פתח דבר
הקבר הרביעי גם הפעם נותר פתוח. כך, כבר מזה שלוש שנים לפחות.
מדי שנה, ביום מותה של סבתי, בתחילת פברואר, אנו עולים אל קברה, או יותר נכון, יורדים במורד התלול של דרך פרויד, בואכה כפר סמיר או בשמו העברי. שדה יהושע.
בבית הקברות, מתקיים נוהל קבוע: פגישה עם קרובי המשפחה על יד השער, שיטוט בין שדרות האבן, חיפוש אחר השורה המתאימה ואז כמו במשחק מחבואים, הראשון שמזהה צועק "מצאתי" בתרועת ניצחון, וכולם משתרכים אחריו, מתמקמים בצפיפות בשורה ובוחנים את הקברים המוכרים שלמולנו.
בתחילת השורה, מימין לסבתי, הקבר הראשון , בו מונח סבי, שבע עשרה שנים חיכה כאן לזוגתו, לסבתי, שתצטרף לנוח על ידו, עד שהגיעה. לא היתה זו הפעם הראשונה שחיכה לה.
"לולא הרופאים ברמב"ם, שהרגו אותו, היה יכול לחיות עד היום" תאמר אימי.
"הוא היה אדם עם לב טוב, אדם אמיתי" מוסיף אבי, "טוב וגם חזק" אומר, "יש לנו, בבית, במזווה, צנצנות ריבה שסגר לפני יותר משלושים שנה שלא הצלחנו לפתוח עד היום !".
ביד חשופה מסיר את העלים ואצטרובלי הברושים שדבקו בשיש. הרטיבות שהותיר הגשם והסתתרה מאחורי העלים משאירה בלוח את חותמה.
אני בוחן את המצבה, מצבה המשותפת לסבי ולסבתי. קושרת ביניהם בעבותות אבן, קשר שאינו ניתן לניתוק.
ומבטנו נמשך אל הקבר השני, קברה של סבתי, משמאל לסבי.
סבתא, אף שבמידותיה היתה קטנה וצנומה, בדרכה שלה, היתה חזקה. לא פחות ממנו, אולי אף יותר.
ולוח האבן המונח על גופתה הקטנה, זהה במידותיו לזה של סבי גדל הגוף.
ואני לוקח את הצנצנת המונחת למראשות המצבה, מחפש ברז מים, לבסוף מוצא אחד כזה, שנועד לנטילת ידיים, לטהרה. הבקבוק מתמלא במים טהורים, ואימי, מניחה בתוכו זר כלניות רענן, רוכנת אל עבר אימה וממקמת אותו בזהירות. "אמא תמיד אהבה כלניות" תאמר.
ואנו נפנים אל הקבר השלישי, לשמאלה של סבתא, הקבר של פרומה.
מעולם לא עמדתי על טיב הקשר המופלא שבין פרומה למשפחתנו. בינה לבין סבתי, היו יחסי אהבה – שנאה. פרומה מיקמה עצמה במקום משתנה מעת לעת על גבי הסקלה של חייה של סבתא, סקלה שבצידה האחד, תחליף אחות, לשלוש אחיותיה שנרצחו באוקראינה, חברה לחיים. ובצידה השני של הסקלה, מעין עוזרת בית, אשה כבדת גוף ולשון, איטית מחשבה, נטולת קרובי משפחה, כך חשבנו, שדבקה בסבתי. שלוש שנים לאחר שסבתא נפרדה מעימנו, הצטרפה פרומה לשכב לידה, ומאז אינה מתרחקת, ומאידך אינה מתקרבת, ולו סנטימטר אחד משלושים הסנטימטר המפרידים בינן.
וכך שוכבים שלושתם, במרכז סבתי, מימינה צמוד סבי ולשמאלה במרחק נגיעה, פרומה.
"אמא מאוד כעסה שפרומה הזמינה חלקה לידה" תאמר אימי, "ככה לא תוכל להשתחרר ממנה לעולם".
"חשבנו שהיא טפשה." סנט אבי, " אבל תראו כמה חכמה היתה, ככה מישהו מבקר אותה, זוכר אותה".
אני מרים אבן מן האדמה הלחה, מקיים את נבואתו של אבי, מניח אותה על מצבת השיש, להפתעתי מצטרפת האבן לאבנים לא מועטות, שהונחו שם קודם לכן.
ומשמאל לפרומה, צד את עינינו הקבר הרביעי.
והקבר הרביעי נותר פתוח, לוח השיש הונח הפוך לצידו ברישול כלשהו, והבור נותר ריק. על המצבה נחרט שם, שם שלא הכרנו, שושנה גרינשטיין כלשהי, גם תאריך יצור, הוגדר שם, ללא תאריך תפוגה.
לפני שנים אחדות, כששמנו לב לכך, חשבנו שבודאי מחר, יסגר הגולל, תתקיים הלוויה ומתקינים את הקבר לשם כך.
אך תעלומת הקבר הפתוח מלווה אותנו כבר שלוש שנים ללא מענה.
עמדתי מול הבור הריק, מול צידו הפנימי, המוסתר דרך קבע, של לוח השיש המוזח, ונזכרתי בסיפור שסיפרה לי סבתי, בשנתה האחרונה, טרם מותה.
