראות לי את תעודת ההצטיינות שלו ואת תוכנית הלימודים לשנה הבאה.
"אתה יודע, אם נסיים את הלימודים באותו הזמן, נוכל לשכור ביחד דירה כשנלך לאוניברסיטה", אמרתי לנורמן בהתרגשות, והוא חרץ את הלשון הוורודה שלו וחייך. באותו רגע ראיתי שאמא מסתכלת עליי במבט מודאג במראה האחורית, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. רק כשהגענו הביתה, אחרי שנורמן קיבל ארוחת ערב ויצא לטיול, היא לקחה אותי לחדר השינה שלה וביקשה ממני לשבת. היא הזכירה לי שכלבים לא חיים הרבה שנים. שכל שנה בחיים של בנאדם היא כמו שבע שנים עבור נורמן, וכשיגיע הזמן לצאת מהבית, הוא כבר יהיה זקן מדי בשביל לעשות הרבה דברים. ויתכן שהוא גם לא יחיה כל כך הרבה זמן. כל אותו הלילה לא ישנתי. אמא היתה מודאגת כשאיבדתי את התיאבון בימים הבאים. ואז הגעתי להחלטה. ידעתי שהסיכוי קלוש אבל לא היה לי מה להפסיד.
המשאלה שלי התגשמה כשהייתי בן אחד-עשרה. בערב שלפני יום ההולדת, וידאתי עם נורמן שזה מקובל עליו, והוא הסכים. הוא כבר סיים את הלימודים והיה נרגש לפרק הבא בחייו. למחרת בבוקר, הוצאתי את נורמן כרגיל לטיול, והלכתי לצחצח שיניים ולהתארגן ללימודים. הכנתי לשנינו ארוחת עשר וכשחזרתי לחדר, נורמן השתנה. רצתי מהר לספר לאבא. הוא הסתכל עליי כאילו השתגעתי לגמרי ואז בא מהר לחדר שלי כדי לוודא שאני לא עובד עליו.
"מה עשית, עומר?!" אבא צעק והחזיק את הראש בשתי ידיים.
אמא רצה לחדר בעקבות הרעש וכמעט התעלפה. נורמן כיסה את עצמו בשמיכה וישב מחייך על המיטה. הוא החזיק את הקולר שלו ושיחק עם התגית של השם שלו. בצורתו האנושית הוא היה גבוה יותר מאבא. היה לו שיער שחור חלק עם פס לבן ליד הרקה, צבע גוף כהה ואותן עיניים חומות נבונות.
"אני יכול לקבל משהו ללבוש?", ביקש בנימוס.
ארוחת הבוקר היתה מאוד מתוחה. אמא הלכה מתוך הרגל למלא את קערת האוכל של נורמן ואז הבינה מה היא עושה וחזרה למטבח. ישבנו כולנו בשקט סביב השולחן. נורמן לבש חליפת טרנינג ישנה של אבא שהיתה קצרה לו בשרוולים.
"אני יכול לנסות את זה?" נורמן שבר את השתיקה והצביע על ממרח נוטלה. אמא היססה לרגע אבל אז אמרה שעכשיו כשהוא כבר לא כלב, הוא כנראה לא רגיש לשוקולד, והעבירה לו את הצנצנת. הוא הריח את הממרח, כנראה מתוך הרגל, ואז לפני שאמא הספיקה להגיד משהו, הכניס את האצבע שלו פנימה וטעם אותו.
"זה נורא מתוק, איך אתם אוכלים את זה?" הבעת הגועל שלו הצחיקה אותי, אבל אמא לקחה את הצנצנת וסגרה אותה.
"בפעם הבאה תשתמש בסכין או בכפית," היא נזפה בו והצביעה על הסכו"ם.
"אני מניח שנצטרך לקנות לך נעליים חדשות. אין לי שום דבר במידה שלך." אבא אמר בלי להסתכל לנורמן בעיניים. שמתי לב שהוא רק מזיז את הירקות בצלחת אבל לא נוגע בהם.
אמא שלחה אליי מבט כועס מדי פעם ונאנחה.
"אני מבינה מה עבר לך בראש", אמרה לי כשנרגעה קצת אחר כך, למרות שראיתי שהיא עדיין מתוחה. "אבל מכל הדברים שיכולת לבקש עבורו – בריאות, אריכות ימים, לא יודעת, לך יש את הדמיון המפותח… מכל הדברים ביקשת את זה? מה חשבת שיקרה עכשיו?"
