שיפי אומר שאפשר ללמוד הרבה על אנשים מהתגובה הראשונה שלהם, כשמשהו מופלא באמת קורה להם מול העיניים. אני חושב שעדיף לשים לב דווקא לתגובה השנייה: הרי ברגע הראשון, מול השער ההוא, במחסן של האבוקדו, כולנו בלי יוצא מן הכלל צרחנו.
היינו בני 15 אז, שיפי, רני ואני. בני מחזור מקבוצת "אזדרכת". עודד, אח של רני, היה בשכבה מעלינו. הוא בדיוק עשה רישיון לטרקטור. הקיבוץ מימן לימודי נהיגה למי שעבד בגד"ש או במטעים ועודד עבד באבוקדו. אני אפילו לא יודע אם אבנר, המרכז של הענף, הרשה לו לעשות סיבוב בשטח כדי לחגוג את הרישיון, או שעודד לא טרח לבקש רשות. עם איך שדברים התגלגלו בדרך כלל, סביר יותר ששיפי שתל את הרעיון אצל רני, ורני לחץ על עודד, ועודד לקח את המפתח בלי לשאול. בכל מקרה, להסיע גם אותנו, בעגלה, אבנר לא אישר. הוא לא היה מעז. המודעות למושגים כמו "כיסוי ביטוחי" ו"תאונות עבודה" לא הייתה גבוהה במיוחד בקיבוץ של לפני עשרים-ומשהו שנה, אבל לאמא של עודד ורני כולם היו מודעים. ושוש גרינברג, היא הייתה יכולה להרים אותך בצעקות עד לתקרה של חדר האוכל אם היא הייתה שומעת שסיכנת לה את הילדים.
לזכותו של עודד ייאמר שמרגע שיצאנו לדרך הוא השתדל למלא את תפקיד המבוגר האחראי. זה היה אחר צהריים בהיר של סוף ספטמבר. החום של הבוקר עוד לא התפוגג, אבל בשבילים שבין העצים נשבה רוח נעימה. עודד נסע לאט, ביקש מאיתנו לשבת יפה מאחורה ולא להוציא ידיים, והסביר תוך כדי תנועה איפה השורות של האטינגר, שכבר קטפו, ואיפה ההאס, שעדיין לא.
רני ושיפי, לצערו, לא העריכו את המאמץ. הם חיקו את טון מדריך התיירים של עודד, נעמדו על המעקה כדי להגיע לפירות שהקוטפים על ה"אפרונים" פספסו, וזרקו אחד על השני מלפפונים, כמו שקראנו לאבוקדואים הקטנים והמאורכים, הלא מופרים, שהעובדים לא טרחו לאסוף. כשאחד מהם פגע בטעות בראש שלו, לעודד באמת נמאס. הוא עצר את הטרקטור ליד מחסן האבוקדו, שלף את הפרי מהתלתלים וירד בקפיצה זועמת מהכיסא.
שיפי ואני מיהרנו לרדת בעקבותיו. לשיפי היה כוח שכנוע מרשים, עוד מהגן, והוא כנראה היה מצליח להרגיע את עודד אם רני לא היה מדלג בינתיים קדימה, למושב של הטרקטור. אבל אז רני סובב את המפתח, והטרקטור נהם, ולפני שמישהו הספיק להגיד משהו, הטרקטור ורני זינקו ביחד לעבר מחסן האבוקדו והתנגשו בקול בדופן הפח.
"מטומטם!" עודד ההמום תפס את הראש בידיים. "מטומטם, מטומטם, מה עשית?"
שיפי ואני החלפנו בינינו מבט מהיר של הערכת נזקים. הטרקטור עמד, מטרטר עדיין, צמוד למחסן. רני, שהציץ אלינו מהכיסא, נראה בסדר. הבעיה הברורה הייתה הדלת הצדדית של המחסן – דלת פשוטה ממתכת דקה, שנועדה לכניסה רגלית של עובדים כשלא היה צורך לפתוח את הדלתות הראשיות הגדולות. עכשיו המסגרת שהקיפה אותה הייתה מעוקמת, כלפי שמאל והחוצה, והדלת עצמה נטתה מלמעלה לכיוון הטרקטור. אם משהו מחבר את שתיהן מלמטה או שבשלב הנוכחי רק הטרקטור מחזיק אותן, את זה היה קשה לקבוע כל עוד הטרקטור כל כך קרוב.
עודד משך בכוח את רני ממושב הטרקטור, כיבה את המנוע והתיישב במקומו. אבל שם נדמה שהוא נתקע. הוא פשוט החזיק בהגה והסתכל לכיווננו.
"עודד," שיפי אמר לו, אחרי שכמה שניות עברו ולא קרה כלום, "אתה צריך להזיז את הטרקטור."
"ראית מה הוא עשה, שיפי?" עודד החווה בידו אל רני.
"ראיתי," שיפי אמר. "בוא, תיסע."
"אפשר לחשוב," רני אמר. היו לו את אותם תלתלים שחורים כמו לעודד, שבגללם תמיד אמרו להם כמה הם דומים, אבל במקום ההבעה המזועזעת שעל הפנים של אח שלו, לרני היה מרוח על הפרצוף חיוך מעצבן. הוא נראה כמו ילד קטן שכועסים עליו ומתאמץ להעמיד פנים שזה לא מפריע לו. "זה לא כזה נורא." הוא אמר.
