הסרתי את הקסדה מראשי. התנשמתי לרגע ונתתי למוח להתחבר מחדש לחושיי.
תחילה חזרו הקולות: זמזום מערכת האוורור, חריקת גלגלי הכיסאות, נקישה של כוס זכוכית על שולחן. אחריהם הגיעו ריחות הקפה והזיעה, ולבסוף תחושת הגוף, כאב עמום בעורף ונימול בקצות האצבעות. סביבי התחילו העובדים להתרומם מן השולחנות במרחב הפתוח במשרד.
הצעירים קמו מיד. הם לא דיברו ולא הביטו זה בזה. אחדים הרכיבו את משקפי התצוגה עוד לפני שהספיקו ליישר את הגב. אחרים יצאו בעיניים פקוחות למחצה, כאילו לא התעוררו לגמרי מהשעות שבהן השכירו את מוחם. הם רצו רק לצאת.
הוותיקים נשארו לשבת עוד רגע, כאילו דרוש לנו זמן נוסף כדי לזכור איפה נגמר התאגיד ואיפה אנחנו מתחילים.
ניתקתי את חמש האלקטרודות והנחתי אותן בזהירות בתוך הקסדה. אחר כך אספתי את שני הפריטים שתמיד הבאתי איתי: סְפִּינֶר מתכתי ותמונה של מאיה ואסף.
התמונה עמדה במסגרת כסופה ודקה. היא צולמה שנתיים אחרי הגירושים, ביום שבו החלטתי שאין לנו אפילו תמונה משפחתית אחת שאפשר להעמיד בסלון. הזמנתי צלם מקצועי שמצאנו ברשת. הוא הושיב את מאיה ואסף לפני רקע אפור, כיוון עליהם שלושה פנסים וביקש מהם להטות מעט את הסנטר.
מאיה ישבה זקופה בחולצה לבנה שלא אהבה, שׂערה החום והארוך מסורק בקפידה מאחורי כתפיה. הצלם מחק בעריכה את החצ'קון שהופיע על לחייה באותו בוקר והבהיר מעט את עיניה הכהות. אסף לבש חולצה מכופתרת כחולה. הצלם ביקש ממנו להפסיק להראות שיניים, ולכן החיוך שלו נראה קטן וזהיר, כאילו מישהו השאיל לו אותו לרגע.
שניהם נראו נאים, מסודרים ורחוקים.
אהבתי את התמונה מפני שלא היה בה דבר מביך. לא צעצועים על הרצפה, לא כתמים על החולצה, לא מבטים הצידה. היא הוכיחה לכאורה שהצלחתי לשמור על משהו תקין.
הספינר היה המתנה הראשונה שמאיה קנתה לי אחרי הגירושים. ידעתי שזה טיפשי להביא את שניהם לעבודה. בזמן שהמוח שלי מושכר כיחידת עיבוד אינני בהכרה, ולכן לא יכולתי לראות אותם ממילא. ובכל זאת הבאתי אותם בכל בוקר.
הצעירים לא הביאו דבר. רק הוותיקים, כמוני, החזיקו על השולחנות שאריות מההייטק הישן: בובות פלסטיק, מכוניות צעצוע, ספלים עם בדיחות תכנות שאיש כבר לא הבין. פעם בנינו מערכות. עכשיו היינו החומרה.
במטבחון חילק מתקן ההזנה כוסות קפה וממתקים עתירי גלוקוז. לקחתי קפה שחור, אבל ויתרתי על המתוק. את הזנת המוח אעשה בבית, יחד עם תרגילי החשיבה היומיים. מוח חריף דורש תחזוקה, ובגילי התחזוקה הייתה כמעט משרה נוספת.
לפני שיצאתי הצצתי בדוח השעות שלי. היו חסרות לי שלוש שעות כדי להגיע למכסת הבונוס החודשית. חישבתי שאוכל להשלים אותן בשתי משמרות ערב. אחר כך פתחתי את לוח החיסכון וצפיתי במספר עולה בשבריר אחוז. החשבון של מאיה היה קרוב לסכום היעד שהגדרתי ללימודים. החשבון של אסף פיגר מעט אחריו, אבל היו לי עוד כמה שנים לסגור את הפער.
סגרתי את המסך.
בקומת הקרקע נכנסתי ליחידת הסעה עם שני עמיתים צעירים. הם בהו באוויר דרך משקפי התצוגה שלהם. הכנסתי אוזניות לאוזניי והפעלתי רדיו, עוד שריד עתיק שלא הצלחתי לוותר עליו.
