הנסיך קיבולר, פליג* בתחילת תקופת הבגרות, חצה את המישורים הלבנים, מודע לעובדה שהגבעות האדמדמות הפרושות ברחבי האופק נועצות בו מבטים. חלק מהן נעצו בו מבטים חברותיים ואף פלרטטניים. מבטים אלו כשעבר דרך אותן גבעות לא הפריעו לו. התחושות הרעות שנבעו מהמבטים חורשי הרע שנעצה בו הגבעה לעברה התקדם העלו בו חשש.
תוך כדי ריחוף בגובה של כדריפ* מפני הקרקע , מעניק לגבעות לשמש לו כחומת מגן מפני עיניים זרות, העלה בדעתו כל מה ששמע ולמד אי פעם על הגבעות האדומות. הכוחות שלהן היו חזקים. יכולתן הבלתי מעורערת להשפיע על הקורה בסביבתן הייתה לרבים לרועץ. דווקא עכשיו, מתקדם במהירות אל עבר נקודת החציה, מודע לעוינות המופגנת בה עתיד להתקל, לא הצליח להיזכר בשום דרך להפיג את האיום. להיפך. מול עיניו עלו כל אותן תמונות איומות שהרבו לשדר ברחקמבט* בכדי להזהיר את יושבי הארץ התיכונה מפני כל נסיון לחצות גבעות אלו.
הוא היה חייב.
הוראת מפקדו הייתה כזו שאינה משתמעת לשתי פנים. היה עליו להגיע אל הספירה העשירית ולהביא ממנה את שורש הרומבוטרום. היה זה הדבר היחיד שיכול להציל את חיי מלכם. מפקדו הבהיר לו שללא השורש לא יוכל לחזור לממלכה.
לא. הוא לא היה בנו של המלך. עד כמה שידע לא היה לו שום קשר דם עם משפחת המלוכה. מדוע כונה "הנסיך" לא ידע אף פעם. ההזדמנות היחידה שנקרתה לו להציץ במלך הנשגב מעם נגדעה באיבה בזכות מוראית אחת קטנה, אשר מצאה לה לנכון למעוד הישר אל תוך זרועותיו, בדיוק כאשר המלך יצא ממתקן המעוף המלכותי. עד שהמוראית הצליחה להתייצב על רגלה הדקיקה, נכנס כבר המלך אל הארמון. הזדמנות נוספת לא הגיעה שוב.
המוראים היוו חלק קטן מתושבי הממלכה. גזע קדום, כהי עור, דקים וגבוהים. כבר בפעם הראשונה שראה אותם הפליאה אותו זריזותם וגמישותם. הם הצליחו לבצע דברים רבים אשר בני מינו יכלו רק לחלום עליהם. הוא הופתע בעיקר בזכות העובדה שלא היו להם כנפיים ושהיו בעלי רגל אחת בלבד. כמו בני מינו מצא עצמו מתנהל לידם בכבדות על שלושת רגליו וזוג כנפי הרחיפה הגדולות אשר היוו את עיקר ידיו. כנף אחת קטנה, ישרה וקצרה הייתה מקופלת על גבו. הייתה זו כנף האיזון. הוא עדיין זוכר את הימים הראשונים בהם תרגל תעופה: בלילות התקשה להירדם בעיקר משום שלא הצליח להחזיר את הכנף הגבית למצב שטוח.
אולם ימים אלו עברו. כיום היה בקיא ומנוסה הן בדהרה והן במעוף. יתרה מכך: הוא היה המצטיין בבני כיתתו. זו הסיבה, כך חשב, שבחרו בו להיות זה אשר יחצה את הגבעות האדומות. יכולת תמרון כמו שפיתח, בעיקר לאחר התבוננות ארוכה במוראים, הייתה נדירה אצל בני עמו.
הגבעה האדומה בעלת המבט העוין ריככה מסיבה עלומה את מבטה ככל שהתקרב. מאחר והיה שקוע במחשבות לא הבחין בשום סיבה נראית לעין לשינוי במבטיה. היא כבר לא נראתה לו עוינת כפי שנראתה לפני כן. הוא תהה מה מסתתר מאחרי השינוי, אולם שמח עליו. המרחק ביניהם התקצר במהירות. ככל שהתקרב אליה, מודע לעובדה שכאשר יעבור מעליה יהיה חשוף לצידן האחר של הגבעות, חש בתוך עצמו שהגבעה משדרת אליו מבט רך של אם אוהבת. הוא חייך לעברה,מפגין את בטחונו בה, שומר על גובה מעוף קבוע מפני הקרקע, חש בליטופיה על פלג גופו התחתון. נהנה מחסות אהבתה המשיך במעופו, עד לפסגתה ומשם נסק אל על במהירות, מקווה שלא התגלה לשום עין זרה. היה עליו לתפוס גובה כזה, שגם אם יבחינו בו הזרים, לא יצליחו לפגוע בו כל זמן שטס מעליהם.
