אומרים שמלאכתו של השטן מתבצעת תמיד באישון לילה, או לכל היותר בשעות הבוקר המוקדמות. עבודות בכביש תמיד מתבצעות בשעות הללו, כך שלא הופתעתי כשהתקשרו להעיר אותי בארבע וחצי לפנות בוקר. הם אמרו שלא היו מתקשרים אם לא היה מדובר במקרה חירום.
העבודות נעצרו, אמרו לי. הפעם זה לא קרה בגלל שביתה או גילוי ממצאים ארכאולוגיים. הם פשוט הגיעו לעצם שהם לא יכולים לחפור דרכו. רמת האמינות של קיום עצם שכזה, באדמה שמורכבת מסלע כורכר וחול, מתחת לבניינים שעברו עבודות שימור מחשש להתמוטטות, הייתה שווה ברמת האמינות למחאה של עובדים זרים נגד עבודות בשבת. אמרתי להם שלא יטחנו לי במוח. יש לכם את המספר של מהנדס העירייה, הוספתי.
"אמרו לנו גם לדבר איתך".
"לא משנה", נאנחתי. "אני באה".
וכך, עוד לפני שעלתה הזריחה, מצאתי את עצמי קמה, שולחת לשותפה הודעה שתדבר עם בעל הבית מאוחר יותר לגבי הברז שמטפטף. התארגנתי ויצאתי לחפש איפה החניתי את הרכב. גם בימים רגילים זאת הייתה משימה מאתגרת. בחושך – מתי שהעדפתי מלכתחילה לא לצאת – זה כבר היה נטו משחק של ניחושים. לבסוף מצאתי אותו, אחרי שהתגברתי על התקף החרדה ונטו על סמך הצפצופים, ועשיתי את דרכי רבע שעה לכיוון תחנת הרכבת. לפחות בשעה הזאת לא היו פקקים.
כעובדת ממשלתית, הייתי אחת הראשונות שמנהל האתר היה אמור להתקשר אליהם במקרה של הפסקת פעילות. לא היה אכפת לי כי לא חשבתי שיתקשרו. אפילו לא ידעתי מה שמו של מנהל האתר, ולא טרחתי לשאול כשהתקשר אליי. אבל כשחניתי באתר העבודות, לאחר שהסירו עבורי את המחסום, הבנתי שאולי באמת יש בעיה. וזה גם הרגע שבו התעוררתי, בלי צורך בקפה, כי מה לעשות שהפרנסה שלי הייתה תלויה בכך שהעבודות יתנהלו בלי בעיות.
"מאיפה את?", שאל העובד שכיוון אותי לפיסת העפר עליה מיקמתי את האוטו.
"תל אביב", אמרתי.
"התכוונתי מאיפה הביאו אותך".
"אני ממשרד התחבורה".
משרדו של מנהל האתר מוקם בקרוואן, בצומת שהפרידה בין תחנת הרכבת לדרך העפר שהייתה אמורה להוביל בהמשך לתחנת המטרו. קראו לו איתי תמרי, בהנחה שהשם על הדלת היה עדיין מעודכן, כי בשנה שעברה התחלפו שלושה מנהלים ואני לא זוכרת את השמות של כולם. מסביב לשולחן של איתי, אם זה אכן היה השם שלו, עמדו חמישה אנשים חוץ ממני. אחד מהם היה במדי צבא.
כשנכנסתי לקרוואן, הוא הרים את ידו להפסיק את המהומה סביבו ושאל, שוב, מאיפה אני.
"משרד התחבורה", אמרתי.
"את העוזרת של השר?", הוא שאל בתקווה.
"מנהלת פרויקטים", תיקנתי אותו. "המנהלת של הפרויקט הזה, ספציפית. אני רואה שקיבלתי את ההודעה אחרי כולם".
איתי החוויר. "אמרו לי ליצור קשר עם המספר שלך במקרה של הפסקה בעבודות. עד עכשיו לא ידעתי…"
"תן לי רגע", אמרה אישה שעמדה לידו, בסרבל עבודה. "מה שמך, בבקשה?"
"צליל קמחי".
"צליל, אנחנו לא מפסיקים את העבודה פה בגלל שטות. אם התקשרו אלייך, זה כי היינו חייבים לעדכן את משרד התחבורה".
לא היה לי זמן או כוח להטפות מוסר. "איפה מהנדס העירייה, נו, אריה?", שאלתי. "הוא פה?"
"הוא בחופשת מחלה", השיבה האישה. "אני מחליפה אותו. בואי נצא מכאן. אני אעדכן אותך בפרטים".
לא ידעתי איך להגיב לזה שאריה לא טרח לעדכן אותי לגבי חופשת המחלה שלו, ובמיוחד לגבי כך שהייתי צריכה ללמוד על החופשה בפורום הזה. לא כולם היו צריכים לדעת כמה זמן לא דיברתי אתו. מאז שתכנון הפרויקט הסתיים, התפקיד שלו בעיקר מיצה את עצמו בכיבוי שריפות, מה שאומר שרוב הזמן לא היה לנו על מה לדבר. אבל האישה הזאת נראתה מלאת ביטחון, מה שאומר שהיא לא הייתה בתפקיד מאתמול, למרות שנראתה בערך בגילי. זה גרם לי רק לתהות מה עוד השתנה מאז הישיבה האחרונה שלי עם אריה.
"אני רימה", היא הושיטה יד עם כפפה ללחיצה, ברגע שהיינו מחוץ לקרוואן.
חשבתי שציוד המגן שלה מוגזם. כל חתכי הקרקע לאורך התוואי היו אמורים להתאים למה שמצאנו בקידוחים, כלומר מישורי ויציב. ובכל זאת, הושטתי יד עירומה ללחיצה.