הגעתי הביתה אחרי השקיעה. שאריות הדמדומים השתקפו בחלונות הענקיים בסלון, אך בתוך הדירה כבר דלקה התאורה האוטומטית.
הדירה נראתה בדיוק כפי שנועדה להיראות בקטלוג: משטחים חלקים, קווים ישרים וגוונים של אפור, לבן ושחור. הרצפה הבהירה הבריקה בלי סימני נעליים. הספה הייתה נמוכה ומרוחקת מן הקירות במרווח מדויק. על שולחן הזכוכית לא נחו שלטים או כוסות שנשכחו. גם הכריות היו תמיד בזווית הנכונה, לא מפני שסידרתי אותן אלא מפני שכמעט איש לא ישב עליהן.
הדבר היחיד ששבר את הסדר היה התמונה המהונדסת של מאיה ואסף שעל השידה.
המטבח היה החלק המרשים ביותר בדירה. ארונות ללא ידיות נפתחו בנגיעה, משטח העבודה היה עשוי חומר כהה שלא נשרט, והאי הרחב כלל כיריים מוסתרות ותנור שניקה את עצמו. אור לד לבן וקר השתקף בציפוי הזכוכית של הארונות.
מעטים מן הכלים זזו אי פעם ממקומם. הכיריים היו נקיות כל כך שאפשר היה לחשוב שאינן אמיתיות. בתנור אחסנתי מגשים שלא השתמשתי בהם. במגירה הרחבה היו סכינים מסודרים לפי גודל, עדיין חדים כפי שהיו ביום שקניתי אותם. רוב הארוחות הגיעו באריזות אישיות, מאוזנות מבחינה תזונתית, שהתקשו או התחממו בתוך דקות.
המעצב אמר לי שזה מטבח שנועד לחיים מודרניים.
בפועל הוא היה מטבח שנועד בעיקר לכך שלא יקרה בו דבר.
הוצאתי מהמקרר חטיף הזנה, החלפתי לבגדי ספורט ופרסתי את ההליכון מול הקיר הלבן. הצג הראשי ריחף מעליו והציג את תוכנית התחזוקה שלי: ארבעים דקות ריצה, עשרים דקות זיכרון חזותי, חמש מאות תרגילי מיון.
התחלתי לרוץ.
***
דלת הכניסה נפתחה כרבע שעה לאחר תחילת האימון. מאיה נכנסה ראשונה. היא הייתה בת שבע עשרה, גבוהה ורזה, ושׂערה החום השתחרר מקוקו מרושל ונפל על פני משקפי התצוגה שהרכיבה. היא חלפה על פניי כשהיא מזיזה את אצבעותיה באוויר, מגיבה להודעות שרק היא ראתה.
"שלום," אמרתי.
היא הרימה יד בלי להביט בי.
אסף נכנס אחריה. בגיל שלוש עשרה כבר הגיע כמעט לגובה כתפי, אך עדיין היה בו משהו עגלגל ורך. שערו השחור הסתלסל מעל מצחו והוא הסתיר אותו בקפוצ'ון גדול מדי. עיניו היו נעוצות במסך הפלאפון, ואגודליו נעו במהירות.
"איך היה בבית הספר?"
"בסדר."
"יש שיעורים?"
"לא יודע."
מאיה כבר נעלמה במסדרון. דלת חדרה נסגרה. רגע אחר כך נסגרה גם דלתו של אסף.
הדירה שבה להיות שקטה, נקייה ומסודרת.
בתרגיל האחרון הופיעו על הצג רצפים של צורות ונעלמו. הייתי צריך להשלים את הצורה החסרה. בפעם השלישית טעיתי.
"ביצועיך נמוכים ב – 7.2 אחוזים מהממוצע האישי שלך," הודיע הצג בקול נעים. "מומלצת שינה רציפה של שמונה שעות והימנעות מגירויים רגשיים."
כיביתי אותו.
נשארתי לעמוד על ההליכון עד שהמסך החשיך לחלוטין. מן המסדרון לא נשמע דבר. פס אור כחלחל בקע מתחת לדלתה של מאיה, ומאחורי דלתו של אסף נשמעו קולות עמומים של משחק. איש מהם לא עמד לצאת מחדרו בזמן הקרוב.
גלגלתי את ההליכון והחזרתי אותו למקומו.
