“ברכת אללה עליך.”
“אהלן וסהלן,” השייח' לחץ את ידו של הרופא, כשירד מהרחפת. “היא בתוך המאהל הירוק".
צבעו של האוהל בו שכבה אשתו של האמיר, בלב האחוזה הענקית של השיח' אחמד איבן-סאחי השתלב יפה בירוק השדות של ספרד המשוחררת. עבדים לבנים המאולפים היטב לתפקידם הקיפו את האוהל הגדול ושמרו עליו מאויבים שלעולם לא יבואו, כרובוטים אנושיים, כאילו היו חיילי אללה בעצמם.
והשמש, ממעל, פשוט האירה על יום הרה גורל. רק חדי-העין יכלו להבחין במעגלים צבעוניים עדינים שהופיעו סביבה, כקשת מעגלית ובלתי-מוסברת.
הרופא – לא פחות מהרופא של האימאם הראשי של ספרד – ראה לידות בימיו, אך לא לידה כמו זו. הוא ראה לידות ללא כאבים, לידות קלות מאוד אף לידות קשות מאוד. אך לא לידה כזו.
השפחות שמסביב, ראו לידות בעבר, ראו תינוקות, ראו דברים מקסימים שחלקם הם נחלתם הבלעדית של מי שמסתובב ליד שועי-עולם, וחלקם דברים שהדעת אינה סובלת. אך הן לא ראו מעולם לידה שכזו, ותינוק שכזה.
התינוק יצא כשראשו קודם. חיוך על פניו ועיניו פקוחות. שנייה לפני שנתן את המכה הידועה בכפות הרגליים, הבחין הרופא בכתם לידה מעניין אצל התינוק : היה זה כתם לידה שנראה כמו קעקוע מדויק למדי של גלגל.
התינוק לא בכה. הוא היה גדול בהרבה מהרגיל, דבר שבבדיקות ההיריון הרופאים צפו שיגרום לקשיים בלידה. אך לא.
"ישתבח אללה, סחתיין," אמר הרופא לאשה והעביר את התינוק לשפחה כדי שתתן אותו לאמו. חבל הטבור ניתק מעצמו.
הדממה הייתה דקה.
***
צ'ו האן סיו, נצר למשפחת האן, ראש וראשון למצביאים של סין העממית, המפקד העליון השני רק לקיסר עצמו בחיל העם, הביט במסכי הענק והצביע בנחישות עם עט הלייזר על מוסקבה. מהלך אסטרטגי מתוחכם עומד להגדיל ולהאדיר לאין שיעור את השטח שבשליטת הסינים על חשבון האימפריה האיסלמית ולשנות את מאזן הכוחות. והמהלך הזה, בניצוחו המוכשר וחסר הרחמים של צ'ו האן סיו בעצמו.
המפה הייתה מעוטרת בשלל צירים ותצוגות, שהראו מסלולי תקיפה הפגזות, ויירוט, בסיסים וערים, ובצד הייתה תחזית של צפי נפגעים בכל הצדדים: כעשרים מליון סינים לעומת עשרה מליון מוסלמים רוסים. מספרים קטנים בשביל השג כזה. לדעתו, עם מוסקבה כבושה, רוסיה המוסלמית תהיה במהרה תחת ידיהם.
ידו רעדה לפתע, ונקודת אור הלייזר ריצדה. הקצינים שבחדר לא אמרו דבר, כי ידעו מה טוב להם.
הוא נשף בכעס על עצמו. אני צריך לשאוף אויר, אמר לעצמו.
“הפסקה!”
אוויר הלילה בערבות מונגוליה היה צלול ומרענן. שני הקצינים הזוטרים שעמדו עליו לשרתו צעדו במרחק סביר מאחוריו כאשר צעד ליחידת מגוריו. שום דבר לא בוער, הוא הרגיע את עצמו. יש לי עוד כמה שנים של תכנון והכנות לצעד הזה.
הירח ממעל היה כסוף, מלא ומקסים. הוא הביט לשמיים ונאנח, חושב על אשתו ההרה.
משהו מוזר היה באור הירח פתאום, כאילו הפך לרגע למנסרה ששברה את האור לאין-ספור גוונים. “הא?” נפלט מפיו והוא עפעף בעיניו. החיזיון נעלם. הוא הביט בקצינים שמאחריו, לראות אם הם הבחינו בהפגנת חולשה זו. נראה שהם הביטו בשמיים בסקרנות והתלחשו ביניהם. הם בוודאי תוהים מה משך את תשומת לבי. הוא שוב כעס על עצמו. מישהו ימות על זה עוד הלילה, חשב ברשעות.
