"אוכל ומים יש?"
"יש."
"ציוד לינה?"
"יש."
"ווקמן? חידות?"
"יש ויש."
"קמע?"
הצבעתי על התליון הקטן על צווארי.
מורדי לא שאל אותי למה אני עושה את זה. יש דברים שאדם פשוט צריך לעבור.
"אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים." הוא הזהיר. "כנראה תתקל בכמה דברים שאף אחד לא ראה מעולם. אל תמהר, תזכור לשתות הרבה, ואל תרד מהשביל. ברגע שהתרחקת יותר מדי, אתה בחוץ."
הנהנתי. הוא טפח על כתפי.
"ותהנה, כי זה מסע של פעם בחיים, והשביל יפהפה בתקופה הזאת של השנה." הוא אמר, מחייך פתאום. "נחכה לך בצד השני. המלאכים ישמרו עליך בדרכך. בהצלחה."
התחבקנו ופניתי ממנו אל נקודת ההתחלה, המשקל הלא מוכר של התרמיל על כתפיי. הסימון הראשון כמו נצץ לעברי, מחכה שאחליט.
האם אני באמת עומד לעשות את זה? אני באמת כל כך נואש?
אבל את ההחלטה הזו קיבלתי ממזמן. חלפתי על פני הסימן משולש הצבעים, מקלות ההליכה מקישים בקצב, עד שראיתי סימן זהה. ואז סימן שלישי.
כך התחלתי לרדת את החרמון.
בדרך לעמק החולה נתקלתי בה במקרה.
רק מעטים עשו מדי שנה את המסע של שביל ישראל. הרבה אנשים הלכו על השביל, כמובן, אבל הם עשו מקטעים או סטו לבריכות קרובות, לא נושאים איתם אף קמע. בודדים עשו את המסע במלואו, כי החוקים הועברו מפה לאוזן בקבוצה קטנה של חברי רשות הטבע והגנים. הסיכוי להתקל במקרה בצליין נוסף היה אפסי.
ואף על פי כן, הדבר הראשון שראיתי בה היה חרב הספוג האפורה, תחובה מאחור בין התרמיל לשק"ש. חרב… ניסיתי להזכר ברשימה של הקמעות. מי שלוקח חרב מבקש כוח, נכון? זה נשמע הגיוני.
זה היה תרמיל מקצועי, לשהייה ממושכת בשטח. סקרן, האצתי קדימה כדי לראות את הבעלים של התרמיל.
שערה הזהוב היה אסוף לזנב סוס ומכוסה בכובע סיירים בהיר, והיא צעדה בקצב. מבחירת הבגדים שלה היה אפשר להסיק שהיא התכוננה לטיול ממושך: כל כולה שידר פרקטיות ויעילות.
"על מה אתה מסתכל בדיוק?"
הורדתי את האוזניות. היא נעצה בי מבט נרגז.
"גם את עושה את מסע השביל?" שאלתי בנימוס, כקושר שיחה.
היא הביטה בי כאילו אני טיפש. "למה בשביל מה אתה חושב שלקחתי חרב צעצוע לטיול של אלף קילומטרים?"
נרתעתי קצת מהעוינות. "אני גם עושה את המסע, זה הכל."
"יופי לך, עכשיו תעזוב אותי בשקט." היא רטנה, ופסעה בזעף קדימה. נתתי לה לעקוף אותי עד שיצאה מטווח ראייה. מה הסיפור שלה, בכלל?
משכתי בכתפיי והחזרתי את האוזניות. בשלב הזה כבר הייתי לא רע בשימוש בווקמן העתיק של מורדי. זמזמתי לי כל הדרך, צועד לאורך הבניאס בצל העצים. האוויר היה צלול, ונחל עין-זהב נשפך במפלים קטנים, יוצר קשתות מרהיבות לפני שהנוזל המתכתי חוזר להיות מים.
האם כל זה חלום? תהיתי, אבל כשהתחילה העלייה, הרגליים הכואבות שלי היו מועילות יותר מכל צביטה.
כשהגעתי לקצה המקטע, כבר התחיל להחשיך: המטיילים האחרים כבר פרשו לאכסניית הנוער או לאורחנים הסמוכים. רק אוהל אחד עמד כמעט על השביל, ממש מחוץ לבית העלמין של כפר גלעדי: כשאתה עושה את השביל, יש חוק אחד שאי אפשר להתפשר עליו: בכל מצב שהוא, אסור לרדת מהשביל.
הורדתי את התרמיל שלי והקמתי את האוהל במרחק מה ממנה. עוד יום עבר, יום פחות עד אילת.
איך יוצרים אנטנה?
קחו חוט נחושת באורך מטר וחצי. זהו, יש לכם אנטנת רדיו. מובן שתצטרכו רכיבים אלקטרוניים בשביל ההאזנה בפועל, אבל אלו פרטים טכניים: תבנית הזרמים החשמליים במתכת מכילה בתוכה, באופן עקרוני, את כל דיווחי התנועה של רשת ב'.
