קטגוריות
פרס עינת 2011

23- שומרי כשרות

 

טיפות שחורות צנחו מהשמיים הצהובים. הם סחבו אותו והוא היה כבד מדי.

כפיר תומך מצד אחד וצורי מצד שני ובמרכז, ביניהם, גונח אביתר. גופו שמוט והוא נישא על כתפי חבריו.

אור גדול הבזיק ובמרחק נשמעו הדי רעם מתגלגל. עיניו של צורי נפערו והוא נפל על האדמה.

כפיר הצליח בקושי רב לתמוך לבדו בגופו של חברם הפצוע.

"תירגע, "נהם לעבר חברו. "זה רק רעם."

"אני לא מסוגל יותר," יבב צורי.

כפיר לקח נשימה עמוקה והכריח את עצמו להרגע.

"תקשיב לי, בן זונה אחד, אין לי כוח לשטויות שלך, העיר העתיקה קרובה מאוד, אני ממש יכול להריח אותה ואתה סתם מעכב אותנו."

"אין לי כוח," בכה צורי.

"אתה חושב שלי יש כוח, חתיכת כלב אחד! נמאס לי ממך, נראה לי שאני משאיר את שניכם כאן ושהזבלות יאכלו אותכם."

עיניו של צורי נפערו.

"אל תשאיר אותי כאן לבד, בבקשה…שמעתי שהם…"

"שהם מה?"

"ש..ש…שהם."

"מה? דופקים אותך בתחת, מזה אתה מפחד?"

צורי אישר את דבריו בניד ראש.

"וזה שהם אוכלים אותך אחר כך לא מפחיד אותך, יא אהבל?"

צורי התאבן והחוויר בבת אחת.

"אני לא פחדן…"

"אז תוכיח לי במעשים ולא בקשקושים."

"בוא נשב קצת, ננוח…"

"הם מאחורינו, תכניס את זה טוב טוב לגולגולת המטומטמת שלך!"

"דקה…אולי שתיים…לא יותר…קצת להחזיר נשימה."

כפיר נאנח בכבדות.

"אתה רוצה למות?"

"כבר לא אכפת לי…מכלום…פשוט נמאס…"

"די כבר, לא יכול לשמוע אותך יותר…יא זבל."

צורי חייך חיוך נצחון.

"נשאר משהו לאכול?"

המבט ששלח אליו כפיר הבהיר לו שאולי רצוי לא לעצבן אותו יותר. הם נחו וזה היה מספיק.

"אתה יודע שהשבת כבר יצאה?" שאל צורי

כפיר הנהן בראשו.

"אני מתגעגע לאבא שלי, "לחש צורי. "אני זוכר איך הוא היה מחייך לכל אחד מאתנו אחרי שסיים את הקידוש."

כפיר שפשף את סנטרו ומשך בכתפיו.

"אז מה, אני מתגעגע לאימא שלי מברכת על הנרות, כל יום שישי הייתי מחכה רק לרגע הזה."

צורי נראה מופתע.

"אני זוכר שאבא שלי היה מברך על הלחם ותמיד הוא היה קונה את החלה הכי טעימה, הייתי נותן יד בשביל הטעם של החלה הזאת," שוב עלו דמעות בעיניו בזמן שדיבר.

כפיר שפשף את ראשו, גם הוא נאבק בדמעות, אני המנהיג , אני החזק, אסור לי להישבר.

"הם כולם מתים עכשיו!  אתה יודע את זה, אז תפסיק כבר לזיין את השכל וקדימה, בוא נזוז, נראה לי שהמנוחה עלתה לכולנו לראש."

"עוד קצת,"התחנן צורי.

"קום כבר יא זבל קטן או שאני משאיר אותך כאן, תוכל להחליף זכרונות עם אוכלי הנבלות, אני בטוח שהם ישמחו לשמוע את הסיפורים הדביליים שלך בזמן שהם מקצצים אותך לחתיכות."

צורי התרומם בכבדות וניגב את פניו בשרוולו. כפיר בדק את אביתר וגילה שהוא לוהט. עיניו נפקחו לרגע אחד ופיו מלמל דבר מה לא מובן.

לרגע אחד חש כפיר תקווה נואשת ואז עיניו של חברו נעצמו שוב והתקווה נגוזה.

"בוא נזוז, הוא קודח, אם לא נמצא מחסה עד הלילה הוא יתפגר ואתה תהיה אשם."

שוב לצעוד, שוב כאב, שוב הריאות בוערות, הנשימה קצרה, הרעב מכרסם. והגשם השחור מצליף כמו אדון עצבני.

כפיר שותק. צורי מתנשם. ואביתר גונח. צורי כבר לא יכול לשאת את הגניחה. בלילה הקודם חשב לגשת אליו ולחנוק אותו בשנתו. אבל, בסופו של דבר לא עשה זאת. הוא פחד. ממה פחד? מזעמו של כפיר.