שמח על מזלו הטוב עם הגבעה, מצא את עצמו בגובה של כמאה דריפים מפני הקרקע. מגובה כזה יכול היה עדיין להבחין בעיניו החדות בכל מה שקורה על פני האדמה. ואז התיישר.
הצבע החדש ששלט בכל הכה אותו בתדהמה. במקום ממנו בא שלט הצהבהב בכל. רק הגבעות היו אדמדמות. אולם הגבעות לא היו חלק מהאדמה. נוזלי השתיה היו שקופים. המבנים בוני צהבהב חום עכור. והנה הצבע החי הזה, משמח לב משפיע עליו כפי שמעולם לא חווה. מקצה האופק ועד קצהו ירוק. לקח לעיניו פרק זמן להתרגל לצבע החדש הזה. כל התווים שהיו כל כך ברורים על רקע צהבהב, טבעו בתוך הירוק. הוא התקשה בהתחלה להבחין בפרטים, עודו מעופף במהירות גבוהה, חרד ממה שצפוי לו. כשיצא למשימה הפחדים שלטו בו: להכנס במהירות, לקחת את השורש ולחזור כל עוד רוחו בו. הוא לא ציפה להפתעה כזו. השלווה שהעניק לו הצבע החדש היוותה ניגוד מוחלט למטרתו. הוא מצא את עצמו מאט את קצב טיסתו. כמעט למצב של דאיה ברוח הקלה. התחושה הייתה טובה.
הוא החל סורק את פני המקום. הירוק הזה, שלא כאדמה הצהבהבה ממנה הגיע היה מלא תזוזה. תנועה חרישית ועדינה הניעה את פני השטח. מתעלם מהאזהרות שקיבל הוא החל להנמיך עוף. הוא לא הבחין בשום דבר נוסף מלבד הירוק. בעיקר לא ביצורים חיים.
בממלכתו לא נתקל בתיעוד של היצורים החיים בארץ זו. כל שידע היה שאין לחצות את הגבעות האדומות. מעולם לא שמע על מישהו שהצליח לחצותן. אולי הוא הראשון? בכלל, כשקיבל את הפקודה לחצות את הגבעות, התחושה הראשונה שהכתה בו הייתה שמישהו שם למעלה, מאלו שמנהלים את ענייני הצבא והממלכה, חפץ במותו. והנה הוא כאן, חי ונושם, ונהנה ממראה שלא תיאר לעצמו שיכול להתקיים. כל הירוק הזה, באופן לא מודע, העניק לו שלווה שלא חווה כמוה בעבר. אז מישהו היה פה פעם מהממלכה. אחרת איך ידעו שאפשר לחצות את הגבעות? איך ידעו בכלל על קיומו של שורש הרומבוטרום? כנראה שיודעים על מעבר לגבעות הרבה יותר ממה שמספרים לבני העם. מדוע כל מה ששדרו להם ברחקמבט היה צילומי אסונות? אולי היה שם משהו שרצו למנוע מאחרים לגלות?
מאחרים כן, ממנו לא. מה יש שם? לעת עתה מצא עצמו רק מרחף על מה שנראה כמו המשטח הכי יפה שראה מימיו. למרות האחידות בצבע.
דרכו הייתה ברורה. נקודות האורך והרוחב ניתנו לו. גם מראה הרומבוטרום. ההוראה לא אפשרה לו לבדוק את המקום: עוף לנקודה קח את השורש וחזור. בהנחה שהם יודעים איך נראה המקום, ההוראה הזו נראתה לו לא ישימה. לא בצורתה הפשוטה. הוא רצה לדעת עוד על המקום בעיקר על תושביו. הוא רצה לגעת בירוק ירוק הזה.
ואולי יש סכנה בירוק הזה? הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להסתכן. השורש היה חשוב. גם המלך.