אם תאריכו את האנטנה עוד קצת, היא תתחיל לקלוט תדרים נמוכים יותר, שידורים חלשים יותר. אם תאריכו אותה עוד ועוד, היא תקלוט דברים שלא ידעתם על קיומם, החל מזמזומים של קווי מתח סמוכים ועד סופות ברקים באפריקה המערבית. כמעט כל ההפרעות החשמליות בעולם ייקלטו באנטנה, מדלגות על גבי המוליך מקצה לקצה, מתאבכות זו עם זו ומהדהדות בתערובת מוזרה ובלתי צפויה.
ואולי בכלל מעולם לא שמעתם על שדות חשמליים, רק נהניתם מחוט ארוך במיוחד…
"אוקיי, נכנעתי." היא אמרה, איפשהו בעלייה על הר מירון. "מה הסיפור עם הווקמן?"
לא עניתי, ממשיך לזמזם להנאתי.
מאז כפר גלעדי, אני והעלמה "לא באתי לפגוש חברים" ניסינו להמנע אחד מהשנייה, וזה לא היה קל. התחלנו מאותה נקודה, וצעדנו בערך באותו קצב, כך שרוב הזמן התיק הלבן שלה היה איפשהו בשדה הראייה שלי. בנוסף, ראינו פחות ופחות מטיילים אחרים על השביל. אלו שפגשנו כמו לא הבחינו בנו, עוקפים אותנו כאילו אנחנו רוחות רפאים.
על הסלעים, סימני הדרך החלו לנצוץ בשמש.
מכאן והלאה זה רק השביל: לי עוד הייתה מוזיקה כדי להעביר את הזמן. בשבילה נשארו שעות על שעות של הליכה קדימה, בהייה בכלום ומחשבות על החיים.
היא חזרה על השאלה שוב, והפעם החלטתי להוריד את האוזניות. "חשבתי שאת נהנית מהשקט, אבל."
"כן, כן. הייתי מגעילה וזה מגיע לי, אני מצטערת. חשבתי שאי אפשר להביא אלקטרוניקה לשביל."
שקלתי להמשיך לנטור טינה כמו ילדה ביסודי, אבל עוד נותר לנו הרבה זמן על השביל, אז קיבלתי את הרבע התנצלות בגדלות רוח.
"הווקמן פרימיטיבי מספיק." הסברתי. "כנראה שהוא מצליח לעבוד בגלל שאין לו רכיבי קליטה. האיכות זוועה, אבל זה עדיף על כלום."
"וואלה." היא הרהרה בקול, כשהמשכנו לצעוד. "לא חשבתי על זה."
"זה לא רעיון שלי." הזדרזתי לומר. "דוד שלי הביא את הווקמן למסע שלו, אז הוא השאיל לי אותו למסע שלי."
"דוד שלך…"
"עבד ברשות הטבע והגנים לפני מלא זמן. עשה את המסע הראשון, האמת." העפתי לעברה מבט והעזתי לשאול. "מה איתך? מאיפה את מכירה את השביל?"
"הערה לא זהירה של המורה לשל"ח." היא אמרה, בשביעות רצון קלה. "הוא לא רצה להרחיב, אבל לא השארתי לו ברירה."
"את-" התחלתי לשאול, אבל נמלכתי בדעתי. זה באמת לא ענייני למה היא עושה את שביל ישראל, ואני בהחלט לא התכוונתי לפתוח את כל עניין התליון מול מישהי שאני אפילו לא יודע איך קוראים לה.
"-רוצה לשמוע?" השלמתי, מושיט לה את המכשיר.
חשדנית, היא הכניסה את האוזניות לאוזניה והקשיבה כדקה. אחר כך הזעיפה פנים. "קח מקל, קח תרמיל. באמת? באמת?"
הרמתי את ידי בכניעה. "זה מיקס הטיולים של דוד שלי! הוא הכין אותו לפני שלושים שנה ועבד ברשות הטבע! למה ציפית?"
"למוזיקה טובה, אולי?" היא החזירה לי את הווקמן וצעדה משם בסערה, התרמיל מנתר מעלה ומטה כשהיא נעלמה בין העצים.
זו הייתה העמדת פנים, כמובן. כשעברתי את עיקול הדרך כמה דקות לאחר מכן, היא המשיכה: "מילא אם היה לך מטאליקה-"
"היי תראי! מעיין: מעיין."
מעיין הייתה דופקת את הראש בקיר, אם היה כזה בנמצא. "זה לא היה מצחיק גם בארבע הפעמים הקודמות."
