ערב רב של חלוקים לבנים, תחושת חום, פלאשים מבזיקים, גברים מזיעים בתוך חלוקים לבנים מבהיקים, מחליפים טפיחות על שכם ולחיצות ידיים. כל העיניים נשואות אליה, לא אליה עצמה, אלא אל היד, עטופת תחבושות ומקובעת עד שנדמתה לקופסת נעליים לבנה. המיה גדולה של התרגשות בישרה על הסרת התחבושות המתקרבת. גל נרגש עבר בין הרופאים. רופא אחד, מבוגר עד מאוד, הוא המסיר את התחבושות בידיים רועדות מהתרגשות או מזקנה, עיניו רטובות והוא פוער פיו משל נעתקה נשמתו. מסביב עולים קולות: "נס!", "פלא!" אבל היא אינה שומעת אותם, כי היא חשה איך בבת אחת הדם בעורקיה קופא למשמע זעקה.
צריחת השעון המעורר פילחה את האוויר. מאיה התעוררה ומוכנית שלחה יד לכבות את השעון, הוא נמצא בדיוק במרחק נגיעה, אלא שהמרפק ואילך בזרועה של מאיה חסר ואיננו. לרגע אחד נשאר הגדם שלה מתוח באוויר בחוסר תוחלת בעוד השעון מוסיף לזעוק.
***
דוקטור לב, איתו הייתה נפגשת בחדר שכולו ידיים ורגליים עשויות מפלסטיק, היה חוזר ומסביר: "הפנטום הוא זכר היד. הדפוס החשמלי שנותר מהמוליכים העצביים שבעבר נשאו מסרים מהחלק שאיננו. הוא חיוני לפעילות של התותב. אנחנו מעוניינים לגרות אותו". בבוקר היה עליה ליטול את התרופות לדיכוי המערכת החיסונית. זמן מה היה לוקח לבלוע את כולן וכשהייתה מסיימת כבר הייתה עומדת בגרונה בחילה כאילו אומרים הכדורים להתפרץ בחזרה החוצה. כה עקשנית ופעלתנית נשארה בתנועותיה עד שאדם שהיה צופה בה מן הצד היה מתקשה לראות בה כל חוסר או נכות. היא הסתגלה להיעדר במהירות בלתי רגילה. הייתה זו תכונה זו שאפשרה לה להיבחר מבין המועמדים הרבים. זאת, וכמובן גם סיפורה האישי, זה ש"נגע ללב כולנו" כפי שהיו חלק מהמומחים חוזרים ואומרים.
דוקטור לב הפציר בה שתנסה פרוטזה אלקטרונית, שפעלה באמצעות אלקטרודה שחוברה אל הזרוע. שרירי זרועה החסרה של מאיה רטטו במאמץ אך יד הפלסטיק נותרה מתה, עד שלפתע נפתחו האצבעות כפרח. מאיה הרימה את היד וסגרה את האצבעות סביב ידית ספל קפה המונח לפניה. התנועה השימושית-אנושית זו ריגשה אותה והיא צחקה אל דוקטור לב. ואולם, כשהרימה את הספל הידית סבה מייד כעל ציר וכל הקפה הרותח נשפך עליה. דוקטור לב חש לעזרתה עם מגבוני נייר. מזועזע פי כמה ממאיה. תוך כדי שספג את הנוזלים הביע תדהמתו בעברית המשובשת שבפיו: "קפה זה היה רותח. את לא מרגישה?". אכן, מאיה לא הרגישה דבר. אדישות מוזרה הייתה נסוכה עליה לכל הכאבים שידעה בשנים האחרונות ורק העיק עליה עקצוץ בעיניה. נהגה לטפטף טיפות אל העיניים הכואבות וכשסיימה היו נראות פניה כאילו הן שטופות בדמעות, אבל למעשה היו יבשות כמדבר. לבד מזאת לא הרגישה דבר.
מצוידת בפרוטזה החדשה מיהרה לקנות לעצמה חולצה במקום זו שהוכתמה מהקפה. בתא ההלבשה מצאה עצמה מודדת, לא את החולצה החדשה, אלא את הזרוע. מוכרת צעירה וחייכנית אחת, הבחינה מבעד לחריץ הוילון במראה אשר הדהים אותה- מאיה המתפשטת מתפרקת גם מזרועה שלה. מאיה החלה מתאמנת ותופסת בחולצה הישנה, מסתבכת מעט כשאצבעות הפלסטיק מאנו לעזוב. לבסוף התלבשה ומשכה מטה את השרוולים לכסות חלקית על התותבת. עטויה בחולצה החדשה וביד, יצאה אל הקופה.
