את הטבעת מצאתי ביום שלישי בבוקר, מונחת על גדר האבן של הבניין.
בהתחלה אפילו לא זיהיתי אותה. עברתי לידה בדרך למכונית, התיק על הכתף והמפתחות ביד, חשבתי שבטח מישהי מהבניין איבדה טבעת ומי שמצא אותה הניח אותה שם כדי שתראה.
עושים דברים כאלה אצלנו בשכונה, אנחנו אנשים נחמדים.
רק אחרי שפתחתי את דלת המכונית והנחתי בה את התיק חזרתי.
היא היתה דקה, עשויה כסף, עם אבן טורקיז באמצע. לא היה בה שום דבר מיוחד.
חוץ מזה שהיא היתה שלי.
איבדתי אותה בפראג לפני שמונה שנים.
עמדתי מול הגדר, והחזקתי אותה על כף היד שלי.
ידעתי שזו היא. בפנים היה חרוט לב, שהיה כנראה הסימן המסחרי המאוד מקורי של הדוכן בנחלת בנימין שם היא נקנתה, והאבן היתה קצת משופשפת מהפעם ההיא שהטבעת נפלה לי על רצפת חדר האמבטיה.
הבטתי מסביב, כאילו האדם שמצא אותה בפראג שמונה שנים קודם לכן עומד ברחוב ומחכה לראות אם אזהה אותו.
הרחוב נראה כמו שהוא נראה בכל בוקר. השליח של הסופר פרק ארגזים מהמכונית הגדולה האדומה. רינה מקומה שלישית הוציאה את הכלב. מישהו צפצף כי הרכב של השליח חסם חצי נתיב.
הכנסתי את הטבעת לכיס.
כל הדרך לעבודה ניסיתי להיזכר איפה בדיוק איבדתי אותה.
אני יודעת שזה היה ביום האחרון שלנו בפראג, כי באותו בוקר ענדתי אותה על הקמיצה של יד ימין, ובערב, בשדה התעופה, פתאום גיליתי שהיא איננה. חיפשתי אז בתיק, בכיסים, במזוודה, בקפלי הבגדים. הורדתי את הצעיף וניערתי אותו. אפילו חזרתי לשירותים.
אורי כבר עמד ליד השער ואמר לי, ״עזבי, זאת רק טבעת.״
תמיד הוא היה אומר לי דברים כאלה: זאת רק טבעת. זו רק כוס שנשברה. זה רק כסף. זו רק עבודה.
אולי בגלל זה נשארתי איתו כל כך הרבה שנים, לידו, שום דבר אף פעם לא היה אסון.
אולי בגלל זה עזבתי אותו.
בערב, כשחזרתי הביתה, הוצאתי את הטבעת בזהירות מהכיס שלי, והנחתי אותה בקערת הקרמיקה הקטנה שעל השידה, בכניסה לבית, יחד עם המפתחות והמטבעות שאני אף פעם לא משתמשת בהם.
לא סיפרתי לאף אחד.
גם אם הייתי מספרת, מי היה מאמין לי?
ואולי התבלבלתי. יכול להיות שבכלל איבדתי את הטבעת פה בארץ, אחרי פראג, או שהיא התגלגלה לאיזה כיס או תיק וחזרה איתי לפה, עד שמישהו מצא אותה. יכול להיות שנתתי אותה פעם למישהי ושכחתי. יכול להיות שהיתה לי עוד אחת כזאת.
יש הרבה דברים שיכולים להיות, כשממש רוצים.
למחרת בבוקר בדקתי שהטבעת עדיין בקערה. היא היתה שם.
ביום חמישי, כשיצאתי מהעבודה, מצאתי את מחזיק המפתחות.
הוא היה מונח על גג המכונית שלי.
עמדתי מולו כמה רגעים ולא נגעתי בו.
חתיכת פלסטיק צהובה, בצורת שמש, עם חיוך מטופש ושתי עיניים שחורות. ידעתי מה אמצא על הצד האחורי, וכשהפכתי אותו, ראיתי את האותיות הכחולות שכמעט נמחקו, אילת 1999.
קניתי אותו בטיול השנתי של כיתה י׳.
המפתח של הבית של ההורים שלי היה תלוי עליו במשך שנתיים. עד שאיבדתי אותו.