"חשבתי שנורמן יוכל עכשיו ללכת לבית ספר אמיתי. לא לעוד תוכנית העשרה לכלבים. הוא מאוד חכם. ונוכל בכל זאת לגור ביחד יום אחד."
אמא עצמה עיניים ונאנחה שוב. "נורמן הוא עכשיו בחור צעיר, עומר. גם בתור כלב הוא עלה לנו הרבה כסף. הוא יצטרך למצוא עבודה כדי להתפרנס. ויכול להיות שהוא יפגוש בת או בן זוג ויחליט לעבור לגור איתם. יכולים לקרות עוד כל כך הרבה דברים שלא תכננת. אתה מבין שעכשיו הוא כבר לא שייך לך והוא יכול להחליט החלטות משלו ולשנות את דעתו?"
הנחתי יד מרגיעה על הרגל של אמא. "יהיה בסדר, נורמן ואני דיברנו על זה."
"אתם דיברתם על זה? אלוהים…" אבל היא לא סיימה את מה שהיא רצתה להגיד ורק ישבה ובהתה בקיר שממול ונדה בראש מצד לצד.
לאבא לקח כמה ימים לחזור לדבר איתי כרגיל. הוא הזכיר לי את השיחה שלנו מפעם, על האחריות ואמר לי שנורמן רק לומד להיות בן אדם ושהוא חושש שינצלו את זה לרעה. אבל אני ידעתי שנורמן חכם ויוכל ללמוד את מה שצריך מהר מאוד. סמכתי עליו הרבה יותר מאשר על כל אדם אחר.
נורמן קיבל את שם המשפחה שלי ונרשם באופן רשמי במשרד הפנים, למרות שבהתחלה עשו לנו בעיות. למזלנו, היה תקדים אחר לפני כמה עשורים, ובזכות הבג"צ שהוגש אז יכולנו להשלים את ההליך. כשנורמן ואבא חזרו עם תעודת הזהות, אבא סיפר לי שהפקידה לא האמינה שמישהו ירצה להפוך את חיית המחמד שלו לבן אדם, ושכלבים הרבה יותר מוצלחים מאנשים. היא גם דיברה עם נורמן ואמרה לו שהיא מחבבת אותו בגלל האופי הנעים והנוח שלו. היא איחלה לו בהצלחה ואמרה שהיא מקווה שהוא לא יתאכזב מהמין האנושי. נורמן לא ממש הבין על מה היא מדברת וגם לי לא היה מושג, אבל שמחנו שהיא היתה בעדו.
בסוף נורמן מצא עבודה בתור עוזר לווטרינרית בשכונה החדשה שלנו בנתניה. הוא היה מאוד מוצלח בתפקיד. הוא הצליח להרגיע את כל הכלבים ואפילו חלק מהחתולים שהגיעו לטיפולים. מסתבר שהשמועה התפשטה שהכלבים שמטופלים אצל ד"ר כגן מגיעים לבדיקה רגועים ושמחים. נורמן הציע כל מיני רעיונות ששיפרו את חוויית ההמתנה שלהם במרפאה, כמו מתחם תחושתי, שבו הכלבים יכלו להריח כל מיני ריחות מעניינים. או פינת משחקי חשיבה עם חטיפים. בזכותו היא הביאה אפילו סימולטור ריצה אחרי אופניים, שעזר לכלבים חרדתיים להוציא אנרגיה ולהירגע. נורמן עבד שם במשך תשעה חודשים, ואז הציעו לו לצאת למכינה מיוחדת כתחליף לתעודת בגרות לפני לימודים וטרינריים. ד"ר כגן אמרה שעם הכישורים שלו יום אחד הוא יוכל לחזור לעבוד אצלה בתור שותף. הכל קרה כל כך מהר. הנציגים של בית הספר לרפואה וטרינרית ברחובות, שנפתח בו מסלול לימודים ישיר, התרשמו כל כך מההמלצות של ד"ר כגן, שהם הציעו לנורמן מלגת לימודים מלאה. הם אמרו שמישהו כמוהו יכול להיות נכס עבור המקצוע, בגלל שהוא מכיר את עולם החיות יותר טוב מכל סטודנט אחר.
בבוקר של יום ההולדת השתים-עשרה שלי, עזרתי לנורמן להתכונן למעבר למכינה. הוא היה אמור לנסוע כבר לפני שבועיים, כדי להתרגל לקמפוס, אבל החליט לחכות עד אחרי יום ההולדת שלי. למרות שהיה יותר צפוף בחדר שלנו מאז שהוא קיבל מיטה גדולה של אנשים וארון קטן בשביל שאר הדברים שלו, לא היה אכפת לי. להיפך. אבל עכשיו, כשהוא ארז את מעט החפצים שלו לתוך כמה קופסאות קרטון, הרגשתי פתאום פחד נוראי.