"אתה תשתוק! תשתוק!" עודד לפת את ההגה וצרח.
"תתעלם ממנו." שיפי הורה. "אתה יכול לנסוע אחורה?"
עודד נשם עמוק והניע את הטרקטור מחדש. "כן." הוא אמר.
לאט לאט הטרקטור התרחק מהמחסן. לאט לאט התרחקו מהמחסן גם המשקוף והדלת. הם החליקו לעבר מכסה המנוע, נשענו עליו, נגררו כמה מטרים בעקבותיו ואז נשמטו על אדמת החמרה.
רני השמיע חרחור מוזר וכיסה את הפה. "טוב, אולי זה כן כזה נורא."
"זה מצחיק אותך?" עודד השתולל על הכיסא.
הגיחוך של רני התגבר מאחורי כף היד.
"אבנר יהרוג אותי!" עודד יבב.
רני צחק עכשיו בקול.
"ואמא תהרוג את שנינו!" עודד הוסיף, ובבת אחת רני השתתק.
בנחישות פתאומית, רני ניגש אל הדלת שעל הקרקע. "נו, יאללה," הוא קרא אלינו. "בואו, נחזיר אותה למקום."
שיפי משך בכתפיים ושנינו הצטרפנו אליו. כשרני אוחז בצד אחד ושיפי ואני בצד השני, הצלחנו להרים את הדלת והמשקוף ולייצב אותם על האדמה. וזה הרגע שבו עודד התחיל לצעוק.
מנקודת המבט הגבוהה שלו על הטרקטור, התברר לנו בדיעבד, עודד היה יכול לראות את מה שאנחנו, הקרובים והממוקדים במשימה, עוד לא הבחנו בו. אוטומטית הסתובבנו אליו. האצבע המושטת קדימה שלו החזירה את כל המבטים אל הדלת, והדבר הבא שקרה הוא שכולנו צרחנו.
כי לא המטע, ולא האדמה החומה-אדמדמה שצמיגי רכבים כבדים דחסו, ולא המחסן נטול הדלת, ולא שביל הכורכר הלבן שחיבר בין השטח הפתוח לבין הקיבוץ. אף חלק מהנוף הקבוע שהקיף אותנו לא נראה מבעד לפתח. במקומם השתרע מעברו שדה אחר, זר בברור.
פרחי חמנייה גבוהים עמדו בשדה הזה, כשהם בשלבים מתקדמים של התייבשות. גבעה אפורה התרוממה מאחורי התלמים. אופק מעונן נפרש מאחוריה. והכול נראה אמיתי, מאוד, ובו זמנית קצת שגוי, בעיקר בגלל האור, שהיה אפור ומרוכך מדי. ערפל דליל התערבל בסמוך למשקוף הדלת, מסמן את הגבול בינינו לבין המקום האחר. או אולי (על זה חשבתי רק הרבה אחר כך) לא רק מסמן, אולי גם מחזיק איכשהו בנפרד. כמו הקרום הפנימי השקוף של ביצה, ששומר על תכולתה שלא תשפך.
באיחור מסוים קלטתי שצועקים סביבי. באיחור נוסף קלטתי שצעקות מגיעות גם ממני. ורק כשהמשקל הכריע את כפות הידיים שלי ולא הצלחתי להחזיק בה יותר הבנתי שרני ושיפי עזבו את הדלת. הספקתי בקושי לשלוף את הרגלי אחורה לפני שהדלת התרסקה על הקרקע בינינו.
הצעקות השתתקו, מוחלפות בצלצולים באוזניים, דפיקות לב חזקות וקולות התנשמות, כשכולנו הסתכלנו על דלת המחסן הסגורה. היא נראתה שוב חסרת ייחוד. סתם דלת, שיצאה מהצירים שלה.
"אלוהים אדירים." רני אמר אז. "אלוהים אדירים."
"מה הדבר הזה?" עודד שאל מאחור, בקול צרוד. "מישהו יכול להסביר מה ראינו?"
"זה הדבר שיהפוך אותנו למיליונרים," אמר שיפי. הוא כרע ברך בזהירות ליד הדלת והמתין עד שכל העיניים התמקדו בו. "לא יודע מה זה, אבל אני חותם לכם פה. אנחנו נעשה מזה ארגזים של כסף."
*
למחרת אחר הצהריים ועדת החינוך של הקיבוץ התכנסה לדיון מיוחד. הנושא על הפרק היה נהיגת נוער בקיבוץ. יוזמת המפגש הייתה שוש גרינברג. לא מעט הורים היו מתביישים לדבר אחרי שהילד הפרטי שלהם נהג בלי רישיון ופגע ברכוש קהילתי, אבל לשוש גרינברג הייתה יכולת מרשימה לגרום לאחרים להרגיש נזופים, בכל סיטואציה.
עבורנו, למעשה, רק לשתי החלטות של הדיון הייתה חשיבות. הראשונה הייתה הקפאת לימודי הנהיגה על טרקטור לחבר'ה מהנעורים (בקיבוץ יש מי שזוכרים אותה לרני עד היום), והשנייה הייתה העונש החינוכי שקיבלנו בעקבות הנזק למחסן. מאה שעות של עבודות שירות אחר הצהריים, בענף האבוקדו.