"צליל", אמרתי.
"שמעתי", היא השיבה. "את בטח יודעת למה הרימו לך טלפון. יש חשש לעיכובים ותוספת תקציב".
"זה מה שחשבתי בהתחלה. למה גם הצבא נמצא פה?"
"נגיע לזה כשנגיע לזה. אני רוצה להראות לך משהו".
היא ביקשה רשות מהפועלים, שהשאילו לה קסדה מפויחת ואפוד מגן.
"אני לא צריכה לרדת למטה", נופפתי בידיים: "רק תעדכני אותי מה הולך שם. אני כבר שלוש וחצי שנים בתפקיד. ראיתי הכול".
"את זה לא ראית, נשמה", היא הנידה בראשה. "תבואי, למה אחר כך תרצי לרדת בכל מקרה".
הנדתי בראשי, משאילה את הקסדה המצחינה, לא לפני שביקשתי כובע רחצה לשים בו את השיער. כמו שאמרתי, אפשר לומר שראיתי הכול. כמעט.
**
כמו בכל אתר עבודות שנמשך הרחק אל תוך האדמה, הצוות של הקבלן התקין פרוז'קטורים בכמה מקומות אסטרטגיים. הצוות עוד לא הרחיב את המנהרות לגובה, ולכן התנועה למטה התאפשרה כרגע רק בתוך רכבי שטח נמוכים, כמו מיולים וטרקטורונים. זה אומר שהתנועה גם הייתה איטית, בטח בהשוואה לרכבת התחתית שהייתה אמורה לעבור שם בשלב מאוחר יותר. מבחינתי, המשמעות הייתה תוספת של כמה דקות שאותן הייתי צריכה להעביר בדממה עם המהנדסת שהתעקשה לגרור אותי למטה. מה לעשות שאני והחושך מעולם לא היינו חברים, ולכן דווקא העדפתי לנצל את ההזדמנות כדי להכיר אותה יותר טוב.
"כמה זמן את כבר מחליפה את אריה?", שאלתי.
"שבועיים", היא ענתה. "הוא לא סיפר לך שהוא מאושפז?"
"לא".
"טוב, אני יכולה לקבל את זה. הוא בעצמו לא מבין איך זה קרה. בשורה התחתונה, עשה צנתור, המסכן. חטף התקף לב".
"הוא לא היה בן…"
"בקושי חמישים? כן, לגמרי. תפס את כולם לגמרי לא מוכנים. אני המהנדסת של בת ים, אגב. ממילא הייתי שותפה בתכנון. היינו אמורים להצטרף בשלב מאוחר יותר של העבודות".
אז משם השם שלה היה מוכר לי, חשבתי. היא הייתה חתומה על חלק מהמיילים.
לקחתי נשימה עמוקה, עוצמת את העיניים, מנסה לא לחשוב על החושך העמוק מאוד שסביבנו. "לא היה לו סגן, משהו?"
"גם הוא בחופשת מחלה. היו פה כמה מקרים בצוות בחודש האחרון. התקפי לב, שבץ, לחץ דם. בהתחלה חשבו שזה לחץ האוויר, אז לפני שבועיים אווררו קצת. כנראה שלא עזר".
ולפני שהספקתי לשאול עוד בנושא, היא עצרה את המיול. מאחור, עדיין האיר עלינו הפרוז'קטור האחרון שהותקן. מקדימה, לא ראיתי דבר.
"את יוצאת?", היא שאלה אותי.
נשמתי שוב.
"הכול בסדר?"
"כן, כן". ניתקתי את החגורה ופסעתי החוצה מהרכב, מרגישה הקלה מסוימת למשמע הפצפוץ של האבנים והעפר מתחת לסנדלים. "תתעלמי ממני. כמעט טבעתי פעם. זה השאיר משקעים".
רחש קל נשמע ברקע, ממקור שלא יכולתי לראות.
"חשבתי שהפסקתם עם העבודות".
"זה המאווררים בצדדים. את תרגישי בהם כשנעבור לידם", היא השיבה, וכעבור רגע אכן הרגשתי בהם, מחדירים לגופי צינה קרה בריח טחב ואבק. המשכתי ללכת, עד שהאוויר שוב עמד.
רימה, בינתיים, הדליקה אור קטן מהסלולרי שלה. היא עשתה זאת בזמן, כי אין מצב שהייתי רואה את העצם הענק שניצב מולי ושהייתי אמורה להתנגש בו בצורה לא נעימה במיוחד, בהיעדר ידיים שיגנו עליי. שלחתי את הידיים קדימה. העצם שנגעתי בו היה שחור וחלק, למעט גושים קטנטנים וקוצניים, קצת כאילו שטפו אותו בנפט. הוא לא הריח כמו נפט, יותר כמו מתכת כלשהי, אבל הוא היה אטום לגמרי, ולא חלול, עובדה משונה בהתחשב בכך שסלעים באזור הזה היו בדרך כלל מלאים בסדקים, שכבות וחללים שנוצרו בתהליכי הבליה וההשקעה.
"מה זה?", שאלתי.
"אני לא יודעת".
"אפשר להעיף את זה?"
"אנחנו לא מצליחים לקדוח דרכו".
"ולפוצץ אותו?"
"גם. כלום, אפילו לא שריטה".
"וזה לא יסודות של משהו, נכון? אין מבנה ש…"
"מעלינו יש רק כביש בינעירוני. אני יודעת למה את שואלת. זה נראה כמו מתכת, אבל לא מתכת מהסוג שמישהי מאתנו מכירה, או שנהוג לשים ביסודות של בניינים. כאילו, אלא אם כן את רוצה לספר לי משהו. אריה אמר לי שלמדת גאולוגיה באוניברסיטה".