נחל עמוד זרם בעוצמה מפתיעה, ואני ומעיין הגענו לבריכות, שם עצרנו למנוחה בצל עצי הדולב. הנחנו את התרמיל, מקשיבים לזרם המים מניע את הגלגל של טחנת הקמח. טחנת הקמח נראתה חדשה ופעילה לחלוטין, כפי שהייתה בתחילת המאה ה16.
חישבתי בזריזות את קצב ההתקדמות שלנו. התקדמנו מהר מהצפוי: אולי נצליח הפעם לסיים את המקטע לפני החושך-
"היי, ראית את זה?" הצביעה מעיין. בקצה השביל עמדה עגלת גזלן חבוטה, שרוטה ומלוכלכת. שלט פלסטיק הציג את התפריט, אבל כל האותיות כבר נמחקו מזמן. "זה אלנתן?"
"אני מקווה." אמרתי, קם ממקומי. כפי שמורדי הזהיר אותי, ההצטיידות מחדש הייתה בעיה. חנויות על שביל ישראל אף פעם לא היו ממש על השביל עצמו, ולא מצאנו אף אחת מתחנות הדלק שהיינו אמורים בתיאוריה לעבור דרכן.
דפקתי על התריס בנימוס, והוא הורם מיד. בחור צעיר עטוי חלוק צמר נשא אליי מבט נלהב. "צפרא רבא למר ומרתא! אלנתן איש ציפורי אנוכי. באוצרותי צידה לדרך, אף מגדנות ומיני מתיקה. למה נתאוותם?"
הוצאתי מהתיק פנקס צהוב, בו כתבתי את הרשימה שלי. שימורים, מסטיקים, נייר טואלט, קפה…
"היש לך מגנום דאבל נוגט?" שאלה מעיין מיד.
הוא חייך, מתכופף לארון נסתר, ודלה משם אריזה קטנה וצבעונית. "הא לך! מגנום דאבל נוגט עטוי צינה וכפור."
"מדהים. כמה זה עולה?" היא שאלה, מוציאה את הארנק להפתעתי ולהפתעתו.
"איני עוסק במעות." הסביר אלנתן בסלחנות, "את שכרי אקבל בחידות."
"חידות?" חזרה אחריו מעיין, מבולבלת.
"המורה לשל"ח לא הזהיר אותך?" שאלתי בלחש.
"לא, הבאתי כסף! מה יש לו לעשות עם חידות?"
משכתי בכתפיי. כמו רוב הדברים שקורים על השביל, גם אלנתן היה חידה שרק המלאכים ידעו את פתרונה. כל אחד מהצליינים הקודמים היה יכול פשוט לשאול אותו, כמובן, אבל כולם העדיפו לקנות תפוצ'יפס מקסיקני ממוכר אנכרוניסטי ולא להתגרות בגורל.
"אל תדאגי, אני מוכן." הרגעתי אותה, שולף שקית ובה חפיסה עבה של קלפי חידות מאת שלמה אבס. "אני יכול לשלם-"
"תקפוץ לי, אני משלמת על עצמי." הוא רכנה קדימה, מכווצת את מצחה בריכוז.
"מה שחור, לבן, ואדום?" היא שאלה.
הוא חשב. "מיני הצרעת?"
"זברה עם כוויות שמש."
"זברה עם כוויות שמש." הוא חזר, מהרהר עמוקות.
בסוף אמר: "איני מבין. הלוא תוכלי ללמדני מהי זברה?"
"זו מין חיה-"
וכך הקמנו את האוהלים בחושך. שוב.
מורדי הזהיר אותי שהשביל מוזר, שאני עשוי לראות את העבר של החורבות סביבי, או את העתיד שלהן, או איזו גרסת צללים שלא יכלה להתקיים. הייתי ערוך למוזרות.
מה שלא הייתי ערוך אליו הוא לצעוד בתוך זירת קרב.
מכל הדברים בעולם…
השדות סביב קרני חיטין בערו, והצלבנים הסתערו בשריון מלא אל עבר הפרשים המוסלמים. הטבח התרחש רחוק מאיתנו, למרבה המזל: אם הייתי רואה דם, כנראה הייתי מקיא את כל הטונה המעושנת שאכלתי.
בתוך העשן והאבק, סימן השביל זהר ממרחק, מאותת לנו להמשיך את המסלול. אף אחד מהרוכבים לא הבחין בקיומנו.
"את חושבת שהם יכולים לפגוע בנו?" שאלתי אותה בחשש. "אם אנחנו על השביל?"
היא משכה בכתפיה. "אני לא מתכוונת לבדוק. אתה בסדר?"
נשמתי עמוק, הקמע צונן על חזי. להתעלם מהאש, להתעלם מהקרב ומהמלחמה. להתרכז בסימן השביל. ולנשוף.
"כן. בואי נזוז."
אז התקדמנו, צעד צעד, נמנעים מלהירמס על ידי פרשים. לאחר כמו מה שנראה נצח, הגענו לערוץ נחל והמלחמה נותרה מאחורינו. נשמנו לרווחה.