כפיר עצמו לא רצה לחנוק את אביתר. הוא אהב אותו כמו אח. שניהם גדלו ביחד באותה שכונה, אפילו באותו הרחוב. אבל למרות שלא יודה בכך לעולם, פעמים רבות, במהלך ההליכה הבלתי נגמרת, יחל למות חברו ואפילו התבייש במחשבותיו.

הם פוסעים חרש, גוררים את חברם בתוך החשיכה. קרעי עולם שפעם היה מסודר פזורים בכל מקום. שלדי מכוניות שרופות. הריסות מבנים. חלונות מנופצים וריח ריקבון. רגליהם פוסעות על אדמה מבוקעת וחרבה.

"אלוהים העניש אותנו…על..החטאים…שלנו," התנשף צורי.

"תפסיק לזיין את השכל." ענה לו כפיר.

לבסוף הם הגיעו אל השערים ואנחת רווחה פרצה מפיותיהם של השניים. הם השעינו את חברם על הקיר הסמוך והוא נרדם כמעט מיד.

"הרגל שלו במצב לא טוב," אמר צורי.

"תסתום כבר, אתה חושב שאני לא יודע שהרגל שלו במצב לא טוב?"

צורי שלח מבט אל השערים כמנסה לפענח את סוד הכניסה אל העיר העתיקה.

"למה שהם יקבלו אותנו?" שאל.

"שמעתי שהם שומרים מצוות," ענה לו חברו.

"נראה לי שאנחנו מכניסים את עצמנו למלכודת…"

"אתה אידיוט, עדיף שלא תנסה לחשוב."

כפיר הלם בידו בשער.

זמן רב לא באה התשובה ואז גלגלי הברזל שהיו זקוקים נואשות לשימון החלו לנוע, מצפצפים.

הם כיסו את אוזניהם והמתינו.

השער נפתח.

דמות נשית גבוהה התייצבה מולם .

"מה אתם רוצים?" שאלה האישה בשלווה.

גוש נתקע בגרונו של כפיר והוא לא אמר דבר.

"אחנו מחפשים מחסה," אמר צורי.

"מצטערת, אנחנו עמוסים."

"מה זאת אומרת?!" התערב כפיר בשיחה.

האישה שלחה אליו מבט אדיש.

"אני רואה שחבר שלכם פצוע, אז אני מוכנה להכניס אותו, אבל לא אתכם."

"אני יכול לדבר עם המנהיג שלכם?" שאל כפיר.

האישה חייכה לראשונה.

"אתה מדבר איתי וזה מספיק."

"תקשיבי…אנחנו נעזור…אנחנו שנינו בריאים…בבקשה…הם כמעט גמרו את חבר שלנו…אני לא רוצה למות ככה," גמגם צורי.

"אני מבינה, יש לכם נשק?"

"סכין," אמר כפיר וצורי שלח אליו מבט שכולו הפתעה.

היא שלחה מבט משלה, בוחנת את צורי לכל אורכו. היא לא הייתה נאה במיוחד, אבל היו לה עיניים כחולות ויפות.

"עוד משהו?"

צורי נד בראשו לשלילה.

"אני אכנס את המועצה, בינתיים, אתם תזכו למעמד של אזרחים זמניים."

צורי זינק לעבר חברו, מחבק אותו. כפיר נרתע ממנו בתחילה ואחר כך חייך וטפח על גבו.

"שמעת, אנחנו אזרחים זמניים…ניצלנו."

"בינתיים," אמר כפיר ולא הוסיף.

מבט קר הופיע בעיניה של האישה.

"תן לי את הסכין בבקשה."

הוא הושיט לה את הסכין והיא לקחה אותו ונכנסה פנימה.

הם המתינו.

הראשון שהחל לאבד את סבלנותו היה כפיר.

"כמה זמן זה לוקח?"

"תירגע, היא כבר קיבלה אותנו, רק אל תהרוס…"

עיניו של כפיר הצטמצו לחריצים.

"חתיכת חרא קטן, אני סחבתי אותך עד לכאן, ועכשיו…"

השערים נפתחו ומתוכם באו ויצאו שלושה גברים. אחד היה נמוך והשניים האחרים גבוהי קומה. הם לא דיברו וכלל לא התייחסו לנוכחותם. הם ניגשו אל חברם הפצוע והרימו אותו, נושאים אותו פנימה.

"מה אתנו?" שאל צורי אבל לא זכה לתשובה.

האישה יצאה אליהם. היא נשאה בידיה חתיכות בד.

כפיר הזעיף לעברה פנים ואילו צורי נראה מאושר.

"אתם תלונו בחדרים, עד שהוועדה תחליט מה לעשות עמכם."

הם החלו לצעוד לכיוון השערים.

"לא סיימתי," נשמע קולה של האישה והם נעצרו.

"אתם צריכים לחבוש את אלה."

"מה זה?" שאל כפיר.

"מטפחות," ענתה.