הפעם ידעתי בדיוק איפה.
בים.
נכנסתי למים בחוף פלמחים עם המכנסיים הקצרים, כי הייתי בת שמונה עשרה וחשבתי שאם המים מגיעים רק עד הברכיים אין שום סיבה להוציא דברים מהכיסים.
גל אחד בא להסביר לי כמה אני טועה.
המפתח נעלם, ואיתו השמש הצהובה.
אבא שלי כעס על המפתח. אני הצטערתי על מחזיק המפתחות.
הפעם לא מיהרתי להכניס את מחזיק המפתחות לכיס. עמדתי ליד המכונית והסתכלתי מסביב.
החניון היה כמעט ריק. שירן מהנהלת חשבונות בדיוק יצאה מהמעלית, דיברה בטלפון ולא הסתכלה לכיוון שלי. ליד השער ישב השומר עם הראש בתוך המסך שלו. שאלתי אותו אם אולי במקרה הוא ראה מישהו מתקרב למכונית שלי.
״לא,״ הוא אמר.
״אולי סתם מישהו מוזר שלא מסתובב פה בדרך כלל?״
״לא,״ הוא חזר.
״אולי מישהו הניח פה משהו?״
הוא הרים אלי את העיניים. ״מה?״
הראיתי לו את מחזיק המפתחות.
״זה שלך?״
״כן.״
״אז מה הבעיה?״
לא ידעתי מה לענות לו.
בדרך הביתה התקשרתי לאורי.
כמעט שנתיים לא דיברנו, חוץ מהודעות קצרות בענייני הבנק, הביטוח, ודברים אחרים שאנשים ממשיכים לחלוק גם אחרי שהם מפסיקים לחלוק חיים.
הוא ענה אחרי שלושה צלצולים. ״קרה משהו?״
״למה שיקרה משהו?״
״כי התקשרת.״
גם בזה הוא לא השתנה. סיפרתי לו על הטבעת. הוא שתק לרגע.
״איזו טבעת?״
״הטורקיז, שאיבדתי בפראג.״
״אה.״
״אתה זוכר אותה?״
״בערך.״ בערך זה לא ממש.
״מצאתי אותה על הגדר של הבניין.״
עוד שתיקה. ״אז כנראה לא איבדת אותה בפראג.״
״כנראה,״ אמרתי, ולא סיפרתי לו על מחזיק המפתחות.
לא הבנתי למה התקשרתי אליו בכלל. אולי רציתי שיגיד שזה מוזר. אולי רציתי, פעם אחת, שיגיד שזה לא ״רק״ משהו.
ביום שישי לא מצאתי שום דבר. גם בשבת לא.
ביום ראשון בבוקר החיפוש שלי נעשה יותר קדחתני. עברתי לאט לאורך הגדר, בדקתי את תיבות הדואר, הצצתי מתחת למגב של המכונית. הרגשתי מטופשת, אז הסתכלתי מסביב לוודא שאף אחד לא רואה אותי.
לא היה שם כלום.
רק בערב, כשחזרתי מהסופר עם ידיים עמוסות שקיות, מצאתי על ידית הדלת של הדירה צמיד פלסטיק ורוד.
הנשימה שלי נעצרה עוד לפני שנגעתי בו.
היו עליו ארבעה חרוזים לבנים, על כל אחד מהם אות כחולה. מ׳. א׳. י׳. ה׳.
השם שלי.
הייתי בת שתים עשרה כשאיבדתי אותו.
נועה הכינה לי אותו בקייטנה.
לכל הבנות היו אז צמידים כאלה, חוט גומי, חרוזים צבעוניים, השם שלך באמצע. נועה הכינה לעצמה אחד ירוק, ולי ורוד, למרות שכבר אז שנאתי ורוד. ״כי את נראית כמו מישהי שאוהבת ורוד,״ היא אמרה.
זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי שאני נראית כמו משהו שאני בכלל לא.
שבועיים אחר כך, בבריכה העירונית, איבדתי את הצמיד. חיפשנו אותו יחד בין הכיסאות, במלתחות, ליד הקיוסק. נועה אפילו ביקשה מהמציל להסתכל במסנן של הבריכה.
לא מצאנו.