"עומר? אתה בסדר?", נורמן שאל אותי. אפילו לא שמתי לב שעמדתי כמה דקות עם גליל הדבק ביד. הוא הוריד כמה ארגזים מהמיטה שלו, התיישב עליה והזמין אותי לשבת לידו.
הרגשתי את הלב שלי דופק חזק והידקתי את האחיזה בגליל. "סליחה."
"על מה?"
"אני לא יודע." זאת היתה הפעם הראשונה ששיקרתי לנורמן והיתה לי הרגשה שהוא יודע, מה שגרם לי להרגיש עוד יותר רע. אבל לא הייתי בטוח מה להגיד לו ואיך. הכל הרגיש אמיתי מדי פתאום. ידעתי שהיתה רכבת מנתניה לרחובות, כי כולנו נסענו בה לראיון של נורמן באוניברסיטה. אבל אמא אמרה שבעוד כמה שבועות נעבור לקצרין בשביל העבודה החדשה של אבא, ושיקח הרבה יותר זמן לנסוע משם.
"כולם התייחסו אליי ממש יפה במפגש היכרות", נורמן ניסה לעודד אותי. "בהתחלה קצת התביישתי, אבל סיפרתי להם את כל מה שעברתי, והם אמרו לי שהם יעזרו לי בכל מה שצריך." הרגשתי אשמה על זה שחשבתי על עצמי, כשנורמן בעצמו כנראה מתרגש מאוד מהשינוי. זה היה משהו אחד ללמוד עם חיות מדברות במתנ"ס, אבל ללמוד עם בני אדם מלידה באוניברסיטה אמיתית היה משהו אחר לגמרי.
תלשתי קצה חוט מהחולצה שלי ולעסתי אותו. הרגשתי גוש חונק בגרון. רציתי לספר לנורמן הכל, כמו שתמיד עשיתי, אפילו מלפני שהוא למד לדבר. על זה שאין לי כוח יותר למעברי דירות ולחברים חדשים, או לישון כל פעם במיטה שמישהו אחר ישן בה קודם, ויותר מהכל, על זה שלא רציתי שנהיה רחוקים כל כך. במקום זה, שאלתי אותו אם תהיה לו אפשרות ללכת איתי עוד פעם אחת לים לפני שהוא נוסע.
נורמן הנהן לחיוב, אבל אז היטה את הראש הצידה ובחן אותי עם העיניים הנבונות שלו, כמו שהוא עשה כשהיה עוד כלב. "אני מכיר אותך כל החיים שלי עומר, ויש לי הרגשה שאתה לא מספר לי משהו."
למזלי, אמא בדיוק קראה לנו לבוא למטבח. היא הכינה לי עוגת שכבות עם ציפוי לבן וסוכריות צבעוניות, כמו שביקשתי. אבא הדליק את הנרות והציע שאולי הפעם אני אבקש משהו בשביל כולנו לשם שינוי, כמו חופשת הכל כלול לכל המשפחה או זכייה בלוטו. אבל אמא גלגלה עיניים ואמרה שאחרי שלוש משאלות מוצלחות, שלא יהיו לו ציפיות, כי היא קראה שהשיא העולמי הוא של איזה הודי שהצליח להגשים ארבע משאלות, ושגם זאת כנראה הגזמה. הם המשיכו להתווכח על העניין הזה, אבל אני רק הסתכלתי על נורמן ולא יכולתי להתאפק יותר. כמה שניסיתי, כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
"מה קרה חמוד שלי?" אמא שאלה.
"אני לא רוצה שנעבור! ואני לא רוצה להיפרד מנורמן. למה אנחנו לא יכולים להמשיך לגור ביחד?", העוגה נראתה מטושטשת מבעד לדמעות.
"אתה כבר ילד גדול", אבא אמר. "ואתה תפגוש חברים חדשים. זה לא בריא לילד בגילך להסתובב רק עם נורמן, במיוחד כשהוא כבר מבוגר כל כך."
אמא בעטה באבא מתחת לשולחן והוא אמר "היי!" בכעס וקם בעצבים מהכיסא. "מתוק שלי, אתה יודע שנורמן כבר בירר, ואמרו לו שמותר להביא רק חיות מחמד", היא הניחה עליי יד וניסתה להרגיע אותי. "אבל אפילו אם זה היה אפשרי, אתה צעיר מדי, ונורמן הולך להיות בלימודים כל היום. לא יהיה לו זמן אליך."