המוכרת, אישה בשנות החמישים לחייה, שקועה הייתה בקריאת עיתון, כמעט מתעלמת מהלקוחה, אך פתאום בבת אחת ניצת בה העניין כשהביטה במאיה ועיניה החלו מתרוצצות בהתרגשות בינה ובין עיתון סוף השבוע הבלוי ששכב ליד הרדיו. לבסוף לא עצרה בעצמה והניחה כף יד רכה ומנחמת על התותב של מאיה. מאיה שעסקה בחיפוש אחר הארנק ולא יכלה להרגיש, הופתעה לגלות את האישה אוחזת בידה. המוכרת חייכה ולחשה אליה כממתיקת סוד: "זו את נכון? זו את. מהמשפחה ההיא."
היא רמזה לעיתון. סומק של מבוכה לא נעימה התפשט בפניה של מאיה.
"לא".
ידה של המוכרת התהדקה סביב היד הפלסטית.
"תיקחי את זה בחינם. בסדר? בלי כסף."
"לא. לא צריך."
"ותתחזקי. יקרה. תתחזקי."
פניה של מאיה האדימו עוד. המוכרת לא שחררה את ידה עד שמלמלה "תודה" כמי שכפאה השד, ומיהרה להסתלק משם.
למחרת, לאחר שהאביסה את עצמה בכדורים כמידי בוקר ובדקה שוב את עיניה היבשות עד כאב, העדיפה לוותר על הפרוטזה והותירה אותה תלויה במקלחת, לצד מכנסיים קצרים וחולצה שמרגע שצורפה אליהם היד דמו גם הם לחלקי גוף שנזנחו.
דוקטור שמחה עסוק היה בדיבור בטלפון במבטאו האמריקאי הכבד, אך הוא חייך חיוך גדול והניף מעל ראשו בהתלהבות שני אגודלים זקורים. הוא נהג לעשות זאת בכל פעם שפגש במאיה והיא חייכה אליו, למרות שהעניין כבר היה לה לזרא. הוא הזכיר לה אוהד כדורגל מזיע יותר מאשר רופא. דוקטור ידידיה הוא שבישר לה את החדשות "קבלנו בשורות טובות" אמר ודוקטור שמחה הנרגש שעדיין עסוק בטלפון מהנהן במרץ, מניף שוב את אגודליו וחושף שיניים מחייכות. "מעכשיו זה רק עניין של זמן עד שנגשים את התהליך. מייד ברגע שימצא תורם. שעון החול יצא לדרך." אמר דוקטור ידידיה, ולמרות פניו הרציניות ניכר היה שכמעט אינו יכול להכיל את התרגשותו. דוקטור שמחה הניח לרגע את שפופרת הטלפון על כתפו והצטעק אל מאיה: "נפלא! יוצא מן הכלל! נהדר!" דוקטור ידידיה פתח ותידרך אותה באריכות אודות האשפוז והתרופות. מאיה חשבה על הניתוח, ניסתה לדמיין את המועד המתקרב אך לא עלה בידה להתרגש. כהה ואדישה הייתה לכל, כתמיד. רק עקצוץ עיניה היבשות ומלבדו איננה מרגישה דבר. מבטה נפל על דוקטור שמחה שעדיין דבוק היה לטלפון וזה פירש את המחווה כפניה אליו ומייד חזר להצטעק: "נהדר, יוצא דופן!" ודוקטור ידידיה אחז בגדם של מאיה בשתי אצבעות, כפי שאוחזים ממצא ארכיאולוגי יקר מציאות, הגביה אותו מעלה ולחש ברגש: "נפלא!".
***
מנעול הדלת חרק ושקשק והדלת נפתחה. מאיה נכנסה לבית הגדול והשקט. חושך ועזובה קדמו את פניה. היא הדליקה וכיבתה את מתגי האור מספר פעמים – מוודאת שאין חשמל, ובדקה את הברזים – פותחת אותם ורואה שאין מים זורמים. כשעיניה התרגלו לחשיכה נראו לה החדרים כמו קפאו בזמן. באחדים מהם נערמו קופסאות קרטון, כאילו החל מישהו לארוז בקדחתנות ואז זנח אותן בבת אחת. בחדר אחר הייתה מונחת כוס קפה מלאה ומאפרה עם סיגריה מותחלת, כאילו איי מי עומד לשוב בכל רגע. כלים בכיור וערימת כבסים מציצה מהמייבש. את הכל צבעה שכבת אבק עבה באפור, כאילו לא היה הבית אלא תמונה ישנה בשחור לבן. כמה טביעות אצבע שנטבעו באבק זה בביקוריה הקודמים, כוסו גם הם בשכבה חדשה. במראה המאובקת נראה אפילו האוויר בבית ומאיה ביחד איתו – מכוסים אבק. העציצים עמדו יבשים כמדבר. בחדר אחד חדרה רטיבות, לאורכה ורוחבה של התקרה היה תלוי הסיד תילים תילים עומדים לנשור, עד שנדמה שכוסתה שלכת לבנה.