אחר כך עלינו לחטיבה. אחר כך נועה עברה דירה. אחר כך, כמו שקורה בגיל הזה, הפסקנו להיות חברות.
הנחתי את השקיות הכבדות, לקחתי את הצמיד מהידית ונכנסתי הביתה. הנחתי אותו בקערית ליד הטבעת ומחזיק המפתחות. שלושה חפצים.
כשסידרתי את הירקות ומוצרי החלב במקרר, שמתי לב פתאום – הטבעת, לפני שמונה שנים. מחזיק המפתחות, בגיל שמונה עשרה. הצמיד, בגיל שתים עשרה.
לא ידעתי אם הסדר הזה אומר משהו, או שאני מחפשת סדר כי כבר לא נשאר לי שום הסבר אחר.
סגרתי את המקרר וחזרתי לשידה. מה איבדתי לפני גיל שתים עשרה?
לא עלה לי שום דבר. יש דברים שאת לא זוכרת שאיבדת עד שמישהו מחזיר לך אותם.
ביום שני לא חיכה לי כלום. לא על הגדר, לא על המכונית. בדקתי בכל זאת.
ביום שלישי כבר כעסתי על עצמי שאני בודקת.
ביום רביעי מצאתי את הסיכה.
היא היתה בתוך תיבת הדואר שלי.
פרח קטן, מצופה אמייל כחול, עם סיכת ראש חלודה מאחור.
אמא שלי היתה שמה לי אותה בשיער כשהייתי ילדה.
שנאתי אותה.
אמרתי לה שהיא תולשת לי את השערות, שהיא מכוערת, שכל הבנות הולכות עם גומיות צבעוניות ורק אני נראית כמו ילדה מתמונה בשחור-לבן.
אמא היתה אומרת, ״אבל היא כל כך יפה לך.״
יום אחד הורדתי אותה בדרך לבית הספר ודחפתי אותה לכיס.
כשחזרתי הביתה, היא לא היתה שם.
אמא חיפשה איתי בילקוט, בכיסים של המעיל, אפילו בחדר המדרגות. לא סיפרתי לה שהורדתי אותה בכוונה, אמרתי שהיא נפלה.
הייתי בת תשע.
החזקתי את הסיכה ביד הרבה זמן. כבר לא ניסיתי להסביר לעצמי כלום. לא שפראג היא בעצם תל אביב, לא שהים החזיר את מחזיק המפתחות, ולא שנועה שמרה את הצמיד כל השנים והחליטה לתלות לי אותו על הדלת.
הנחתי את הסיכה בקערית. ארבעה חפצים כבר היו בה. לפני שמונה שנים. גיל שמונה עשרה. גיל שתים עשרה. גיל תשע.
ישבתי על הרצפה ליד השידה וניסיתי לחשוב מה איבדתי לפני גיל תשע.
לא זכרתי.
בערב התקשרתי לאמא שלי. ״מה איבדתי כשהייתי קטנה?״ שאלתי אותה.
״מה?״
״היה לי משהו שהיה לי חשוב? לפני גיל תשע? שאיבדתי?״
״מאיוש, את יודעת כמה דברים איבדת? היית ילדה שמאבדת הכל.״
״משהו שאת זוכרת?״ התעקשתי.
היא שתקה. ״למה את שואלת?״
״סתם.״
״אצלך אין סתם.״
חייכתי בלי להתכוון. גם בזה היא לא השתנתה.
״היתה הבובה ההיא,״ היא אמרה לבסוף.
היד שלי התהדקה סביב הטלפון. שנים לא חשבתי עליה. ״איזו בובה?״ שאלתי, אפילו שידעתי בדיוק.
״הארנבת הלבנה.״
עצמתי את העיניים. היתה לה שמלה ירוקה, ואוזן אחת תמיד נפלה הצידה. קראתי לה לולו, אני לא יודעת למה. ישנתי איתה כל לילה.
״איפה איבדתי אותה?״
אמא שוב שתקה.
״אמא?״
״אצל סבתא, אני חושבת. אולי ברכבת בדרך חזרה ממנה. בכית שבוע.״
ידעתי את זה. אני חושבת. אולי. איפשהו.
״בת כמה הייתי?״
״שבע. אולי שמונה.״
פקחתי את העיניים והסתכלתי על הטלוויזיה הכבויה.