"אני נשאר", שמעתי את נורמן אומר בשקט. לא הייתי בטוח שאני שומע נכון.
כולנו עצרנו והסתכלנו עליו.
"לא חשבתי שהמעבר יהיה כל כך קשה עבורך. אני מצטער. אני אשאר עד שתגדל."
הבטתי בנורמן בהכרת תודה, אבל אז התחלתי שוב לבכות. "מה עכשיו?", אבא שאל בקוצר רוח. "הוא אמר שהוא נשאר. גם זה לא טוב?"
"לא. אני לא רוצה שתוותר על החלום שלך בגללי!" קראתי.
נורמן קם לחבק אותי ואז התכופף אליי והסתכל לי ישר בעיניים. "זה לא שיגמרו לי החלומות. יהיו עוד הזדמנויות אחרות. אל תדאג לי."
"זה לא הוגן", הנחתי את הראש על הכתף של נורמן והמשכתי לבכות. אבל נורמן לא זז ורק חיבק אותי חזק.
אבא נאנח ואמר שבמקום החדש אין מספיק מקום לכולנו, כי נורמן היה אמור לעבור, ואמא גערה בו שהוא מדבר בחוסר רגישות. "אני אשתדל לקחת אותך פעם בחודש, ועוד כמה שנים, כשתהיה גדול יותר, תוכל לנסוע אליו לבד באוטובוסים."
עוד כמה שנים. המילים צרבו כמו ברזל לוהט.
ואז ידעתי בדיוק מה תהיה המשאלה שלי הפעם. לא הייתי מוכן להרוס לנורמן את התוכניות. הוא היה החבר הכי נאמן שאפשר לבקש, וזה לא היה הוגן כלפיו. מחיתי את הדמעות בשרוול של החולצה, הסתכלתי על הנרות וכיביתי אותם בנשיפה אחת.
בבוקר התעוררתי מגירוד מציק בגב. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות וניסיתי לחזור לישון, אבל כשהסתובבתי הרגשתי שמשהו נדחק ביני ובין המזרון. התיישבתי ובדקתי את המזרון. לא היה שם כלום. הנחתי את היד על הגב והרגשתי בליטה קשה.
"מה קרה?", נורמן שאל אותי, עדיין ישנוני.
קפצתי מהמיטה והרמתי את חולצת הפיג'מה. "מה יש לי פה?" שאלתי אותו.
נורמן לא ענה. "מה?" שאלתי שוב, הפעם קצת בדאגה.
"מה היתה המשאלה שלך עומר?" נורמן שאל כשהסתובבתי אליו.
"ביקשתי שנוכל לגור ביחד", אמרתי בהיסח הדעת וגירדתי את הבליטה. היה נדמה לי שהיא גדלה. ואז גם הראש שלי גירד. קיוויתי שאין לי כינים. זה הדבר האחרון שהיה חסר לי עכשיו.
"עומר, אני צריך שתקשיב לי טוב, ותנסה להישאר רגוע", נורמן נראה רציני מאוד פתאום. חרצתי לשון לעומתו והנהנתי. "אתה הופך עכשיו לחיה כלשהי, אולי לכלב. אם זה כמו מה שאני עברתי, זה הולך להיות קצת מבהיל אבל זה לא כואב."
"כלב? על מה אתה מדבר? לא ביקשתי להפוך לכלב", אמרתי. וגירדתי מאחורי האוזן. "איה!" נגעתי בעדינות במקום שגירדתי בו, שהתחיל לדמם מעט. כנראה שרטתי את עצמי בלי כוונה. משונה. הסתכלתי על כף היד שלי. הציפורניים שלי התעבו והתארכו. ואז נזכרתי בשיחה שלנו ובחילה תקפה אותי. כן ביקשתי בעצם. אמא אמרה שזאת הדרך היחידה שנוכל לגור ביחד בזמן שנורמן לומד באוניברסיטה.
"אבל לא התכוונתי לזה!", שמעתי את הקול שלי רחוק כאילו הוא בוקע מתוך מנהרה. "אני לא רוצה להיות כלב!"