מאיה החלה לחטט במגרות ובארגזים. במזווה צנחה עליה קופסת קרטון עמוסה וכל תכולתה – מעטפות ואלבומי תמונות, התפזרה על הרצפה. מאיה החלה לגרוף אותם בחזרה – אינה טורחת לסדר את עשרות התמונות שגלשו מהאלבומים והושלכו לכל עבר: נער במדי חייל טירון, צעיר וצעירה ביום חתונתם, אישה צעירה ותינוק בזרועותיה. אחים ואחיות דומים, תמונה קבוצתית של משפחה שלמה לדורותיה – סבים, בנים ונכדים ועוד ועוד תמונות רבות מספור שגם מאיה מצולמת בתוכן לצד האנשים אשר עומדים בהן. סוף סוף לכדה אחת התמונות את מבטה: תמונתה שלה מחבקת ילד כבן שש עם כלב חום. מאיה הביטה בתמונה ולפתע עלתה בה בחילה. היא מיהרה לשירותים והקיאה את נשמתה. אחר ניסתה לסחוט את ידית הניאגרה היבשה וכשלא עלה הדבר בידה, סגרה את מכסה האסלה. אז חזרה ונטלה את תמונה זו בכיסה, נוטשת את האחרות על הרצפה מבלי לטרוח לאסוף אותן. בטרם יצאה הבחינה שלכלכה את רצפת הכניסה בטביעות בוץ מכוערות. היא החלה לנגב אותן ואז עלתה בה תחושת חוסר תוחלת, ויתרה באמצע ויצאה. כשהדלת נסגרה אחריה החשיך הבית עוד יותר. "יעלה כמה שיעלה" חזרה ואמרה מאוחר יותר בטלפון לדוקטור אגריפס. רכוש לא חסר לה מאז המאורעות. "כל עוד הוא נושם".
***
משרדו הקטן של הדוקטור ידידיה הואפל בכוונה. ביחד עם הדוקטור שמחה הציג למאיה שקופיות על הקיר הלבן. חלוקיהם הלבנים משמשים מבלי משים כמסך, כאילו נזלה התמונה מן הקיר בשוגג ומצאה דרכה אל בגדיהם. במשקפיו של דוקטור שמחה שהפעיל את המקרן השתקפו התמונות והסתירו את עיניו. "קלינט האלאם היה מושתל היד הראשון בשנת 1999. מאז הניתוח החלוצי הזה, פורץ הדרך הזה, הושתלו עוד 18 ידיים. אף אחד מהמטופלים לא מת ולא לקה בזיהום או בסרטן, עם זאת שניים, בינהם גם קלינט האלאם, ביקשו לקטוע את היד. מסיבה זו מלווים את התהליך גם פסיכולוג ופסיכיאטר שיקלו עלייך את תהליך ההסתגלות".
על המסך רצו תמונותיהם של האלאם וידו, מוקפים שניהם ברופאים מחייכים בחלוקים לבנים. אחריהן באו תמונות תקריב של שתלים שונים שהתבצעו לאורך השנים. מראה הידיים המחוברות, כל אחת בתורה, לגוף זר, החליא אותה אך מאיה שמרה על חיוך מנומס, גם כאשר צץ על המסך תקריב יד מושתלת מכוסה כולה בגלד מבהיל. דוקטור ידידה אמר:
"תוצאה של תקיפת הגוף את השתל. מצב שכמובן נבקש להימנע ממנו". השקופית האחרונה, של תמונת השתל מכוסה הגלד, נותרה על המסך עד סוף הפגישה. דוקטור שמחה היה מתנשף ונרגש, מפטיר שוב ושוב מילה שלא היה לו די ממנה: "נפלא!".
***
לבושה חלוק לבן שהזכיר לה כותונת משוגעים הייתה מאיה מסיירת במחלקות עם הדוקטור ידידיה בבית החולים הומה האדם. חלוקים לבנים מכל עבר, ומכל הצדדים מציצים עליהם בהתרגשות אחיות, אחים, רופאים ורופאות. כאילו היה ידוען מבקר במחלקה. מאיה השתדלה שלא לפגר אחרי הדוקטור שצעדיו שוב ושוב הרחיקו בינהם, עד שנגררה, רצה לא רצה, אחריו תוך שהיא משתדלת לעקוב אחר שטף דבריו ולהתעלם מעיניה, המעקצצות בחוזקה."פה יתחיל הכל, מאיה, כפי שאת יודעת. בדרך כלל, לא רק במקרה שלך, מקובל לעשות יום כזה של הכנה לפני הניתוח. להציג למועמד את המחלקות ואנשי המקצוע. להוריד חרדות. בין היתר מקובל להסדיר את נושא תרומות הדם מבני המשפחה… " הוא השתתק פתאום. "במקרה שלך אנחנו אהמ… כמובן מדלגים על הפרוצדורה הזו. מאיה, הכירי את הרופא המרדים שלך."