אך אז, כאילו כדי להסיק ספקות, אור נוגה בקע לאורכו של הירח ולמשך שניות מעטות הלבנה הפכה למעין יהלום גדול ושבהקו צבע בעדינות את שמי הלילה בכל צבעי הקשת. הפעם הוא שמע קולות השתאות גם מהקצינים; לא, ראייתו לא נפגמה, כנראה. חיי הקצינים ניצלו הפעם.
***
השנים נקפו להן, מתגלגלות כגלגלים חלודים של רכבת עתיקה, בחריקות צורמות של תאגידים ואומות המתנגשות ומתחככות שוב ושוב במשחקי הכוח והשליטה של משפחות וחמולות עתירות הון והשפעה. חריקות סבלותיהם של המוני העם, המנוצלים וחסרי ההשפעה. חריקות כאבם של מליוני הזנוחים, השכוחים, הנדרסים על המסילה המובילה הרחק למטה, ליורה הרותחת שבמעמקי הגיהינום.
עולם שבו התקוות היחידות הן הסיפורים המסונתזים במומחיות על ידי הממשלות המושחתות והתאגידים כדי לשלוט על ההמון, ועולם שבו אף לחני שירי הדת מגויסים על ידי משרתי השלטון, לתהילתו, ולניווט עדרי האדם.
ובתוך כל הסיפורים והשירים נשמע קול אחד שונה, אגדה אורבנית חדשה, על אודות נער קדוש, שהחל לדבר מלידתו, ואחר שתק, והלך להתבודד במערה, הרחק בהרים.
***
שיזנג, טיבט לשעבר.
הבהוב מדורה במרחק בישר לפרש כי הוא הגיע ליעדו.
היה זה מסע קשה בארץ הררית ומשוננת. המחשבה על שימוש ברחפת או אפילו מסוק נגוזו להם, על שום התוואי התלול והרוחות העזות והבלתי צפויות שרק אמצעי תחבורה כמו סוס או פרדה יכולו להם.
אך זו דרך שהוא היה חייב לעשות. על פני חצי עולם ועוד יותר. כי החיזיון היה כה מציק, כה חי כאש הבוערת בתודעתו ולא נותנת לו מנוח אפילו ללילה אחד.
מעל המדורה שבפי המערה התחממה קדרה מהבילה ודומה שהריחות העדינים והאש מילאו את המערה הקטנה בחמימות שעמדה בניגוד לכפור האימתני שמחוץ לה. ליד האש ישב איש קטן שצחקק למראה הפרש שירד מסוסו.
האיש מזג מתוך הקדרה לשתי קערות והחווה-קרא לפרש, מזמנו לשבת ולאכול לצדו.
"נראה שציפית למישהו,” אמר הפרש בטיבטית רהוטה.
האיש רק צחקק והניד בראשו.
הם ישבו ואכלו בדממה.
האוכל הפשוט היה ערב לחכו של הפרש כאילו שנמזגו לאותה קערה, לא רק מזון חומרי, אלא גם אהבתה של משפחה רחוקה ביחד עם ניחוחות עולמות ישנים, נשכחים. דמעה אחת זלגה מעינו. החיזיון שעמד לנגד עיניו ללא הפוגה עדיין ניצב ברור לא פחות, אך כבר לא צורב.
הוא סיים לאכול. האיש הזקן הקטן החווה לו בראשו, מסמן לו שיאמר את מבוקשו.
הפרש נאנח והוציא מאמתחתו את המחשב הנייד: דף פלסטי גמיש וחסין שאותו הוא פרש לפניהם. נגיעה בעיגול שסומן בצד הדף הדיגיטלי העירה אותו לחיים. כמה נגיעות נוספות והתמונה עליה עמל בשקדנות הופיעה.
זה נראה כמו כתב. אבל לא כתב של בני אנוש: בכתב היה חן ותחכום שמעולם לא היה נחלתם של בני תמותה רגילים.
האיש התבונן ופער את פיו בהתלהבות ושוב צחקק. הוא סקר היטב את התמונה והמהם לעצמו. הפרש הביט בו בציפייה מרותקת, כשלבו הולם.
לבסוף, האיש הקטן הביט בו והנהן. הוא נכנס למערה והביא אתו קסת דיו, ציפורן, וגוויל.
הפרש נענע בראשו והחווה על הדף הדיגיטלי, ובמספר נגיעות פשוטות הראה לאיש הקטן והמסורתי איך משתמשים בו.
“אווו" אמר הזקן וצחקק בחביבות, וקרב אליו את הדף הדיגיטלי, כילד המתלהב מצעצוע חדש.
אצבעותיו הקטנות והגרומות ריקדו וציירו באטיות על פני הדף, ועד מהרה הבחין הפרש במפה המתרקמת למול עיניו. הוא עצר בעד הזקן והראה לו משהו אחר: מפת העולם נפרשה על פני הדף – כוכב הלכת מסתובב מעדנות בחלל, עתיר בפרטים.