"השביל מנסה להרוג אותנו?" שאלתי בקול, כשהמתח השתחרר מגופי לבסוף.
"למה שהוא ינסה להרוג אותנו?" השיבה מעיין בהיסח דעת. "הוא שביל הליכה."
"אולי הוא לא רוצה להיות שביל הליכה."
"למה ששביל הליכה לא ירצה להיות-"
נעמדתי במקומי, שוכח את הדיון המטופש ברגע, בזמן שמעיין המשיכה קדימה, שקועה במחשבות משל עצמה. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את הסימון השחור.
היו סימני דרך אחרים על השביל: שבילים מתאחדים ומתפצלים משביל ישראל לא היה קונספט חדש, אבל זה היה שונה. אם הסימן של שביל ישראל זרח, הסימן השחור עשה ההפך. הדרך שהוא הוביל אליו נראתה… מרצדת איכשהו, לא ממשית.
יצאתי מקפאוני ורצתי קדימה, תופס את התרמיל של מעיין. מגעה של החרב היה קר. "תזהרי!"
"היי!" היא התלוננה. מסתובבת לעברי. "מה נסגר?"
הצבעתי על הסימונים. השביל התעקל ימינה, עם הנחל. מעיין כמעט נכנסה לשביל האחר בטעות.
"שיט! לא שמתי לב." היא אמרה, נרעשת. "אם הייתי עושה עוד כמה צעדים, הייתי יורדת מהשביל וצריכה לעשות הכל שוב?"
"נראה לי."
"אז מזל שאתה פה." היא חייכה חיוך עקום. "זזנו?"
זזנו, אבל האירוע המשיך להטריד אותי הרבה לאחר מכן.
"איי!"
התיישבתי לבחון את הנזק. מילא לנקוע את הרגל, אבל במקטע הכי קליל של השביל?
"זה לא נורא." עדכנה מעיין, מתנדבת מד"א בדימוס, לאחר בדיקה. "יש לי תחבושות, ונוכל לבקש מאלנתן קרח בפעם הבאה שנתקל בו. אתה יכול ללכת?"
הצלחתי לעמוד, מתייצב על מוטות ההליכה. זה או להמשיך או לפרוש. אני לא יכול לפרוש, לא עכשיו. "כן, בואי נזוז."
"תן לי את המים שלך." היא הורתה.
"למה?"
היא הסתכלה עליי כאילו שאלתי שאלה מטומטמת במיוחד. "כי הרגל שלך פצועה ואתה לא יכול לסחוב אותם."
"אני לא יכול לתת לך לסחוב עוד שש ליטר מים!"
היא זעפה, מניחה את ידיה על מותניה בהתרסה. "כי אני בת? זה פוגע באגו שלך?"
לא! טוב… קצת? "יש לך תרמיל שלם. אני אסתדר."
"לא." היא קבעה בפסקנות. "אם אתה לא יכול לסחוב את הדברים שלך, אז אני סוחבת אותם. כשאני לא אוכל לסחוב את שלי, אתה תסחב אותם. זה החוק. אז את הבקבוקים, בבקשה. כולם."
"טוב, אם זה החוק…"
ואז היא העמידה פנים שהמשקל הנוסף לא מזיז לה עד שהגענו לקיסריה. מי שמדברת על אגו.
ראיתי עוד אחד, בקיבוץ יקום.
כשקמתי מוקדם, הוא היה שם. משעול צר מערבה, מתפתל חרישית דרך רכס הכורכר אל הים הדומם. הסימון השחור היה טבוע באחד העצים, כמו מבטל את אור הפנס שלי.
התבוננתי בו ארוכות, ללא ניע, והמשעול נעלם. לא ידעתי אז מה זה אומר.
הגחן המנוקד ארב לנו ביער בית שמן. הוא ישב על אחד הענפים, זנבו המפוספס משתלשל מטה, וצפה בנו בסקרנות מפלסים את דרכנו בין העצים בשעת בין ערביים.
"זה חתול? לדעתך?"
"לא נראה לי. אולי סוג נכחד?"
עוד אחד צץ לו מבין העצים. ועוד אחד.
זה לא מצא חן בעיניי. אני טיפוס של כלבים. "אולי כדאי-"
ואז הם תקפו. ניסינו להכות אותם במקלות ההליכה, ללא הועיל. הם ניסו לנשוך את התיקים, כמעט פותחים את ה-
"קישטא!"
-אור טהור מילא את שדה הראייה שלי, והסטתי את מבטי כדי לא להסתנוור. היצורים צווחו בזעם והסתלקו במהירות הרחק מהשביל.
"שדונים ארורים, אמרתי לנועה לא להאכיל אותם." זעף האיש. "עכשיו הם מכורים לסוכר!"