"למה אנחנו צריכים את זה?"

"אלה כיסויי עיניים, אסור לכם לראות…"

"איך נוכל לבטוח בכם?!" התפרץ כפיר לתוך דבריה.

"זוהי החלטת המועצה, אם ברצונכם להיכנס לתוך העיר העתיקה,עליכם לחבוש כיסויי עיניים."

"אנחנו נשים את זה,"קרא צורי.

"ממתי התחלת לדבר בשמי, יא תולעת…"

"אין לכם ברירה, הלילה הולך לרדת," קטעה אותו האישה.

הם כרכו את המטפחות סביב ראשם, מכסים את עיניהם . צורי הסכים מיד ואילו כפיר, תוך כדי רטינות ונהמות.

"ברוכים הבאים לעיר העתיקה," שמעו את קולה של האישה בזמן שהצעידה אותם. עוד שמעו את צרימת השערים הננעלים ואת קול פסיעותיה של האישה.

כפיר הריח ריח זיעה מרוחק מהול בשמן ומתכת. צורי שנגרר מאחוריו לא פספס את אותו הריח ממש, רק שבנוסף אליו הריח גם ריח קלוש של בשר רקוב שנעלם מאפו של חברו.

הם צעדו כשעה. איש מהם לא הוציא הגה מפיו. האישה דיברה פתאום. קולה היה קרוב.

"אתם יכולים להסיר את הכיסוי," הודיעה.

כפיר תלש את הכיסוי מפניו בהתלהבות יתר והתלהבותו הצטננה מיד. הכול היה עדיין חשוך, צורי הוריד את הכיסוי שלו וגילה אף הוא את החשיכה. עיניהם ניסו להתרגל לחשיכה ולראות משהו אך ללא הועיל.

"אתם מוזמנים לנוח מעט, לצערי אין לי מה לתת לכם לאכול אבל אני מבטיחה שבבוקר מוקדם אשוב עם מעט מזון. בינתיים, אני מאחלת לכם שינה ערבה וזכרו שאתם בטוחים לעת עתה."

"תודה," אמר צורי אך כפיר לא אמר דבר.

הם שמעו דלת נטרקת. מפתח הסתובב בתוך מנעול.

"בת זונה," קילל כפיר וצורי החל לייבב שוב.

כפיר לפת אותו וסטר לו בעוצמה. צורי צווח והתמוטט ארצה ושם המשיך לצווח.

"סתום כבר, אפס אחד, או שתחטוף ממני גם בעיטה," איים כפיר.

צורי ליטף את הלחי הפגועה, גנח מעט ואז השתתק.

"ידעתי שאסור לנו לסמוך על הזונות האלה והיא לדעתי השרמוטה הראשית," קולו של כפיר רעד.

"היא דווקא נראית לי בסדר," אמר צורי תוך כדי משיכת אף קולנית.

"אתה מגעיל אותי עם התמימות שלך, הייתי צריך להשאיר אותך לטורפי הנבלות." אגרופו של כפיר חבט בקיר.

עיניהם החלו להתרגל מעט לחשיכה. כעת הם הבחינו בקירות המקיפים אותם.

"איפה אנחנו?" שאל צורי.

"מרתף…או חדר, אני לא יודע אולי תשאל את החברה החדשה שלך…אה, רגע אחד, אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לפוסטמה," הרוגז שב והתערבב בקולו של כפיר.

בפינת החדר שהיה ריק, חשוך וקטן הבחין כפיר בכתמים כהים על הרצפה. הוא דרך על אחד מהם.

"לפחות יש לנו מזרון," הודיע לחברו. הם נשכבו על המזרונים. זמן רב לא שכבו על משטח רך. לאחרונה האספלט הפך למיטתם והאבנים לכריות תחת ראשם.

נחירתו של צורי העידה על כך שהוא שקע בשינה או לפחות כך האמין כפיר.

הבן זונה הקטן יכול להירדם אפילו בתוך סיר רותח, חשב וחייך לעצמו בחשיכה. לו עצמו לא היה מזל כזה, זמן ארוך שדמה בעיניו לנצח התהפך מצד לצד בחשכה, מחשבות מציפות אותו ולבסוף נכנע ונרדם.

 

 

הוא שלח מבט ארוך ומבולבל אל המרקע ולא הבין מה הוא רואה בדיוק.

מישהו צילם במצלמת ווידאו חובבנית את הפטריה הענקית שעלתה מעל מגדלי עזריאלי והמטומטמים שידרו את זה בלופ בשידור חי. הסירנה בחוץ לא הפסיקה ליבב והוא התאבן על הספה חמוש בתחתוניו בלבד. הוא המשיך לבהות במרקע כלא מאמין. לאחר מספר דקות הם הוסיפו בכתוביות קטנות למטה: בעקבות מתקפת טילים גרעניים על תל אביב על כולם להישאר במקלטים / הממדים/ המרחבים המוגנים.