אדם מאובן פנים נד לעבר מאיה. עורו היה אפור והוא דמה בעיניה לדמות שבקעה מסרט אילם אקספרסיוניסטי. דוקטור ידידיה המשיך: "את האירועים בזמן ההרדמה אנחנו מדמים לטיסה. בשלב ההמראה את תעברי ממצב של ערנות למצב בו תוכלי להיות מנותחת. הרופא המרדים ילווה אותך לאורך כל הניתוח וגם אחריו."
באמצע שטף המילים עצר את מאיה קול מוזר: יבבות רמות, קינת המון אדם עולה מקצה המסדרון המרוחק, יללות עזות ונוקבות, כאילו להקת תנים פרצה אל הבניין. פתאום הייתה מאיה כמהופנטת אחרי הקולות קורעי הלב. לא יכלה להתיק עיניה מקצה המסדרון, משם בקעו. אחות אחת שעמדה לידם נדה בצער: "משפחה בדואית. התקף לב". דוקטור ידידיה חש סוף סוף בהיעלמה של בת לווייתו והופיע שוב: "מאיה? מאיה. בואי מאיה".
הוא הוביל אותה אל חדר בו נאספו כמה רופאים בחלוקים מבהיקים ונמלא הדרת כבוד. "מאיה. הכירי את המנתח שלך. דוקטור אורינג".
אדם מבוגר קרב אל מאיה. חרוש קמטים, עורו כמעט שקוף וכל שיערותיו לבנות וארוכות, מתמזגות כמעט בחלוקו הלבן ומשוות לו זוהר על טבעי. נראה היה בעיניה יותר כדיוקן רנסנסי של אלוהים מאשר כאדם. עיניו רושפות ומבטו חודר. הוא קד למאיה שוב ושוב כחגב מבלי להוציא מלה. אולי אינו דובר עברית, חשבה. דוקטור ידידיה הביט בו מוקסם ומעריץ. לפתע נמלא החדר נשימות מאומצות. מאיה ראתה נעליים שחורות מלוכלכות באדמה, בגדים שחורים, כובע שחור. ברגע הראשון נדמה היה לה שמדובר בקברן. רב נכנס לחדר. דוקטור ידידיה הציגו: "דוקטור אורינג ביקש שנערוך טקס קצר. באופן חריג. בגלל שהוא אדם מאמין וגם, בגלל החגיגיות של המאורע". הרב סמוק ונשימתו כבדה. הוא רוכן אל מאיה ונראה כאילו בכל רגע יאבד את נשימתו. הוא מתנשף: "בהצלחה רבה לך", מוציא ספרון זעיר ובלוי מכיסו ופותח:"מת הוא מי שניטלה ממנו נשמת אפו. (לרגע הוא כמעט נחנק) מצוות קבורה היא לאיבר מת, לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה".
בלי אזהרה הניח יד כבדה על ראשה של מאיה.
"אולם איבר שחזר לחיות פקעה ממנו מצוות קבורה, כשם שאין מצוות קבורה במת שחזר לחיות…"
רופאים ואחיות בחלוקים לבנים ששמעו את הדרשה עמדו מעיסוקיהם והתקבצו סביבם. מאיה מביטה על הסובבים, אדישה ומנותקת, חשה כבתוך חלום. דוקטור ידידיה חייך אליה ונראה היה כשרוי באופוריה.
***
קרטון מלא נרות זיכרון היה הכבודה שסחבה איתה, בידה האחת, בבוקר האחרון שלפני האשפוז. כאשר נכנסה לבית הקברות הפליא אותה השקט. כבר רגילה הייתה לבית החולים הומה האדם.
בשקט ובדבקות החלה לחלק את נרות הזיכרון בין כשני תריסר מצבות חדשות, מבהיקות, שאילן יוחסין שלם מקשר בינהן: מנחם משולם, הדס משולם, יוגב משולם, "אב", "אחות", "אהובתנו", "יקירנו" וכן הלאה והלאה והלאה. על כל המצבות הבהיק תאריך המוות, זהה: י"ד בניסן תשס"ח.
את קרטון הנרות הצמידה לגופה ביד התותבת ובידה השנייה הייתה מחלקת את נרות הזיכרון. אולם המצבות היו מרוחקות זו מזו, ומאיה התקשתה בחלוקה וכשסיימה את ההדלקה היום כבר העריב. באין היא יכולה להתייחד מול כולם בו זמנית, התרחקה מהקברים והתיישבה מותשת על האדמה, מתפרקת מהיד התותבת ומחבקת עצמה עם יד אחת וגדם מפני הקור, שעונה כנגד אחד העצים, מקום בו יכולה הייתה להשקיף בעייפותה על רוב הנרות.
מאיה ניעורה בבהלה והשתוממה לגלות כי נרדמה. החושך כבר ירד ורק נרות הנשמה הרבים היו דולקים מולה כעיניים. היא מיהרה להתעשת וקמה, מבחינה בזרוע אדם השרועה בעפר על האדמה – זרועה שלה. היא הרימה את התותבת בידה הבריאה ומיהרה לעזוב את המקום במכוניתה. בדרך התקשרה שוב לדעת אם חל שינוי כלשהו, מתפללת לסימן חיים מהגוף המונשם שהפקידה בידי הדוקטור אגריפס. "יעלה כמה שיעלה" חזרה ואמרה. "אל תנתק". היא התפללה לנס שבושש להגיע.