קיבולר קבע לעצמו שכשינחת לקחת את השורש הוא יגע בירוק. היה עליו להזדרז. הוא כבר ריחף בנינוחות זמן רב מידי.
ברגע שהחל להאיץ, כשרק שם לב שהוא חזר לגובה של כדריפ אחד בלבד מפני הירוק, הוא הבחין בתזוזה. משהו מהיר חלף על פניו. משהו בתוך הירוק. בבהלה נסק כלפי מעלה, מזרז את טיסתו. מבט קל אחורה, אל נקודת התזוזה, חשפה בפניו נצנוץ עיניים. בתחושת הקלה ושליחות מיהר לדרכו.
רק אחר כך חשב שאולי היה צריך להבהל פחות ולבחון יותר. אך כבר היה הרחק משם. מודע לתחושת הרעב שהחלה לנקר בו, האט מעט את טיסתו, פתח את הקופסא האטומה שהייתה תלויה על בטנו, והוציא משם חטיף שהוכן לו מבעוד מועד. קשית השתיה הייתה פתרון נוח מאוד לתעופה ארוכה. הערב עמד לרדת והיה עליו למצוא מקום מנוחה. הוא טס כל היום. אמנם יכול היה לישון תוך כדי מעוף, אולם אחרי יום ארוך של תעופה, לא עמדו לו הכוחות לכך. הוא הבחין במרחק סביר בגבשושית ירוקה כהה יותר, ובחר לנחות עליה.
היו לפניו עוד יומיים של טיסה. חצי יום הלוך ועוד יום וחצי בחזרה.
הוא הוציא מתוך הקופסא יריעת בד כסופה. הייתה זו בועת הגנה שסופקה לו למקרה ויצטרך לנוח. להגן עליו ממגע עם הסביבה ולאטום את ריח גופו מהסביבה. הוא החל לעטוף את עצמו, מותיר את שטח גבו וצידי גופו חשופים. יהיה עליו לסגור את הבועה רק לאחר הנחיתה.
הוא לא תיאר לעצמו כמה יתקשה בביצוע המטלה. הירוק הזה התגלה כעלים מאורכים גבוהים. האדמה הייתה עדיין רחוקה מרגליו כאשר התכונן לעמוד עליו. הוא נפל אל תוך הירוק, מופתע מהתגלית. הירוק כיסה אותו לחלוטין גם כאשר עמד. הוא מצא עצמו עטוף בחלקו על ידי הבועה, בעוד ראשו וחלקו העליון של הגב והידיים נחשפו למגע המענג של העלים הרכים האלו.
אולי אין צורך בבועה? הירוק הזה היווה מסתור מצוין. מה גם שמגעו היה נעים והריח שלו דגדג באפו זכרונות רחוקים.
אך הפחד חזק מכל. הוא סגר את הבועה, אשר הפכה מיד עם סגירתה לכדור חלק וגמיש, אך מלא היטב בחמצן, והתקדם בהליכה מדדה לכוון הגוש הירוק שידע שנמצא לפניו עדיין. ככה לא יריחו את מיקומו המדויק.
הוא הופתע כשנתקל בעמוד חום כהה. מעליו נפרשה חופה של עלים מעוגלים בגוון ירוק כהה יותר. הוא ידע עמוק בתוך תוכו שהוא מכיר את המילה שמתארת את היצור הזה, אולם לא הצליח להעלותה אל שפתיו.
התכרבלות קצרה אל מרגלות העמוד, מודע לכך שהחופה העליונה שלו מסתירה את בועתו מהעולם, חש רגוע ובטוח ליפול אל השינה המצופה.
תחושת דגדוג רחוק העירה אותו. השחר אך הפציע. הוא הביט סביבו, מחפש את מקור הדגדוג, ונדהם כשראה מולו שני פליגים צעירים. הם לא יכלו לראות אותו. רק את הבועה הכסופה. הם ליטפו אותה, נדהמים מהמגע החלק והאטום, מנסים לדחוף אותה. משועשע משהו התבונן במעשיהם, מחייך בתוך עצמו על שאינם רואים אותו. הם היו מגיבים אחרת לו ידעו שיש מישהו בתוך הבועה הזו.הוא תהה אם זה בסדר לחשוף את עצמו לפניהם. בסופו של דבר הכריעה אותו ההבנה שזה יבהיל אותם כהוגן, והוא חיכה בסבלנות עד ששניהם נואשו מהנסיונות לגלגל את הבועה שלו למקום כלשהו. הם ניפנו לדרכם, מחפשים עיסוקים מעניינים יותר, או אולי לקרוא לאחרים שיעזרו להם להבין מה הדבר הזה שמצאו.