“אווו!” הזקן טפח בידיו על פניו וצחק בקול גדול תוך שהוא מנענע בראשו, כאילו שמע בדיחה טובה.
תוך כמה דקות, הפרש ידע לאן מועדות פניו.
למחרת בבוקר עלה על סוסו, כשבאמתחתו מתנה למסירה מאת הזקן , ובעוד שפסגות ההימליה האדירות, המושלגות, מקיפות אותו מסביב ככתר קפוא – פסגות אחרות, של הרים אחרים, ביבשת אחרת, הם עכשיו יעדו.
***
על המרפסת הגבוהה של הארמון נראתה דמות שעל אף שגומדה מחמת גודלו העצום של המבנה, נראתה כבירה בעיני מאות העבדים שעבדו בבוסתנים שלרגליו. כי הרי זה האמיר חסן אל-כביר, אדונם, שבהינד ראש יכריע בין מוות, עינויים וגורלות אכזריים אחרים לשפע, חסד וכל טוב הארץ. היה זה אחד מהתגלמויותיו של אללה עלי אדמות, זרועו המבצעת, כלשון הכתובים וכדברי האימאם הקדוש.
הרחק מעין הרואים, בספסל האבן המעוטר, מאחורי האמיר, ישבה אשתו עיישה, עדוייה ברוב תכשיטים ומשי, שתי שפחות לצידה, עיניהן היפות מושפלות, נכונות לשרתה בכל אשר תחפץ.
האמיר השקיף על הארץ הגדולה, דאר-אל-אסלאם , שופעת ונדיבה למיטיבים, פוריה ויפה.
אך נפשו לא הייתה טובה עמו, וגם עיניה הנוגות של אשתו ספרו שנפשה במחוזות אחרים.
“מה טורד את מנוחתך, בעלי האהוב?”
הוא הסתובב בקשיחות ונעמד מולה. מבטו באוויר. האם יש טעם לספר לה על המלחמה העומדת להתרחש בערבות סיביר? היא אישה, זה לא תפקידה להבין. עלה בו כעס לא מובן. הוא הביט בה. עיניה סיפרו, שגם מחשבתה שלה טרודה, אך הוא היה בטוח למדי שבגללו. נשותיו ידעו להיות רגישות למצבי רוחו המשתנים. בכל זאת שאל: “ומה טורד את מנוחתך, עיישה?”
היא השפילה את מבטה.
הוא הבין שהפעם לא הוא זה שהיה נושא דאגתה וכעסו עלה שוב. עבדול ח'ליל, בנם הסורר תמיד יפריד ביניהם. יש לו בנים רבים, ודווקא בנו הבכור היה חייב להיעלם מהזירה הפוליטית ולהיות מקורם של אגדות דתיות שאינן משרתות את המטרות האמתיות של האסלאם הקדוש: הגנת דאר אל אסלאם ושחרורה של דאר אל חרב , ארצות הכופרים המשועבדות לתאגידים מופקרים וממשלות חסרות אלוהים.
“אני דואגת לך,” אמרה אך הוא ידע שהיא שיקרה. בליבה הייתה אפילו גאווה מסוימת, מיוחדת, על בנה זה, ולא רק געגועי אם לבנה.
“הוא מוזר, בנך, את יודעת. האסלאם שלו אחר.”
“איך אתה יודע? אומרים שהוא לא פצה את פיו מאז שהלך!”
האמיר הפנה לה את גבו. “מי שלא מדבר בשבחו של אללה והנביא, כאילו מדבר נגדו!”
“מדוע? מי אמר את זה? האימאם?” מחתה. ”אפילו האימאם לא יצא נגדו.”
“כן!” הוא הסתובב. “כי הוא קטן! בננו אפילו לא יתוש! אם היה נשאר פה, היו מדברים עליו. עכשיו הוא רק אגדה מוזרה שמביישת אותך ואותי ואת כל המשפחה!”
עיישה מחתה דמעה של כעס ושתקה. “יש כאלה שאומרים שהוא קדוש, סופי, דרוויש,” אמרה בשקט.
האמיר שתק, בזיכרונו עלתה תמונתו של בנו מלפני שבע שנים – בן שלוש עשרה היה, זקוף קומה ובוגר, עיניו השחורות והגדולות דומה שחיבקו את לבו של כל מי שהביט בו – נפרד ממנו לשלום בכבוד ועוזב את הבית לבלי שוב.
***
"ג'אמיש, העשיר שירד מנכסיו,
כרע על ברכיו:
מה תספר לנו הנביא, על הקץ?