כשנהגה הביתה חשה את עיניה צורבות מיובש וכשהשתנה האור ברמזור לאדום בחנה אותן במראה. כשהתחלף שוב הרמזור פתחה בנסיעה ואז נעצרה בחריקת בלמים. מולה, דרך החלון הקדמי, כעל מסך קולנוע, מתרסק אופנוען שהתפרץ באדום על מכונית דוהרת. הוא מושלך באוויר ומוטח הישר אל שמשת המכונית של מאיה שהרימה את הגדם שלה בתנועה שאמורה הייתה לכסות ולהגן על פניה. נתז דם גדול נותר על השמשה שעה שהאופנוען נחבט בה ונזרק בחזרה אל הכביש.
חלונות הרכב אטומים לרעש ורק מוזיקה שקטה מהרדיו מילאה את חלל הרכב. מאיה יצאה הלומה מהרכב החוצה שם מתרגשת מהומת עולם של צפירות וצעקות סביב האופנוען המוטל על הכביש כדחליל חסר חיים. נוראות מכל היו צרחותיה של האישה הגוברות על כל הרעש שמסביב, נוקבות לב כסירנה איומה עד שנדמה שעוד רגע ינפצו בעוצמתן את שמשות המכוניות. מאיה ניצבה על מקומה אטומה והמומה. אינה מצליחה להביא עצמה לעשות דבר מלבד לבהות באשה בזוועה נדהמת ולנסות לאטום אוזניה בעזרת הגדם מפני הצרחות הנוראות שלה, הצורמות כסירנה, המאיימות לקרוע את עור התוף: "לא! נדב קום! נדב, תקום! לא!"
***
את הטלפון הגורלי קבלה באמצע הלילה. משנערכו כל הסידורים הוסעה על מיטת בית החולים במסדרונות. דוקטור שמחה היה אחד האוחזים במיטה. הכרתה של מאיה התערפלה שעה שפניו המאובנים של המרדים וקלסתרו הלבן של דוקטור אורינג ריחפו מעליה. ברקע דימתה לא דימתה לשמוע את קולו המוכר של דוקטור שימחה עם מבטאו האמריקאי: "מפעים… מפעים… נפלא". טיפות מזיעתו נשרו ונספגו בתוך חלוק בית החולים שלה, או רק היה לה נדמה. כששבה לאיטה להכרה היו מעליה פניו המוכרות של דוקטור שמחה אשר בישר לה באושר: "דאגנו לך, דאגנו לך בניתוח הזה. אם בהמשך יקרה עוד אסון יהיה מאיפה לקחת בשבילך איברים. תפרנו אלייך גוף שלם". מאיה המטושטשת זעה על מקומה במיטה והנה יחד איתה, זע-נגרר גוף חסר ראש של זקן מת שנתפר אל עורה. היא התעוררה בצעקה בדירה שקבלה אחרי הניתוח. רק חלום היה ולא יותר. שיערה ארך בשבועות שעברו מאז הניתוח. שטופת זיעה קמה ממשכבה, מלפפת בתנועה מוכנית את השמיכה סביב יד שמאלית שלא הייתה שם קודם, וממהרת החוצה לשאוף אוויר. חולפת דרך הסלון בו ישבה מנומנמת מול הטלוויזיה, נעמי, שותפתה לדירה, שקראה אחריה בדאגה וכעבור רגע מיהרה אליה עם כוס מים. מאיה הודתה לה אך ביקשה בנימוס שתניח אותה לבדה. אוויר הלילה הקר הטיב עימה. לבסוף התירה ושחררה את היד השמאלית מהשמיכה.
מכוער מכל היה החיבור בין הזרוע לשתל, שכן, האמה המושתלת הייתה עבה משמעותית מהזרוע המקורית כך שהתוצאה הכללית נראתה כגידול מפלצתי. רגע סקרה אותו ואז, משלא יכלה לשאת עוד את המראה, עטפה שוב את היד בשמיכה.
***
"תניעי."
מאיה התאמצה להניע את היד עבור הדוקטור ידידיה. קצות האצבעות נעו קלות בקושי רב.
"זה מצוין. פשוט מדהים. נהדר. איך ההרגשה?"
"יותר תחושה".
"כן. מצוין. לאט לאט. מתקדמים כל הזמן."
"אבל… אולי היה עדיף שהידיים לא יהיו באותו אורך אבל שהחיבור היה יותר מתאים".
"אני מבין. העניין האסתטי מפריע לך וזה מובן אבל תסתכלי על חצי הכוס המלאה. מאדם נכה, אדם שחסרה לו גפה את הפכת בחזרה לאדם שיסבול רק ממגבלה מסוימת. אולי אפילו רק מגבלה קלה. אדם שהגוף שלו הוא שלם."
