הוא יושב בדירה שלו וחושב. הוא יושב בדירה שלו ומנסה לא לחשוב כבר הרבה מאוד זמן, קצת יותר מחודשיים לפי התאריך על הכרטיסים מההופעה של איגי. לא רק יושב – מדי פעם הוא יוצא למרפסת להסתכל על העיר ולהצטער על זה שמעולם לא למד לעשן.
המרפסת הבודדה הזאת שהיא כמו מזח בין הבית לרחוב, לעמוד ולראות את כל האנשים שמפליגים למקומות אחרים ואתה נשאר מאחור לנפנף להם ולקוות לשובם. בדיוק ככה שכהילה עזבה, יצאה לרחוב והפליגה הלאה בזרמים המהירים של המדרכה. והוא במרפסת מסתכל אחריה נעלמת מעבר לאופק, פונה שמאלה לזמנהוף ונעלמת, עומד ומקווה שהיא תסתכל לרגע אחורה ולמעלה ותראה אותו מסתכל עליה נעלמת.
הוא בדיוק באמצע לא לחשוב כשדודה בלה מופיעה אצלו בדלת. דודה בלה הייתה מופיעה בדלת מתי שהתחשק לה, בלי להודיע מראש ובלי שום דפוס שאפשר לעלות עליו. תמיד בזמן הנכון כשהוא בבית ופנוי וצריך ביקור של דודה בלה, ותמיד עם מתנה ביד.
שלושת הביקורים האחרונים שלה השאירו אחרים קולף לקני-סוכר, "דמבו" בקלטת וידיאו ובובת בד של תוכי מדבר – "בקרוב יקרה לך משהו טוב".
הקולף עבד טוב גם על גזרים ועשה לו להתגעגע ללאוס, את הקלטת הוא לא יכול לראות כי אין יותר מכשירי וידיאו ובחודש האחרון התוכי מנחם אותו כל פעם שהוא יוצא למרפסת ולוחץ לו על הבטן. בקרוב יקרה לך משהו טוב, בקרוב יקרה לך משהו טוב.
בכל מקרה דפיקה בדלת. רגע אחד הוא מאבד פעימה אבל מתפכח מיד. הוא יודע שהוא סתם מפתח תקוות שווא ושזו רק דודה בלה – זה היה בדיוק הזמן בשביל דודה בלה להופיע.
הוא פותח את הדלת ומנשק שלוש פעמים, שמאל-ימין-שמאל כמו במעבר החציה. היא דוחפת אותו הצידה ועושה סיבוב בדירה בלי להוריד את השקיות או את המעיל המאובק, בודקת שהכול אותו דבר לפני שהיא נעמדת במרכז הסלון ושואל לפי הטקס "מה קרה לחתול שלך?".
אף-פעם לא היה לו חתול והוא לא מתכוון להכניס אחד – הקרחים מכוערים והרגילים עושים לכלוך. הוא מניח שזו פשוט הדרך של דודה בלה להגיד שלום ואולי גם לנזוף בו על כך שעדיין אין לו חתול שישמור עליו. בכל מקרה הוא אמור להמציא תשובה, חלק מהטקס. בדרך כלל הוא מנסה להיות מתוחכם – יצא לחפש את ההורים הביולוגים שלו או שהוא לקח את הגלימה ויצא להילחם בפשע. היום הוא מסתפק ב"הילה לקחה אותו".
הדודה יוצאת למרפסת לקטוף את מה שהיא צריכה בשביל התה ונותנת לו את המתנה שלו – שני קילו חמר אדמדם שהיא שולפת מתיק הצד שלה שבשום אופן לא היה בו מספיק מקום לשני קילו חמר. הוא אפילו לא שואל מה עושים עם שני קילו חמר, רק מניח אותם בצד ושוכח מהם בזמן שהוא והדודה יושבים על כוס תה חמה מדי ומדברים על הכול חוץ מעל הילה. באמצע משפט על סרט טבע שהיא ראתה עם פטריות שמשגעות נמלים הדודה קופצת ומודיעה שהיא חייבת לעוף, מספיקה בדרך החוצה לשטוף את שתי הכוסות ולתת שלוש נשיקות.
שוב הוא שוב יושב וחושב, יוצא למרפסת לא לעשן סיגריה. רק שעכשיו יש לו שני קילו חמר שיושבים לו על השיש במטבח.
***
בלילה הוא חולם שהוא חולם עליה: האוויר היה רטוב מצלילים והכל היה מוצף באור צהוב, החתול שאף-פעם לא יהיה לו נשטף החוצה עם זרם האור שנשפך מהמסדרון במורד המדרגות. מהמרפסת הוא היה יכול לראות אותה עומדת בלב הדשא של האוניברסיטה ומתפשטת בצל של עץ צפצפה. האדמה סופגת את האור הצהוב שנשפך לו מהדירה והילה מתפשטת ורוקדת ונעלמת לאט לאט.