הוא חייך לעצמו, מודע לאכזבתם לגלות שהבועה כבר לא שם. במהירות אסף את הבועה, התרחק בשפיפות קומה מהמקום ורק לאחר שהיה בטוח שהם לא יראו אותו, פרש את כנפיו החזקות ונסק למעלה. העלים הירוקים הגבוהים לא יאפשרו לאף אחד בגובה נמוך מפניהם לראות אותו אי שם בשמיים.
הוא חש צער מה להתרחק מהירוק הזה. הוא הרגיש בטוח בתוכו. מה גם שהיצורים האלו נראו דומים לו. עד כמה שונים הם יכולים להיות? מה מאיים כל כך על ממלכתו שנאסר עליהם לצאת מתחומי הגבעות? השאלה המשיכה לנקר בראשו כשראה עגול מושלם בתוך הירוק.
העיגול הצהוב בתוך העלווה הגבוהה הירוקה בלט למרחקים. הוא חרט בראשו היטב את המשפט שנאמר לו: "בתוך פרט חריג בנוף ימצא שורש הרומבוטרום. הוא האט ונחת נחיתה רכה כחצי דריפ מתחילת העיגול.
מעולם לא ראה רומבוטרום. עד כמה שידע "שורש" היה חלק של צמח שנמצא בתוך האדמה. לפיכך ציפה למצוא סוג של צמח בתוך העיגול. משהו חריג בנוף. להפתעתו, כל אשר הכיל העיגול, היו עלים קצוצים עד לגובה עשירית הדריפ לערך. מעבר להם לא ראה דבר. הוא כופף את ראשו עד כמה שאפשר, בהתחשב בגמלוניות בני מינו, שלח אצבעות דקות אל תוך העלים, מפצל אותם, בתקווה להבחין בצמח קטן וחריג בתוכם. אותו רומבוטרום שאמור להציל את חיי המלך, אך לא מצא דבר.
השמש הלוהטת הזכירה לו שעליו להזדרז. הוא היסס רגע, ואז התרוממם, בבת אחת, לגובה רב, עיניו החדות תרות אחר עיגולים אחרים במרחב. אך הוא לא ראה דבר.
העיגול שמתחתיו היה היחיד בכל האזור, אשר נדמה כים ירוק ואין סופי. לפיכך חזר אל העיגול, נחוש בדעתו למצוא הפעם את השורש המדובר.
הוא עופף נמוך, צמוד לפני הקרקע, מאפשר לאצבעותיו לטבול בתוך העלים היבשים והקצוצים. היה עליו לעוף לשם כך במהירות איטית במיוחד, מה שהצריך נפנוף כנפיים מהיר וחזק מאוד. העבודה הקשה התישה אותו. מה גם שלא מצא שום דבר חריג..
הפקודה הייתה לא לשוב ללא השורש. הוא התיישב תחתיו, מיואש לחלוטין, חוכך בדעתו מה עליו לעשות כרגע. היה ברור לו כי השורש לא נמצא במקום בו הוא מחפש.
אולי בגלל שעף מהר יותר מבני מינו הממוצעים, מה שעבורם נחשב יום וחצי, עבורו יהיה פחות? הוא ניסה לשחזר את הדרך בה הגיע. אולי משהו שראה היה המקום אליו היה אמור להגיע? מה היה חריג בדרך?
במעוף מעל מקום ההתיישבות שלהם לא ראה שום פרט חריג בנוף: התושבים דאגו להסוות את דרכי הגישה לישוב הקטן ועשו זאת במיומנות רבה מאוד. אף יצור מעופף או הולך רגל לא יוכל להבחין בישוב ממנו בא.
כיצורים שפעילים בעיקר בלילה, לא היה גם כל סיכוי לראותם בעת כניסה ויציאה.