"כן, דוקטור ידידיה. תודה".
דוקטור ידידיה חייך חיוך רחב ואז שלף מצלמה קטנה ממגירתו וקם.
"זה כמובן לא לפרסום. זו רק מזכרת אישית. אכפת לך?"
"לא. בטח."
דוקטור ידידיה כיוון את קוצב הזמן במצלמה ומיהר לצד מאיה ששיתפה פעולה בנימוס. הוא נטל את היד המושתלת, נעמד בתנוחה של לחיצת יד וחייך לעדשה בהתלהבות. אחר כך אחז ביד והעמיד פני הורדת ידיים, כרע והעביר את היד מעל לראשו אל חזהו בחיבוק ידידותי, מקפיד שהיד תבלוט למצלמה. לבסוף ליטף במבטו את האיבר המושתל ובהתרגשות אין קץ אמר: "נס!".
***
"כשאני חושבת על שחר אני זוכרת ילד צחקני, עם חיוך שובב…" תמונתה עם הילד והכלב החום, שלקחה מאיה מביתה הוקרנה על הקיר הלבן, בטקס הזיכרון למשפחתה בבית הספר. בעת הקראת הקטעים לא נותרה עין יבשה באולם. זאת כמובן, מלבד עיניה היבשות והצורבות תמיד של מאיה. המורה ניגשה אליה בסוף הטקס.
"תודה, אהובה. זה חשוב מאוד לילדים ללמוד להתמודד עם אובדן."
בהיסח הדעת נדד מבטה אל שתי כפות ידיה הלא תואמות של מאיה.
מאיה נפרדה מאת המורה וניגשה אל שולחן הכיבוד. הוקל לה על שהטקס הסתיים. היא נטלה כמה זיתים מקערית ומזגה לעצמה מים. מצאה גבינה ומרחה מעט על קרקר. קערת קוביות קרח משכה פתאום את תשומת ליבה. דחף ניעור בה להניחן על עיניה המעקצצות. היא שלחה אליה יד.
אישה גדולת גוף גרפה אותה פתאום ללא אזהרה אל חיקה. מקמטת ללא תקנה את כוס הפלסטיק מלאת המים של מאיה ומתייפחת: "מאיה, מאיה, כמה נורא. איזה אסון. אני רק חושבת על זה אני לא יכולה לעכל כמה שזה נורא." הקרקר שלעסה מאיה תעה אל קנה הנשימה והיא נשפה אותו מפיה, משתנקת. האישה התייפחה והקיפה אותה בחיבוק אימתני. "כל כך נורא".
"אין… אין דבר".
האישה הרפתה מגופה ותפסה את פניה בשתי כפות ידיה הגדולות.
"תני לי להסתכל עלייך. כמה את דומה לאימא שלך. איזו אישה יקרה." היא דוחפת זוג נרות זיכרון לידה של מאיה "תיקחי את זה בשבילי בבקשה לקברים. בבקשה!"
מאיה חייכה בנימוס. "אני אקח. תודה רבה."
"תודה לך יקרה. על לא דבר. בוודאי!"
היא נפנתה ממנה באנחה, בעיניים רטובות, נטלה קרקר וגבינה מהמגש והלכה.
"מאיה."
שלומית, אישה מבוגרת, ניגשה אליה והגישה לה כמה שקיות ובהן קופסאות פלסטיק גדולות עם אוכל.
"מאיה, חמודה, כל זה בשבילך. בישלתי. שיהיה לך."
מאז האסון ניסו לעיתים ידידי המשפחה להרעיף עליה את דאגתם. שלומית נהגה לאפות לה שלל מאכלים בכמות המספיקה לגדוד. כשניסתה לאמר לה שאינה זקוקה להרבה אוכל כי היא "הרי לבדה" הזדעזעה האישה הנחמדה כל כך עד ששוב לא העזה מאיה להעיר לה.
עייפה חזרה הביתה עם השקיות. ניגשה למטבח, הוציאה תבנית קוביות קרח והצמידה אותן, עטופות במגבת, אל עיניה. היא פשטה את החולצה הארוכה ונותרה עם שרוולים קצרים. את החולצה הארוכה כרכה סביב היד המושתלת, הגם שנאמר לה להימנע מכך. היא התיישבה על הספה, טמנה את ראשה בין ברכיה והצמידה את קוביות הקרח לעיניים. נעמי, השותפה, הבחינה בה מהדלת הפתוחה.
"מאיה."
מאיה הרימה ראשה והביטה אליה.
"הכל בסדר? הייתי בטוחה שאת בוכה".
"לא. אלו העיניים שלי. הן שורפות. בוערות. זה מהתרופות."
"למה את לא שמה את הדמעות? את לא מצליחה?"
היא ניגשה אל מאיה ובעדינות הזליפה את הטיפות מהבקבוקון לעיניה. היא שמה לב לחולצה העוטפת את השתל.