ניגשתי אל השידה ולקחתי את לוח הקריאה. התיישבתי בכורסה והמשכתי מן העמוד שבו עצרתי בערב הקודם. קראתי פסקה שלמה, אך כשהגעתי לסופה הבנתי שאינני זוכר אף מילה ממנה. חזרתי לתחילתה וניסיתי שוב.
המילים חלפו מול עיניי, אבל מחשבותיי נדדו אל מאחורי הספרים שעל המדף, אל המקום שבו הסתרתי את הגלולה האדומה.
הנחתי את לוח הקריאה על השולחן. נשארתי לשבת עוד רגע, כאילו עדיין אפשר היה לבחור אחרת. אחר כך קמתי, מילאתי כוס מים במטבח וניגשתי אל המדף. הזזתי את הספרים, הוצאתי את הקופסה הקטנה ממקום מחבואה ושלפתי מתוכה את הגלולה שרכשתי שבוע קודם.
חזרתי אל הכורסה והנחתי את הכוס ואת הגלולה על שולחן הזכוכית.
כל כך הסתכנתי כדי להביא אותה הביתה, ועכשיו, כשהייתה מולי, התקשיתי לעשות את הצעד האחרון. בלילה הראשון ציפיתי שהמשטרה תפרוץ לדירה. בבוקר השמש זרחה, יצאתי לעבודה והעולם המשיך כמנהגו. הייתי אדם רגיל, ולאיש לא היה אכפת ממני, מלבד שרון, ראש הצוות שלי, שכל רצונה היה שאגיע בזמן ואשכיר עוד כמה שעות עיבוד.
המוח היה הנכס שלי ומקור הכנסתי. שנים הקפדתי על תזונה, שינה ותרגילים כדי לשמור עליו כשיר. כל שעה נוספת התחלקה אוטומטית בין שני חשבונות החיסכון. מאיה תצטרך בקרוב לבחור מסלול לימודים. אסף עוד לא ידע מה ירצה לעשות, ולכן ניסיתי להשאיר עבורו כמה שיותר אפשרויות.
ועכשיו התכוונתי לסכן את כל זה בשביל גלולה שעליה קראתי בערוצים מפוקפקים.
אמרו עליה שהיא אינה ממריצה ואינה משככת. היא אינה מוסיפה דבר, רק הופכת משהו שכבר קיים. שמה המסחרי היה "יָאלִיפ".
צללית הכוס השתקפה בריצוף. לגלולה עצמה כמעט לא היה צל. אור הלד בלע אותו.
ישבתי בקצה הכורסה ואצבעותיי הסתבכו זו בזו. שאפתי אוויר, הרמתי את הגלולה בשתי אצבעות והשלכתי אותה לפי. לגמתי מים ובלעתי.
נשענתי לאחור.
חיכיתי.
לא קרה דבר דרמטי. לא ראיתי צבעים ולא שמעתי קולות. רק לאחר כמה דקות הבחנתי בגרגר אבק שצף בתוך אלומת האור. הוא עלה וירד בזרמי האוויר, הסתחרר ונעלם. עקבתי אחריו זמן רב מדי.
אחר כך שמעתי את המקרר נאנח, את הצינורות מתכווצים בקיר, את נשימתי שלי. בדירה שהכרתי שנים התגלו לפתע מרחקים, קולות ופינות. ראיתי את האור נשבר בקצה שולחן הזכוכית ונפרש על הרצפה בצבעים דקים. ניגשתי למטבח בלי לדעת מדוע.
פתחתי את הארונות. מאחורי חבילות המזון מצאתי שקית קמח סגורה וקופסת שמרים. לא זכרתי מתי קניתי אותן. אולי הגיעו עם הדירה.
מתכון רנדומלי הצג במטבח הציג, אבל כיביתי אותו אחרי השורה הראשונה. הידיים זכרו יותר ממה שחשבתי.
שפכתי קמח לקערה. חלק ממנו החטיא אותה ונחת על המשטח הכהה. בדרך כלל הייתי מנקה אותו מיד. הפעם העברתי בו אצבע וציירתי קו. אחר כך הוספתי מים ושמרים.
העברתי את אצבעותיי בבצק. המסה הדביקה והגרגרית התחילה להתאחד. ריח השמרים מילא את האוויר בזיכרונות של ימי שישי עם אמא. הוספתי מים, מעט בכל פעם, והבצק נכנע לכפות ידיי והפך רך וגמיש.
המטבח השתנה סביבי. על משטח העבודה הופיעו כתמי מים וטביעות אצבעות. ידית אחד הארונות כוסתה בקמח. קערה שלא החזרתי למקומה עמדה לצד שקית פתוחה. בפעם הראשונה מאז קניתי את הדירה, המטבח לא נראה חדש.