משכתי בכתפיי, מופתעת שאריה זכר בכלל את העובדה הזאת. "אין פירורים או חתיכות מבודדות של החומר הזה? משהו שאפשר לקחת לבדיקות מעבדה?"
"שאלה מצוינת", היא קירבה את הנייד שלה לחומר, מה שהאיר עוד יותר על המרקם השלם שלו. לא הייתה בו אפילו חתיכה חסרה אחת. "סרקנו את כל הרדיוס. אין".
"כמה קדימה הוא ממשיך? אפשר לחפור מסביב?"
"אני לא בטוחה. כמה קילומטרים, לפי הסריקות".
"קילומטרים?!"
"לא היינו מתקשרים אלייך אם לא הייתה בעיה".
"איך לא ידענו על הדבר הזה? איך זה לא הופיע בתוכניות?"
"אל תסתכלי עליי. אני ואריה וכל השאר הלכנו לפי המתווה של הכביש, עם כמה סטיות ימינה ושמאלה. כל האדמה מתחת לשטח הייתה אמורה להיות בדיוק אותו דבר".
"לפי מי?"
הפעם היה תורה למשוך בכתפיה: "בשביל זה הביאו אותך? לחפש אשמים? אני אומרת לך שאף אחד לא היה פה עד עכשיו. אפילו מכונת המנהור הייתה אמורה להגיע לקטע הזה רק עוד שבועיים".
הייתי עייפה מכדי להתווכח. כבר דמיינתי את כל השיחות שאיאלץ לעשות כשנצא מהמנהרה ואולי הייתי מתחילה לעשות כבר עכשיו, אם היה סיכוי קלוש למצוא קליטה.
"בואי נצא מכאן", אמרתי. "אני לא יכולה לנשום".
זה היה שקר. כן, היה מחניק שם למטה, אבל אני למדתי באוניברסיטת בן גוריון ושירתי בנגב. אני רגילה למשוך את החולצה שלי מעל האף כשמתחילה סופת חול. הקושי שלי הגיע מהחושך עצמו. הייתי חייבת למגר אותו כדי שאוכל לנשום שוב.
כשיצאנו, לקחתי לעצמי רגע או שניים להתענג על האוויר הצח ועל השמש המפציעה, שאומנם סנוורה אותי אבל לא איימה בכל רגע לקרוס לי על הראש. ביקשתי מרימה שלושה דברים: את תוצאות הסריקות הסיסמיות, כדי לוודא שאין תנועה חריגה בתת הקרקע, ולו בשל הסיכוי שהעצם המוזר הזה הוא סימן מקדים לרעידת אדמה. ביקשתי גם את רשימת הפעולות שננקטו במטרה להיפטר מהעצם הזה, וביקשתי שידברו עם מי שתכנן את מתווה הכביש, לבדוק אם ידע מכל העניין.
"את רוצה לדבר עם מי שתכנן את הכביש?", שאלה רימה, כלא מאמינה. "אני אפילו לא בטוחה שהוא בין החיים".
"מקסימום נדבר עם העוזר שלו, או הקבלן שלו".
"אני… אני אפילו לא בטוחה…"
"לא ביקשתי שתעשי את כל זה בעצמך. תמצאי מישהו שידוג את המספר שלו".
"שוב, יש לך תכנית כלשהי?"
"תהיה. אבל אי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא, רימה. אנחנו בשנת בחירות. זה לא מסוג העבודות שאת רוצה שיסיימו רק כשתקום הממשלה הבאה".
**
החדשות הטובות הן שלא היו סימנים מקדימים לרעידת אדמה. וטוב שכך, כי המשמעות של סימנים כאלה הייתה הפסקה של כל העבודות במקרה הטוב, והסתכנות באסון רב נפגעים במקרה הרע. גם את תחקיר הפעולות שבוצעו בשטח בכירי המשרד אישרו, בלית ברירה. מה שנותר הוא מציאת המספר של מהנדס הכביש, שאכן נמצא בסופו של דבר, פחות הודות לרימה ויותר בזכות טובה אישית מארכיון משרד התחבורה.
קראו לו חיליק מהגוני והוא היה בן מאה וקצת, בחיים ואפילו צלול, או לפחות נראה כזה עד שהתייצב לפגישה אתי. הוא לא רצה להתייצב לפגישה. הוא התעקש בטלפון שאין שום עצם מוזר שהוא ידע עליו ושיעזבו אותו בשקט. עשיתי לו את אותו תרגיל שרימה עשתה לי וביקשתי שיצטרף אליי מתחת לאדמה. גם את זה הוא לא רצה לעשות, עד שציינתי שעד שנדע בדיוק במה מדובר, ייתכן שניאלץ לסגור גם את הכביש.
"את תסגרי את הכביש הבינעירוני העמוס ביותר באזור הבורסה? זה שמוביל לרכבת מרכז?", שאל.
"אם נשקפת סכנה לנוסעים, אז כן", עניתי, בביטחון ככל שניתן. היה קשה מאוד לאשר סגירה שכזאת. היינו צריכים כנראה להמציא שרשרת חפצים חשודים, אבל בתקופה של חיליק, כנראה פחות התעסקו בתירוצים שכאלה.
רק כשהגיע לבחון את החפץ, הבנתי ששיקר. הוא ללא ספק ראה את העצם הזה בעבר. יכולתי לראות את החיוך מתפשט על פניו, למרות החושך. כששאל לבסוף איך לא ידענו על העצם הזה בעבר, ידעתי ששאל על כך משום שהופתע שהמכשירים לא עלו עליו, לא שהעצם היה שם מלכתחילה.