״חיפשנו אותה?״
״בטח שחיפשנו. עשית לנו את המוות. אבא נסע פעמיים לאבידות ומציאות.״
״ולא מצאו?״
״לא.״
עכשיו אני שתקתי.
״מאיה, מה קורה?״
״כלום, באמת, סתם נזכרתי.״
״את לא סתם נזכרת בדברים מלפני יותר משלושים שנה.״
״כנראה שכן.״
ניתקתי לפני שהיא תספיק לשאול עוד.
לא ישנתי טוב באותו לילה. בבוקר יצאתי מוקדם מהרגיל, אבל לא הייתי צריכה לחפש, הארנבת חיכתה לי על ספסל האבן, מול הבניין. שמלה ירוקה. אוזן אחת נפולה. עמדתי מולה, ולא הצלחתי לזוז.
הפרווה הלבנה כבר מזמן לא היתה לבנה, הבד שריפד את האוזניים שלה מבפנים היה אפרפר מרוב שנים. על השמלה הירוקה היה כתם חום קטן, ליד המכפלת. אני עשיתי אותו. שוקו שנשפך לי פעם בארוחת בוקר. התיישבתי על הספסל והרמתי אותה. היא היתה קלה יותר ממה שזכרתי. הצמדתי אותה אליי בלי לחשוב, ומיד הרגשתי מגוחכת. אישה בת ארבעים ושתיים עומדת באמצע הרחוב ומחבקת ארנבת צעצוע מרופטת.
אבל הרחתי אותה. לא באמת היה לה ריח. אבק, אולי. בד ישן.
אבל לרגע אחד עלה בי ריח של שוקו.
לא השוקו שעל השמלה. שוקו אחר. בכוס פלסטיק צהובה, על שולחן פורמייקה בחדר אוכל של מלון, עם קעריות קטנות של גבינה לבנה וזיתים שאף אחד מאיתנו לא אכל.
לא ידעתי מאיפה הזיכרון הזה בא. ישבתי עם לולו על הברכיים וניסיתי לתפוס אותו לפני שייעלם. אמא ישבה מולי, אבא לשמאלי. ומישהו בעט בי מתחת לשולחן. עצמתי את העיניים. הרגשתי שוב את הבעיטה ברגל ימין, מתחת לברך. ״תפסיק,״ שמעתי את עצמי אומרת. מישהו צחק. פקחתי את העיניים. הרחוב היה ריק, עוד היה מוקדם. לולו שכבה על הברכיים שלי. לא זכרתי מי בעט בי מתחת לשולחן.
הודעתי בעבודה שאני לא מרגישה טוב. זה אפילו לא היה שקר. לולו ישבה על המושב לידי כל הדרך לבית של אמא.
ידעתי שאמא לא בבית, בימי חמישי היא משחקת ברידג׳ עם שלוש נשים שהיא הכירה בחוג התעמלות. אף אחת מהן לא ידעה לשחק ברידג׳ כמו שצריך, אבל זה מילא להן את היום.
היה לי מפתח.
במזנון של הסלון היו שמונה אלבומים שמנמנים, מסודרים לפי שנים, עם כריכות דביקות שהתקלפו בקצוות. הם תמיד היו שם, אבל אני אף פעם לא פתחתי אותם. דפדפתי עד שמצאתי את השנה שבה הייתי בת שש. אמא ליד הבריכה, עם משקפי שמש גדולים וביקיני. אבא על שפת הכנרת, רזה ושזוף. אני בבגד ים אדום, מחזיקה את לולו באוזן הלא שמוטה שלה. הוצאתי את התמונה מכיס הצלופן השקוף. מאחור היה כתוב בכתב היד של אמא: טבריה, אוגוסט 1990.
החזרתי את התמונה למקומה, הפכתי דף. עוד תמונה בבריכה, ואחת בחדר האוכל.
בתמונה הזאת ראיתי אותו.
ילד קטן ישב לידי, כפית ביד אחת, כוס פלסטיק משלו בשנייה.
עוד לפני שהמוח שלי הבין, הבטן שלי התכווצה. שיער ג׳ינג׳י, לחיים עגולות, רכות, חולצת פסים.