הוא מתעורר שטוף זיעה לצלילי יללה מרוחקת של כלב פגוע, הוא סוגר את החלונות על כל הרעש והלחות שבחוץ ומדליק את המזגן. הוא משחזר. מאוד מוזר לו לחשוב שחלם שיר של תום וויטס אבל אולי כשאתה מזיע את החיים שלך בלב שבור זה מתבקש. במשך חצי שעה הוא מנסה לחזור לישון, מתהפך קצת, מנסה לחבק את הכריות בכל זווית אפשרית. הוא מוותר וקם מהמיטה המסוכסכת ופורש למרפסת, משאיר את המזגן דלוק לכל מקרה.
בדרך למרפסת הוא אוסף את החמר שלו ותחת הירח המלא, שאולי גם מסביר את החלום המוזר, הוא מתחיל ללוש. אין לו יותר מדי ניסיון בזה אבל כנראה שהוא עושה משהו טוב כי החמר הופך לרך ובעיקר קל יותר מרגע לרגע. מוזר. אולי הלישה הכניסה לתוכו אוויר, אבל בעצם זה לא הגיוני, אולי הוא העבודה פשוט הרגילה אותו לחמר או שהירח מושך אותו.
הוא מתחיל לשחק, למשוך חתיכות מהגוש המרכזי. זה מתחיל במעין כוכב-ים הופך לסוג של כלב ומתגלגל למשהו מורכב יותר. הוא מעצב את הגפיים, מעגל את הראש. זה יוצא לו די יפה דווקא, הוא אפילו מצליח להעמיד את האיש הקטן שיצר על השולחן במרפסת. נראה דיי טוב בסך הכול – ולפחות עכשיו הוא יכול להגיד שעשה משהו בחודשיים האחרונים, איש שלם אפילו. הוא נזכר בביקור שלו בפראג בסיור בבית הכנסת ובגולם של המהר"ל ששמר על היהודים. הוא חורט לאיש הקטן את המילה "אמת" על המצח – ככה, אם כבר איש מחמר שיהיה גולם. בינתיים הוא רואה שצבעים מתחילים להופיע בשמים, סימן רע מאוד להיות ער בזריחה מהכיוון הלא נכון של הבוקר. הוא ממהר לחדר שלו, מתחבא מתחת לשמיכה באוויר המסונן והיבש של המזגן.
***
הוא מתעורר כעבור שעתיים. כל האור שנשפך פנימה גורם לו לחשוב שהוא באיחור כבר, אבל הפלאפון מראה עשר דקות לשעון המעורר. הוא מתהפך וחולם משהו הוא לא זוכר עד שהשעון מצפצף ומעיר אותו. הוא אפילו עייף יותר בקימה השנייה.
הוא יוצא למרפסת לקפה ולא-סיגריה של בוקר, אפילו לא שם לב שהגולם לא עומד על השולחן יותר, שוכח שאי-פעם היה שם גולם. מסיים את הנס-קפה המתוק מדי בשלוק ויוצא לעבודה.
***
הוא חוזר בערב אחרי יום של כלום במשרד. חודשיים הוא לא עושה שם כלום חוץ מלקרוא בויקיפדיה על גיבורי קומיקס ועולמות פנטזיה ולא נראה שלמישהו אכפת. היום הוא למד המון על פטריות ונמלים. ההתעלמות הגורפת ממנו ומחוסר התפוקה שלו גורמת לו לפקפק שאי-פעם הוא עשה משהו בעבודה שלו חוץ מהמרה של חיים לכסף.
הוא יוצא לכוס הקפה של ערב במרפסת ושם לב בפעם הראשונה שהגולם לא שם. הוא משאיר את הקפה על השולחן ונכנס פנימה – מנסה לשכנע את עצמו שהוא בטח הכניס אותו לפני שהלך לישון. החיפושים לא מגלים את הגולם אבל המון דברים מוזרים אחרים שקרו בדירה: מישהו עשה כלים, השטיחים נוערו, הרצפה נקייה, השירותים מבריקים כמו שלא הבריקו אפילו אחרי שאחותו ניקתה אותם כשרק נכנס לדירה. הוא פותח בחשש את הארון – אכן, הבגדים מקופלים בפנים. אחותו הייתה בדירה סימן שמצבו באמת רע אם אפילו היא שמה לב ובאה לעשות סדר.
עכשיו איפה אחותו יכלה להחביא בובת בוץ בגובה חמישים סנטימטר?
הוא יוצא למרפסת לחשוב על זה ולסיים את הקפה שלו ומגלה שכוס הקפה שלו נעלמה. הוא חוזר פנימה ומוצא אותה שטופה וממתינה בייבוש כלים.