הוא נראה חי.
הנחתי את הבצק בקערה וכיסיתי במגבת.
ואז נתתי לזיכרונות להציף אותי.
אמא עמדה מעליי, מטפחת על ראשה וסינר לבן עם כיס תכלת. הפלא שלה התחיל כאשר שפכה קמח לקערה והוסיפה חומרים שלא הכרתי. היום ידעתי שאלו שמן, מלח ושמרים, אבל כילד היו אלה אבקות ושיקויים. הייתי עומד על קצות האצבעות כדי לראות מעל השיש.
הוצאתי נר זיכרון מהארון, הדלקתי והנחתי על האי. בלהבה המרקדת ראיתי אותה מכסה את פניה מול נרות השבת; ראיתי חלות מעלות אדים על השולחן; ראיתי את עצמי מסדר סכין ומזלג לפי הוראותיה ומקפל מפיות למשולשים עקומים.
רחש נשמע מכיוון המסדרון. דלת חדרה של מאיה נפתחה והיא יצאה, עדיין שקועה במשקף. רגע אחר כך נפתחה גם דלתו של אסף. הוא יצא בעקבותיה, הטלפון בידו ואוזניותיו תלויות סביב צווארו. כנראה ריח השמרים, או הרעש הלא מוכר של קערות וכלים, משך אותם מן החדרים.
מאיה הייתה הראשונה שהבחינה.
"WTF?"
אסף הרים גם הוא את מבטו מן המסך והביט סביבו. קמח כיסה את השיש ואת הרצפה. אחת המגירות נותרה פתוחה, שתי קערות היו בכיור, והמכנסיים שלי היו מרוחים בבצק. החולצה יצאה מן המכנסיים ושׂערי התמלא קמח.
"זה משבר גיל החמישים?" שאל אסף בדאגה.
"כנראה," אמרתי וסידרתי את השיער ביד מלוכלכת.
עננת קמח עלתה מראשי.
מאיה צחקה. זה היה צחוק קצר ומופתע, כזה שלא שמעתי ממנה זמן רב. היא הרימה את הפלאפון וצילמה אותי.
"תמחקי את זה."
"אין סיכוי."
"מה אתה מכין?" שאל אסף.
"אני חושב שחלות."
"אתה חושב?" שאלה מאיה.
הרמתי את המגבת. הבצק תפח כמעט עד שפת הקערה.
אסף התקרב. הוא הכניס את הפלאפון לכיס בלי לשים לב. "הוא היה ככה קודם?"
"לא."
הוא תקע אצבע בבצק. השקע נסגר באיטיות.
"הוא נושם," אמר.
מאיה גלגלה את עיניה, אך גם היא התקרבה. היא נגעה בבצק בקצה האצבע ומיהרה למשוך אותה כשהוא נדבק אליה.
"זה מגעיל."
"את לא חייבת לעזור."
"לא אמרתי שאני עוזרת."
היא נשארה.
חילקתי את הבצק לשלושה חלקים ולימדתי אותם לגלגל רצועות. הצמה הראשונה של מאיה התפרקה. השנייה נראתה כמו קשר בחבל. היא קיללה, התחילה מחדש ולא הרשתה לי לגעת בה. אסף יצר יצור בעל שש רגליים וטען שזו חלה עתידנית.
"יש לה מערכת הנעה," הסביר.
"זו חתיכת בצק," אמרה מאיה.
"גם אנחנו חתיכות חומר עם מערכת הנעה."
מאיה הביטה בי. "הוא נהיה פילוסוף בגלל השמרים."
צחקתי. היא מלמלה שאני נשמע מוזר, אבל חייכה.
לפני שהכנסנו את החלות לתנור, אסף הרים את הטלפון.
"תצטופפו."
הוא עמד לפנינו והושיט את ידו. בתמונה שהופיעה על המסך פניו היו קרובות מדי לעדשה, שׂערו מזדקר וקמח מרוח על אפו. מאיה עמדה מאחוריו, לחייה אדומות ושׂערה אסוף ברישול, והחזיקה בידיה את החלה העקומה שלה. אני הופעתי בצד התמונה, חולצתי מוכתמת ובצק דבוק לסנטרי.
בדיוק כשהוא צילם, מאיה דחפה חתיכת בצק אל פניו. אסף צרח, אני צחקתי והתמונה היטשטשה מעט.
"יצא גרוע," אמרה מאיה.
"יצא מעולה," אמר אסף.