"למה את עוטפת ככה? את צריכה להתרגל לראות."
"זה עוזר. אני מרגישה את הבד על העור."
נעמי סיימה עם הטיפות. מאיה עצמה עיניים. שני שבילים של דמעות מלאכותיות נקוו על לחייה.
"תודה. קצת יותר טוב."
***
דוקטור קצב בחלוקו הלבן, מהמומחים החדשים אליהם התוודעה אחרי הניתוח, בדק בקדחתנות את היד. זו הייתה נתונה כעת בתנוחה לא טבעית, מקובעת במתקן מתכת שגרם למאיה להיראות כאילו היא נשענת על חפץ בלתי נראה. דוקטור קצב היה אדם קר וקפוא הבעה. הוא היה מרוכז כולו ביד ולא הביט אל מאיה בדברו. מאיה חשה כאילו לדידו אינה אלא סרח עודף של שתל היד הזרה, אשר לכשעצמה ריתקה את הדוקטור. אלמלא חוברו יחדיו, הייתה שמחה מצידה להניח את שניהם לבדם.
"איך ההרגשה הכללית, מאיה?"
"בסדר"
"פחות כאבים?"
"פחות. רק היובש בעיניים."
דוקטור קצב מישש את עיניה באצבעותיו העבות.
"לא נורא. יובש של שקי הדמעות בגלל התרופות. תמשיכי עם הטיפות."
הוא קם והאיר לתוך העיניים באור עז ובוהק. אחר חזר ליד והחל דוקר את האצבעות וכריות כף היד אחת אחת בעט חדה, מכתים אותן בדיו.
"תחושה? תחושה? מרגישה?"
"לא. לא. מעט…"
"כאן?"
הוא דקר ביתר חוזקה את המקום.
"כן."
דוקטור קצב שב לשולחנו, התכנס בניירותיו ושרבט: "מצב שתל מצוין. התקדמות חישה. מצב כללי משביע רצון. תלונת הפציינט: אין דמעות. ניתנו טיפות עיניים". הוא שב ופונה אל מאיה.
"פלא. ועוד פה בארץ… נפלה לך זכות."
***
במשרדו של הדוקטור לפסיכיאטריה שפיר, חלוקו לבן מגוהץ ומבהיק, הדוקטור דיבר:
"… אני אגיד עוד פעם שאני באמת שמח על שבאת בסופו של דבר. אני מקווה שתמשיכי לבוא אליי. זה חשוב לא רק לתהליך אלא גם לי באופן אישי. חבל לי שהפסדנו את כל הפגישות האלה… אני דווקא כן חושב שחשוב שתדברי על הדברים שחווית. דברים קשים. אפילו קיצוניים מאוד ואני מתכוון כמובן לא רק להשתלה. אני אומר את זה כי אני מרגיש שאיתי כרגע את בעצם לא מדברת וזה חבל כי כאשר מדברים, אנחנו מעבדים דברים ומתמודדים עד שאנחנו מגיעים להשלמה כלשהי".
הוא כחכח בגרונו.
"אני אשאל אותך שאלה ישירה. את יכולה לענות לי בכנות מלאה. אני לא אחד המנתחים שלך. כשיש כנות אנחנו מגבירים את הסיכוי שמה שאנחנו מייחלים לו יקרה. בדיעבד, יכול להיות שאת מתחרטת שהשתתפת בניתוח הזה? כי אני חושב שאולי את מתחרטת ואת חוששת להגיד את זה. אולי בגלל הגודל של העניין. הסכומים שהושקעו. הציפיות שיש ממך. ככל שיש מאיתנו יותר ציפיות ככה גדל החשש שנאכזב אחרים. זה קשה מאוד. אבל צריך לזכור שמה שלא יהיה, את נוטלת חלק במשהו שיוכל לעזור להרבה אנשים. אנשים בדיוק כמוך שאיבדו חלק פיזי מעצמם ואולי בעתיד יקבלו הזדמנות כמו שלך. אבל בינתיים חשוב שנדבר על האובדנים ונעבד אותם. ככה אנחנו עוזרים לעצמנו להחלים, תרתי משמע."
מאיה שתקה רגע ארוך. עד שפתחה פיה לדבר כבר ריתק את הדוקטור שפיר דבר מה אחר: "סליחה רק רגע". על פניו של הדוקטור הופיע חיוך כשל ילד. "תסלחי לי… זה נדמה לי או שאת הזזת את האצבע?"
"לא. כלומר כן. תראה."
היא הראתה לו כיצד היא מניעה את השתל.
"גם את הזרת? כולן?"
"פחות או יותר. מעט."
"משהו. תזיזי… פשש, יד של בן אדם אחר. מה, החזרנו לך יד!"
דוקטור שפיר הסתכל ביד ואז שתק שתיקה ארוכה. לבסוף התרווח בכיסאו לאחור.