האינסטינקט קורא להימלט מהדירה, במחשבה שנייה נראה לו עדיף להיכנס למיטה ולהטמין את הראש מתחת לשמיכה אבל קודם כל הוא מחייג לאחותו.
היא אומרת שהוא לא מצחיק ומנתקת, כמעט מצליחה לשכנע אותו שזו באמת בדיחה שלו. הוא מחליט שהכי טוב להכין כוס קפה חדשה והפעם לשמור עליה. הוא יוצא למרפסת ותופס את הגולם צד דובוני-האבק שאחרי שלושה חודשי הזנחה גדלו מספיק בשביל להיחשב חיות מחמד.
****
הוא עוד עומד משותק עם הפה פעור כשהגולם מסיים לאסוף את רסיסי הספל ולייבש את כל הקפה מהרצפה, מאוד זריז יחסית ליצור חמר בגובה חצי מטר. הגולם מסיים ומטפס על השולחן לעמוד מולו. נדמה לו במבט מקרוב שדופק פועם מאחורי ה"אמת" שעל מצחו של הגולם.
היי, אני אפי.
הוא מציג את עצמו ושולח יד. הגולם לוקח את ידו ולא אומר כלום, משאיר קצת שאריות של חמר שמתייבשות במהירות והופכות לעפר על ידיו של אפי.
יש לך שם?
הגולם מנענע את ראשו לשלילה.
אתה צריך משהו?
שוב הראש נע מצד לצד ואפי מתחיל לחשוש שאם זה ימשך ככה החמר עוד יתרכך וראשו של הגולם ייפול.
מה בעצם אתה עושה פה?
הגולם מושך בכתפיו, מה שגורם לו להראות אנושי לחלוטין.
טוב, אתה מוזמן להישאר בינתיים ואתה לא צריך לנקות כל הזמן, בסדר? זאת שמורה לדובוני אבק גם ככה. ניקיון זה רצח.
הגולם מהנהן לחיוב ומתיישב על הספה, בוהה בירח המתחסר. אפי מתיישב לידו, הם יושבים בשקט ומסתכלים עד שהירח נעלם מעבר לבניין השכן.
****
בסך הכול הגולם הוא השותף הכי טוב שהיה לאפי עד היום, שקט, נקי, אף-פעם לא משאיר כלים בכיור או שערות במקלחת. רק מדי פעם קצת מתפורר לו פה ושם אבל זה משתלב באבק הרגיל שמגן על רצפת הדירה, מוסיף גוון אדמדם. הזמן זורם בנחת – לשבת ולחשוב בדירה, לצאת למרפסת, לא לעשות כלום בעבודה. לחכות. הוא אפילו הצליח ללמד את הגולם לשחק שש-בש.
הכול נהרס, בצורה הצפויה והנוראית ביותר, בשיחת טלפון. רק המספר על הצג עושה לו שילוב מעניין של בחילה והתקף לב. הוא מחכה שלושה צלצולים שלא יראה כאילו הוא כל הזמן מסתובב עם הפלאפון בכיס ורק מחכה לשיחה ממנה.
היא רק רוצה לבדוק שהכל בסדר, לא שמשהו השתנה, רק לשאול מה שלומו ולספר לו שהיא התמקמה בדירה החדשה וחושבת עליו מדי פעם.
חבר שלו קרא לזה פעם שיחת "רק רציתי לוודא שאתה סובל". הוא מצליח לסיים את השיחה בלי להיכנס להתקף אסטמה ומתמוטט חזרה ליד הגולם שרק מסתכל עליו משני החריצים שבראשו הקרמי.
לך תביא אותה.
הוא לא יודע מאיפה זה יצא לו, אבל עכשיו שזה יצא זה מרגיש נכון.
לך תביא אותה.
הגולם מסתכל עליו, פרצופו האטום כאילו מחפש פשרה כלשהיא, עד שהוא ביעילות מפתיעה קופץ מעבר למרפסת ומתחיל לרוץ. אפי בקושי מספיק לקום בזמן מהספה לראות את היצור הקטן נעלם מעבר לפינה.
אפי נשען אחורה ועוצם עיניים, מחכה.
***
הוא מתעורר בזריחה במרפסת לבד, משחק השש-בש שהופסק באמצע עוד עומד מאשים באמצע השולחן. הוא קם ושוטף פנים, מחפש את גולם בדירה. תנועה בזווית העין מקפיצה אותו אבל זה רק אחד הדובונים היותר מפותחים שמחליק עם בריזת הבוקר מהמחבוא מתחת לספה למחבוא מתחת לארון הספרים. משהו בתוך אפי מחמיץ לחלוטין התחושה הפולנית יהודית אנושית הזאת שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא נכנס להתקלח, מתגלח אפילו, מתבשם. הוא יוצא החוצה. לפני שהוא עובר את הפינה הוא מסתכל אחורה ולמעלה, על המרפסת הריקה.