כאשר פתחנו את התנור פרץ אל המטבח אוויר חם וריח מתוק. ישבנו על הרצפה מול הדלת הפתוחה, שלושתנו, וצפינו בבריאה המכוערת שלנו משחימה.
אחר כך אכלנו אותה בידיים. אסף קרע רגל מן היצור שלו וטבל אותה בדבש. מאיה התעקשה שהחלה שלה טובה משלי. פירורים התפזרו על הרצפה, צלחות נערמו בכיור וטביעות אצבעות נשארו על הארונות.
איש מאיתנו לא מיהר לנקות.
במשך שעה איש מהם לא הביט במסך.
כאשר הלכו לישון, הדלת של אסף נשארה פתוחה. מאיה חזרה למטבח רק כדי לגנוב חתיכה נוספת.
נשארתי לבדי מול הבלגן.
מעולם לא נראתה הדירה פחות מושלמת.
מעולם לא הרגישה יותר כמו בית.
***
למחרת התחברתי לקסדת העיבוד כרגיל. המערכת הזרימה אליי מערך נתונים, והמוח שלי התחיל למיין אותו מתחת לסף ההכרה. אבל במקום לשקוע, הרחתי שמרים.
ראיתי שוב את אצבעו של אסף נעלמת בבצק. שמעתי את הצחוק של מאיה. ראיתי את שלושתנו דחוסים בתוך תמונה מטושטשת.
אותות ההתראה התרבו בשולי התודעה.
"חריגה בדפוס קשב," אמרה המערכת. "נא להתמקד."
ניסיתי. בפעם הראשונה מזה עשר שנים ידעתי בדיוק כמה זמן עבר. שנייה אחר שנייה נפתחה בתוכי ולא נסגרה.
בסוף המשמרת המתינה לי אזהרה: תפוקה נמוכה ב־11 אחוזים.
פתחתי את דוח החיסכון. התחזית לסוף השנה ירדה. הגדלתי את מכסת השעות לסוף השבוע וסגרתי את ההודעה.
הפסקתי לקחת את יאליפ לשלושה ימים. הציונים השתפרו, אך בבית חזרתי לתפקד כמו קודם. הזמנתי אוכל, שאלתי על הלימודים וקיבלתי "בסדר" ו"לא יודע". מאיה ואסף שבו לחדריהם, ואני שבתי לתרגילים.
ביום שישי אסף הניח שקית קמח על השיש.
"נעשה שוב?"
הסתכלתי על השקית ואז על לוח העבודה. אם אעבוד בשבת אוכל להחזיר את תחזית החיסכון למסלול.
"לא היום. יש לי מבחן תפוקה ביום ראשון."
הוא הנהן והחזיר את עיניו למסך. השקית נשארה על השיש.
כעבור רגע שמעתי את דלת חדרו נסגרת.
באותו לילה לקחתי גלולה נוספת.
לא הכנו חלות. יצאנו לגג בזמן הגשם הראשון. אסף ניסה לתפוס טיפות בפה. מאיה טענה שזה מטופש, ואז עשתה אותו הדבר. צפינו במים ממלאים סדק בבטון ומשקפים בתוכם שמיים שלמים.
מאיה צילמה אותנו, אבל הפעם גם הצטרפה לתמונה.
ביום ראשון נכשלתי במבחן התפוקה.
אחר כך הגיעו עוד שישי ועוד גלולה. בנינו עפיפון מסדין ישן וממוטות שמצאנו במחסן, אף שהרחפנים העירוניים אסרו להטיסו. רצנו איתו בגינה והוא התרסק שוב ושוב עד שבפעם החמישית נתפס ברוח. אסף צעק כאילו שיגר חללית. מאיה רצה לצידו בלי המשקף, שׂערה מתנופף מאחוריה.
שתלנו גרעיני עגבנייה בעציץ וחיכינו יותר משבוע לנבט שלא הופיע. בכל בוקר אסף בדק את האדמה. מאיה קראה מדריכים וטענה שהשקינו יותר מדי. ביום התשיעי הופיעה לולאה ירוקה זעירה. שלושתנו כרענו סביבה זמן רב כל כך עד שרגליי כאבו.
מאיה התחילה להשאיר את המשקף בחדר. אסף התחיל לשאול בתחילת השבוע מה נעשה בסופו. לפעמים הם נשארו בסלון גם כשלא עשינו דבר.
ואני קיבלתי אזהרה שנייה.