"אתם לא יכולים לקדוח בו באמצע?", שאל.
"אתה יודע שלא", אמרתי.
חיליק הפנה את מבטו אליי, ובאותו רגע הצטערתי שרק אני, הוא ורימה היינו שם למטה. חיליק נראה כאילו היה לו סוד שהתכוון לקחת לקבר.
"אני לא יודע, כי אני לא יודע מה זה", השיב לבסוף.
"אני מתקשה להאמין שבנית על זה את הכביש שלך בלי לדעת שזה שם", התעקשתי.
"תאמיני".
"זה נמשך לאורך קילומטרים".
"אולי זה משהו שהתפתח פה".
"צליל…", התערבה רימה.
"רגע. ראיתי את התוכניות המקוריות של הכביש. אני יודעת שהיו לכם כל מיני אפשרויות למתווה, ובחרתם את המתווה הזה, השטח הזה. למה?"
חיליק משך בכתפיו: "האזורים האחרים היו מיועדים לבנייה".
"סיימנו פה", אמרה רימה.
"עוד דבר אחד… רימה, את יכולה לקרב לכאן את הטלפון שלך? אני רוצה להראות לחיליק משהו".
"אולי נעשה את זה בחוץ?", היא שאלה: "הוא איש מבוגר. קשה לו לנשום".
"עכשיו".
היא עשתה מה שביקשתי, אבל כן השתדלתי למצוא את התמונה המדוברת מהר ככל הניתן, פחות כדי להסיח את עצמי ויותר כי דבריה של רימה על האנשים שחטפו מחלות מוזרות ומתו עדיין רדפו אותי. "הנה", אמרתי.
הייתי צריכה קצת להגדיל את התמונה, מה שגרם לחיליק למצמץ בכבדות. "אני לא רואה", אמר.
"זאת כתבה מהשנה שבה הרמתם את הכביש, נכון? כתוב כאן ששיניתם את התוואי ברגע האחרון בגלל, אם הבנתי נכון, סדרה של קריאות סיסמיות?"
חיליק התחיל להשתעל. לא יכולתי לדעת אם אכן הרגיש רע או פשוט לא רצה לענות לי על השאלה, אבל לא יכולתי להסתכן בלגרום לו עוד נזק, במקרה של האפשרות הראשונה.
סימנתי לרימה שאנחנו יכולות לחזור ובהקלה רבה, היא התניעה שוב את המיול.
כשיצאנו מהמנהרה, הדבר הראשון שהבאנו לחיליק היה כוס מים קרים. הפנים שלו היו קצת חיוורות. הנשימה שלו הייתה קצרה כשהסתכל עליי ואמר: "אני יודע שקשה לך להאמין, אבל עשינו את ההחלטה הנכונה. הכביש נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות".
**
בדקתי, והשנה שבה חיליק היה מהנדס הכביש הייתה יוצאת דופן בגלל פרט אחד. בשנה הזאת, מספר תאונות הדרכים בגוש דן היה לראשונה נמוך יותר מאשר בשאר המדינה. הוא היה אפילו נמוך בצורה מחשידה, במיוחד בהתחשב בעבודות שהתבצעו באותה תקופה, ושלא הייתה אז קורונה. הוא מעולם לא חזר להיות גבוה כפי שהיה בקום המדינה, אולי כי האוכלוסייה התפזרה לחיות בעוד אזורים, אולי כי גם "כבישי הדמים" נמצאו ועדיין נמצאים ברובם מחוץ לאזור המרכז, בעיקר בהרים החשוכים שבגלבוע ובדרך לים המלח או אילת. ואולי בגלל סיבה אחרת.
ביקשתי טובה נוספת מהארכיון של משרד התחבורה כדי לברר למה. הממצאים שהם החזירו לי הפתיעו גם אותי.
אי אז, במאה הקודמת, עוד האמינו שלסלעים ומינרלים מסוגים מסוימים יש נוכחות שמקדמת בריאות, אריכות ימים, פוריות, ועוד סגולות מאותו עולם מושגים. האמונות הללו החזיקו מים גם בתקופה של רעידות האדמה, בדצמבר אלף תשע מאות שישים וחמש. מצאתי ידיעות בעיתונים ישנים על אנשים שהבתים שלהם פוצלו לשניים בידי חומר מוזר שהם לא הצליחו לכרות או לחצוב, עם מקדחה או פטיש אוויר או שום כלי. אז הם בנו מסביבו. חלק מהם ייחסו לו סגולות פלאיות, שהם בעיקר מינפו עבור רשומות במדורי האסטרולוגיה, בתקופה שעוד היה אפשר לעשות מהן כסף.
אחת הרשומות הללו דיווחה על מכירת סגולה ל"דרכים בטוחות". היא הודיעה שחלק מהסלעים שצצו בעקבות רעידות האדמה הוזזו, באמצעות מנופים, לאתרי עבודות של משרד התחבורה. במילים אחרות, היא אישרה את החששות שלי, שמתווה הכביש לא רק חפף, אלא נבנה מלכתחילה על גבי הסלעים שנקשרו מסיבה קוסמית כלשהי לירידה במספר תאונות הדרכים. ירידה, שאם יורשה לי להזכיר, כבר בוטלה מאז בשישים והיה צורך למצוא לה פתרון אחר, כמו רכבת תחתית.
הרמתי טלפון למספר של חיליק. ענתה לי גברת שהזדהתה כעובדת בית האבות שבו התגורר. היא הפנתה אותי לבית החולים.