ושתק הנביא והצביע:
מאש המדורה נישא גץ,
התרומם ועלה לשחקי האופל
וכבה לו
ואלי עפר הארץ נפל והתרוצץ. ”
גם עתה היה צורך בוויתור על נוחות ומהירות הרחפת לטובת סוס, ואחר כך – לטובת הרגליים ומקל ההליכה.
מדוע כל הקדושים צריכים להתבודד במקומות כל כך בעייתיים, חשב לעצמו הפרש.
הרי הפירנאים במקום זה ממש לא נראו מסבירי פנים, אך לפחות לא היה שם הכפור הנורא של הרמה הטיבטית.
הוא צעד יחד עם עוד ארבעה מחפשים, שאמרו שהם שמעו מיודעי דבר היכן נמצא עבדול ח'ליל.
הם צעדו ביחד, כשהארבעה שקועים בשיחה ערה על דת ועל השמועות האחרונות בנוגע למלחמה העומדת להפציע ועל הקדוש עצמו בניב ספרדי-ערבי שקשה היה לו להבין.
“מה הוא מלמד?” שאל את הארבעה.
בתשובה, הם השתתקו והמשיכו בהליכה דמומה בשעות הבאות.
הליכה זהירה לאורך מדרון חלקלק, שרק בזכות הסלעים הקטנים – שאריות של מפולת ישנה – אפשר היה לחצותו, הביאה את החבורה למתחם נסתר, מוקף בחודי סלע ארוכים, באמצעו בקע צר.
“הוא שם,” הצביע אחד מהם אל תוך הבקע. “במערה, בקיר הסלע".
הם המשיכו לצעוד ומצאו סולם חבלים היורד אל החריץ. בדיוק כשהגיעו אל הסולם, עלתה בו דמות ויצאה אליהם מהבקע בהר.
הם הביטו בדמות ביראת קודש. האיש נראה מבוגר בהרבה ממה שציפו. הוא התיישב בשקט על הארץ, בישיבה מזרחית והביט בהם.
ואז, דמות אחרת עלתה בסולם, והתיישבה אל מול האדם הראשון. והדמות הזו הייתה אישה. היא לא הייתה עטופה בעבאייה, אך הייתה מכוסה באופן נאות מלבד משערה השחור שהתבדר באוויר.
החמישייה הביטו אחד בשני בבלבול.
“הוא מחכה לכם כבר כמה ימים,” אמרה האישה.
“שנרד?” שאל הפרש.
היא נענעה בראשה. לא צריך מילים. הם הבינו, איכשהו: הוא כבר יעלה אליהם.
הדמות הבאה הייתה דמות איש יותר צעירה, וקורנת. עם חיוכו, דומה כי השמש זרחה על עולם שהיה חשוך אלפיים שנים ועוד קצת.
***
“אין זו הצטיינות עליונה ללחום ולכבוש בכל מלחמותיך; ההצטיינות העליונה היא בשבירת התנגדות האויב ללא מלחמה"
כדור-הארץ נראה שליו, גדול וכחול מתחנת החלל.
משפחתו, בנו ובתו היו בעולם זה, אולי מביטים למעלה וחושבים עליו. אך צ'ו האן סיו הביט בכוכב הזה ועיני רוחו ראו דברים אחרים: הם ראו מפה טקטית ואסטרטגית, רשתות אספקה ורשתות הגנה מפני טילים. הם ראו עיר ענקית מוכה בנגיף מהונדס היטב. עיר המחכה לצבא הממתין בפתח להיכנס ולספח עוד אבן לחומה הסינית הבלתי-אפשרית, עיר נטולת כל כושר התנגדות ותפקוד, שאזרחיה וחייליה, יהפכו בקרוב למשרתים, עבדים ולקוחות של הענק הסיני.
הוא ידע שזה לא יעבור בשלום. יהיה טבח, יהיה אונס, תהיה ביזה. תמיד זה כך. חלק מכללי המשחק. הסטטיסטיקה אמרה שיותר ממיליון אנשים ירצחו.
הוא ביטל את המחשבה הזו כלא מעניינת.
לאחר שהעביר את המתנה ליעדה, הפרש יצא מן התמונה. האירועים שחווה בחצי השנה האחרונה הספיקו לו כדי שילך וימדוט עליהם בשנים הקרובות.
המתנה הייתה בסך הכל פעמון מתכת קטן, חפץ פולחני טיבטי מסורתי ומעוטר.
לאחר שהוא וחבריו לדרך השתטחו אפיים ארצה – באהבה ולא בפחד – הרים הפרש את ראשו והוציא את הפעמון. הקדוש הביט בו בסקרנות אך ללא ניע.
מבלי לדעת מה הוא עושה, צלצל הפרש בפעמון. פעם. פעמיים ואז שלוש פעמים.