הכרתי את הפנים האלה. זכרתי את החולצה הזאת. לא ידעתי מאיפה.
הפכתי את התמונה.
מאחור, ליד התאריך, אמא כתבה מאיה ועומר בארוחת בוקר.
קראתי את המשפט הזה שוב.
ועוד פעם.
עומר.
אמרתי את השם בקול. ״עומר.״ ואז, ״עומריקו.״
הוא התגלגל לי על הלשון בטבעיות כזאת, השם הזה. לא כמו שם שפעם שמעתי, אלא כמו מילה שידעתי בשפה אחרת ושכחתי את הפירוש שלה.
הסתכלתי שוב בתמונה. הוא ישב ממש לידי. זה לא היה ילד של חברים שנכנס לפריים. הברך שלו נגעה בברך שלי. זה הוא שבעט בי, ידעתי פתאום.
החזרתי את התמונה למקומה והמשכתי לדפדף אחורה. עומר בבריכה עם אמא. עומר על הכתפיים של אבא. עומר ואני על הדשא במלון, לולו בידי. עומר בכל מקום.
ילד אמיתי, בתוך אלבום אמיתי, שלא היה לי שום זיכרון ממנו.
הפכתי את הדפים לצד השני. הגעתי לסוף הקיץ. הדפים הבאים היו ריקים.
ישבתי בסלון וחיכיתי לה. השארתי את האלבום פתוח על השולחן בסלון, עם התמונה שבה עומר יושב על הכתפיים של אבא, שתי הידיים שלו אוחזות לו בשיער.
אמא חזרה קצת אחרי שתיים. שמעתי את המפתח מסתובב בדלת, אחר כך את התיק שלה מונח על הכיסא בפינת האוכל.
״מאיוש?״
לא עניתי.
היא נכנסה לסלון ונעצרה. הסתכלה עלי. ואז על האלבום. הפנים שלה לא השתנו, אבל הצבע שלהם דהה.
״מה חיפשת?״ היא שאלה.
״אותו,״ הנחתי את האצבע על התמונה.
אמא לא התקרבה.
״מי זה עומר?״
היא הביטה בי. ״את זוכרת את השם?״
השאלה שלה הפחידה אותי יותר מכל תשובה שהיא היתה יכולה לתת.
״עומריקו,״ אמרתי.
אמא התיישבה, לאט, ונראה היה שכל האוויר יוצא ממנה.
״מאיהל׳ה, מה בדיוק את זוכרת?״ היא שאלה.
״כלום.״ הקול שלי יצא יותר חזק ממה שהתכוונתי. ״זה בדיוק העניין, אני לא זוכרת כלום.״ הפכתי אליה את האלבום. ״אבל הוא פה, בכל תמונה. איתך. עם אבא. איתי. אז תסבירי לי איך זה יכול להיות שאין לי מושג מי זה הילד הזה.״
אמא הביטה בתמונה הרבה זמן, ואז העבירה אצבע על הפנים שלו.
״חשבתי שזה נשאר קבור,״ היא אמרה.
״מה נשאר קבור?״
היא הרימה אליי את העיניים. ״לא עומר. את.״
״מה זאת אומרת, אני?״
אמא לא ענתה.
״אמא.״
היא קמה מהכורסה והלכה למטבח. שמעתי אותה פותחת את הברז, אחר כך סוגרת אותו. היא חזרה עם כוס מים והניחה אותה על השולחן, בלי לשתות.
״מאיהל׳ה, אולי כדאי שנדבר על זה ביום אחר.״
״איזה יום אחר?״
״כשאני אהיה קצת יותר…״
״אני לא זוכרת אותו בכלל!״
היא הורידה את העיניים.
״את יודעת.״
״כן.״
״רק אני לא יודעת שום דבר.״
היא התכווצה קצת כשאמרתי את זה.
״מי הילד הזה, אמא?״
היא הסתכלה עליו. הסתכלה עלי. הסתכלה עליו. השפתיים שלה רעדו לרגע, ואז היא הידקה אותן. ״הוא היה קטן ממך בשלוש שנים. כמעט.״
הבטתי שוב בתמונה. שלוש שנים. אם אני הייתי בת שש, הוא היה בן שלוש פה.