סער פרץ בצחוק מטורף וכיסה את פיו.  הוא החל מתרוצץ ברחבי הבית.

הם איימו ועשו את זה, הבני זונות האירניים פתחו לנו את התחת.

תירגע ותתרכז, ציווה על עצמו.

איפה אימא ואבא?

במחנה יהודה כמו כל יום שישי, ענה לעצמו.

איפה גלי?

במספרה כמו בכל יום שישי.

איפה הפאלפון המזויין?

הוא מצא את המכשיר, אבל כל הקווים נפלו, כל הרשת המזורגגת קרסה. הוא ניסה לחייג בטלפון הקווי אבל גילה שהוא מת וגם האינטרנט התפגר איתו.

מה לעזאזל אני עושה עכשיו?

איפה צורי הבן זונה הזה כשצריך אותו?

איפה אתה צורי?

איפה אתה…

 

 

הוא התעורר בבת אחת מגלה את צורי רוכן מעליו.

 "הכול בסדר גבר?" שאל בקולו המעצבן. "אתה בכית וצרחת אז הייתי חייב להעיר אותך,"הוסיף בקול מבוייש.

"זוז ממני, יא חרא…"

"וזאת הכרת התודה שאני מקבל אחרי שהצלתי אותך מחלום רע."

"היה לי סיוט," מלמל כפיר. "וכרגע אתה חופר לי במוח ואם לא תסתום אז אני אשבור לך את הלסת."

הוא שיפשף את עיניו ובאותו הרגע שמע את המפתח מסתובב במנעול. שניהם זינקו לעבר הדלת. כפיר הריח את הסרחון שנדף מגופו ובמיוחד מגופו של צורי.

"אני חייב להשתין," הודיע צורי.

"סתום," נהם לעברו כפיר וחשב לעצמו: אני חייב לחרבן.

הדלת נפתחה ואור יום סינוור אותם. כמו תמיד הייתה זו שמש עכורה, מאז המתקפה לא היה אפילו יום בהיר אחד.

האישה הופיעה.

צורי אחז במפשעתו, "סליחה גברת איפה השירותים?"

"בבאר במרכז הרחבה," ענתה לו כולה חיוכים בישניים.

"גם אני חייב לחרבן ," הפגין כפיר את נימוסיו.

האישה צחקקה.

זה מצחיק אותך, שרמוטה, חשב אבל במקום זאת אמר: "למה אני חייב לחרבן בבאר מזויינת באמצע היום."

"אנחנו ממחזרים אפילו את צרכינו ומפיקים מהצואה שלך גז והשתן עוזר לנו לרכך את הכול," הוסיפה בחיוך שובב. שניהם הסתערו לעבר הרחבה ואפילו לא הספיקו לבחון את סביבתם. צורי הפשיל את מכנסיו וכיוון את אברו לעבר מה שכונה הבאר. היה זה מבנה אבן עגול שלא דמה לבאר כלל וכלל, כל סביבתו הסריחה וכל המבנה המאולתר הזה נח על מריצה גדולת ממדים. הוא אפילו לא סיים להשתין וכפיר דחף אותו הצידה בגסות מפנה לעצמו את הדרך, הוא הפשיל את מכנסיו והתיישב על אחד הצדדים של המבנה ואז התרוקן.

האישה הסיתה את מבטה והמתינה להם בסבלנות עד שיסיימו ובינתיים הם בחנו את הרחבה סביבם שהייתה מבנה אבן מוגבה עשוי מלבנים ירושלמיות ששימש בעבר כחלק מהשווקים של העיר העתיקה.

"לא רחוק מכאן נמצא הכותל," מלמל צורי וגופו רעד מהתרגשות. שני טיפוסים אחד גבוה והאחר נמוך שלחו לעברם מבטים סקרנים ובכל זאת שמרו מהם מרחק בטוח. צורי נפנף להם לשלום והם נעלמו כשם שהופיעו.

האישה התקרבה אליהם, עיניה היפות נוצצות.

"בוקר טוב לכם,"אמרה.

"בוקר טוב ," ענה לה צורי בחזרה, מחייך מאוזן לאוזן.

"הבטחת לנו ארוחת בוקר מזורגגת, "אמר כפיר. "ואפשר לקבל איזה נייר לנגב את התחת?"

היא הושיטה לו מטלית בד ואמרה: "הנה, תוכלו להשתמש בזה, לצערי כמעט ואזל לנו הנייר ובמה שנותר אנו משתמשים לצרכים חשובים יותר. "

"מה יכול להיות חשוב יותר מלנגב את התחת," אמר כפיר בזמן שהיא הסתובבה עם הגב אליהם והמתינה.

"סיימנו," הכריז צורי לאחר שוידא שחברו סיים להתנקות.

היא הושיטה להם תפוחים יבשים, קטנים ומצומקים וגבינה עבשה שריקבון קל אחז בה.