הצעיר הקורן פער פיו ונאנק כאשר זיכרונות עשרות אלפי גלגוליו בתשעה מישורי קיום שונים החלו זורמים גועשים אל מול עיני רוחו. לידות, שנות חיים ומיתות, שיעורים שקיבל ונתן, מעשים שעשה ונעשו בסביבתו, תובנות עמוקות מני חקר, עולמות שונים, זרים ודומים… והארה.
השעות עברו כאילו היו שניות או שנים. דומה שהארץ עצמה נאנקה ורטטה. רטט של הקלה או התרגשות.
היום פינה את מקומו ללילה ואחר שוב ליום חדש ושבעה אנשים היו עדים להפצעתו של עידן חדש, לבואו של הנאור.
פה שלא הפטיר מילה וחצי מילה כבר שנים רבות אמר בצלילות שהדהדה לא רק באוזניהם אלא גם בתודעתם של שבעת העדים: “שמי יהיה בפיכם אוולוקיטשוורה, הבודהה של החמלה, ובאתי על מנת לגאול את העולם.”
***
“בנך הגיע, מצביא גדול,” אמר הקצין התורן לצ'ו האן סיו והרכין את ראשו, ממתין לפקודה.
סיו השיב את עיניו להולוגרמה של מזכירו של קיסר סין שצפה באוויר לפניו מבלי להתייחס לקצין. הייתה זו שיחה קשה. לא מרוצים ממנו. לקיסרים תמיד יש טענות, חשב סיו – תמיד חושבים שאפשר להוציא עוד ממשרתיהם הנאמנים. ידו רכה מדי? ידו רכה מדי?! אך הוא שמר על איפוק והשיחה הסתיימה בהבטחה מקודשת שהוא ירמוס את הברברים המוסלמים וישחרר מידיהם את אירופה ואת אותו אזור באוסטרליה שלא נחרך לחלוטין בהפצצה הגרעינית לפני שלושים שנה.
הוא הביט בקצין והחווה לו בהרמת גבה שיכניס את צ'ו טאי מינג, בנו, גאוותו. הגנים של האב והאם, משודרגים כמעט בכל אמצעי שמצא המדע, ליצירתו של יורש ראוי.
לחדר נכנס סיני תמיר, לבוש בחליפת קרב מעוצבת בחיתוך נקי ונעדרת עיטורים וקישוטים, שלא כשל אביו, המעוטרת היטב.
“אבי” הוא הרכין ראשו קלות.
סיו קפא לרגע. האם נעלמה היראה מקולו של בנו? הוא נשא אליו את עיניו. אינסטינקט מלוטש היטב שילח את ידו לאקדחו.
אך הוא לא יכל למכונת המלחמה המהונדסת גנטית שבנה במו ידיו.
עשן שחור התמר מראשו השרוף והמפוחם של האב.
“אבי מת. היכונו להשתלט על המתחם,” אמר לשתל התקשורת המושתל בגרונו.
הוא הביט בגופה. “אתה רכרוכי מדי,” הפטיר, עדיין אוחז באקדח האטומי הזעיר.
***
“בארץ מוקפת הרים מושלגים
שפעת הטוב והאושר,
אדון אוולוקיטשוורה האדיר –
לו תישאר עד קץ כל הזמנים"
“אום מאני פאדמה הום,” זימרה השיירה ברחובות העיירה העזובה למחצה.
ארצות הברית לשעבר, שרידי מעצמה שנצלתה באש אטומית של מאה ושמונה פצצות, שם הם צעדו. אדמה מקוללת ולא רצויה. שם צעדו בעלי מום ובריאים, ונפשם זוהרת באמונה חדשה, כי בתוכם מתהלך אדון החמלה, הנאור, נושא בשורת הריקות והנירוונה, בשורת החמלה, החכמה-החודרת והאהבה. במגעו ירפא אדם וחיה, ובמילותיו הצלולות יישא חכמה עתיקה וחיה.
“הדרך לאללה עוברת דרך אבק הארץ,” לימד, “ואללה הוא האדון והוא הדרך, ואין אדון מלבד העצמי, ואין עצמי ואין דבר,” שנה. האימאמים המוסלמים כעסו כששמעו על דברי הכפירה היוצאים מפיו, והוא בשלווה המשיך ללא טיפת פחד, וכל מי שקרב אליו חזה באותות ובנסים, וחש בנהר החמלה כאילו שהיה זה גשם הנופל על אדמה חרבה וצמאה.
את דרכם עשה הוא וחסידיו בכמה אניות מספרד אל הארץ השרופה, והלכו להם בלי חשש על אדמה מורעלת ומתה, בין מוטציות אנושיות חסרות תקווה והפיצו את בשורת הריקות הנשגבת ביותר.
ובכל שהלכו, הוריקה האדמה ירק והאוויר הפך מבושם מפרחים, ועיניים אורו ולבבות נפקחו אל האמת שבמילים והאמת שבשתיקות.