הגבעות… טוב, הן תמיד היו שם. אם כי הוא התקשה להגדיר את הגבעות כ"נוף". נראה לו לא הולם לכנות יצור חי ונושם בכינוי מעליב שכזה, גם אם הן התקדמו מעט מאוד במהלך חייהן. אחר כך כל הירוק הזה, האין סופי. הכל נראה אותו דבר. היה שם משהו חריג בכלל? רגע.. מה עם הירוק השונה? זה עם העמוד? אולי זה הנוף החריג? והוא לא כל כך רחוק… מהלך כשעתיים חזרה. אולי זה הרומבטרום? האם היה זה סוג של צמח? הרי היו עליו עלים. אולי את השורש שלו הוא מחפש?
ככל שחשב על כך יותר, הייתה התמונה בהירה יותר. אכן, זה החריג היחידי, מלבד העיגול הצהוב הזה, שהיה שונה בנוף.
בנחישות התרומם שוב למעלה, חוצה במהירות את הדרך עד אל העלים הירוקים. מלמעלה היה קשה להבחין בהם. רק גוון מעט שונה, כהה יותר, מכל השאר. הוא כבר לא היה כל כך בטוח בהחלטתו. גם לא בעובדה שנזכר בשני הצעירים שבחנו את בועתו בבוקר. הם היו דומים לו במראה, רק צעירים יותר. האם הם שונים ממנו באמת? ואולי בעצם, בני אותו מין? אם כן, יתכן שאלו שכן הצליחו לעבור את הגבעות לא חזרו, פשוט כי הם נשארו פה. האם זה יתכן? הרי אם יש צעירים, אז גם הוריהם אמורים להימצא בסביבה.
הוא תהה אם יש קשר ביניהם לבין שורש הרומבוטרום.
הדרך עברה ביעף. כשהגיע לעלווה הירוקה הקיף אותה מלמעלה, מנסה להבחין בתנועה חריגה בעלווה. משהו שירמז על הימצאות יצור אחר במקום. תנועת העלים הייתה אחידה. לפיכך נחת אל העמוד המוזר עם העלים הכהים.
מסביב לעמוד היה שטח ריק מהעלים הגבוהים. רק אדמה בגוני חום אדמדם, מוקפת בקירות מסך ירוקים בהירים. הוא רכן אל חלקו התחתון של העמוד והחל לחפור בסמיכות אליו, מקווה לחוש באצבעותיו התפצלות כלשהי שתוכיח לו כי אכן מדובר בצמח. התפצלות כמו של שורש.
האדמה הייתה קשה ויבשה. החפירה הצריכה מאמץ רב. הוא הבין שיהא עליו לשהות במקום לפחות עוד יום אחד והחליט להקשיב לבטנו המנגנת את מזמורי הרעב. לפיכך התיישב, משעין את גבו על העמוד, נהנה מפרטיות מקסימאלית ומתנועתם החד-גונית של העלים הירוקים הגבוהים שסביבו. האכילה, יניקה מתוך פיית ההזנה, לא ארכה זמן רב: הוא נרדם כמו תינוק היונק משד אמו. מרגיש בטוח ורגוע כמו שרק קירות ירוקים יכולים לעשותו.
שנתו הייתה עמוקה כל כך, עד שלא חש בפתיחת הדלת הנסתרת במקום בו חפר. הוא גם לא הרגיש ביצורים אשר הקיפו אותו בהתרגשות ניכרת. הם השחילו מתחתיו לוח דקיק, מקפידים שלא להעירו תוך כדי כך, ונשאו אותו חרש חרש אל תוך האדמה. כאשר הקיץ מצא את עצמו במקום מוכר. רק לאחר זמן מה נזכר שהוא אמור להימצא במקום אחר מאשר חדרו, הרי יצא להביא את השורש ההוא, זה שלא מצא. מה קרה? האם הצליח או נכשל בשליחותו? מדוע הוא במיטתו? הוא הרים ראשו, מקווה לשמוע מישהו מתקרב, אך במקום זאת חשו עיניו בשוני : המיטה הייתה גדולה ובעלת מזרן רך, כאשר אהב, אך בחריטות במסגרתה היו שונות. . הקירות שסביבו, מצוירים בגונם חזקים וברורים של ירוק , כחול וחום בהיר, הציגו מראות אחרים. צוירה שם עיר פליגית שלמה, מדהימה בגודלה, אולם דומה מאוד לישוב ממנו בא. הדמויות, רובן ככולן זהות לאלו שבמקום הולדתו, אפילו המוראים צוירו שם. רמת הפירוט יוצאת מגדר הרגיל.