"חכה פה", נורמן יצא מהר מהחדר וחזר עם ההורים שלי. הם נעצרו בפתח והסתכלו עליי בגועל. הרגשתי צמרמורת עוברת בכל הגוף. אמא צעקה כל כך חזק שהייתי חייב לכסות את האוזניים עם הידיים, ואבא בכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. נורמן ניסה להרגיע אותם ואותי באותו הזמן. הוא החזיק אותי חזק ואמר שעוד מעט הכל יעבור ושלא אדאג, ושהוא מבטיח שביום ההולדת שלו הוא ינצל את המשאלה שלו להחזיר אותי בחזרה, ואמר שהם יעשו את אותו הדבר. הרגשתי את עצמי נמס לתוך החיבוק שלו ולרגע בד כלשהו כיסה את העיניים שלי. אבל אז נורמן עזר לי לצאת מהפיג'מה שלי, שהלכה וגדלה סביבי. לא הבנתי מה קורה, עד שהסתכלתי על המראה על הקיר ממול וראיתי בה את נורמן מחזיק גור כלבים קטן. פתחתי את הפה כדי לצעוק, אבל במקום קריאת בהלה נפלטה לי נביחה. הספקתי לשמוע את נורמן אומר לאמא לבדוק עם החברה שלה מהפילאטיס משהו, אבל לא הייתי בטוח כי חלק מהמילים שלו כבר לא היו ברורות. ואז כבר לא הבנתי אותו יותר.
הדבר שלקח לי הכי הרבה זמן להתרגל אליו היה הזנב. מדי פעם שכחתי שהוא שם, ואז ניסיתי להסתובב ולתפוס אותו. החברים של נורמן במעונות כנראה חשבו שזה חמוד, כי הם הצביעו עליי וצחקו כל פעם כשעשיתי את זה. גם היה נחמד שלא הייתי צריך ללבוש יותר בגדים, או לשטוף ידיים אחרי השירותים, או ללכת לשירותים, למרות שבאמת השתדלתי להתאפק ולא לעשות את הצרכים בבית. חוש הריח והשמיעה שלי התחדדו מאוד, ויכולתי לשמוע את השותף של נורמן נוחר בחדר השני. זה היה בלתי נסבל, וגמלתי לו על זה בכך שלעסתי לו את הנעליים. ידעתי שהוא כועס, אבל אף פעם לא עשו לי כלום. יכולתי גם לישון כמה שרציתי ולצפות בטלוויזיה במשך היום. בשלב מסוים השותף של נורמן התחלף במישהי שהיתה לה כלבה נחמדה, ובזמן שהם הלכו ללימודים, הכלבה ואני שיחקנו ביחד. אבל הדבר שהכי אהבתי היה לגור עם נורמן. כשגדלתי קצת, וקיבלתי את כל הזריקות שלי, נורמן לקח אותי לפארק הכלבים ולמדשאות של הפקולטה. הכי אהבתי לשחק איתו בכדור טניס. פגשתי שם גם כלבים אחרים, וביחד התחרינו בריצה וחפרנו בורות בערוגות הפרחים ונבחנו על חתולים.
מדי פעם נורמן שוחח בוידאו עם אמא ואבא. חשבתי שהם ישמחו לראות אותי, אבל הם תמיד בכו. פעם אחת אמא ואבא הגיעו לביקור. קפצתי על אמא בהתרגשות וליקקתי אותה, אבל היא נרתעה אחורה וסובבה את הפנים ממני. גם אבא לא נראה שמח לקבל את הליקוקים שלי משום מה. הם עמדו ודיברו במטבח ואז סידרו כמה דברים על השולחן. הסתובבתי סביבם בשמחה אבל יכולתי להרגיש את המתח באוויר. ואז נורמן הרים אותי והושיב אותי על כיסא לידו. אמא הוציאה עוגה מהתבנית. היא נראתה כמו עוגה בריאה, מהסוג שאחת הילדות מבית הספר בחיפה הביאה פעם, כי אמא שלה לא הכינה עוגות עם ביצים וחלב וחמאה, ובגלל זה אף ילד לא רצה לאכול ממנה. זכרתי שאסור לי לאכול שוקולד ומאכלים אנושיים אחרים, והבנתי שהעוגה הזאת בשבילי. אמא סידרה נרות צבעוניים על העוגה, הדליקה אותם ביד רועדת והסתכלה עליי לרגע ארוך לפני שמלמלה משהו ואז כיבתה אותם. רק נורמן ואני אכלנו מהעוגה, שהיתה יותר טעימה ממה שציפיתי. אמא ואבא נשארו לישון אצלנו באותו הלילה. נורמן נתן להם לישון בחדר שלו, ושנינו ישנו על הספה בסלון.