***
הוא עומד מול הדלת, נושם לרווחה מול השלט הנשי למהדרין "כאן גרות בכיף הילה ונעמה". הוא לוחץ על הפעמון, אצבעו קופאת באוויר והנשימה נתקעת בגרונו כשהוא מבחין בתוספת קטנה בלורד שחור ליד שתי השמות הנשיים – "וגולם".
קם על יוצרו המניאק הזה, קם על יוצרו. הוא חוטף התקף חרדה קטן, רוצה להמלט וכמובן קופא במקום. בכל מקרה מאוחר מדי, רעש מנעול נפתח והילה מופיעה מולו אופקית: יד שמאל שנשענת על הקיר, אחריה תנועת הדלת חושפת זרוע, כתף, חצי גוף מחזה ועד ירך, עין שמאל מופתעת, פנים מחייכים נבוכים ובסוף כשהדלת פתחה עד הסוף רק יד ימין עוד מסתתרת מאחוריה, ממשיכה לאחוז בידית.
היי אפי, איזו הפתעה.
היי כן, הפתעה. את נראית מעולה, כלומר, המ, כן, את נראית מעולה.
אתה חמוד אבל אני לא חושבת שזה טוב שאתה כאן ככה, בלי להודיע והכל.
כן, לא התכוונתי, פשוט כן, אני מחפש את הגולם שלי.
היא צוחקת. יש לה את הצחוק הכי נעים בעולם. בהפרש. הוא מרגיש רגע שהוא רוצה לצלול לתוכה דרך הצחוק הזה. הוא לוקח נשימה עמוקה, מקווה להריח את הבושם שלה.
באמת חשבתי שזה מאוד מוזר שפתאום מופיע כאן גולם ככה משום מקום, דופק בדלת ומתחיל לנקות את הדירה. בכלל חשבתי שזו אגדה. זוכר אז כשביקרנו בבית הכנסת בפראג והמדריכה אמרה שהוא בעליית הגג ואסור לעלות ואז התפלחנו למעלה ולא היה שם כלום.
בטח אני זוכר. ואז עשינו אהבה על הרצפה והרבי נכנס בדיוק רגע אחרי שסיימנו.
הוא נלחץ, חושש שהגזים אולי, אבל נרגע כשהיא שוב היא צוחקת את הצחוק היפה שלה.
שוב אתה והשטויות שלך.
היד שלה עוזבת את הידית ועכשיו הוא רואה את כולה עומדת יפה בפתח הדירה המצוחצחת שלה, נקייה כמו שרק דירה עם גולם יכולה להיות.
אבל מסתבר שכן יש דבר כזה גולם.
הוא אומר כי הוא לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר להגיד והוא מפחד שהדלת תיסגר כשהוא עדיין בצד השני של המפתן. כאילו שמע את השיחה שלהם גולם בדיוק מופיע מעבר לפניה עם שני ספלי קפה ומגיש אחד לכל אחד מהם ונעלם במורד המדרגות. אפי משוכנע שהוא ראה אותו קורץ לו בדרך החוצה.
***
הם מסיימים את הקפה, הוא יושב על הרצפה בחדר מדרגות והיא על הרצפה הנקייה בפנים, מדברים בעיקר על גולם ואיזה מוזר שזה בכלל לא מוזר. הוא שולח יד שחוצה בקלות את שדה הכוח הבלתי נראה שמפריד את החוץ מהפנים ומלטף את הלחי שלה. היא משתתקת ונגמר החמצן.
היה נחמד.
מאוד.
אני אדבר איתך.
זה יהיה נפלא.
היא קמה ועומדת לסגור את הדלת, מצליחה לגרד חיוך קטן מהמבוכה לפני שהדלת נטרקת.
תמסור לגולם שהוא מוזמן תמיד.
והקלאק הסופי הזה כשהצ'ופצ'יק של הצילינדר קופץ למקומו ומכריז שרגע החסד נגמר. הוא מסתובב והולך, מחזיר את הנשימה מצעד לצעד.
הוא עובר את הפינה ורואה את מרפסת הבית מולו. עוצר לרגע, מנסה לעצור את הרולטה שיש לו בפנים על רגש אחד. והזוכה הוא 24 שחור. הוא משפשף את העיניים ומחייך, ממהר הבייתה מלא בתקווה. אולי גולם שם, אולי הוא לא זוכר שהם הפסיקו את המשחק בדיוק אחרי דאבל חמש, אולי היא תענה לו כשהוא יתקשר.