בזמן שאכלו הודיעה להם שהתפוחים הם תוצרת עצמית.

"ככה זה נראה," נהם לעברה כפיר, פיו מלא במזון.

צורי בלע את הגבינה בשתי נגיסות ואז נפנה אליה ושאל: "מה שלום אביתר… החבר שלנו?"

פניה קדרו בבת אחת. "לצערי הרב הוא לא שרד את הלילה," הודיעה.

כפיר זינק על רגליו, פניו התעוותו.

"בת זונה, למה לא אמרת כלום?" גופו רעד .

היא לא ענתה לו, במקום זאת הושיטה לו בקבוק פלסטיק מלא במים עכורים.

הוא חטף ממנה את הבקבוק, אוחז אותו ביד רועדת, בטנו התכווצה והוא חש בחילה  . דמעות זלגו מעיניו של צורי ושפתו התחתונה רעדה.

"אני מצטערת," אמרה בעודה מפנה להם שוב את גבה,"אחרי שתסיימו לשתות, תואילו בטובכם להתלוות אליי בדרך אל המועצה."

"את והמועצה על הזין שלי!" נהם כפיר.

היא הסתובבה בבת אחת עיניה קרות כקרח.

"עד עתה התעלמתי מניבולי הפה שלך אבל לא עוד, אם אתה מעוניין להצטרף אלינו עליך לדעת שחל איסור על אלימות וניבול פה במקום הזה. התנהגות זהה להתנהגות שלך הביאה לחורבן מלכתחילה. בפעם הבאה שתנבל את פיך, אנחנו ננקוט באמצעים נגדך."

אגרופיו של כפיר התכווצו והוא נשך את שפתו התחתונה.

הוא חש יד רכה על גבו ושמע את לחישתו של צורי: "תירגע בוס, בוא נראה מה זאת המועצה הזאת."

לרגע אחד שקל לחנוק אותו אבל אז הבין עד כמה המצב שלו עגום.

הם ירדו במדרגות חרבות, חלפו במסדרונות אפלים, מריחים את הלבנים העתיקות המלאות טחב ועובש.

האישה הביאה אותם לאולם רחב ידיים בו המתינו להם ארבעה גברים. ארבעת הגברים הסתתרו מאחורי ברדסים. האולם עצמו היה חשוך ומעט אור חדר אליו מחרכים בתקרה.

"לא מעניין אותי מי אתם, אבל אני דורש לראות את הגופה של אביתר," התפרץ לעברם כפיר.

"דוקטור לוי, האם אלו הם שני המועמדים החדשים לקהילה המצומצמת שלנו," שאל אחד הגברים בקול עמוק ונמוך.

"אכן כן, דוקטור ברונסקי," ענתה לו האישה.

"את דוקטור?" התפלא צורי.

היא לא ענתה לו.

"אתם לא תתעלמו ממני ומהחבר שלי!" צרח כפיר.

"אם לא תירגע מיד, בחור צעיר, לא תשאיר לנו ברירה אלא להרגיע אותך בכוח," ענה לו הגבר בקולו הנמוך.

"מי בדיוק ירגיע אותי?" זעם כפיר. "אתה ואיזה צבא?"

"אני ירגיע אותך!" נשמע קול גבר שהגיע מאחור. צורי וכפיר הסתובבו בכדי לגלות אדם גדול, חזהו רחב כחבית וגובהו מתקרב לשני מטרים. כפיר היה גבוה אבל לא גבוה כמו האיש הזה. כפיר גם היה רחב, אבל נראה כמו ילד בהשוואה לאיש הזה. ידיו של האיש היו עבות כגזעים והוא נעמד מול כפיר ללא שום חשש או רגשי נחיתות.

"תכירו את יבגני," אמר אחד מהגברים המבורדסים, קולו היה נעים ורך כקטיפה.

"פירקתי כבר גדולים יותר," אמר כפיר.

"זה חתיכת בהמה גדולה ," לחש צורי לכיוונו, "לא הייתי מתעסק איתו במקומך," הוסיף חרש.

"יבגני אינו דוגל באלימות," אמר האיש בעל הקול הרך.

"שלא יתקרב אליי,"הזהיר כפיר.

"אולי תציגו את עצמכם ואת כישוריכם," דיבר האיש בעל הקול הנמוך והחודר שדיבר אליהם בראשונה. "כל ברייה בחברה המצומצמת שלנו תורמת בצורה זו או אחרת."

"אני צורי, נעים מאוד," אמר צורי בעודו מושיט את ידו ומתקדם קדימה, חיוך מרוח על פרצופו.

לאחר שאיש לו הושיט לו את ידו ללחיצה הוא הניח את היד מאחורי עורפו ונאנח בקול רם.

"מה עשית לפני החורבן, מר צורי?" שאל הקול הנעים.

צורי נראה מופתע.

"הייתי ספר, אפילו די טוב, תשאלו את כפיר פה, הייתי מספר אותו בחינם, כל הכוסיות נפלו ממנו בזכותי."