בבוקר רצתי להגיד להם שלום. הבאתי את כדור הטניס כדי שנוכל לשחק קצת ביחד, אבל שניהם נראו עצובים ולא רצו לשחק. אמא ליטפה אותי קצת, אבל אבא דיבר אליה בכעס והוציא אותי מהחדר. אחרי זה הם ארזו את החפצים שלהם ומיהרו לנסוע בחזרה הביתה. אפילו לא הספקנו לאכול ביחד ארוחת בוקר. אחרי שהם נסעו, נורמן ניחם אותי והראה לי משהו על לוח השנה שהיה תלוי על הקיר בחדר שלו. הוא לא היה צריך להגיד לי. ידעתי שיום ההולדת שלי מתקרב, וסוף סוף אוכל לבקש לחזור להיות ילד. הפעם אנחנו נסענו לאמא ואבא ברמת הגולן. יחידת הדיור שלהם היתה קטנה מאוד. היה בה רק חדר שינה אחד. נורמן ואני ישנו בחדר העבודה הקטן של אמא, שהיתה בו ספה נפתחת. אמא לקחה אותי בבוקר לטיול בשכונה. היא דיברה אליי כל הדרך. למרות שלא הבנתי מה היא אומרת, היא נשמעה רגועה יחסית, ואפילו שיחקה איתי קצת כשהגענו לגינת הכלבים. כשחזרנו לדירה, ראיתי שנורמן קישט אותה בבלונים ובשרשראות צבעוניות מנייר. הוא תלה לי זר קטן על הראש וקרא לי לבוא למטבח. על השולחן היו מונחות שתי עוגות. אחת גדולה ואחת קטנה יותר, שהריחה ממש טוב. הוא הכין עוגה במיוחד בשבילי, עם בננות וחמאת בוטנים, כמו שאני אוהב. ליקקתי אותו בשמחה, והוא חיבק אותי והושיב אותי על כיסא ממול לעוגה, ואז הדליק עליה את הנרות והצביע עליהם.
עצמתי את העיניים ודמיינתי את עצמי שוב בתור ילד. דמיינתי את אמא ואבא שמחים שוב לראות אותי, מחבקים אותי ומבקשים ממני לספר להם את כל מה שעבר עליי בשנה האחרונה. דמיינתי אותנו עוברים לדירה אחרת, עם חדר גם בשבילי, עם מיטה משלי. ראיתי איך אמא לוקחת אותי לקנות ילקוט חדש ובגדים חדשים, כי בטח גדלתי מאז שנה שעברה. ובבית הספר החדש, אני בטח אפגוש ילדים חדשים ואספר להם את כל מה שקרה לי, ואז הם בטוח ירצו להיות חברים שלי. לפחות עד שאבא שוב יחליף עבודה. אבל אז חשבתי שבדירה החדשה בטח לא יהיה חדר לנורמן, כי הוא גר במעונות עכשיו, וכשאחזור להיות שוב ילד, הוא יחזור לבית החדש שלו בלעדיי. ידעתי שאסור לי לחשוב על הבית של נורמן ושלי, אחרת המשאלה לא תתגשם לי. אני הרי צריך לחזור להיות ילד, לא לרוץ על ארבע ולהריח את העצים בדרך למדשאה, ולהתכרבל עם נורמן על הספה אחרי שהוא מתעייף מהלימודים, ולשחק עם הכלבה של השותפה, ולצאת לפארק להשתולל עם כל החברים שלי. למרות שאני ממש אוהב להתפלש בחול ולכשכש בזנב ולרדוף אחרי הכדורים שנורמן זורק לי ואז להחזיר אותם כדי שיזרוק לי אותם שוב, ולסמן לו שאני רוצה ליטופים בבטן, והוא מייד מבין ומגרד אותי וגם נותן לי את החטיפים שאני אוהב, או סתם מלטף אותי כשאני יושב לידו בזמן שהוא לומד, ומבטיח לי במבט עיניו שהוא תמיד יהיה שם בשבילי, בדיוק כמו המבט שיש לו עכשיו. אני צריך לבקש שכל זה ייגמר. לרגע לא יכולתי לנשום. התכוננתי שוב לבקש את המשאלה, לעשות את מה שאמא ואבא כל כך רוצים, אבל עכשיו כבר לא הצלחתי לדמיין חיים אחרים. פקחתי את העיניים והסתכלתי על הנרות, ולראשונה לא רציתי כלום, כי היה לי הכל. שאפתי עמוק, ורק כיביתי את הנרות.