"את יודעת, אני לא חושב שאיי פעם יפסיק להדהים אותי, גם בתור מי שהוא רופא בעצמו, שאין היום פשוט שום דבר שהרפואה לא יכולה להגשים."
הוא מוסיף להביט ביד. השיחה נשכחה ממנו.
"משהו!"
***
למרות שיכלה לבקש את עזרת נעמי, בחרה להיאבק בפעם המי יודע כמה עם טיפות העיניים ולהפעיל את היד החדשה. היא ניסתה להשתמש בכף יד המושתלת כדי להזליף את הטיפות אך האצבעות רק נרעדו תחילה קלות בחוסר שליטה ואז סחטו את הבקבוק בכוח כה רב עד שתכולתו ניתזה בבת אחת על פניה. מאיה מחתה אותם ואז, בזעם פתאומי אחזה בכוח באמה המושתלת ומשכה בתנועה חזקה כאומרת לתלוש מעליה את היד. היא לא נענתה אלא בכאב חד.
בטלוויזיה הוקרן הסרט "שליחות קטלנית 2". את המסך מילאה תמונת הרובוט המחסל צועד בשטפי חנקן נוזלי מהמיכלית ההרוסה. הקור העז מדביק את רגליו לקרקע וכאשר הוא מתעקש לנוע בכוח גפיו נתלשות ונשברות והוא מועד. ידו שבלמה את הנפילה דבקה אף היא לקרקע. הוא מושך בה בכוח והיא נתלשת מעליו. בעוד הוא לוטש מבטו בגדם הזרוע, שוורצנגר יורה בו ודמות האדם הגידם וההמום מתנפצת לרסיסים.
מאיה עלעלה, עייפה, ביומנה העמוס מועדים לבדיקות ופגישות עתידיות עם הרופאים קצב, ידידיה, שמחה, אורינג, לב ושפיר. פתאום, מבלי לדעת למה, עלה על דעתה מראה התאונה של האופנוען, וצרחות האישה. הנוקבות. פוצעות הלב. הצורמות כסירנה. שוב ושוב נזכרה בהן. מבלי שידעה מדוע. היא חשה את עיניה היבשות, הצורבות, ונאנחה. הטלפון צלצל.
"הלו."
מהשפופרת בקע קול גמגמני מהוסס.
"הלו?.. כן. הלו?.."
"כן?"
"הלו מאיה?"
מאיה מזדקפת פתאום. בקולה נשמע לראשונה להט.
"דוקטור אגריפס?!"
"כן… מאיה. הממ… יש… חדשות… לא חשבתי… אני לא חשבתי… אבל הנה… חדשות… טובות… מדהימות."
"באמת?"
דוקטור אגריפס צחק. "כן, ובכן כן. אני לא האמנתי… שנתיים!.. לא האמנתי… אני חשבתי אנחנו מבזבזים את הכסף שלך סתם… אני לא היה לי דבר כזה אף פעם… אולי לא היה כזה אף פעם לאף אחד. כל כך מזל שהתעקשנו! אני חשבתי כבר אני אגיד לך לוותר."
מאיה הקשיבה בהתרגשות אין קץ.
"אני באה דוקטור אגריפס! אפשר עכשיו? אני באה!"
בלא לחכות לתשובה חטפה את מעילה ומיהרה החוצה.
מאיה התדפקה על דלת הכניסה והמתינה. בלהט וההתרגשות שאחזו בה נראתה לפתע כאדם אחר. נעלמו האידשון והקיפאון שאפפוה. את הדלת פתח רופא מוזר למראה. שלא כחלוקיהם המבהיקים מלובן של יתר הרופאים חלוקו מרובב ומוכתם. לרגליו נעליי בית מרופטות. שיערו פרוע ומשקפיו המלוכלכים מכוסי אדים. הוא צחק למראה מאיה והחווה בידו האוחזת כריך נגוס שתיכנס.
המרפאה חשוכה וריקה. הסיד הצהוב מתקלף מהקירות ופתיתי צבע תלויים על הדלתות. דוקטור אגריפס הדליק אור וכיוון את מאיה אל אחד החדרים. מאיה נכנסה ברגליים כושלות וליבה ניתר לנוכח המראה שנגלה לפניה. בין המכלאות הריקות עמד כלב קירח וחום. הוא היה קשור ובכפו עירוי. אוזנו הימנית הייתה חסרה וצלקת גדולה כיסתה את צידו לכל האורך, קיפאון מוזר בשריריו, נכה, אך מלבד זאת בריא ונלהב. זנבו כשכש בעליצות אדירה למראה מאיה.
"סטרופי! סטרופי!"
הכלב עיכס וכשכש בזנבו בכוח כה רב עד שנדמה היה שעוד רגע ימריא באוויר. מאיה כרעה אליו וחיבקה אותו לפני שיהפוך את מתלה האינפוזיה. גופו היה חם בין זרועותיה והוא ליקק את פניה.
"סטרופי… סטרופי… סוף סוף…"
דמעות שמחה זלגו מעיניה.