כפיר הגיב בחיוך עצוב שדמה לעווית כאב.

"ובמה אתה עסקת? כפיר כמדומני?" שאל הקול הנמוך והחודר.

"הייתי מובטל ," אמר כפיר חרש.

"לא שמענו אותך,"קרא הקול הרך.

"הייתי מובטל," נהם כפיר. "מה אתם, גם זקנים וגם חרשים?"

"ומה עשית לפני זה?" התעקש הקול הנמוך.

"זה לא עניינך."

"ענה על השאלה, איש צעיר,"ציווה הקול הרך.

כפיר לקח נשימה עמוקה.

"הייתי ביס"מ," מלמל.

"ומה עשית בצבא?" שאל הקול הנמוך.

"מה אני בחקירה מזויינת?"

אף אחד לא ענה לו.

"מה את אומרת, דוקטור לוי?" שאל הקול הרך.

"אנחנו זקוקים ללוחמים," אמרה האישה תוך כדי גרוד בפדחתה,"וגם לספר הגון," הוסיפה בחיוך.

"האיש הזה מסוכן מדי," אמר קול שנשמע לראשונה. היה זה קול צרוד ומקוטע משנים רבות של עישון.

"הוא לא מסוכן," התערב צורי ,"זה הכול הצגה, אני מכיר אותו יותר מעשרים שנה, הוא מתנפח כמו בבון אבל בעצם, הוא עדין כמו ילדה והכי חשוב: יש לו לב טוב."

עיניו של כפיר רשפו וכפות ידיו התכווצו לאגרופים.

"תסתום את הפה, חרא קטן, חשבתי שאתה חבר שלי."

צורי זקף את קומתו. "אתה יכול לקרוע לי את הצורה מצדי ,למרות שלא נשאר מה לקרוע,אבל אני לא מתכוון לעמוד מהצד ולראות איך אתה דופק את העתיד שלנו."

"אתה לא מכיר אותם, טיפש אחד ," סינן כפיר. "הם רצחו את אביתר שהיה חבר גם שלך, לא רק שלי."

"חבר שלך היה במצב אנוש, "התערבה האישה. "עשינו כל מה שיכולנו למענו."

נחיריו של כפיר התרחבו. "הוא היה בסדר גמור אתמול…"

"אם פצוע וחסר הכרה זה בסדר, אז אני כנראה לא מבינה את משמעות המילה."

"אני קורא את שלושתכם לסדר," קרא הקול הרך לפתע. "אני מזכיר לכם שאתם ניצבים בפני הוועדה."

כפיר השתחווה בתיאטרליות.

"אמרתי לכם שהוא מסוכן ,"ציין הקול הצרוד."האיש הזה לא מתאים לחיות בקבוצה אני אומר לכם, הוא אינו יציב נפשית וגרוע מכך… הוא אינדיבידואליסט!"

"תפסיק לקרוא לי בשמות, חרא זקן,"התפרץ לעברו כפיר." זה שהסיגריות לא הצליחו להרוג אותך לא אומר שאני לא אצליח."

הנפיל עשה צעד אחד קדימה וכפיר הסתובב אליו מפנה אליו אצבע מזהירה.

"כמה שאתה גדול, אני עדיין מסוגל לשבור לך את הראש, שמן אחד,שמעת אותי…אני מזהיר אותך, אל תתקרב אליי."

יבגני נראה מהסס לראשונה.

 "יבגני, אתה תלווה אותם אל החדרים," ציווה הקול הרך. "ואת תתלוי אליו דוקטור לוי, בזמן שאנחנו נגיע לידי החלטה."

"אף אחד לא לוקח אותי לשום מקום," הודיע כפיר. "נמאס לי כבר להגרר ממקום למקום כמו חיה מטומטמת. קודם אני אזיין את הגורילה שלכם," אמר, מצביע לעבר הדמות הגדולה. "ואחר כך אני אתפנה לטפל בכם."

יד רכה הונחה על כתפו והוא נרתע ממנה.

"אני מבקשת ממך להרגע," לחשה. "אני מציעה לך הזדמנות להיות חלק ממשהו גדול…" היא נראתה מהססת לרגע ואז המשיכה: "חלק מחברה בהתהוות ואתה אולי תוכל לקחת חלק מרכזי…תן לי רק הזדמנות לשכנע אותם."

"תנעלי אותי שוב פעם בחדר, כמו חיה בכלוב."

"לא. הפעם לא ננעל את הדלת, ובמידה שתרצו שניכם לעזוב, תבקשו מהשומר לקרוא לי, אני אוציא אתכם החוצה."

"טוב," הסכים כפיר. "אני הולך לשבת בכלוב שלי בזמן שאתם תחליטו מה לעשות איתנו,אבל אני מזהיר אותכם, חבורה של פלוצים, אין לי הרבה סבלנות, אז כדי שתחליטו מהר." כשסיים את דבריו הסתובב מושך את צורי אחריו.  האישה ליוותה אותם ויבגני פינה להם את הדרך. הארבעה נותרו מאחור.