**
האם הייתי אשמה בהידרדרות במצבו של חיליק? ניסיתי לשכנע את עצמי שלא. כשבאתי לפגוש אותו, הוא היה עדיין חי. אומנם מחובר למכשירי הנשמה, אבל חי. פחדתי שלא יסכים לדבר אתי. במקום זאת, הוא שאל אותי אם מצאתי משהו.
כשהסברתי לו מה קראתי במדורי האסטרולוגיה, הוא צחק, מה שגרם לו להיחנק ולהשתעל.
"תראי, בשורה התחתונה, זה עבד. אני לא יודע מה יש בתוך הדברים האלה. אולי שדות מגנטיים או משהו אחר שמונע מתאונות דרכים לצאת אל הפועל. מה שאני יודע הוא שחבל להרוס את הכול".
"יש דרך להרוס את הכול?"
הוא הרים גבה לעברי. "איך לדעתך הצלחנו לשנע את הסלעים ממקום למקום?"
"לא הרמתם אותם בשלמותם?"
הוא השתעל: "אם את לא יודעת, אני בטח לא אומר לך".
"נו באמת".
"חיי אדם מונחים פה על הכף, יקירתי. לא הייתי ממהר לסכן אותם. עזבי. שבעים שנה לא הייתה פה רכבת תחתית. מה זה עוד כמה שנים? תבנו מסביב. יהיה בסדר".
"זה לא בא בחשבון, חיליק. אתה יודע את זה. אנחנו באלפיים עשרים ושש. לא נשאר איפה לבנות. עוד מעט גם תיכנס ממשלה חדשה, תקציב חדש…"
"לא שווה ערך לחיי אדם".
"אתה באמת מאמין בדברים האלה?"
"אני מאמין בעובדות. העובדות מדברות בעד עצמן".
"העובדה בשנות השישים הייתה שלרוב המשפחות היה רכב אחד, אם בכלל. המצב היום קצת שונה. אי אפשר להשאיר אותו ככה לאורך זמן, ועוד בגלל… בגלל אמונה טפלה, בינינו".
האחות נכנסה לחדר, וסימנה לי ששעת הביקור הגיעה לסיומה. אמרתי שאצא עוד רגע.
"חיליק, כל רגע שאנחנו לא בונים את הרכבת התחתית הוא רגע שמישהו עלול להיפגע מתאונה בכביש. הייתי אומרת שזה מאזן את הדברים. תחשוב, אולי הדברים האלה, אם הם באמת פועלים כמו שאתה חושב שהם פועלים, בעצם מעכבים בכוונה את ההשלמה של הרכבת? אולי הם לא כאלה טובים כמו שאתה עושה מהם?"
הוא שתק, בהה בחלל. הבנתי שלא אצליח להניע אותו מהעמדה הזאת, ולכן קמתי והלכתי, מבלי לומר לו שלום. מאוחר יותר באותו ערב שמעתי שהלך לעולמו. הסיבה הרשמית הייתה אי ספיקת ריאה.
**
העבודות הוקפאו עד להודעה חדשה. כשלא חודשו אחרי כמה ימים, חרף ניסיונות חוזרים למוטט את המחסום, כבר התחלתי לחשוב שזה הסוף. אבל אז נהרג במקטע אחר של הכביש ילד שרכב על אופניים בשול הימני, וקיבלתי טלפון ממישהו שהזדהה כעורך דינו של חיליק. הוא טען שיש לו את המכתב האחרון שמרשו כתב בבית החולים. חיליק ביקש שיקריאו לי את המכתב הזה בפעם הבאה שאדם חף מפשע, מישהו שלא נהג בפרעות או בשכרות, ימצא את מותו על גבי הדרך שהיה אחראי לסלול.
אפשר להתווכח אם הילד המסכן לא מצא את מותו בדיוק בגלל הנסיבות הללו. האימא שפגעה בו הייתה באותו רגע מוסחת כי הסתכלה בנייד, אבל חיליק לא לקח בחשבון את התרחיש הזה.
"מה כתוב שם?", שאלתי.
**
בחמישי לפנות בוקר, השעות שבהן עושים עבודות גדולות בכביש שלא צפויות לבוא על חשבון עומס תנועה גדול ולא עלולות לגלוש אל תוך כניסת השבת, הכנסתי שיירה של משאיות לתוך תוואי המנהרה. אחריהן נכנסה לתוכה משאית כיבוי אש.
"את בטוחה?", שאל אותי הכבאי הראשי, כשחיבר את הצינור שלו לגלונים שפרקו הסבלים מתוך המשאיות.
לא יכולתי לענות, רק הנהנתי. ביקשתי ממנו לספור בלב דקה שלמה ויצאתי בינתיים בעצמי מהמנהרה. הצליל של המים הזורמים, בתוך החושך, היה עבורי קצת יותר מדי.
ישבתי בכניסה למנהרה, על גבי החצץ, וחיכיתי. חוץ מכמה פועלים שבעיקר תפעלו את הציוד המכאני, הייתי שם לבד. יכולתי לכנס אליי את הרגליים, לקבור את הראש בברכיים. התעלמתי מהצפצופים, מרעש המנועים, מהדיבורים. אמרתי לעצמי שבעוד רגע זה ייגמר.
"מי מלח", כך אמר חיליק, "בלחץ הכי גבוה שאפשר". ואז רק צריך להמתין שעה לפני שמפוצצים את הכול. "לא כי זה ישבור את הסלע, מן הסתם, רק יחליש את החומר ככה שלא יעמוד בפיצוץ".