בזמנו, אני זוכר, זה נשמע לי כמו מזל צרוף. כוכבים שהסתדרו. בערב בו נתקלנו בשער אמנם מצאנו בתוכנו מספיק אומץ להציב את הדלת מחדש על האדמה (ואחר כך להציב אותה שוב, כי רני חשב שיהיה מצחיק לצעוק לנו "בו" ולגרום לנו להפיל אותה). גם הסתכלנו דרכה לא מעט, ורני עבר מאחוריה כשהיא פתוחה, דיווח שמהצד השני היא נראית כמו דלת רגילה, והוכיח לנו שהוא יכול לספור אצבעות שהצגנו בזמן שאנחנו ראינו רק את שדה החמניות. היה גם מישהו שזרק פנימה אבוקדו (שנחת על האדמה בשדה) ומישהו שזרק מקל (שנעלם עמוק יותר בין הפרחים). אבל כל אלה היו רחוקים מלהשביע את הסקרנות שלנו. כשהשמש התחילה לשקוע באותו יום, ואיתה האומץ הקבוצתי שלנו, סיכמנו שנתפזר ונמשיך ביום אחר. בזכות העונש שקיבלנו, במקום שנורחק מהדלת היה לנו תירוץ מושלם לחזור לאזור.
לא שאבנר המסכן חלק איתנו את השמחה. מהצד זה נראה כאילו הענישו גם אותו. לשעתיים בסיום כל יום הוא נאלץ לסבול אותנו בין הרגליים שלו ולהמציא עבורנו משימות, מסחיבת ארגזים, דרך קיפול קרטונים וגלגול צינורות השקיה ועד הדבקת תוויות. כשהוא היה יוצא הביתה בסוף העבודה, רוטן מתחת לשפם שלו, הוא היה לוקח אתו כל המפתחות, כולל זה של הדלת הצדדית המפורקת שנשענה על המחסן מבחוץ. ספק אם הוא היה יכול לדמיין מה באמת קרה כשהוא התרחק.
בהנחיית עודד, הימים הבאים עברו עלינו במחקר שיטתי למדי. עודד למד במגמת ביולוגיה. הוא כבר עשה עבודת ביוטופ. למרות ההבדלים הברורים בין תצפית על נמלי קציר בסביבתן הטבעית לבין חקר דלתות מסתוריות, זה הספיק לנו כדי למנות אותו לסמכות המדעית של הקבוצה. עודד תיעד במחברת שלו מידע חדש שגילינו, כתב בה השערות והוסיף שאלות שרצה שנבדוק בהמשך. למשל, כמה מטרים בדיוק אפשר להזיז את הדלת לפני שמאבדים את הקסם? באיזו זווית אפשר לסובב אותה על הציר לפני שתחזור להיות דלת רגילה? האם גם דלת אחרת תתאים? הרשימה הלכה והתארכה.
לעבור בעצמנו את הפתח החלטנו שלא ננסה עד שנדע לאן הוא מוביל ועד כמה זה מסוכן. אבל זה לא היה אמור לקחת הרבה, לפי עודד. "אנחנו פשוט צריכים להבין קודם איך זה עובד," היה המשפט הקבוע שלו. ואנחנו לא פקפקנו ב"צריכים", ולא ב"פשוט", ובעיקר לא ב"אנחנו". איכשהו, בלי שדיברנו על העניין ישירות, היה ברור שהדבר הזה שייך לארבעתנו בלבד.
באותם ימים קצרים דאגנו שמישהו מבחוץ יגנוב לנו את התגלית וחששנו מהאפשרות שיתקנו את הדלת לפני שנבין מאיפה להביא אחרת. אבל לא פחדנו ממה שעלול להגיע ממנה, ולא העלנו בדעתנו שהפתח יכול פשוט להעלם. ולכן, חמישה ימים אחרי תחילת העונש, כשהצבנו את הדלת במקום המסומן וכל מה שנראה דרכה הוא המטע הרגיל, ההלם של כולנו היה גדול.
אבל לא משנה מה ניסינו באותו ערב, להזיז ולהטות, לפתוח ולסגור מחדש, להתחנן ולזעום, השער לא הופיע שוב. והוא לא חזר עד סוף תקופת העונש שלנו, למרות שלא הפסקנו לחפש אותו.
*
לחופשת השחרור שלי מהצבא הייתה תוכנית פשוטה. עמדתי לרבוץ בדירת החדר שלי בשיכון חיילים עם מזגן פועל על עשרים מעלות וטלוויזיה פתוחה על מה שיש, מטניס שולחן, דרך ערוץ האופנה ועד שידורים חוזרים של "חברים". במקום זה, מצאתי את עצמי, תוך יומיים בערך, מנודב לאבוקדו. בעיה פתאומית בהארכת האשרה של קבוצת עובדים תאילנדים הותירה את הענף עם מחסור בכוח אדם, ובקיבוץ ביקשו שמי שפנוי ייתן כתף. עם שתי הכתפיים הפנויות שלי על הספה, לא הרגשתי שאני יכול לסרב.
חששתי שאבנר יזכור אותי לרעה מתקרית המחסן, אבל הוא נראה בעיקר אסיר תודה. אולי כי אחרי שלוש שנים של סחיבת משקלים בשריון הייתי עובד יעיל יותר מאשר כילד. אולי זה המבט שלי שהשתנה. לראשונה זיהיתי בו צד שחיבבתי. מאחורי השפם האפור וחיתוך הדיבור חסר הסבלנות ראיתי את החקלאי – האדם שחי בתחושת אחריות עמוקה כלפי חלקת האדמה שעליה הופקד.