 

 

כפיר היה בטוח שצורי נרדם אבל צורי רק עשה את עצמו ישן, לפעמים זה היה די פשוט להוליך שולל את חברו העצבני שהתהלך בחדר מצד לצד, ללא הפסקה, ממלמל ורוטן. צורי אפילו ידע איך לזייף את הנחרה המפורסמת שלו בכדי שהשינה שלו תיראה אמינה עד כמה שניתן. למען האמת צורי מעולם לא נחר, או לפחות מעולם לא שמע מישהו מתלונן בעבר על נחירותיו. כאשר התחזה לישן היה יכול להימנע מלהתמודד עם כפיר שלפעמים היה בלתי נסבל אפילו מעבר ליכולת הסבל של צורי.

החדר היה חשוך למרות שבחוץ היה אור יום וצורי היה שקוע במחשבות. זמן רב חלף ואיש מהם לא יכול היה להעריך כמה זמן בדיוק, עד אשר לכפיר נמאס מן ההמתנה והוא חבט בדלת.

הדלת נפתחה מיד וראשו הגדול של יבגני הציץ פנימה. כפיר לקח צעד אחד לאחור ואז התמתח למלוא גובהו ועדיין נראה כמו נער מתבגר לעומת הנפיל.

"מה קורה?" שאל כפיר.

הנפיל חייך בתגובה חושף פה מלא בשיניים צהובות.

"לא יודע, יבגני שומר."

"אולי תלך לבדוק," אמר כפיר.

הנפיל נד בראשו לשלילה.

"יבגני שומר, אתה ללכת לנוח כמו חבר."

"מתי אוכלים?" שאל כפיר, "אני רעב," הודיע.

"עוד מעט אוכלים," ענה לו הנפיל.

כפיר חייך חיוך שובב.

"ומה אתה עשית לפני החורבן, בטטה?"

יבגני ניפח את חזהו בגאווה.

"יבגני היה אח בבית חולים לאנשים משוגעים… קוקו כמוך, "הוסיף בעודו מסתובב ומפנה אליו את גבו הרחב בהתרסה.

"דאגת שכולם יקחו את התרופה שלהם ," ציחקק כפיר.

יבגני לא ענה, הוא סגר את הדלת אחריו.

כפיר המתין.

צורי נחר.

מספר שעות חלפו.

כפיר עדיין התהלך מצד לצד כמו נמר בתוך כלוב.

צורי נרדם והפסיק לנחור.

הדלת נפתחה ודוקטור לוי הופיעה מאחוריה עם חיוך רחב על הפנים וכפיר נשם לרווחה, הוא לא ידע בדיוק למה הוא נושם לרווחה, אבל הוא חש לראשונה, אחרי זמן רב, מעט נורמלי. לא צריך לברוח ואין צורך עוד להסתתר. תחושת ביטחון רופף מילאה אותו והוא ידע שהיא מזוייפת ובכל זאת התמסר לה.

צורי התעורר אף הוא  וקיבל את הידיעה בקפיצות פרועות על המזרון עליו ישן.

גברת לוי חייכה ואמרה : "עוד מעט ארוחת הצהריים תהיה מוכנה ואתם מוזמנים לסעוד עמנו בחדר האוכל, לאחר מכן נתחיל לדון ולתכנן כיצד תביאו לנו ולעצמכם תועלת במקום הזה."

בזמן שהובילה אותם אל החדר אוכל שאל צורי: "איזה מין דוקטור את?"

"למה זה משנה לך," היא אמרה בעודה מסיתה שיער מעיניה.

"פשוט כואב לי הגב התחתון כבר הרבה זמן."

היא ציחקקה.

"למה את צוחקת?" שאל צורי.

"אני לא דוקטור מהסוג הזה, אני דוקטור לסוציולוגיה."

"מה זה סוציולוגיה?" התעניין צורי.

"סוג של מדע, אפשר לומר שזה חקר האדם והתנהגותו."

"זה נשמע משעמם תופת," התוודה צורי.

היא ציחקקה. "אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך."

"לא משנה ," אמר צורי, אכזבה גלויה בקולו. "ויש לכם דוקטורים אמיתיים פה?"

"אולי תסתום כבר את הפה , "התלונן כפיר. "מה דעתך, דוקטור, אולי תשקלו מחדש את ההצטרפות של זיין השכל הזה?"

הם צעדו שלושתם במסדרון ארוך שסרב להיגמר, לצד הקירות היו כוכים אפלים, מתוכם התעופפו עטלפי פירות. צורי נרתע מהם ואילו כפיר צחק וניסה לבעוט באחד מהם ללא הצלחה.