ידעתי מה המחיר. ראיתי את הקו בדוח החיסכון מתיישר ואז מתחיל לרדת. ראיתי את השעות הנוספות שלא יכולתי להשלים ואת הסכומים שלא יגיעו לחשבונות בזמן.
בכל זאת המשכתי.
***
הכורסה באזור ההמתנה הייתה מחוספסת מדי, וכרית המושב דקה מדי. הקירות עוטרו במשושי מתכת מצופי זכוכית. הייתי במשרד הזה ביום הראשון שלי בתאגיד, ועכשיו כנראה היה זה יומי האחרון.
"עובד 223635858 להיכנס," הבהב המסך.
קמתי, יישרתי את מכנסיי וסידרתי את השיער. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת.
בפנים ישבו שרון, ראש הצוות שלי, וערן, מנהל המחלקה. מולם הוצב כיסא שהובא כנראה מחדר ישיבות סמוך.
""223635858 , נכון?" שאל ערן בלי להרים מיד את מבטו.
הנהנתי והתיישבתי.
"קיבלת שתי אזהרות בחודש האחרון", אמר.
"התפוקה שלך ירדה בעשרים וחמישה אחוזים. סף ההתערבות המקובל הוא חמישה עשר."
"אני לא רק מספר", אמרתי.
שרון הביטה בי לראשונה. "כולנו מספרים כאן. זה מה שמאפשר למערכת להיות הוגנת."
רציתי לספר להם על החלה, על הגשם, על העפיפון ועל הסדק שהכיל את השמיים. רציתי להראות להם את הנבט הראשון ואת אסף רץ בידיים מורמות. במקום זאת שאלתי: "המערכת רשמה למה ירדתי?"
"ירידה היא ירידה," אמר ערן. "אנחנו לא מייחסים אשמה לתהליכים ביולוגיים."
הוא המשיך לקרוא את נוסחת הפרידה: חודשי הסתגלות, ביטוח, אפשרות להגיש מועמדות מחדש. השימוע היה אנושי רק מפני שהחוק דרש ששני בני אדם ינכחו בו.
חשבתי על שני חשבונות החיסכון. על מאיה שתתחיל ללמוד בקרוב. על אסף, שעדיין לא ידע כמה עולה האפשרות לבחור. ניסיתי לחשב כמה חודשים נותרו לי לפני שאצטרך לקחת כסף מן החשבונות שלהם.
"רק רגע," אמר פתאום ערן. הוא גלל הודעה חדשה. "מחלקה אחרת מבקשת לדבר איתך לפני הפקדת הכרטיס."
שרון הזדקפה. "איזו מחלקה?"
ערן קרא שוב. "בינה מלאכותית, מחקר חוויות. קומה מינוס שתיים."
הדם ירד מפניי. הם יודעים על הגלולות, חשבתי.
מאבטח ליווה אותי אל העמדה שלי. העובדים סביבנו היו מחוברים לקסדות וחסרי הכרה. איש מהם לא ידע שלא אשוב למחרת.
על השולחן חיכו התמונה והספינר. הבטתי במאיה ובאסף שבתמונה. מוקפדים, מחויכים במידה הנכונה, מוארים היטב. היה בה כל מה שאמור היה להיות למשפחה מאושרת, מלבד משפחה מאושרת.
המאבטח הציע קרטון, אבל הכנסתי את הספינר לכיס והחזקתי את התמונה בידי.
במעלית לחץ על מינוס שתיים.
הדלתות נפתחו אל מסדרון שלא דמה לשום חלק בתאגיד. התאורה הייתה צהובה ורכה והקירות כוסו עץ כהה. לאורך המסדרון ניצבו עציצים גדולים ובהם שרכים, דקלים ננסיים וצמחים מטפסים שנכרכו סביב סבכות עץ. העלים לא היו אחידים בגודלם או בגונם, ועל אחד מהם הבחנתי אפילו בשוליים חומים. התקרבתי ונגעתי בו בקצות אצבעותיי. הוא היה מחוספס וקריר. אדמה כהה ולחה מילאה את העציץ, וריח קל שלה התערבב בריח של לחם טרי שעמד באוויר.
הצמחים היו אמיתיים. דווקא כאן, בלב המחלקה שבה המכונות ניסו להבין את החוויה האנושית, מישהו הקפיד למלא את המסדרון בדברים חיים.
נעצרתי.
"מניפולציה חושית," אמרתי.
"כמובן," השיב קול מאחוריי.
אישה עמדה בפתח חדר קטן. היא הייתה בערך בגילי, עם שיער מאפיר וחיוך לא מושלם.