"תצטרכו לעטוף את האוכל שלכם בשקיות אטומות." אמרה האישה באדיבות. "יש לנו כמה בבית."
הם עמדו לפנינו, הילה מקיפה אותם. הבגדים שלהם היו לבנים, כאילו דהו בתאורה קיצונית. ידעתי מי הם, אבל מעיין הקדימה אותי.
"אתם המלאכים המקוריים." היא קבעה. "מהמסע הראשון."
האישה חייכה לעברה חיוך חם. "מודה באשמה. אני מצטערת על העיכוב, הבנות השתוללו."
"אביתר ונעמי מלאכי, לשירותכם." אמר האיש, כשמעיין ניסתה לכבוש נחרת צחוק. "אני יודע, מלאכי השביל, זה מצחיק. מה לעשות שהדוד של הבחור הזה כאן הוא חובב גדול של משחקי מילים."
הופתעתי. "אתם יודעים מי אני?"
"אנחנו המלאכים יודעים הרבה דברים." אמר אביתר במסתוריות.
"וגם מורדי התקשר להזהיר אותנו לפני איזה חודש." הוסיפה נעמי, כמגלת סוד. "אמר שנכנס לך ג'וק לראש לעשות את השביל. הוא לא אמר שתגיע עם חברה."
נחפזתי לתקן אותה, למרבה הנאתה. היא צחקה.
"אתם מוצאים חן בעיני!" קבעה. "כבר מתחיל להחשיך. בואו, הלילה תישנו אצלנו."
אביתר נקש באצבעותיו, ופתאום היינו בבית גדול וחמים. ריח מאפים עלה מהמטבח, ובסלון ישבו שתי ילדות בנות לא יותר משש וצפו בטלוויזיה, לא מקדישות לנו מבט שני.
מעיין שלחה את ידה אוטומטית אל החרב, הקמע. "השביל-"
"נמצא בכל מקום שאנחנו מחליטים שהוא יהיה." אמר אביתר בפשטות, מצביע על הקיר. מעל שעון קיר מעץ, זרח באור פלואורסצנטי סימן השביל.
"קחו איזה חדרי שינה שתרצו בקומה למעלה." אמרה נעמי בנדיבות. "את התרמילים אתם יכולים להשאיר פה. כשתתאוששו, ניתן לכם כמה מים וציוד שתצטרכו להמשך. בינתיים, היינו באמצע להכין ארוחת ערב – אבל אולי תעדיפו להתקלח קודם? יש מים חמים."
זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם בה ראיתי את מעיין מחייכת באמת.
"ידעתי שאני אזדקק לאלה מתישהו." אמר אביתר כמנצח, מושך ערמת קסטות מאובקות מתוך ארון מתקלף. "הכל עוד פה: עידן רייכל, משינה, ביטלס, ניוורנה, הכל בכל. קח, שיהיה לך מה לשמוע עם הענתיקה שלך."
התלבטתי. באמת נמאס לי לשמוע נעמי שמר כל הזמן, אבל כל קלטת זה ארבעים גרם-
"עזוב אותך מחישובי משקל." הוא נזף בי. "מה יותר חשוב, אוכל או מוזיקה?"
צודק. הכנסתי את כל הקסטות לכיס צדדי. ושוב התרמיל היה ארוז ומוכן וכל כך כבד. הנשימה שלי התקצרה כשהבנתי שאני צריך לסחוב אותו. הוא היה על הכתפיים שלי במשך שבועות בלי בעיה: למה פתאום זה נראה לי בלתי אפשרי?
אביתר הבחין בהבעתי. "מה קרה?"
חיפשתי את המילים המתאימות. למטה, מעיין ישבה עם הילדות וצפתה איתם בסרטים מצויירים ממכשיר די-וי-די ישן בזמן שחביתות טגנו את עצמן בפיקוד נעמי. שמש בוקר מוקדמת האירה מהחלונות הפתוחים. "זה מקום מדהים, ואתם כל כך נחמדים, והכל מרגיש כל כך… שלו."
הוא חייך בהבנה. "החיים היו קשים לאחרונה, מה?"
הנהנתי חלושות. ידעתי שהוא לא מדבר רק על המסלול.
"אתם יכולים להשאר עוד, אם תרצו." הוא הציע. "להמשיך את השביל מחר. שום דבר לא בוער."
כל כך רציתי להשאר, אבל ידעתי שאם אגיד כן, לעולם לא יהיה לי האומץ להרים את התרמיל הזה שוב. "עדיף שלא. חוץ מזה, מעיין תצא מיד אחרי ארוחת הבוקר."
פניו הרצינו. "רציתי לדבר איתך עליה."
הרגשתי שאני מסמיק. "היא באמת לא-"
"לא זה." הוא אמר ברצינות. "היא נושאת חרב. זה הקמע המסוכן ביותר של השביל. היא מבקשת מהשביל הרבה, היא תצטרך לשלם הרבה בתמורה."