מה זה המקום הזה? איך הגיע לשם? אולי נחטף? הוא נזכר כיצד נרדם תוך כדי אכילה ובהלה אחזה בו. יהיה אשר יהיה המקום הזה, עליו לצאת משם במהירות. מתוך היכרותו עם ההתיישבות התת קרקעית, היה לו ברור כי הדבר לא יהיה קל. החפירות כללו רחובות שלמים, כשבתי המגורים נחצבו בתוכם. אפילו הבתים הקיצוניים לא היו צמודים לסוף החפירה. מסביב לכל בית היה שטח נרחב, מה שמנע אפשרות להתחמקות בלתי נראית. הוא התבונן בעיר הגדולה שלפניו, מצוירת בחן ובכשרון רב על הקירות, והבין שגם ערים גדולות בנויות באותה מתכונת. יהיה עליו למצוא דרך חכמה יותר לבריחה.
הוא ניסה להאזין מעבר לדלת החדר, אולם כל ששמע היה הרחש הקבוע של עיר. מעט פטפוטים פה, רחש גלגלי עגלה שם. הוא פתח מעט את הדלת, מוצא עצמו מציץ אל מסדרון רחב ונוח, מואר בכדורי אור נצחיים. משטח הדריכה צופה בשטיחים בצבע ירקרק צהבהב. הם כנראה נארגו מהעלים הירוקים שראה בדרך.
לקול פסיעות רכות מיהר לסגור את הדלת. הצעדים התקרבו ישירות אל חדרו. פטפוט רך ליווה אותם. כאשר הבין שהם מתכוונים להכנס אל החדר הוא נעמד מאחורי הדלת, מקווה שלא יבחינו בו במבט ראשון.
הדלת נפתחה חרישית, ואל החדר נכנסו שני פליגים. האחד זקן והשניה צעירה יפיפיה. יופיה עצר את נשמתו של הנסיך קיבולר השני. הוא כבר ראה פליגיות נאות למדי בימי חייו, אך יופיה של זו היה כובש. שניהם התבוננו בתימהון אל עבר המיטה הריקה. הצעירה פלטה במהירות: היכן הוא? קולה התנגן כרביעיית חלילים.
הזקן סובב את ראשו ונתקל במבטו ההמום של הנסיך קיבולר השני, פולט אנחת רווחה.
"השלום לך, הנסיך קיבולר השני? שאל. בקולו נשמעה נימת דאגה.
קיבולר הנהן בראשו באיטיות, עיניו נעוצות בפליגית היפיפיה שעומדת מולו. "כן. תודה. הכל בסדר" מלמל בתשובה.
"ואיך עברה עליך הדרך? האם מצאת את המקום בקלות? אני חושש שפני השטח השתנו מעט" אמר הזקן.
"את המקום?" קיבולר הופתע לשמע המילים. "איזה מקום?"
"הכניסה לעיר הפליגית, כמובן."
"אני לא חיפשתי את הכניסה לעיר הפליגית." קיבולר התבלבל מעט.
"כמובן שכן" הזקן ענה ומבלי לאפשר לו להגיב המשיך "האם ישנת היטב?"
"כן. כמו תינוק. תודה" ולאחר רגע "איך הגעתי לפה?"
"נדבר אחר כך. תתרענן, כשתסיים נפגוש אותך בהמשך המסדרון."
הם יצאו מבלי לאמר מילה נוספת.
קיבולר, עדיין לא מבין דבר וחצי דבר, נכנס לחדר הרחצה הצמוד, התקלח במהירות ("בורית עם ריח נפלא" ציין לעצמו), ויצא אל הפרוזדור. רק אז קלט שהאישה לא אמרה מילה, מלבד פליטת התדהמה שלה. הוא רצה לדעת עליה יותר. תוהה לאן הגיע ומה מצפה לו הוא הלך בכוון אליו הצביע הזקן. שניהם עמדו שם וחיכו מבלי לדבר. כאשר הגיע אליהם הם ניפנו והלכו הלאה, כאשר הוא הולך בעקבותיהם אל חדר אוכל גדול ומפואר. "כזה שיאה לארמון" הוא חשב. אך לא אמר מילה.
ארבעה מאורים עמדו בחדר: שניים קיבלו את פניהם והובילו אותם אל מקומות הישיבה שלהם, תוך שהם מזיזים עבורם את הכיסא בידם האחת ושניים עומדים בשתי פינות החדר הרחוקות. כולם עוטים סינרים לבנים על גופם הדק והגבוה. זו הפעם הראשונה שהנסיך קיבולר ראה מאורים שאינם שומרים.