"אתה כבר יודע מה תעשה אחרי השחרור?" אבנר שאל אותי בהפסקה אחת, כששתינו קפה שחור עם חלב מתוך כוסות קרטון חד פעמיות.
"מה שכולם עושים, נראה לי."
"מה? לטוס? ללמוד?"
"כנראה. עוד לא חשבתי בדיוק."
"אז עד שתחשוב בדיוק," אבנר הניח יד כבדה על הכתף שלי. "תדע שיש לך מקום אצלנו. אתה בסדר גמור, אתה." בשלב הזה הכרתי אותו מספיק כדי לדעת איזו מחמאה גדולה זו.
שיפי כבר היה באזרחות באותם ימים. הוא דיבר על להתחיל ללמוד כלכלה, משפטים או מחשבים בתל אביב. הייתה לו חברה מהרצליה, מש"קית ת"ש לשעבר מהיחידה שלו, ומהצד שלה, לפחות, הקשר נראה רציני. עודד, שהתגייס מאוחר כי עשה שנת שירות, כבר הספיק להשתחרר ולהירשם לטכניון. אפילו רני, היחיד שעדיין לבש מדים, היה עם רגל אחת בחוץ. אמא שלו סיפרה לכל מי שרצה לשמוע שאחרי שלוש שנים עם בנים בקרבי היא תכף תוכל לחזור לנשום, אבל זה רק כי רני לא עדכן אותה שהוא קנה כרטיס לכיוון אחד להודו.
הכול היה נראה אחרת אם לא הייתי מזהה, באחד הימים בדרך לעבודה, את ארון השירות השבור ליד הפח, או אם הייתי מתעלם ממנו, ולא אוסף ומציב אותו ליד המחסן. ואם לא הייתי חוזר על הניסוי בשבועות הבאים, או לא שולח את ההודעה.
גם על זה, כמו על הרבה דברים אחרים, חשבתי מאוחר יותר.
תוך פחות משלוש שעות כולם התייצבו בקיבוץ. כולל רני, שיצא מהבסיס באוטובוסים בלי אישור, בידיעה ברורה שישלם על זה בסגירת השבתות האחרונות שלו בצה"ל.
כמו פעם, ארבעתנו עמדנו בשורה. הארון נטול הגב ניצב מולנו כששתי הדלתות שלו פתוחות. מעבר לפתח נראה השדה, רק שעכשיו החמניות בו היו ירוקות.
"אז זה באמת קרה." עודד אמר. "לא הייתי בטוח שלא דמיינתי."
"למה שתחשוב שדמיינת?" שיפי שאל. "דיברנו על זה בכל פעם שנפגשנו."
"היו הסברים יותר הגיוניים," עודד שפשף לעצמו את הפנים. "אולי הצלחתם לשחק לי במוח. אולי עברנו איזו פסיכוזה משותפת. אלה דברים שקורים. וזה לא שהייתה לנו הוכחה, נכון?"
"אה, זה מזכיר לי." אמר שיפי והוציא את הטלפון שלו מהכיס.
כולנו, בעקבותיו, שלפנו טלפונים, צילמנו את השער והסתכלנו במסכים. התמונות נראו מטושטשות ומפוקסלות בתאורת הערב, אבל השדה בהחלט נתפס בעדשה.
"עובדה חדשה לרשימה: אפשר לתעד את זה," עודד אמר.
"אני מקווה ששמרת את המחברת," שיפי חייך אליו.
*
לחברה שהקמנו קראנו AGPD web. שלוש מהאותיות הגיעו מגייט, פורטל ודור, מלים שנזרקו לאוויר כשעשינו סיעור מוחות. במקום לבחור ביניהן החלטנו להכניס את כולן. ה-A באה מאבוקדו, בתור בדיחה פרטית. התחרטנו על בחירת השם מאוחר יותר, כשהתברר שגם אנשים אחרים רוצים לדעת מה המשמעות שלו, אבל עד אז היה לנו לוגו מעוצב וערמת כרטיסי ביקור שהדפסנו בדרום תל אביב, והשם נשאר.
זו הייתה התקופה של תחילת ההפרטה בקיבוץ. הרבה עסקים פרטיים צמחו בו, מטיפוח ציפורניים ועד תיקון מזגנים. מבנים חקלאיים ומשרדים ריקים הוסבו לחללי עבודה, ולא היה קשה לשכנע את המזכירות להשכיר לנו את לול ההודו הישן שליד האבוקדו. אף אחד חוץ מאיתנו ממילא לא רצה אותו. ניקינו את הלול במשך יומיים שלמים לפני שהתמקמנו, מגרדים מהרצפה שכבות עתיקות של זבל ונוצות. את ארון השירות השבור הצבנו בחוץ, בנקודה הקרובה ביותר אל הלול שבה הדלתות עדיין נפתחו לשער.