"השביל השחור." אמרתי, בלי מחשבה.
"נתקלתם בו." זו לא הייתה שאלה.
"בשניים, למען האמת." עניתי, מבטו הטריד אותי. "באחד הפעמים היא כמעט ירדה מהשביל הראשי."
"ואתה היית שם?" הוא ציין, שוקע במחשבות. "טוב מאוד, טוב מאוד. אבל יש רק שביל אחד שמתפצל מהשביל הראשי. הוא מוביל אל הגיא האבוד."
משהו באופן בו הוא אמר את זה צמרר אותי. "מה זה?"
"אני… אני לא יכול לענות, לא באמת." הוא הודה. מורדי הסביר לי פעם שהמלאכים יודעים הרבה על השביל, אבל הם לא יודעים להסביר מה הם יודעים. "אנשים שעושים את השביל מקרינים את עצמם הלאה, ותכונות מסויימות מושכות תשומת לב של… אני לא יודע. בכל מקרה, תזהר. אנחנו נשגיח עליכם עד כמה שאפשר, אבל בקצוות השביל הכוח שלנו מוגבל. תשאר על השביל, שים לב לסימון."
"ומעיין?" שאלתי בחשש.
"נקודה טובה." הוא אמר, ופניו התבהרו. "תזהר גם ממנה. אל תעצבן בחורה שמסתובבת עם חרב. אני מריח חביתה?"
בדקתי שוב את המפה, מצל על עיניי. "אז זה מצוק צינים, והשפיץ הזה הוא חוד עקב, עברנו את הפיתול, זה אומר שההטמנה שלנו אמורה להיות… כאן."
"חושב שזה יעבוד?" היא שאלה, מנגבת זיעה מפניה, כשהוצאתי את החלילית מהכיס הצדדי.
"אני מאוד מקווה." עניתי. אלנתן נפרד מאיתנו לשלום על הר עמשא, והזהיר אותנו שקשה למצוא מים על השביל דרומה מים המלח. אחרי היום הלוהט אתמול, המאגרים שלנו כמעט ריקים. אם חלילית המקורות לא תצדיק את חמישים החידות ששילמנו עליה, זה או למות בחום ובצמא מול המצוק, או לחזור את כל מקטע הכרבולות כדי להצטייד מחדש באורחן הנבטי, שזה גרוע יותר.
אני לא יודע לנגן על חלילית, אבל האופציה השנייה הייתה תוף, שזה לא יותר טוב והרבה יותר כבד. למרבה המזל, התאמנתי על החלילית לאורך כל מדבר יהודה, ולמרות שמעיין שנאה את זה עד כדי כך שהיא לקחה את הווקמן כדי "לשמוע כל דבר חוץ מהנגינה הגרועה שלך", חשבתי שהתקדמתי לא רע.
קירבתי את החלילית לשפתיי וניגנתי את התווים הראשונים של מים לדוד המלך. האבנים נרעדו, ואז ניגנתי תו שגוי, והרעד הפסיק.
ניסיתי שוב. ואז שוב. זה הלך לא רע – היה ברור שמשהו קורה – אבל לא נביעת מים. נשפתי בתסכול.
"זו לא רק הנגינה, זה השיר." העירה מעיין, שהתיישבה בסמוך.
"זה שיר על מים!"
"אלנתן אמר שהשיר צריך לגעת בלב האדמה." היא ציינה. "אתה צריך משהו יותר מרגש. ולנגן טוב יותר."
"זה לוקח זמן." התרגזתי. ניסיתי כמה פעמים את השיר השני שלמדתי, אבל גם ושאבתם מים בששון לא הוליד את התוצאה הרצויה.
אחרי מספר דקות ללא הצלחה, מעיין הושיטה לי את ידה בקוצר רוח. "תביא לנסות."
נתתי לה את החלילית, וברגע שהיא החלה לנגן את צל ומי באר, ידעתי שעבדו עליי.
"אמרת לי שאין לך חוש מוזיקלי!" קראתי בתרעומת. זוויות פיה התרוממו, אבל היא לא חדלה מהנגינה. מולנו האדמה שקעה, יוצרת בקע מעגלי שצנח עוד ועוד מטה. כשמעיין סיימה לנגן, הבאר נראתה כאילו היא שם מאז ומעולם.
"השקעתי שבוע ומשהו בללמוד לנגן!"
"כל אחד צריך תחביב." היא אמרה, זיק שובב בעיניה. היא הכניסה את החלילית לכיסה והוציאה את הבקבוקים הריקים בזה אחר זה. "אתה מתחיל לדלות או מה? הבאר לא תשאר כאן לנצח."
שלפתי את סיר האורז, אליו קשרתי חבל דק. הוא ישמש כדלי לעת מצוא. "טוב, תפסת אותי. אבל גם אני תפסתי אותך."