מה זה שעה? זה קצת יותר מהזמן הממוצע שלוקח לי לחפש חנייה בערב. זה הזמן הממוצע שלוקח לי להירדם אחר כך. אני יכולה להמתין שעה כדי לשמוע את הפיצוץ, לדעת שהפרויקט סוף סוף מתקדם. בינתיים אני רק צריכה לתת למים לעשות את שלהם, לחלחל ישירות לתוך הסלע הזה, או מה שלא יהיה החומר שממנו הוא…
אבל הצליל של המים הציף בסוף גם אותי. עוד לפני שהספקתי לכסות את האוזניים הייתי שוב בפיר המעלית ההוא בהוסטל בהודו. לא ידעתי אפילו שירד גשם בחוץ, אחרת לא הייתי חושבת לקחת חדר בקומת מרתף, בלי חלונות, ובטח שלא הייתי לוקחת את המעלית כדי לעלות חזרה למעלה. אבל עד שהבנתי שאני מסכנת את החיים של כל מי שישן באותו לילה באותה קומה כמוני, כבר היה מאוחר מדי. המים מילאו את החלל מהר יותר מהאוויר, בלעו אותנו ואת התיקים שלנו בשלמותם, והמשיכו לזרום פנימה תוך כדי שאנחנו מחפשים פינה קטנה של אוויר. אני זוכרת את עצמי מנצלת את המטר שמונים ושבע שלי כדי לקפוץ במים עד שמצאתי פינה כזאת, ממש בתקרה של המעלית, לפני שהתחלתי לדחוף את הדלתות נגד לחץ המים. אפילו לא חשבתי להסתובב לכל האנשים האחרים שהיו לכודים איתי שם. הייתי בטוחה שבכך שאפתח את הדלתות אציל גם אותם, אבל בפועל רק הכנסתי עוד מים, ולא יכולתי לחשוב על זה בגלל הלחץ בפרצוף שהרגיש כמו אגרוף בהילוך איטי ולא אפשר לי לחשוב בעצמי מה אני עושה או למה.
בסופו של דבר הצלחתי. פתחתי את הדלתות מספיק כדי למצוא פינה שהמים לא דחפו אותי ממנה. תפסתי בשני צדדיה ומשכתי את עצמי למעלה. בקושי הצלחתי, הפעם לא בגלל המים אלא כי משכו אותי מאחור. כל האנשים האחרים שנתקעו איתי במעלית הזכירו לי שהם שם, ולדעתי היו מוכנים לרמוס אותי כדי לצאת משם. אולי זאת הספורטאית לשעבר שבי, שהייתה דווקא מתחילה לרוץ מהר יותר אם הייתה רואה מישהו מתקרב אליה, אבל מצאתי את עצמי מתעלמת מהם. המשכתי לדחוף עד שתפסתי בעגלה של חדרנית מהצד השני של הדלת ונתמכתי בה עד שהגעתי למדרגות החירום. נשמתי. רק אז הבטתי לאחור.
אני לא זוכרת פרצופים. לא נקשרתי לבנות שישנו איתי בחדר ובכל מקרה לא יכולתי לזהות אותן בין כל הידיים שהושטו אליי. אבל ברגע הזה, שבו ישבתי מחוץ למנהרה ונזכרתי איך החלטתי שאין לי סיכוי כרגע להציל אף אחד מהם, ועדיף לי לרוץ למעלה ולהזעיק עזרה, לא ראיתי ידיים אנושיות בכלל. ראיתי צל עם טלפיים בוהקות שפילס את דרכו ללא מאמץ מתוך הקלחת המבעבעת. היו לו פנים עם עיניים עמוקות וקודרות שהסתובבו אליי בערך באותו רגע שבו אני הסתובבתי אליהן.
העיניים הללו הבחינו בי, אבל ראו מעבר לכתף שלי, ולפני שהספקתי להבין מה הן ראו, הן התקרבו אליי. היצור שהן היו שייכות לו הלך ותפס ממדים עצומים, של צל כהה ענק שבלע את כל מה שסביבו, כולל המים. הם זרמו בתוכו כמו גל נוסף שהלם בי כשהסתער עליי ולבסוף גם חלף דרכי בקול אוושה, בלי להשאיר עליי טיפה.
הדלתות של המעלית נסגרו שוב, כמו אז. מסביב היו רק מים, חושך מוחלט ודממה.
בסופו של דבר העזרה הגיעה אליי מוקדם יותר. אחד הפועלים קרא בעוצמה הולכת ומתגברת "גיברת! גיברת!" עד שהבטתי ישר אליו, מעבר לברכיים. עדיין שמעתי את צליל המים הזורמים, לא הייתי בטוחה מאיפה. הפועל התקרב אליי עוד יותר, על גבי רגליים שהיו עבות וכבדות מיתר משקל גופו, מפלבל בעיניו הקטנות שמתחת למשקפיים. "גיברת?!", זעק.
קמתי על רגליי, במהירות שגרמה לו להירתע חזרה לאחור. "הצלחתם?", שאלתי.
"אני מכיר אותך מאיפה שהוא", הוא מלמל בתגובה. "את לא זאת ש…"
"שאלתי אם הצלחתם".
הוא הנהן ועשה "אהם" קטן, שעזר ללב שלי לחזור לפעום בקצב סדיר. "הצלחנו גם לגרד דגימות ראשונות מהחומר", הוסיף, בקול רם מדי שהעיד על כמויות הקפאין שצרך לפני המשמרת. "הן בדרך למעבדה עכשיו".
הנהנתי.
"האחיינית שלי הייתה בהוסטל שבו זה קרה", הוסיף לפתע.