באופן רשמי, החברה שלנו עסקה בבניית אתרים. בפועל, זה גם מה שרוב הזמן עשינו – חוץ מסיפור כיסוי היינו צריכים מקור הכנסה. עודד ושיפי ידעו לכתוב קוד מספיק טוב כדי לבנות אתרי תדמית פשוטים ואני ורני למדנו תוך כדי תנועה איך לשכפל את השלד, להחליף את התוכן ולשנות עיצוב ב-CSS ו-HTML. עשינו לא מעט טעויות, אבל הלקוחות הקטנים שלנו הבינו עוד פחות מאיתנו. רני דחה בינתיים את הטיסה להודו, שיפי ועודד דחו את הלימודים. רק אני, כשהיה צריך תגבור נקודתי, המשכתי לפעמים לעבוד באבוקדו. אמרנו אז שחשוב לשמור על קשר טוב עם הענף השכן, אבל נדמה לי שגם אהבתי את ההרגשה שאני מועיל שם באמת.
ובסוף כל יום, כשהשטח היה פנוי, פתחנו את הדלתות.
השער נעלם פחות משבוע אחרי שכולם חזרו לקיבוץ, אבל הפעם היינו מוכנים לזה. האמנו שהוא יחזור וצדקנו. חודש וחצי מאוחר יותר הוא הופיע שוב, ולמשך שלושה ימים רצופים השדה נראה מחדש מבעד לפתח. מה הייתה החוקיות שמאחורי ההעלמות והחזרה, ומה סגר ופתח את השער? השאלות האלה היו חשובות כמעט כמו השאלה מה קורה בצד השני, אליו עודד השביע אותנו, שוב, לא לנסות לעבור. כדי לברר את התשובה הצטיידנו במגוון אביזרים למעקב ותיעוד (שלפני עידן ההזמנות הישירות מסין עלו הרבה גם בגרסאות הבסיסיות ביותר שלהם): מדי טמפרטורה ולחות, גלאי תנועה, מצלמות אבטחה ועוד. בדקנו גם כל אינדיקציה ממקורות חיצוניים שהצלחנו להגיע אליה, כולל דוחות סיסמוגרפיים, רמות קרינת UV ופעילות הזוהר הצפוני, כדי לחפש התאמות. אבל למרות התחלה מלאת התלהבות, אחרי כמה חודשים של מעקב וחמש הופעות והיעלמויות שזיהינו, עדיין לא היה לנו מושג מה הדפוס.
בערב הסילבסטר, קצת פחות משנה מהקמת החברה, ישבנו ארבעתנו עם בקבוקי גולדסטאר ליד השער הפתוח. השדה היה ערום מצמחיה ומושלג, וגם בצד שלנו האווירה הייתה מדוכדכת. שיפי וליאת, החברה מהרצליה, נפרדו יומיים קודם, הפעם נראה שבאופן סופי. הפרויקט האחרון שלנו, אתר לאומן בלונים מפתח תקווה, התקרב לסיום בלי שנכנסו עבודות חדשות.
רני גמע את שארית הבירה מהבקבוק שלו, ופתאום, בלי אזהרה, זרק את הבקבוק בכוח אל תוך השער.
כולנו הסתובבנו אליו.
"למה עשית את זה?" עודד שאל בכעס.
"למה לא?" רני שאל. "מה כבר יכול לקרות?"
"כל דבר, בערך! אנחנו לא יודעים מה יש שם!"
"ואנחנו גם לא נדע בקצב הזה."
"כי לזרוק פנימה בקבוקים ממש מקדם אותנו, נכון?"
"אתה רוצה שאני אחזיר אותו?"
"אני רוצה שתפסיק לעשות דברים דפוקים!"
שיפי התרומם לעמידה. "אם אתה נכנס אני בא איתך." הוא אמר לרני.
רני חייך בתגובה, אבל שיפי המשיך להסתכל לו בעיניים. זה נראה פחות כמו בדיחה ויותר כמו הצבת אתגר.
"חאלס, הבנו." עודד אמר להם.
שיפי צעד אל הארון וקרב את היד שלו, עם הבקבוק החצי-מלא, אל הדלתות. אחר כך הוא הכניס אותה לפתח, עד המרפק, והסתכל עליה שם.
כולנו התנשפנו.
"קצת קריר." שיפי אמר.
רני צחק. צחוק מתגלגל, משוחרר, כמעט מופרע. "כן!" הוא צעק.
הוא התרומם מישיבה ורץ קדימה, פושט את הזרועות כאילו הוא עומד לקפוץ ראש לבריכה, וזינק לתוך הארון, עובר את שכבת הערפל הדקה וממשיך פנימה, לתוך השדה המושלג. במרחק של כמה עשרות מטרים הוא נעצר והסתובב אלינו, מוקף בלבן.
"הווו הווו!" הוא צעק. הקול שלו הגיע אלינו מהומהם וחלש, אבל טעון בחדוות ניצחון.
"אלוף!" שיפי צעק בחזרה. הוא נכנס בריצה אחרי רני, מותיר שביל שני של עקבות עמוקים בשלג עד לאותה נקודה בשדה. הוא ורני קפצו יחד, כששיפי מנופף בבקבוק.
"תחזרו הנה, משוגעים!" עודד צרח.
שיפי התקרב צעד אחד אלינו. לא ידעתי אם הוא רואה אותנו, אבל הוא סימן לי ביד לבוא.
הסתכלתי על עודד רק לרגע, כמו לבקש סליחה. הוא הניע את הראש מצד לצד ללא, אבל אני כבר דחפתי את עצמי מעבר למחסום הערפל. גל פתאומי של קור ולחות עטף אותי כשחציתי אל הצד השני, לחץ האוויר באוזניים שלי השתנה, אבל מיד אחר כך התייצבתי על השלג, מופתע מכמה אמיתי, חורק וקפוא הוא מרגיש. לאוויר היה ריח מחשמל.