״הוא היה אח שלי?״
אמא עצמה את העיניים. לא הייתי צריכה תשובה.
״מה קרה לו?״
אמא פקחה את העיניים. ״מאיה, אני לא חושבת ש…״
״מה קרה לו?״
היא הביטה בי. הרבה זמן. ״הוא הלך לאיבוד.״
צחקתי צחוק קצר ולא שמח. ״מה זאת אומרת הלך לאיבוד? כמו לולו?״
אמא נרתעה. ״אל תגידי את זה ככה.״
״אז איך להגיד את זה?״
היא לקחה סוף סוף את כוס המים, אבל היד שלה כל כך רעדה, שהיא החזירה אותה לשולחן. ״היינו בטבריה. בערב האחרון, ירדנו לטיילת. היה שם יריד קטן, מתקנים, דוכנים, המון אנשים. הסתובבתי לשנייה אחת. אולי שתיים.״ היא נעצרה.
״ואני?״
״את היית איתו. שניכם התרחקתם מאיתנו. כשהגענו אלייך, היית לבד.״
״ומה אמרתי?״
אמא לא ענתה.
״אמא, מה אמרתי?״
אמא השפילה עיניים. ״שאמרת לו ללכת.״
דלי מים קרים נשפך עלי. אני? אני אמרתי לו ללכת? לעומריקו?
ניסיתי לחזור אחורה, להיזכר, נברתי בין הזיכרונות שלי, מחפשת איזו תמונה שתופיע, צליל, ריח, תחושה בגוף, משהו. ניסיתי לשמוע את עצמי הילדה אומרת לו ״לך.״
כלום. זה לא שהיה שם חושך, היה שם קיר.
״ואז מה היה?״ שאלתי. לא רציתי לדעת.
אמא נשמה עמוק. ״חיפשנו אותו. כל הלילה. ולמחרת. ואחר כך. כל הזמן.״
״ולא מצאו כלום?״
אמא טלטלה את ראשה, לאט. ״כלום.״
הסתכלתי שוב על הילד המחייך בחולצת הפסים, שהיה אח שלי ואף פעם לא ידעתי שהיה לי אח.
״ואבא?״
״אבא לא הפסיק לחפש. כל השנים. עד שהוא קרס.״
״ואת?״
היא הביטה בי כאילו השאלה הפתיעה אותה. ״גם אני. עד היום. בכל מקום שאני הולכת, אני קודם כל סורקת פרצופים.״
״ולא סיפרתם לי עליו?״
״בהתחלה סיפרנו. כל הזמן. שאלנו אותך שאלות. לקחנו אותך לאנשים שיודעים לדבר עם ילדים. ניסינו להבין מה קרה שם. לאט לאט הפסקת לדבר עליו. אחר כך הפסקת לשאול. בסוף, כשאמרנו את השם שלו, היית מסתכלת עלינו כאילו אין לך מושג על מי אנחנו מדברים.״
הרגשתי כעס עולה בי, מחמם את הגב הקפוא, דוחק הצידה את תחושת האשמה האיומה. ״אז נתתם לי לשכוח.״
אמא הרימה את עיניה מכוס המים אליי. ״לא, מאיה, נתנו לך לחיות.״
שקט סמיך השתלט על הסלון, על אמא, עלי, על האלבום עם התמונה של הילד בחולצת הפסים. מהרחוב עלה צפצוף של משאית שנוסעת ברוורס. מישהו צעק משהו בחדר המדרגות. דלת נטרקה בקומה מעל.
הסתכלתי על האלבום. ״למה עכשיו?״
״מה למה עכשיו?״ אפילו לא שמתי לב שאמרתי את זה בקול, אבל אמא שמעה.
״למה אני נזכרת בו עכשיו?״
אמא משכה בכתפיים.
לא סיפרתי לה על הטבעת, לא על מחזיק המפתחות, לא על הצמיד, וגם לא על הסיכה. בטח שלא על לולו, שנשארה במכונית, במושב שליד הנהג. הרגשתי פתאום שאני לא רוצה שאף אחד ייגע לי בזה, כאילו אם אספר, הדברים האלה יהפכו לסיפור שאפשר להסביר, לפרש, להגיד שזה סתם צירוף מקרים, זיכרון מודחק, מוח שמחבר נקודות שלא באמת מתחברות. לא רציתי הסברים של אחרים. אני ידעתי. מישהו, משהו, מחזיר לי דברים. לא סתם דברים, את הדברים שאיבדתי ולא זכרתי שהיו פעם שלי.