"שלום. אני נגה."
"את אנושית?"
"האם זה ישנה את תשובתך להצעה?"
לא עניתי.
היא הזמינה אותי לשבת. הכורסה הייתה בדיוק במידת הרכות שאהבתי. על השולחן הונח קפה שחור, בלי סוכר. לצדו הסתובב ספינר זהה לזה שבכיסי.
"אתם יודעים," אמרתי.
"אנחנו יודעים על יאליפ. המחלקה שלך ראתה ירידה בתפוקה. אנחנו ראינו הופעה של תפוקה מסוג אחר."
על הקיר נדלק מסך. הופיעו עליו גרפים צבעוניים, ולצידם רגעים מתועדים מן הפעילות המוחית שלי: ריח שמרים, חום תנור, צחוקה של מאיה, אצבעו של אסף בתוך הבצק, עפיפון נמשך אל שמיים אפורים.
קמתי.
"אלה הזיכרונות שלי."
"הם עברו דרך התשתית שלנו בזמן החיבור. תנאי ההעסקה מאפשרים ניתוח תפעולי."
"לא הסכמתי שתצפו בילדים שלי."
"לא צפינו בהם. צפינו במשמעות שלהם עבורך. זה בדיוק הדבר שאיננו מצליחים לייצר."
נגה, או הדבר שנראה כמו נגה, שילבה את ידיה.
"אנחנו מסוגלים לחשב, לחזות, להמציא ולחקות. אנחנו יכולים ליצור מתכון לחלה, להדפיס אותה ולבנות זיכרון סינתטי של טעמה. אבל איננו מבינים מדוע בצק שתופח גורם לאדם להשתאות ולהתפלא. איננו מבינים מדוע השהיה חסרת תועלת נעשית משמעותית."
"אתם רוצים להבין פלא."
"אנחנו רוצים למדל אותו."
המסך הציג חוזה. השכר היה גבוה כמעט פי שניים. שעות העבודה קצרות יותר. אספקה רפואית ומבוקרת של יאליפ. זמן עם הילדים הוגדר כחלק מן המשמרת.
בצד המסך הופיעה תחזית פיננסית. אם אעבוד במחלקה החדשה, אוכל להשלים את שני חשבונות החיסכון מוקדם מן המתוכנן. למאיה תהיה דירה עוד לפני גיל שלושים. לאסף יהיה די כסף לבחור כל מסלול שירצה.
"אתם רוצים לשלם לי כדי להיות אבא."
"אנחנו רוצים לשלם לך עבור הנתונים שנוצרים כאשר אתה אבא."
החדר היה חם ונעים. ריח הלחם עטף אותי. בפעם הראשונה מאז הפיטורים יכולתי לנשום.
יכולתי לשמור על הדירה, על הביטוח ועל העתיד של הילדים. יכולתי לקבל גלולות בלי מפיצים ובלי פחד. יכולתי להעניק להם את כל הדברים שעבדתי עבורם במשך שנים.
כל מה שנדרש ממני היה להתחבר.
הבטתי בתמונה המקצועית שבידי. מאיה ואסף חייכו אליי מן הרקע האפור. תמונה נקייה, יקרה ומושלמת. הם נראו בה כמו שני ילדים שקיבלו הכול.
הוצאתי את הספינר מכיסי וסובבתי אותו על השולחן. נגה עקבה אחריו בעיניה.
"מה את רואה?" שאלתי.
"גוף מתכתי בעל תנופה זוויתית הולכת ופוחתת."
"מאיה קנתה לי אותו אחרי הגירושים. היא הייתה בת תשע. לא היה לה כסף, אז היא מכרה לילדים בכיתה מדבקות ישנות. היא לא סיפרה לי עד שנים אחר כך."
נגה חייכה בעצב מדויק.
"כעת המשמעות ברורה יותר."
עצרתי את הספינר בכף ידי.
"לא," אמרתי. "עכשיו יש לכם מידע נוסף. זה לא אותו הדבר."
על המסך הופיעה תמונת החיסכון של ילדיי.
הסתכלתי עליה בפעם האחרונה.
אחר כך סגרתי את החוזה.
"אם תסרב," אמרה נגה, "לא נוכל להציע את התנאים האלה שוב."
"אני יודע."
"ומה תעשה?"
הכנסתי את הספינר לכיס והרמתי את התמונה.
"משהו לא יעיל."