זה היה מהרגעים הנדירים שבהם הודיתי על החושך שמסביב. לא רציתי שאף אחד ייראה איך הברכיים שלי רעדו, העיניים שלי נפערו, או איך הלב נפל בחזרה לתחתונים.
באתי למלמל שאני מצטערת, בעיקר כי זה הדבר היחיד שהייתי אומרת כשחזרתי אז לארץ, אבל הוא המשיך. "הצלת אותה בזמן. היא והחברים שלה התפנו מהחדר בקומה הראשונה דרך החלון, פציעות שטחיות נטו. היא לומדת עכשיו רפואה".
נשמתי שוב. לא אמרתי עוד דבר, עד שהוא השתעמם והלך.
**
בשישי בבוקר פתחתי את הטלפון של העבודה לקבלת שיחות. חיכיתי להודעה, גם מסרון היה מספיק, שמודיע שהבעיה נפתרה. אבל המסרון בושש להגיע, גם כשחלפו שלוש שעות מאז שהחדירו מי מלח לתוך הסלע, וגם כשחלפו שמונה שעות. השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהרים, על גבול כניסת שבת, כשהתייאשתי והרמתי צלצול. הייתי משוכנעת שפשוט שכחו לעדכן אותי, אבל התשובה של רימה – כשסוף סוף הגיעה – קוממה אותי. היא אמרה בפשטות: "החלטנו לחזור בינתיים לשולחן התכנונים".
"מי זה 'החלטנו'? אני לא צד בעניין?"
"זה לא קשור אלייך. לא ראית מה הולך בחדשות?"
"מה הולך?"
"הייתי בטוחה שמשרד התחבורה כבר יגיב לדבר כזה", היא מלמלה, ספק בייאוש וספק בציניות. "אולי לא ראית עדיין. תאונה ממש בכניסה לחניון של הרכבת, שנים עשר הרוגים".
"מה?!"
"עדיף שתקראי ותחזרי אליי. הבנתי שההנחיות מגיעות ממשרד ראש הממשלה".
חיפוש קצר באינטרנט הראה שראש הממשלה אכן כבר פרסם הצהרה שאומרת שהורה להקפיא את הבנייה באזור עד לחשיבה מחודשת על "בטיחות אתרי העבודה", משהו שללא ספק לא יקרה בתקופת הממשלה הנוכחית, בתוספת כמה הצהרות המתקוממות על איך הפרויקט אושר "בחופזה" בתקופת הממשלה הקודמת. ברור שהוא אושר "בחופזה", חשבתי. הממשלה הרי רק הייתה צריכה לתת חותמת אישור לפרויקט שהותווה בתקופה שראש הממשלה עצמו היה שר התחבורה.
התאונה עצמה אכן הייתה מחרידה. שנים עשר הרוגים, מתוכם אישה בהריון מתקדם, שלושה ילדים שנסעו איתה ברכב, ועוד קשישה בת שבעים שנהגה ברכב מאחור. כנראה הגורם לתאונה היה נהג שניסה לעקוף את התור בכניסה לחניון, נסע נגד נתיב התנועה ונכנס ברכבים שבתור כשניסה לחמוק מרכב שבא ממול. גם הוא וגם הנהג שנסע עם כיוון התנועה נהרגו. יש כבר השערות ברשת שהוא היה בכלל מחבל. אותי יותר עניין למה מלכתחילה היה פקק בכניסה לחניון הרכבת ביום שישי. יום לא עמוס, שבו מלכתחילה יוצאות מעט רכבות, ועוד ממש סמוך לאזור העבודות, טכנית איפה ש…
לא. אין מצב.
התקשרתי לרימה. כשענתה לבסוף, אחרי כמה צלצולים, שאלה רק, "אולי נדבר אחרי צאת שבת?"
"אני רק רוצה לוודא שעוד לא פירקתם את הציוד".
רימה שתקה למשך רגע ארוך כל כך, שנאלצתי לקרוא בשמה פעמיים. "אני שומעת אותך", אמרה לבסוף. "הציוד שם, אבל, כאילו, זה יום שישי. בראשון הוא כבר לא פה".
"אנחנו לא יכולים להשאיר את האתר ככה. העבודות צריכות להימשך".
"הן יימשכו, נו. אם לא בתקופה של הממשלה הזאת, אז הבאה".
"אנחנו משאירים חור באדמה והר של אבנים. זה לא מקובל".
"תירגעי. אני יודעת למה את שואלת. הפרויקט הזה יושלם, מתישהו. יהיה לך את ה-'וי' בקורות חיים, גם אם תהיי פה עוד שנתיים כשזה יקרה וגם אם לא".
חשקתי את השפתיים. לא האמנתי שאני מנהלת את הדיון הזה, אבל לא יכולתי לרדת למטה לבצע את העבודות בעצמי. "תראי מה קורה כשאנחנו מתעכבים".
"אני הולכת להגיד משהו נורא, אבל האנשים האלה היו מתים בלי קשר. נניח שהייתה פה רכבת תחתית. אולי אפילו טובה, כמו באירופה. מי היה נשאר על הכביש? כל המטורפים שנוהגים ברכבי יוקרה בשביל השופוני, שחושבים שהכביש שייך לאבא שלהם, שנוהגים בהשפעת סמים ואלכוהול ושיכולים לרצוח בגלל ויכוח על חנייה. אלה האנשים שגם עושים תאונות. הם לא הולכים לשום מקום".
למרות שהיה עדיין אור יום מלא בחוץ, לקחתי נשימה עמוקה. אולי גם לזה האבנים של חיליק קשורות? הן לא רק גורמות לאנשים לנהוג בחוסר זהירות, אלא מקשות את ליבם של האנשים שיכולים להציל אותם?