“סובהוטי?”
“כן אדוני,” הנזיר כרע לצידו של הנאור.
“אני עוזב אתכם עכשיו. אני הולך הרחק.”
סובהוטי, שהלך הרחק ומעבר, שהגשים את תורתו של מורו, לא התרגש, כי ידע את טבעם הריק והארעי של הדברים. הוא רק שאל: “מי יהיה אדוננו כשתעזוב, כשתלך הרחק?”
“אתה סובהוטי, אתה תוליך את האנשים, ותפיץ את התורה. אבל זכור, שאין אדון מלבד העצמי, והעצמי הוא ריק, והריקות היא העצמי.”
סובהוטי השתחווה אפיים ארצה.
***
ארמון הקיסר היה תפארת של הנדסה ואמנות. גולת-הכותרת של הארכיטקטורה של כל הזמנים. הר ברקת מלאכותית, מעשה ידי אדם, ניסיון להתעלות מעל מה שהחומה הסינית היוותה בתודעה התרבותית של העולם.
והקיסר מת.
נסיבות טבעיות, אומרים. בן מאה ושמונים וחמש שנים היה במותו.
והקיסר המיועד, דאו פאי טאי, היורש, בן מאה שנים, צעיר במראהו כבן ארבעים כפי שרופאי הקיסרות ידעו לעשות לבן-השמיים ולעשירי הקיסרות, זימן את צ'ו טאי מינג. זימנו לבוא בגופו ובשרו לנוכחותו האלוהית.
“אבי מת, מינג.”
“אבדה מצערת!” אמר מינג, כשמצחו לא עוזב את הרצפה. ליבו פעם בעוז. האם גם אני אמות היום? שאל את עצמו. הזימון הזה היה כלל לא צפוי ומפחיד. הוא נערך למותו ולאפשרויות נוספות ככל שיכל.
דאו פאי טאי עמד במרחק של כשלושים מטרים ממנו, באולם הענק. שומרים הבנויים לתפקידם עמדו כנגד הקירות, מרחוק, בשתי קומות, כלי נשקם דרוכים ומוכנים לאיין לאבק את האורח עם כל סימן קלוש של חוסר כבוד, סכנה או אף גחמה של אדונם. כפי שראוי היה, כפי שנהוג היה בקיסרות העתיקה.
“אין אני חפץ בקיסרות, מינג.”
מילים אלו נחתו על אוזניו של מינג כפצצה. והוא נאבק בעצמו להישאר עם ראשו ברצפה, שערו בצמה אסופה ומהודקת לראשו במקלות מסורתיים.
“הקיסרות היא שלך, מינג. אתה הקיסר החדש.” הוסיף דאו פאי טאי להדהים.
מה?! מינג היה בהלם, ליבו פעם בעוז ומוחו קדח ממחשבות. החיילים מסביב החלו להתלחש וקולם נישא עד אזניו.
אפילו לא נשמעה ירייה, כאשר קרני לייזר דקות יצאו מהמקלות שהחזיקו את צמתו של מינג ופילחו את גופו של הקיסר הפורש.
צ'ו טאי מינג קם על רגליו. טוב עשה הקיסר הפורש, כי נמושות שכאלה אסור שיחיו. ומי יודע כמה נאמנים לו יש, שעשויים להתקומם נגדי עם השנים.
***
איסטנבול הכבושה הייתה שקטה. רק כמה יחידות-סער סיירו בה ווידאו שהעוצר מקוים כלשונו.
צ'ו טאי מינג סייר וסקר את תוצאות ניצחונו. השטח הגדול של ארמון הח'ליף היה שטוח, שחור ומעושן, ובמרכזו היה בור עמוק, היכן שהיה הבונקר התת-קרקעי שנועד להגן על צמרת צבא הח'ליפות המובס.
הוא נשם אל קרבו את האוויר שעדיין הסריח מאש ומוות אף שעברו ימים מספר מאז ההתקפה. הוא אהב את ריח ההרג. הוא לא אהב את הריחוק הסטרילי של אביו משדה הקרב והתמקדותו בפרטים הטכניים בלבד של האסטרטגיה.
“אדוני הקיסר, אדם בלתי מזוהה הולך ברחוב במרחק מאתיים מטר צפון-צפון-מזרח ממך.”
מפר עוצר? מממ… “אני אטפל בו בעצמי,” השיב בקשר.
הוא פתח בריצה קלה בכיוון, והפעיל את התצוגה-הרשתית – שהקרינה ישירות לרשתית עינו מפה טקטית בו הוא ראה את הדמות על מפת האזור הקרוב. הנה, הוא אמור להיות מעבר לפינה פה.
הוא הסתובב מעבר לפינה, אך לא ראה איש.