האוכל שהגש היה פשוט ובריא. נעדר ממנו המרק אליו הורגל במסעותיו ובתקופת הלימודים בעלת החינוך הצבאי שקיבל. רק לאחר הארוחה, מיד אחרי שהוגשה קערית מים חמה לכל אחד לטבול את אצבעותיו ולנקותן משרידי המזון, נשאו אליו השניים עיניים כמצפים לשאלותיו. הוא שוב נדהם למראה יופיה. הוא שאל לשמה.
"מנריקה". היא ענתה בקול שוקט ורך.
"מי את, מנריקה?" פתאום מהותה הייתה חשובה לו מכל שאלה אחרת.
"אני בת זוגך לעתיד" התשובה נשמעה לו מוזרה. הוא שמע יותר משיכול היה להבין. צריך שיהיה סדר בדברים. לפיכך פנה אל הזקן: "היכן אנחנו?"
"בעיר הפליגית שבגרולום". ענה הזקן.
"אני מגרולום." אמר קיבולר. "איך הגעתי לעיר הפליגית?"
"במעוף, כנראה. לא?"
""אני מתכוון אל תוך העיר הזו".
"נרדמת בשער. הכנסנו אותך כשישנת."
"השער? זה העמוד עם העלים למעלה?"
"כן. לא אמרו לך? עץ."
"לא ממש. אמרו לי "פרט חריג בנוף". מה זה "עץ"?"
"צמח גדול מאוד. נשארו אחדים בעולמנו, לצערי."
לאחר שתיקה קצרה קיבולר שאל "בחדר קבעת שחיפשתי את שער העיר, למרות שאמרתי שלא. אתה יודע מה אני מחפש?"
"לא חיפשת את שער העיר?"
"לא"
"אז מה , לדעתך, חיפשת?"
"שורש הרומבוטרום. חשבתי שזה השורש של הצמח הגדול. של העץ".
שני הפליגים חייכו במאור פנים.
הזקן אמר: " רק בעיר הפליגית אתה תוכל להבין מה זה שורש הרומבוטרום".
הנסיך קיבולר הופתע: "זה לא השורש של העץ?"
"לא". הזקן חשב רגע, מתלבט איך להסביר את הדברים : "זה קשור להיסטוריה שלנו".
"של הפליגים?"
"גם. אבל בעיקר של בית המלוכה".
הנסיך קיבולר קפץ על רגליו במהירות, והשתחווה לפני שני הפליגים. הפליגית היפיפיה צחקקה בעוד הישיש אחז בזרועו של קיבולר והרים אותו למצב עמידה. "בינינו אנחנו לא משתחוים" אמר.
"אני לא ראיתי מלך אף פעם".
"הו, כן. ראית. אפילו בכל יום ויום, אני מניחה".
הפליגית חייכה בדברה.
הנסיך קיבולר, התיישב על קצה הכיסא ומלמל "אני לא מבין כלום".
הפליגית פנתה אליו ישירות בפעם הראשונה: "אתה בוחן לפעמים את עצמך במראה?" עיניה מחייכות.
"כן." ואז הוא הבין "אני מלך? "
"עדיין לא, אבל בדרך". ענה הזקן.
"ומה היא הדרך?"
"ללמוד את ההיסטוריה שלך. ההיסטוריה שלנו".
הנסיך קיבולר למד את ההיסטוריה במהלך שלושת החודשים הבאים. הוא למד על הכוכב שלהם, גרולום, ועל מיקומו במערכת השמשות התאומות. הוא למד על המינים השונים של החי והצומח שחיו על הכוכב בימות שלום. הוא למד על המלחמה שהשמידה את מרבית המינים שחיו על הכוכב גרולום. הוא למד על העזרה של המוראים להשרדות הפליגים בעת המלחמה הגדולה ולאחריה, ועל מערכת היחסים הבלתי ניתנת להפרה של שני העמים. הוא למד על המקום בו חי. כיצד למדו הפליגים להתגבר על אובדן מיני המזון הרבים שהיו, ולהפוך את המעט למזין וטוב. הוא לא למד על שורש הרומבוטרום. ליתר דיוק: בשום ספר לא נכתב על צמח הרומבוטרום ולא על שורש מסוים זה.