הפניתי את הראש לשער. מכאן לא ראיתי את הארון, רק פתח קטן יותר, שבו מוסגרה דמותו של עודד הצורח אלינו. הסתובבתי ממנו והצטרפתי אל שיפי ורני שעדיין דילגו, מטורפים משמחה. שיפי חיבק אותי בעזרת היד האוחזת בבקבוק.
"איזה מלך אתה הדר!" צעק רני.
"כולנו מלכים!" צעק שיפי.
"כולם חוץ מעודד!" צעק רני והוציא לשון לכיוון ההוא.
הקול של עודד הגיע אלינו בקושי, חלש ומבוהל. הוא עמד קרוב לשער וצעק מלים לא ברורות. התעלמנו ממנו עד שחצי מהגוף שלו נתחב פנימה דרך השער.
"תחזרו עכשיו!" הוא צרח "עכשיו! הפתח עומד להסגר!"
הערפל סביבו נראה סמיך מאוד. השוליים התנענעו כמו מים בדלי שטולטל.
העיניים של שיפי נפקחו בבת אחת כשגם הוא הבין שעודד לא משקר. אחר כך שלושתנו רצנו, חוזרים את עשרות המטרים שבינינו לבין הדלתות והיה נדמה שארוכים בהרבה עכשיו, נדחקים זה אחרי זה מבעד לערפל ונופלים מעבר לסף בערמה חבולה אחת.
הצצתי לעבר הפתח. הוא הפך לקו צר ולא יציב.
מה היה קורה אם היה נסגר לגמרי כשאנחנו שם? או נסגר עלינו בזמן שעברנו? מה עודד היה עושה כשזה היה קורה מול העיניים שלו?
התיישבתי בזהירות על האדמה, שרוט ורטוב משאריות השלג.
"החזרתי את הבקבוק שלי." שיפי אמר והביט ביד שלו, שאחזה בקבוק גולדסטאר ריק.
"שלי עדיין שם," אמר רני, מתנשם. "שננוח קצת ונביא אותו?"
היד שהוטחה בעורף שלו, בתגובה, הבהירה שאת אח שלו זה לא הצחיק בכלל.
*
את השער השני, בחורשה ברמת הגולן, עודד מצא לבד. הוא קרא עליו בפורום של על טבעי ב"תפוז". כולנו חיפשנו בקביעות באינטרנט ובעיתונים מיקומים פוטנציאליים לשערים נוספים, סימנו לעצמנו סיפורים על אנשים וחיות שנעלמו ואספנו אגדות מקומיות על מערות ובתים רדופים. כמה פעמים נסענו במיוחד לבדוק כיוונים שלא צלחו. אבל במקרה הזה עודד עמד לעשות מילואים של שלושה שבועות באזור, וכשהשם של החורשה עם החירבה הערבית המקוללת קפץ מולו הוא החליט שזו הזדמנות. ראיתי כבר חיילים שלקחו איתם למילואים חפצים מיוחדים יותר מאשר גזיה או מזרון, אבל עודד הוא היחיד שהכרתי שהעמיס אתו על הטנדר דלת.
"היה לי מזל." הוא כתב לנו בהודעה שהוא שלח לקבוצה. בתמונה המצורפת אפשר היה לראות מעבר לדלת פתוחה גבעה צהבהבה של שיבולי חיטה, וקו כחול של ים, הרחק באופק.
*
"הגיע הזמן לעלות שלב," שיפי אמר לנו. "אנחנו צריכים להתחיל לחפש שותפים."
"מה זאת אומרת?" רני שאל. "ממתי אנחנו מדברים בכלל על שותפים?"
"מאז שהבנו שאין לנו מספיק משאבים עצמיים." שיפי הסביר.
"דווקא עכשיו, אחרי כזו התקדמות? יש לנו שני שערים! שניים!"
"נכון. יש לנו מספיק נתונים כדי להראות פוטנציאל. מה שחסר זה כסף למחקר אמיתי."
"הוא צודק." עודד אמר לרני. "אין לנו לא את הכלים הטכנולוגיים ולא את כוח האדם כדי לעקוב לבד אחרי שני שערים. אנחנו כבר לא ילדים, רני. זה גדול עלינו. חייבים לצרף עוד אנשים."
רני הסתכל עליי בבקשת תמיכה, אבל אני הפניתי את העיניים לרצפה של המשרד. הייתה שם איזו נוצה שנשארה דבוקה מאז.
"בסדר." הוא אמר. "אם זה מה שכולכם כבר החלטתם, בסדר."
*
המשקיע הראשון שלנו היה מיליארדר יהודי צרפתי שהתמחה בבידור והימורים. טיפוס ציורי, שאני לא יודע איך שיפי הצליח להגיע אליו, אבל כנראה פרץ את המחסום. אחריו הגיע ללול ההודו הישן מצעד של דמויות מעניינות. יוצאים בכירים ממערכת הביטחון, פוליטיקאים לשעבר, אנשים שלא זיהיתי אבל יכולתי לראות שליוו אותם מאבטחים. כולם הוחתמו על הסכמי סודיות. כולם, כמעט, בחרו להישאר איתנו. תוך כמה חודשים כבר היה לחברה משרד ראשי חדש, ברמת החייל, פלוס עוד סניף קטן ברמת הגולן. מודל ההכנסות עדיין לא גובש, אבל כסף כבר נכנס במהירות, וזרם גם אלינו. פתאום קיבלנו משכורות יפות, בתלושים אמיתיים.