בקצה המסדרון הופיעה דלת עבה פתוחה למחצה שהובילה לאולם קטן, ממנו נשמעו הדי רעש של תנועה ושיחה. האולם היה מלא באנשים וריחות.

"הטבח שלנו לא מדהים אבל הוא עדיין יודע לבשל פה ושם," אמרה  דוקטור לוי.

"יש לך גם שם פרטי?" שאל צורי בעודו סופג לקרבו את ריחות הבישול והתבלינים שנישאו באוויר.

היא שוב חייכה בעודה לוחצת יד לגבר כפוף וממושקף.

"תכירו, אני כרמית וזה פרופסור מנחם יקינטון."

"נעים מאוד," אמר האיש וכפיר זיהה מיד את קולו הרך.

היא המשיכה:

"זאת אולגה ." אישה שמנה וסמוקת פנים נפנפה לעברם בידה הבשרנית.

"וזה רועי." בחור צעיר ומחוטט הצדיע וגיחך.

"וזה פרופסור יוחנן ארצי…" היא המשיכה והציגה כמעט את האולם כולו שהיה מלא באנשים רעבים, אפילו הטבח לא הצליח להימלט מלחיצת ידו של צורי.

כפיר הצליח לספור כחמישים איש, מתוכם רק שמונה נשים.

"איפה כל הבחורות?" הוא העיז לשאול את כרמית שישבה לצדו.

היא עיוותה את פניה. "זה מה יש, מה, אני לא מספיקה לך?"

הוא נאלץ לחייך בחזרה למרות שחש שהיא מתחמקת מתשובה.

היה משהו נעים בישיבה באולם מלא בבני אנוש שפשוט ישבו יחדיו והמתינו לאוכל שיוגש.

צורי זיהה את גופו הגדול של יבגני רוכן מעל צלחתו.

האוכל הגיע . ריחו של צלי הבשר מילא את פיו של כפיר ברוק.

"אני מקווה שהבשר כשר," העיר צורי.

"חתיכת מטומטם,"אמר כפיר. "אחרי מה שקרה לנו, נראה לך שאלוהים קיים וגם אכפת לו מה אתה אוכל?" הוא נאלץ להגביר את קולו כדי להתגבר על ההמולה שבחדר.

לפתע השתרר שקט, כולם לעסו וטחנו והתמוגגו על המזון.

כפיר טעם מן הבשר. הטעם היה מתוק מאוד ועשיר ומעט מתובל מדי לטעמו, אבל הוא היה מוכרח להודות שזמן רב לא נהנה ככה מארוחה. גם צורי אכל במהירות וגמע כמויות של מים מהקנקן שניצב לצדו.

לאחר שהשקיטו את רעבונם, שבו האנשים לשוחח.

"איך האוכל," שאלה כרמית בחיוך מלא במרירות.

"לא רע," הודיע כפיר."קצת מתובל מדי לטעמי."

"האוכל מצויין,"צווח צורי. הוא טפח על בטנו וקרא: "סוף סוף אני מרגיש כמו בן אדם."

"הקוף הקטן היה מודאג מסוג הבשר," אמר כפיר ."אצלו בבית שמרו על כשרות, את מבינה."

"איזה בשר זה באמת?" שאל צורי. "הוא מתוק כל-כך."

"בשר אדם הוא מתוק ומלא וויטמינים, "אמרה אולגה השמנה כבדרך אגב ופניה הסמיקו עוד יותר.

כפיר חש שראשו סחרחר עליו.

"שמעת איזו בדרנית השמנה הזאת,"לחש לו צורי .

עיניו של כפיר נפערו והוא שלח מבט לעבר כרמית שהפסיקה לאכול והרכינה את ראשה.

"איזה מין בשר זה?!" שאג כפיר לעברה.

דממה השתררה. כולם הפסיקו לאכול מביטים בכפיר שנעמד לפתע, הצבע אזל מפניו.

"אנחנו חברה משתנה…חברה בהתהוות," אמרה כרמית בנימה מתגוננת. "נסה להבין…אנחנו חייבים בשר בשביל לשרוד, זה תהליך, אנחנו ממחזרים כל דבר…משתמשים בכל דבר…בצואה, בבשר, אפילו בנוזלי הגוף…"

ברקע נשמעו מלמולי הסכמה.

כפיר עוד הספיק לשמוע את צורי מתחיל להקיא ואת כרמית מסיימת את נאומה בעודו מזנק לאחור.

בגופו הגדול התפרץ , הופך בדרכו שולחנות ומפזר כיסאות לכל עבר. הם ניסו לעצור אותו והוא חבט באחד ודחף את השני ואז פנה ונמלט אל המסדרון, אותו מסדרון ארוך וחשוך ממנו הגיע. הוא ידע שלא יעלה בידו לברוח ובכל זאת התעקש לנסות. ובזמן שרץ כמו אחוז דיבוק, מחשבה אחת חזרה ופעמה בתוך ראשו:

כרגע אכלתי את אביתר.