הוא הביט בתצוגה. לא, הייתה זו הפינה הלא נכונה.
עוד חמישים מטר ימינה.
הוא רץ, מתכוון לשלוף את החרב הטקסית.
מוזר. הוא לא היה גם שם. מינג עצר בבלבול, מתבונן על סביבותיו. “היכן הוא?” שאל בקשר.
מההיסוס בתשובה נראה שהקצין בבקרה הופתע מהשאלה. “עשרים וחמישה מטרים בדיוק לפניך, אדוני הקיסר. אדם לבוש בסמרטוט אדום.”
אם כך, הוא אמור לראות אותו עכשיו… הרחוב היה ריק ושדה הראיה בלתי מופרע. חליפת-הסוואה? שאל את עצמו. “יש לו חליפת הסוואה.” שאל/אמר בקשר ושלף את רובה הסער, שידע לרסס שטח גדול בכדורים זעירים שיפצפצו כל דבר בטווח.
בחדר הבקרה האנשים נדרכו, אך שנייה לפני שהוזנקה הרחפת, נשמע הקיסר בקשר: “זה בסדר. הוא שלי.”
היה זה סך הכל אדם רזה, שהתצוגה הטקטית גילתה לו שאין עליו דבר פרט לסמרטוט אדום ובלוי, כשל נזיר בודהיסטי מעידנים שכבר מתו.
איך לא ראיתי אותו קודם? תמה.
“עצור!” צעק בתורכית לאדם המוזר המתהלך לאטו בשלווה סטואית.
“אני כבר עצרתי, אתה זה שלא עצר, מינג,” קולו הצלול של האיש נישא ללא מאמץ על פני עשרים המטרים שהפרידו ביניהם, והייתה בו איכות שלא מין העולם הזה – כאילו נאמרו ישירות לאוזניו.
ליבו של צ'ו טאו מינג קפא בקרבו, הכרתו מבולבלת וצלולה בו זמנית: הרי הוא עמד במקומו, והאיש הוא זה שצעד. מדוע הוא אומר לו שהדברים הפוכים? שהוא זה שהולך וזה שהולך – כבר עצר?! המחשבה שהאיש שיקר, עלתה בדעתו, אך נפסלה על הסף – הייתה אמת, אמת מוזרה בדבריו, אמת בלתי מובנת, שכנראה מדברת על דברים שהרבה מעבר לפשוט… הליכה.
מינג צעד קדימה, מוריד את נשקו.
אוולוקיטשוורה הסתובב על עמדו.
הם לפתע היו במרחק של שני מטרים, ולא עשרים.
“מה הוא זה שעצרת, ואני לא עצרתי?”
ואדון החמלה רק שתק, כי השתיקות לעתים אומרות את שהמילים לא יוכלו להכיל.
***
לב שקט – גדול כמרחבי כל הימים –
מול עשרים לבבות לוהטים, תאבים.
הם – במעגל סביב איש הדממה,
בלהב נשקם מבהיק אור הבוקר.
הוא – מבט חובק תבל, וחמלתו עמוקה מיני חקר.
הוא – מפל מים זכים, ישקיט להבות של רוע.
ויושבו החרבות לנדנן;
זו עצמתו של שקט – של הכרה העומדת ללא נוע.
המהפכה הזו, הייתה אחרת. בלי רצח ושפיכות דמים נעשו שינויים במשטר. שינויים חכמים, מעודנים, מתוחכמים והדרגתיים. בסופו של התהליך, היה משטר אחר. שונה לחלוטין, ואתו בא תור הזהב.
“שמך יקרא מעתה דהרמה-אשוקה על שם אשוקה המלך, ששלט בהודו במאה השלישית,” אמר האדון יום אחד ומטר של פרחים נפל מין השמיים על שניהם. “אתה פטישו של צ'נרזיג .”
היה זה סימן שהטרנספורמציה של מינג הושלמה. נפשו נולדה מחדש בפעם השנייה. בפעם הראשונה – כשקיבל עליו את תורתו של הנאור, אדון החמלה, ועכשיו, כאשר קיבל את שמו החדש, ויחד עם זה, בא הקץ סוף-סוף לסיוטים שייסרו את לילותיו: הפרצופים המתים, הפיצוצים וריחות המוות.
העולם הזה זקוק, אולי, להגיע לשאול תחתיות, חשב יום אחד הקיסר אשוקה, צריך היה לקבל את צ'ו טאי מינג השטן, כדי שאדון החמלה יבחר להיוולד ולתקן. אולי רק אנשים מיואשים כמו שהיינו, וחלקנו עדיין כאלה, מוכנים להתמסר כמו שראוי להתמסר לבשורת הריקות. הכוס המלאה במי-ביבים, חשב, צריכה באמת להתרוקן, גם מתקווה. להתרוקן כדי להתמלא במי מעיינות של שקט.