את ארוחת הצהריים אכל כל אחד בזמן שנוח לו, שלושתם אכלו ביחד בבקרים ובערבים. באחת מארוחות הבוקר הוא פנה לזקן: "מורי, אני יודע הרבה מאוד, אבל לא את הכל. אני לא מוצא שום מידע על השורש אותו אני מחפש".הזקן חייך אליו, הצעירה בחשה בצלחתה. הזקן ענה "אתה עוד תגלה."
מידי פעם הוא והצעירה, שמה היה מרונה, יצאו לטיולים בסביבה. הוא למד להכיר את נתיב המים הנסתר בתוך הצמחיה, את האגם התת קרקעי, אליו פנו כל רחובות העיר, את שדות הגידולים אשר ניזונו מאור שמשות שהועבר באמצעות שרוולים בעלי חומר פלזמתי, אשר הכפיל ואף שילש את אורן, הוא שחה בתחתית מפל קסום, אשר על קירותיו השתברו קרני השמש על אלפי גוניהם. היחסים בין שניהם התהדקו. הוא לא יכול היה לדמיין את ימיו בלעדיה. באחד מטיוליהם הם נתקלו בעיגול הצהוב. אותו עיגול שהנסיך קיבולר השני סרק באצבעותיו כמעט יום שלם. הוא סיפר למרונה על אותו יום ושאל לפשר העיגול. התשובה שקיבל שעשעה אותו:
"האמת היא שאנחנו לא יודעים. בוקר אחד קמנו וזה פשוט היה שם. לא הצלחנו להבין מאין ולמה. אולי מישהו חמד לצון".
יום אחד, כאשר שניהם השתוללו במים הקרירים, נהנים מהפרטיות, הוא שאל את השאלה. תשובתה הייתה חיובית. שניהם חזרו אל הבית אוחזים ידיים ועיניהם נוצצות בהתרגשות. הם הלכו אל הזקן אשר חיבק את שניהם באהבה רבה ונתן את ברכתו.
הטקס היה קצר. לאחריו לקח הזקן את שניהם לשיחה.
"מאז ומתמיד שלטו שתי משפחות מלוכה בעם הפליגי. האחת היא משפחתך. השניה משפחת רומבוטרום. הנסיך שמיועד להפוך למלך נשלח להעביר את חייו הצעירים בקרב הגבעות האדומות. הן שומרות עליו מכל רע. שם גרים כל מי שאחראים לחינוכו הראוי, כך שלא יושפע בשום מקרה ממה שקורה פה. כל מלך חדש צריך להתחיל דף חדש בממלכה, תוך הבנת כל האירועים שקדמו למלוכתו, ללא השפעה אישית. כך לא יחזרו על שגיאות העבר."
"אז אני באמת נסיך?"
"אכן."
"ואלו שגידלו אותי אינם הורי האמיתיים?"
"לא הם לא."
"אז מי הם הורי? האם אני יכול להכיר אותם?"
"את אמך, לצערי, כבר לא. היא אינה בין החיים יותר. אבל את אביך אתה כבר מכיר." הזקן חייך, תולה בנסיך עיניים אוהבות.
"מכיר?" קיבולר העמיק לחדור אל תוך עיני הזקן. "אתה אבי?" הוא לא היה בטוח, אך בתוך תוכו ידע את התשובה.
"אני אביך" הזקן אישר בחיוך. " אתה קרוי על שם אבי, המלך קיבולר הראשון. אימך הייתה בת למשפחת רומבוטרום. כך גם אשתך החדשה."
"והשורש? מה הוא השורש?" הנסיך קיבולר היה להוט לדעת את תום שליחותו.
הפעם ענתה הנסיכה, אשתו: "בננו הראשון, כמובן." בחיוך על פניה היא הוסיפה "לאחר היוולדו אתה תיקח אותו אל העיירה שבגבעות. לאחר שתחזור תומלך למלך הפליגים".
"ואת למלכה". הוא חייך בחזרה.
מילון
*פליגים = עם שגר בכוכב גרולום, הנמצא במערכת השמשות התאומות.
*מוראים= העם השני שחי על גרולום. בעלי אינטליגנציה גבוהה. גבוהים, דקים, בעלי רגל אחת ויד אחת..
*דריפ = מידת אורך. שווה ערך ל 123 ס"מ.
*רחקמבט = מסך תקשורת כלל עולמי. מקביל לשילוב טלויזיה ואינטרנט ביחד.