"מה פתאום?"
חייכתי בזדוניות, משלשל את הדלי לבאר. "ניגנת את השיר לא רע, ומהזיכרון. זה נשמע שאת מכירה אותו ממש טוב."
היא מצאה פתאום עניין בנעלי ההליכה הלבנות שלה. "טוב, כשהייתי בכיתה ב'-"
"שקר. את הקשבת למיקס טיולים כל מדבר יהודה, נכון? אחרי שבמשך שבועות הודעת שתתלשי לעצמך את האוזניים לפני-"
"בסדר בסדר, אנחנו תיקו. תמהר כבר, אני צמאה."
"אנחנו לקראת הסוף!" עלזתי, כשהתחלנו את המקטע של תמנע.
"זה גם מה שאמרת במכתש רמון." היא רטנה, מתנשפת. המדבר היה חם מאי פעם, ויתדות האחיזה היו עשויות מנחושת טהורה ובורקת. מרכבה מצרית דהרה באופק מדי פעם, אבל לא היינו קרובים מספיק בשביל לגלות למה.
"האמנת שנגיע עד לכאן?" שאלתי, משקיף על הנוף. כשתכננתי את המסע על השביל, זו נראתה לי משימה סבירה. אנשים אחרים עשו את זה: למה לא אני? ואז התחלתי, וזה נראה לי בלתי אפשרי, ובמבט לאחור זה נראה… טוב, הכל נראה פשוט יותר במבט לאחור.
"עדיין יש לנו את הרי אילת." ציינה בקדרות. "הגרוע מכל עוד לפנינו."
שלחתי בה מבט חטוף. למרות הכל, הרגשתי טוב. רגוע, אופטימי. כאילו הקמע כבר התחיל לעבוד. מעיין נראתה כאילו התיק שלה הכפיל את משקלו תוך ימים ספורים. "תני לי את המים שלך."
"מה?"
"את סחבת את המים בכרמל, עכשיו תורי." הודעתי.
היא זעפה. "לא צריך, אני יכולה לסחוב."
"למה? זה פוגע באגו שלך?" שאלתי. "זה החוק, זוכרת?"
לאחר ההפתעה הראשונית, היא לא יכלה אלא לגחך. "טוב, ניצחת. זכית בשש ליטר מים. תהנה."
לקחתי את שש הליטרים, וגנבתי גם את האוהל על הדרך. זה שקל לא מעט, אבל סתמתי את הפה והמשכתי, כדי שמעיין לא תבקש הכל בחזרה. היא צעדה לפני, עם תיק ריק למחצה וחרב הספוג, כמובן, תלויה מאחורה, אלא שכבר לא הייתי בטוח שהיא עשויה מספוג. מצב הרוח של מעיין השתפר משמעותית, אבל ראיתי שרצועות התרמיל עדיין נשאו משקל רב.
השאלה שהתאפקתי לשאול כל הטיול צפה ועלתה. חשדתי שאני יודע, בקווים כלליים, מה הוביל אותה לקחת חרב לשביל. אי אפשר ללכת עם מישהי חודש ומשהו רצוף בלי לשים לב לפרטים קטנים, כמו הנושאים מהם היא מקפידה להמנע. היה שם סוד, והמשקל שלו הלך וגבר ככל שהתקרבנו לסוף. אם רק –
אבל לא, אני לא יכול. היא תתעצבן עליי, ובצדק. אם היא תרצה לפתוח את הנושא, היא תפתח אותו בעצמה.
כשהגענו לקניון שחורת, המדורה האירה לעברנו מרחוק. מספר אוהלים קטנים הקיפו אותה.
מעניין. מטיילים אחרים לא ראינו מזמן.
התקרבנו למאהל בזהירות: במקטע הזה של השביל כבר למדנו שזה יכול להיות כל דבר שהוא.
אבל אלה היו מטיילים: חמישתם הצטופפו סביב המדורה, צולים מרשמלו ונהנים. כמו הצלבנים בקרני חיטין, הם לא שמו לב אלינו: הם התבדחו, שרו הרוח נושבת והתנהגו כאילו כל צרותיהם כבר נפתרו.
אור המדורה האיר לרגע את פני אחד מהם היטב, ואני השתנקתי. "זה מורדי!"
"דוד שלך?" תמהה מעיין. היא בחנה אותו בדקדוק. "טוב, הוא דומה לך."
הוא היה צעיר, צעיר מאוד, אבל זה היה מורדי. איך-?
"ושניהם נראים כמו אביתר ונעמי," היא הצביעה על זוג מחובק. ראשה הקירח של הנערה היה מונח על כתפו של הנער. "אבל אין לה שיער."
"היה לה סרטן." אמרתי בלחש. זה היה כל כך מוזר. "לפני שהם הפכו למלאכים. זה… זה המסע הראשון, איכשהו."