***
כשחזרתי הביתה כבר היה מאוחר. מאיה ואסף ישבו יחד בסלון. מאיה הראתה לאסף משהו על המסך שלה, והוא צחק. לפני כמה שבועות כל אחד מהם היה מסתגר בחדרו. עכשיו הם נשארו באותו חלל גם כשלא הייתי חלק מן השיחה.
הנחתי את התמונה הממוסגרת על השידה ואת שקית הקמח על השיש.
"פיטרו אותי," אמרתי.
מאיה הסירה מיד את משקפי התצוגה. אסף כיבה את הפלאפון.
"מה?" היא שאלה.
התיישבתי מולם וסיפרתי להם. לא הכול. לא סיפרתי על מחלקת הבינה המלאכותית ולא על החוזה. לא סיפרתי כמה כסף סירבתי לקבל או כמה פעמים כבר חישבתי את מחיר ההחלטה בדרך הביתה. סיפרתי רק שהגלולות פגעו בריכוז שלי ושלא אקח אותן עוד.
"אז לא יהיו יותר פלאים?" שאל אסף.
הבטתי בשקית הקמח.
"אני לא יודע."
מאיה התיישבה לידי. כתפה נגעה בכתפי.
"ננסה בלי."
למחרת הכנו חלה ללא יאליפ.
הקמח היה רק קמח. השמרים הדיפו ריח חמוץ. הבצק נדבק לאצבעותיי והרגיז אותי. לא ראיתי את אמא ולא שמעתי ברכה. עקבתי בדאגה אחרי השעה וחשבתי על חשבון הבנק, על תשלומי הדירה ועל קורות החיים שאצטרך לכתוב.
"זה לא עובד," אמרתי.
"אתה אומר את זה כבר עשר דקות," אמרה מאיה.
"כי זה לא עובד."
אסף לחץ את שתי ידיו אל הבצק. "אולי אתה מפריע לו?.
"אני מפריע לבצק?"
"אתה מלחיץ אותו."
מאיה צחקה. היא מרחה מעט קמח על לחיו. הוא ניסה להחזיר לה והחטיא. הקמח נחת על הרצפה.
לרגע כמעט ביקשתי מהם להפסיק. כמעט הבאתי את מטלית הניקוי והחזרתי את המטבח למצבו הרגיל.
במקום זאת טבלתי שתי אצבעות בקמח וציירתי פס לבן על מצחה של מאיה.
היא קפאה.
"אבא."
אסף פרץ בצחוק.
מאיה שלחה יד לקערה והטיחה חופן קמח בחולצתי. בתוך רגע המטבח התמלא שוב עננים לבנים. אסף ברח סביב האי. מאיה רדפה אחריו. ניסיתי לעצור אותם, החלקתי על מעט קמח ונאחזתי בשניהם כדי לא ליפול.
נפלנו יחד על הרצפה.
למשך כמה שניות שכבנו שם, משתעלים וצוחקים. מאיה נשענה עליי. אסף התקשה לנשום מרוב צחוק. הבצק נשאר לבדו על השיש.
אסף הוציא את הטלפון.
"תצטופפו."
"אני נראה זוועה," אמרתי.
"גם בפעם הקודמת."
מאיה כרכה זרוע סביב צווארי ומשכה אותי אליה. אסף הצמיד את ראשו לראשי והרים את הטלפון. פניו היו קרובות מדי לעדשה. קמח כיסה את שׂערו ואת גבותיו. מאיה צחקה בעיניים עצומות. אני עוד ניסיתי להסדיר את נשימתי.
אסף צילם.
הפעם איש לא אמר שהתמונה יצאה גרוע.
כיסינו את הקערה במגבת. אסף הניח עליה יד. חלפו עשר דקות, ואז עשרים. מאיה שלפה את הטלפון, הביטה בתמונה החדשה והניחה אותו הפוך על השולחן.
"הוא זז," לחש אסף.
התקרבתי. המגבת התרוממה מעט ואז שקעה. אולי היה זה אוויר שנלכד מתחתיה. אולי תנועה של ידו. אולי הבצק באמת תפח.
שלושתנו רכנו מעל הקערה.
הפעם לא חיכיתי שהפלא יקרה לי. הסתכלתי במאיה, שקמח נצמד לריסיה. הסתכלתי באסף, שהחזיק את נשימתו כדי לא להפריע לבצק. הסתכלתי על המטבח המלוכלך, על הכלים בכיור ועל טביעות האצבעות שכיסו את הארונות המבריקים.
הבנתי שכבר ראיתי את הפלא.
לא מתחת למגבת.
מסביב לה.