בדרך חזרה, לולו ישבה על המושב לידי, האלבום היה מונח מתחתיה. אמא הרשתה לי לקחת אותו.
כל הדרך ניסיתי לחשוב מה איבדתי לפני גיל שש.
לא הצלחתי להיזכר.
בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, זה לא הרגיע אותי.
ניסיתי להזכיר לעצמי שהייתי בת שש. ילדה בת שש יכולה להגיד לאחיה הקטן ללכת. ילדים אומרים דברים כאלה.
אבל עומר באמת הלך.
ושום דבר שאמרתי לעצמי לא הצליח להפריד בין שני הדברים האלה.
שכבתי במיטה וחשבתי על כל הפעמים בחיים שבהן אמרתי למישהו ללכת ולא התכוונתי באמת.
רק פעם אחת מישהו הקשיב.
שלושה ימים לא קרה כלום. ביום הראשון בבוקר בדקתי את הגדר, את המכונית, את תיבת הדואר, אפילו את החלונות. בערב מצאתי את עצמי שולחת יד לחריצים בין כריות הספה, פותחת את הפריזר בלי סיבה אמיתית, מציצה מאחורי הטלוויזיה.
ביום השני ניסיתי לא לבדוק.
ביום השלישי כבר כמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שזה נגמר. הנה, גיליתי מה זה ששכחתי. גיליתי שהיה עומר.
ואז מצאתי את המכונית. היא היתה מונחת על השטיח מחוץ לדלת שלי. קטנה, אדומה, עשויה מתכת. הגלגל השמאלי האחורי שלה היה חסר.
לא נגעתי בה.
היא היתה מוכרת לי. לקח לי כמה שניות להבין מאיפה.
השארתי את דלת הכניסה לבית פתוחה, ורצתי לסלון. האלבום עדיין היה על השולחן. דפדפתי מהר עד שמצאתי את התמונה.
עומר על הרצפה בחדר המלון, לולו על הברכיים שלי לידו. ביד שלו היתה מכונית אדומה. הוצאתי את התמונה מכיס הצלופן שבו היתה וקירבתי אותה אל עיני.
הגלגל השמאלי האחורי היה חסר.
חזרתי לדלת הפעורה. המכונית עדיין היתה מונחת שם. כשהתכופפתי להרים אותה, הידיים שלי רעדו. היא לא היתה שלי. עמדתי בכניסה לדירה שלי, מחזיקה ביד משהו שהיה שייך לעומר.
אולי כל זה לא היה קשור בכלל לדברים שאיבדתי. אולי זה היה קשור אליו.
לא ישנתי כמעט באותו לילה. ״את אמרת לו ללכת,״ שמעתי את אמא אומרת. שוב ושוב ושוב.
בבוקר יצאתי מהבית מוקדם. לא יכולתי להישאר בפנים יותר עם הציפייה הזאת. לא בדקתי את הגדר, לא הסתכלתי בתיבת הדואר, פשוט הלכתי ישר למכונית שלי.
הוא ישב על מכסה המנוע שלה.
גבר עם שיער ג׳ינג׳י שהאפיר קצת ברקות, טישרט שחורה, ג׳ינס, ידיים שלובות.
עצרתי והסתכלתי עליו.
לא הכרתי אותו, אבל משהו בפנים שלו הכאיב לי. הוא קם מהמכונית, ועמדנו שנינו זה מול זה, כאילו מישהו הניח אותו שם, במקום שאוכל למצוא.
״אני מכיר אותך מאיפשהו?״ הוא שאל.
לא עניתי.
״את מוכרת לי.״
הפה שלי התייבש. ״גם אתה,״ אמרתי.
לא זכרתי אותו, אבל בפעם הראשונה זה לא היה כמו לשכוח.
הוא עשה צעד קטן לאחור. ״אני לא יודע איך הגעתי דווקא לפה. אני יכול ללכת, אם את רוצה.״
״לא,״ מיהרתי להגיד.
הוא נעצר.
״אל תלך.״