*
עודד היה בדרך לרמת הגולן כשזה קרה. לשער שלו. הוא נסע בדרך הזו עשרות פעמים בחודשים הקודמים. רכב שאיבד אוויר נתקע בצד הדרך, עם משפחה צעירה בפנים, שני ילדים בכיסאות בטיחות. עודד עצר לעזור כי מישהו היה צריך. במקרה שלו, אני בטוח, זה לא היה רק הלא-נעים הקיבוצי, שהכרתי מעצמי. לעודד הייתה נטייה עמוקה יותר לעשות את הדבר הנכון. ובאמת, בוחן התאונות אמר שהוא עשה הכול כמו שצריך. הוא לבש וסט צהוב כשיצא והניח משולש אזהרה לפני הרכב. זאת הייתה אשמת הנוסעים הסקרנים, שנסעו לאט בנתיב השני והפריעו לראות, ובעיקר אשמת נהג המשאית שיצא לעקיפה אסורה.
אני לא זוכר הרבה מהלוויה, רק שהיו המוני אנשים. חברי קיבוץ ותיקים וצעירים, מכרים מהצבא ומבית הספר, וגם משקיעים ועובדים חדשים שלא הכירו את עודד באמת ובכל זאת נעמדו מקדימה. אני, שלא דחפתי את עצמי מעבר אליהם, בקושי ראיתי. אפילו ההספדים נבלעו לי ברעש הכללי של הקהל. אבל אני כן אני יכול לשחזר, בחדות, את שיחת הטלפון שקיבלתי משיפי יומיים אחרי הלוויה. הוא התקשר לקיבוץ מהמשרדים בתל אביב.
"הדר, זה דחוף." הוא אמר. "לא מוצאים את רני בשום מקום. אתה קרוב לשער?"
כשרצתי לשם, לא הייתה לי התלבטות האם להיכנס, ולא חשש ממה שיקרה לי. ידעתי שלא משנה איך ייראה השדה ואיך ייראה הפתח, אני אעבור את הסף ואחזיר את רני אלינו. אבל כשהגעתי סוף סוף השער היה סגור.
"הוא לא בצד הזה." אמרתי לשיפי בטלפון. "רק הכפכפים שלו כאן. הם זרוקים על הארץ."
שלושה ימים אחר כך נוצר הקשר עם שגרירות ישראל ברומניה.
מצאו את רני מסתובב יחף, בלי דרכון ומסמכים, בשטח חקלאי במחוז פרחובה, בערך מאה קילומטר מבוקרשט. באזור של שדות חמניות לתעשיית השמן. הוא היה בעולם שלנו ובזמן שלנו, רק המדינה הייתה אחרת.
שיפי הפעיל כמה קשרים שכנראה אסור לדבר עליהם עד היום. משקיעים בכירים שלנו פעלו מול דיפלומטיים מקומיים, עורכי דין העבירו מעטפות בין ידיים, אבל בשורה התחתונה רני נשלח לישראל בשקט, בלי שהסיפור הגיע אפילו לתקשורת.
נסעתי לאסוף אותו מנתב"ג כשהוא נחת.
"זה כל מה שיש, הדר." הוא בכה לתוך הכתף שלי, כשנפגשנו באולם מקבלי הפנים. "זה כל מה שיש."
*
פריצת הדרך הטכנולוגית הגיעה עם מהפכת ה-AI. אם האלגוריתם הישן שבנינו לקח בחשבון עשרות משתנים רלוונטיים שהגדרנו לו, את החישובים של רשת הנוירונים של הלמידה העמוקה, שעוקבים אחרי מיליוני משתנים בזמן אמת, קשה להבין אפילו במסגרת הנדסה לאחור. יש קשר מובהק יחסית לסערות שמש, אבל הוא לא מנבא עיקרי – ככה הסביר לי אחד המהנדסים של החברה, כי אני הלכתי לאיבוד הרבה לפני השלב הזה.
לתקופה קצרה, הייתה לחברה שלנו את האפליקציה הפופולרית ביותר להורדה בגוגל. היא אפשרה לאנשים לאתר שערי מעבר פוטנציאליים באזור שלהם. ההתפוצצות הייתה ענקית, והגיעה עם זינוק מטורף בשווי החברה וכיסוי תקשורתי ענק. אחר כך נכנסו ארגוני הביטחון והממשלות. שמעתי שהחברים מתוך המערכת חסמו ניסיון למעצר מנהלי של שיפי בישראל, והצוות המשפטי הדף אפשרות ריאלית להלאמת המידע. אבל מאז הסערה הראשונה דברים התייצבו. האפליקציה הנוכחית מציעה לציבור מידע מוגבל, תחת הנחיות צנזורה מסודרות, והלקוחות האמיתיים, הגדולים, הם המדינות.
אני ורני, עם הזמן, הגענו פחות ופחות למשרדים בתל אביב. שנינו לא מצאנו את עצמנו בחברה הגדלה. מצדי, היו שם יותר מדי אנשים שאני לא מכיר. מצד רני, היה חסר שם אדם אחד מסוים. שיפי משך את זה יותר ממה שהוא היה חייב, באמת, אבל שיחת "יחסינו לאן" הגיעה בסוף. לפני שלוש שנים רני ואני נפרדנו מהמשרות בשכר שלנו. הסכמי הפרישה הסדירו את הזכויות שלנו כמייסדים. ברוב הפרטים לא התעסקתי, אבל היה סעיף אחד שביקשתי להוסיף, ושיפי הסכים.