"את מגזימה", אמרתי לרימה.
"לא, אני לא. תבדקי את הנתונים. הכביש שלך באמת נחשב לבטוח יחסית, אבל וואלה, אפילו כשהתחלנו את הפרויקט בשנת אלפיים ועשרים מתו שלוש מאות וחמישה אנשים בתאונות דרכים, ואנחנו מדברות על שנה של סגרי קורונה. בינינו, ממה אנשים מתים? מחצייה באור אדום, מדריסה של רוכבי אופניים, גלישה בנייד, דברים שאפשר היה למנוע. את באמת חושבת שרכבת תחתית, או איזה סלע שאלוהים בכבודו ובעצמו שתל שם למטה, יגרמו לאנשים לשנות הרגלים?"
השאלה שלה תפסה אותי לא מוכנה. ברור שלא רציתי לגרום לדברים כאלה לקרות. לקחתי נשימה עמוקה והורדתי את רימה מרמקול לפני שהשבתי.
"את יודעת למה אני נוהגת ברכב פרטי?", שאלתי.
"נו, כי את מפונקת", השיבה רימה מיד. איזה ילד הרעיש ברקע. לא הצלחתי לשמוע מה הוא אמר אבל רימה הוסחה לרגע כדי לענות לו. כשהיא חזרה לדבר איתי כבר ידעתי איך לענות לה.
"אולי אני מפונקת, האמת היא שאין לי ברירה אחרת. העבודה שלי דורשת ממני להתנייד עם רכב. המדינה מחייבת אותי להחזיק רכב אם אני רוצה להגיע להורים בסופי השבוע. גם באמצע הלילה אין עם מי לדבר. הקטע המצחיק הוא שגם עם הרכב, לוקח לי טונה זמן להגיע ממקום למקום. המטרו אמור היה לפתור את כל הבעיות הללו. אני לפעמים חושבת איך אם היה מטרו לפני שבע שנים, עוד הייתי הבת היחידה שמספיקה להגיע בזמן כשאימא שלה גססה בתור למיון. או אפילו לפני חמש שנים, כש…"
לקחתי שוב אוויר, לא כי לא יכולתי לנשום, אלא כי האזכור של האירועים הללו גזל לי יותר אנרגיה משהייתי רוצה. רימה נותרה שקטה. רק הילד שברקע חזר להרעיש. היא לא הגיבה לו הפעם.
הזכרתי לעצמי שזה שווה את זה. הסלע, ברובו עדיין שם. אולי הסגולה שלו פשוט עברה למקום אחר, כמו מקטע אחר בכביש, או…
הצל ההוא שראיתי.
"אז את מבינה, הרכבת הזאת היא לא עוד תחנה בקריירה מבחינתי, ואני בטוחה שעוד הרבה צעירים, אנשים מעוטי יכולת, או סתם כאלה שרוצים לחיות בנוחות ובביטחון, מצפים בקוצר רוח שנסיים כבר עם הפרויקט. זה לא סוד שהתעוררנו מאוחר מדי. יש מחיר למה שאנחנו עושים. אז מה? אנחנו נימנע מלשלם אותו, רק כי אנחנו מפחדים מכמה קקות שנוהגים בפראות? כי אנחנו מכסתחים את עצמנו למקרה של המוות הבא? זה מה שאת אומרת?"
"אני…"
"כי זה מה שנשמע שאת אומרת. אז יש לי הפתעה בשבילך, גם את המערכת שאני מייצגת יש איך לעקוף. פשוט תעבירי את העבודות לתוואי אחר, ליד הסלעים ולא מעליהם. תשאירי לי למצוא את התקציב".
"לא הבנתי".
"אני אומרת שהתוספת התקציבית שאני אשלם עבור שרטוט מחודש של תוואי השטח תהיה כלום וחצי לעומת אם נשאיר בור באזור הכי מרכזי בישראל ונקווה שמתישהו מישהו ירצה לעשות אתו משהו. אני אצטרך להתעסק עם זה, אבל יהיה מימון ממקומות אחרים".
הילד עשה רעש חזק מהרגיל. רימה אמרה לו משהו ברוסית ושמעתי צליל של ריצה במדרגות.
"אני עדיין לא מבינה", המשיכה רימה, בקוצר רוח. "עכשיו כבר שישי בצהרים. אוטוטו אסור לעשות שום עבודות".
"למה, מי אומר?"
"משרד התחבורה".
"אני משרד התחבורה. מבחינתי, עשיתם חצי מהעבודה אתמול בלילה. ממילא העבודות מתבצעות מתחת לאדמה. כל העובדים הם זרים. אף אחד לא יידע שהמשכתם ולא צריך לדעת".
"העובדים לא מנותקים. הם טוענים שיש במקום הזה קללה, במיוחד אחרי שחיליק מת. הוקל להם מאוד אחרי שהחלטנו לבטל את הקידוחים".
"הם הכריזו על שביתה?"
"לא".
"בסדר. אל תשלחי למטה את מי שלא רוצה. אם חסרים לך אנשים, דברי אתי ואשלח לך כמה מחברות כוח האדם שאנחנו עובדים איתן. תמיד יש אנשים שצריכים עבודה, ומקסימום תזכירי להם שאנחנו לא קודחים דרך שום סלע. אנחנו עוברים לידו. אנחנו עובדים עם הברכה – סגולה, ווטאבר – ולא נגדה. רימה?"
"כן?"
"השם שלך יופיע על הפרויקט. את עוד תעשי היסטוריה".