"אשכרה."
שנינו הבטנו בהם. הראשונים לעבור את השביל כמו שהוא, לא נרתעים מההפתעות לאורך הדרך. הם לא ידעו מה הם יקבלו כשיסיימו את השביל: הם עברו בו בשביל החוויה, הטיול, ההישג.
ראינו בשביל תופעות פרהיסטוריות, מבצרים עתיקים והזיות אקראיות, אבל החזיון הזה הרגיש שונה מכל השאר. הרגשתי כאילו השביל מנסה להודות לנו, באופן מוזר וביישני, על שעברנו בו.
תודה לך, שביל. אני מצטער שהאשמתי אותך בניסיון לרצוח אותי.
החזיון נעלם, והמטיילים הראשונים נמוגו כלא היו. רק המדורה נותרה לבעור, והשיפודים והמרשמלואים עדיין נשארו. אז הבטנו אחד בשנייה, ועשינו את הדבר ההגיוני והמתבקש לעשות.
"נראה לך שיום אחד אלה נהיה אנחנו?" היא שאלה בחולמנות, מסובבת שיפוד מלא מרשמלו ורוד מעל האש. "אנשים אחרים שיעשו את השביל יראו אותנו, מלאים באבק, צולים מרשמלו אחרי טונות על טונות של הליכה?"
משכתי בכתפיי. "זה מפריע לך?"
היא חייכה חיוך קטן. "לא ממש. היה כיף, נכון?"
זה הרגע, אמרתי לעצמי. כל מה שאני צריך לעשות זה להציע לה לשמור על קשר אחרי הטיול. אתם כבר לא שני זרים שצועדים במקרה על אותו שביל, אתה יודע את זה, אבל בשביל שלא תפנו איש לדרכו ברגע כשהשביל יסתיים מישהו צריך להגיד את זה בקול, וזה צריך להיות אתה.
פתחתי את פי, משתהה, כשהיא אמרה: "טוב, לישון? יום ארוך מחר."
"בטח."
יש לי זמן. יומיים לפחות. במקרה הכי גרוע, נדבר אחרי השביל. אחרי שהקמע יפעל את פעולתו, אחרי שהכל יסתדר לכולם.
כן, אחרי השביל. זה רעיון טוב.
באותו בוקר פתחתי את דלת האוהל, והאוהל של מעיין לא היה שם. כל זכר לקיומה כאילו נמחק.
היא התקדמה בלעדיי, הבנתי, מבולבל ונבגד. אף פעם לא סיכמנו שנשאר ביחד עד אילת, לא במפורש, אבל הנחתי… טוב, קיוויתי-
ואז ראיתי משהו מבריק, נעוץ באבן בהמשך הדרך. ניגשתי לבחון אותו מקרוב: זו הייתה חרב הספוג, שחושלה באלף קילומטרים של מסע על השביל. מעיין לא הייתה ממשיכה את המסע על השביל בלי הקמע שלה, אלא אם-
נגעתי בחרב, וידעתי איפה מעיין.
כמו יש מאין, השביל המתפצל הופיע, מסומן באות של חשכה. הוא הוביל לקניון צר ולא מוכר, עמוק אל לב הגרניט השחור-אדום של ההר. ידעתי לאן הוא מוביל. אביתר הזהיר אותי.
הגיא האבוד קרא לה.
נאנחתי. אני כל כך קרוב, לעזאזל, אני כל כך קרוב. שלושים קילומטר, אולי פחות, ואז יכולתי לקחת את הקמע ולזרוק אותו ולתת לים האדום לבלוע איתו את הכל. זה היה הסיכוי היחיד שלי לחיים נורמליים.
היית חייבת לרדת מהשביל, נכון, מעיין?
המשכתי לרטון בזמן שקיפלתי את האוהל, ארזתי את הציוד ושמתי קרם הגנה. אחר כך הרמתי את התרמיל על הכתפיים ושלפתי את החרב: היא הייתה כבדה כמו אשמה וחדה כמו כאב. התליון שלי נרעד, כמו נכנס לתהודה עם הקמע שלא שייך לי. אם אעשה את זה, הכל ילך לטמיון: אאבד את כל מה שהשגתי. אוכל לנסות שוב, אבל זה לא יצליח. מעולם לא קרה שמישהו נטש את השביל והתקבל שוב לאחר מכן: אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים.
כשעמדתי בצומת הדרכים, שמעתי קול נמוך. הוא נשמע כמו רוח חמסין יבשה: השביל הזה לא נועד לך. אתה אינך נושא חרב.
"לא." הסכמתי חרישית. "אבל הנה אני כאן."
למה אתה מבקש לסטות מהשביל? תהה הקול. למה אתה מקבל על עצמך עול זר?
"כי זה החוק." אמרתי, וצעדתי אל הצללים בדרך לגיא האבוד.