מאז ראיתי מדי פעם את התמונה שלו בעיתון. תמיד בידיים שלובות, לבוש חליפה או חולצת חברה שחורה עם לוגו. עומר שיפמן, מנכ"ל, בידיעה על סיום סבב גיוס מוצלח. או מספר על שגרת הבוקר שלו, במדור קליל שמארח מנהלים. או מתראיין לכתבת עומק, בנושא זיהוי אי סדירויות ופתיחת שערים. "מה שהיה פעם מדע בדיוני הוא היום תחום שאנחנו מקבלים כמובן מאליו," הוא אומר, "אבל ככה עובדת הקידמה האנושית. לכל פלא יש היגיון מדעי שאפשר לפצח, ולכל פלא אנחנו מתרגלים. אנחנו אפילו נהיים מתוסכלים כשאנחנו נתקלים בגבולות שלו. זו הדרך שבה המין האנושי נע תמיד."
הוא נראה מבוגר יותר בתמונות, למרות הצלמים המקצועיים המחמיאים. עם קרחת חדשה ועייפות שלא הכרתי בעיניים. קיוויתי שטוב לו.
לרני, במשך כמה שנים, היה קשה להישאר במקום אחד. הוא התחיל לשמור שבת ולהשתתף בשיעורים של חסידי ברסלב, אבל גם טס להודו ובחזרה, עישן לא מעט וסבל מהתקפי חרדה. מאחד הטיולים הוא חזר עם בחורה בשם הודיה, שהגיעה מישוב קטנטן ביו"ש והייתה "חצי דתיה וחצי היפית", כמו שאמא שלו אמרה, עם חצאית ארוכה ונזם באף. שוש לא סבלה אותה. היא קראה לה "היידי בת הגבעות", ואמרה שרק זה חסר לבן שלה, אחרי מה שהוא עבר, שאיזו דוסית מרחפת תבלבל אותו יותר. אבל בהתקף החרדה הגדול הראשון, כשהודיה הגיעה עם רני למיון, ועדכנה ברגישות את המשפחה, ותיווכה יפה מול הצוות, והחזיקה את היד שלו ודיברה אתו כל הלילה, הגישה של שוש התהפכה בבת אחת. פתאום היא לא הרשתה לאף אחד להגיד מילה רעה על הילדה. ואם אנשים הרימו גבה ושאלו איך היא תשתלב, שוש הזכירה להם שגם כשהיא בעצמה הגיעה לקיבוץ, אחרי שהתחתנה עם גרינברג, היו מי שתהו איך התמניה מהעיר תצליח להסתדר במשק, והנה, היא יותר קיבוצניקית מכל הקיבוצניקים פה, ולחדר האוכל שלה מגיעים מכל רחבי התנועה כדי ללמוד איך שורדים שינויים.
היום, כשרואים אותה מסתובבת בקיבוץ עם העגלה של התאומות הלא זהות של רני והודיה, שבגלל התלתלים כולם אומרים עדיין כמה שהן דומות, אי אפשר לפספס את הגאווה שלה.
ואני, אני חזרתי לעבוד באבוקדו. כשאבנר יצא לפנסיה החלפתי אותו כמרכז הענף. החיים שלי נעים בין קטיף לנטיעות. וזה מתאים לי.
*
בערב שלפני ההכרזה הרשמית שיפי ביקש שניפגש. השמועות על המכירה לגוגל הסתובבו באוויר כבר תקופה, והיה ברור שתוך ימים החוזה ייסגר. קבענו ליד השער באבוקדו. שיפי הביא אתו בקבוק שמפניה מתחילת המאה ה-20, שהיה שמור אצלו במקרר היין במשרד שנים לכבוד אירוע כזה. אני הבאתי שישיית בירה מהכלבו. התיישבנו על כסאות פלסטיק וחיכינו שרני יגיע.
"דרך אגב," שיפי הסתובב אליי. "הבקשה שלך, להוציא את השער הזה מתוך הדטא? זו כנראה ההחלטה הכי לא רציונלית שקיבלתי בקריירה. אפילו לא הסברת למה אתה מבקש. השארת אותי ככה, להשלים את הנימוקים בעצמי."
"ועדיין הסכמת."
"כן. בכל פעם שחשבתי על זה צצה לי תשובה אחרת, אבל כולן היו טובות מספיק."
"תמיד היית טוב בלשכנע אנשים." אמרתי. "תודה על זה."
"בבקשה." אמר שיפי. "הו, הנה רני מגיע. רני, מה בא לך לשתות?"
רני חייך כשהצגנו בפניו את האפשרויות.
"רק בגלל הכשרות." הוא הסביר לשיפי, והוציא בקבוק בירה אחד מאריזת הקרטון. "שלא תחשוב שבאתי לצחוק על הפוזה או משהו."
"מותר לך." שיפי אמר. "זו באמת קלישאה, כל הסיטואציה. ממש בלדה לעוזב קיבוץ."
"היום לא אומרים עוזב, אתה לא יודע?" רני הרים לעברו את הבקבוק. "אומרים עושה אקזיט."