***
האימאם הגדול, ראש וראשון למנהיגים הדתיים של הח'ליפות, רתח.
“שלום?! הם דאר אל חרב! אסור לעשות אתם שלום!” צעק על הוואזיר, יועצו הבכיר. “אלא אם כן…” הוא העלה בזיכרונו את ההסכם בין מוחמד לשבט קורייש .
“הם רוצים יחסי מסחר. הם מציעים די הרבה…תמורת די מעט,” המשיך הוואזיר. “העם רעב. ואיננו יכולים להלחם בהם, בכופרים. אין לאן לתעל את התסכול של העם. אנשים רבים ימותו לנו.”
“אז ימותו,” אמר האימאם. “ימותו בשירות אללה. מה רע בזה? אתה חושב שזה רע?” אמר ונעץ בוואזיר מבט מזרה אימה.
הוואזיר לא הניד עפעף כשענה לו. “מותם לא ישרת הפעם כלום, אדוני. רק נאבד עוד ועוד ממשרתי אללה.”
האימאם ידע מספיק טוב בשביל לא להתווכח עם היועץ שלו על אסטרטגיה. הוא רק יבזה את עצמו בבורותו.
בחודשים הבאים, החלו לעבור סחורות בין המעצמות. העסקאות היו מאוד משתלמות לאומה האסלאמית הרעבה והמדוכאת, והכלכלה של האומה הסינית המתוקנת הייתה כה יציבה וחזקה, שיכלה להרשות לעצמה עסקאות שכאלה. הח'ליפות דאגה לצמצם כמעט לאפס מוחלט כל תקשורת ומגע בין העם לכופרים, פן דברי הכפירה של צ'נרזיג, שהפכו לתורתה הרשמית של הקיסרות הסינית החדשה יפרו את צייתנות הנתינים.
אך מידע הוא מידע, והסוחרים הם סוחרים – הם אוהבים לפטפט, והם עשירים וחזקים.
וכך בשורת הריקות והחמלה טפטפה לה בין סדקים אלה. בהתחלה טיפין טיפין ואחר כך בשטף גדול, שהציף את בני המעמד הגבוה בערכים שכמעט פסו להם מין העולם, ועדנה החלה מחלחלת עד לאחרון ולקטון מבין הנתינים והצמיתים שבעם כולו.
המסגדים נשארו על תילם, ואפילו חלק מהמילים והמושגים נותרו, אך רוח הדברים והמשמעות הייתה אחרת ובמקום ללבות שנאה ובידול לבתה אהבה והבנה, ובמקום לדבר על דם ולהבות, דברה על התמרת התודעה, חכמה וחמלה לכל חי.
***
“אשוקה,” קרא אוולוקיטשוורה, צ'נרזיג, האדון, המושלם.
אשוקה מיהר וכרע לצידו. "כן, האדון!”
"הגיע זמנו של הנאור ללכת, הרחק ומעבר, לעזוב גוף זה, לעזוב עולם זה, למות.”
“אדוני,” אמר הקיסר, התרגשות ועצב קל בלבו, אף על פי שכבר הלך לשם ומעבר, והכיר בריקותם של הדברים והשתחרר כמעט מכל השתוקקות וסלידה. “מדוע תלך? גופך לא זקן, גופך לא חולה?”
“אשוקה"
“כן אדוני.”
“באתי כי העולם היה חולה. באתי מוקדם מזמני כי העולם בכה. באתי מוקדם בהרבה מזמני כי העולם היה ביגון, ביאוש, בכאב, בכאב רב מאוד. הדרך, הדהרמה, נשכחה, פסה ונעלמה כמעט לגמרי. עכשיו העולם נרפא, העולם מתעורר משינה, העולם משגשג, הדרך נשמעת בכל רחוב, בשורת הריקות מוגשמת על ידי רבים. אחזור כשיהיה בי צורך.”
אשוקה אמר, “אכן, העולם מחלים. העולם מחלים היטב. בשורת הריקות מוגשמת על ידי רבים. אך אדוני, מי יהיה אדוננו, כשאינך בעולם זה?”
“אשוקה. היה אדון לעצמך. אין אדון אחר. היה אי ומקלט לעצמך. אין מקלט אחר. עשה מקלטתך לדרך האמת. אין מקלט אחר.”
***
אשוקה, עטוף בגלימה כתומה, השקיף על הארץ הגדולה ממרומי הצוק בו התהלך, פרוש מהעולם הזה, ללא רכוש או מעמד, כנזיר ראוי שהלך הרחק ומעבר, כאחד שראה ריקות, ובלבו הדהדו מילות התרגול: “אני בבית. הנני כאן. יעדי הוא בכל צעד. הגעתי. אני בבית. אני בבית."