"בתחילת המאה", סיפרה, "השתוללה ברוסיה מחלה מסתורית, לא מוכרת, גדי, חשבו שהגיעה מסין, אנשים היו מתים בשנתם…", היא קמטה את הכרית, הגביהה את תנוחתה על גבי המיטה, קרבה מבטה אלי, נכדה הבכור, והמשיכה, כממתיקה עימי סוד שנצרה שנים ארוכות, "ואז, הגיע רופא מפורסם מאמריקה, בדק ואמר, זוהי מחלת השינה, האנשים אינם מתים, הם ישנים!". "במהירות פתחו את הקברים", אמרה לי, ועיניה הכחולות, היפות, נוצצות, "פתחו ומצאו שריטות, גדינקה, שריטות על צידו הפנימי של השיש". גדינקה היתה קוראת לי בשעות חסד אלו.
פרק ראשון
נימנתי עם ההיפוכונדרים מהסוג המיוחד, מהסוג המפחד ללכת לרופאים, שמא יגלו משהו.
אך הכאבים ביד שמאל לא פסקו, לא היו אלו כאבים עזים, אך בהחלט מטרידים, מטרידים ומלווים בתחושות נימול מתחלפות בקצות האצבעות.
אחרי שבועיים מצאתי עצמי מחפש חניה על יד הכניסה הצפונית, המשנית, של בית החולים רמב"ם, או כפי שהוא מכונה היום הקריה הרפואית לבריאות האדם. החניה נושקת אל החוף השקט, מביטה אל הרפסדות הנחות כבר שנים ארוכות במימיו, אל שובר הגלים, אל הגלים המתנפצים אל החוף הסלעי.
הנחתי את המפתחות, את מכשיר הטלפון הנייד, את מעטפת המסמכים, שציידה אותי בה רופאת המשפחה, במגש הפלסטיק שהגיש לי בכניסה איש הביטחון, ואז ,עברתי עירום ממכשירים ומסמכים דרך שער השיקוף, המגנומטר, המוביל אל בית החולים.
חמישים שנה קודם לכן, עמד באותו מקום מתקן אחר, מתוחכם פחות, אך חמים , מהביל ומנחם הרבה יותר.
היה זה סיר גדול או אולי חבית קטנה ובתוכה קלחי תירס.
סבי נשא אותי על כתפיו החסונות בדרך חזרה מן הים, לצידו סבתי נושאת סלים ובתוכם הסדין שפרשנו על החול, המגבות הרטובות, שאריות האבטיח בשקית ניילון מקומטת, מברשת ומסרק. לעיתים קרובות, גם פרומה היתה שם, אך סבי בחר להתעלם מקיומה.
עצרנו ליד המוכר סמוק הפנים , המיוזע, וזה דג במיומנות קלח צהוב מן החבית, חבק אותו בעלה תירס ירקרק, הרים מעלה את ידו והושיט אותו, לי, לאביר הרוכב על האוכף.
וסבתי מוציאה מהסל את הארנק הקטן, בצבע הבורדו, משחררת בו את תופסן הקסם ,עשוי שתי גולות מתכת כרוכות זו בזו, מפשפשת בקרביו ומגישה למוכר את מעותיו.
דיוו, דיוו, הייתי מאיץ בסבי ממרום מושבי להחיש את צעדיו. והוא נוער כחמור, מאיץ את תנועותיו תוך כדי צליעה קלה, זכר לפציעתו הקשה בבית החרושת. וכך ספק צולע, ספק הולך, ספק דוהר, מוביל אותי, הנכד הבכור, האביר, וטיפות מי הים המלוחות שנותרו בשערי, נמהלות במי המלחת קלח התירס ונושרות על מצחו חרוש הקמטים, על חולצתו, ואנו דוהרים אל היעד, אל תחנת האוטובוס של אגד, מספר חמש, המוביל לביתנו בשכונת הדר.
שלושים שנה עוד קודם, בתחילת תקופת המנדט הבריטי, גם סבי נהג לרכוב על גבי חמור, חמור משלו, בדרכו לעבודה, אל בית החרושת למלט, נשר.
מידי בוקר, היה משכים קום, במבנה האבן הקטן על הגבעה בורדיה, לובש בגדי חאקי, נועל נעלי עבודה גבוהות, חובש את חמורו ועושה דרכו כדון קישוט בדרך העפר למלא שליחותנו בבנין המפעל הציוני. אך העוזר הנאמן, לא עמד הפעם לצד דון קישוט. על אף ארוסיהם , סבתי סירבה לעזוב את המשפחה באוקראינה, את מפעל הסבון, את העיר הגדולה. שש שנים חיכה לה.
וערב אחד, בקצה העליה התלולה בחזרה מנשר לורדיה, עצר החמור מלכת. סבי הכה בישבנו, אך החמור בעיקשותו. בנעליו הגבוהות בעט קלות בצלעותיו, וזה מניף את רגליו האחוריות וסבי מוטח על אדמת הטרשים הסלעית. נחבל בראשו, מדמם.
לבסוף מגיע לחדרו, יושב, מתנשף, בודד לצד שולחן העץ הגדול, טיפות דם כהות נושרות ממצחו על השולחן, אין הוא ממהר לעצור את הדימום, הוא נוטל את הציפורן המונחת ליד כסת הדיו, טובל אותה בטיפות הדם, וכותב, כותב מכתב לארוסתו, לאהובתו, לסבתי, מבקש שתבוא.
האחות, מצמידה גומיה עבה אל זרועי השמאלית, דוקרת בעדינות את הוריד הנפוח, ממלאת את המזרק בדם, מרוקנת אותו לשלוש מבחנות, סוגרת כל אחת מהן במכסה בעל צבע שונה. ואז, נוטלת מבחנה רביעית, ריקה, מסירה את המכסה, מגישה לי את המבחנה הפעורה ומצווה: " לך להתרוקן , בסוף המסדרון מימין, מלא אותה וחזור ".
פרק שני
השבעה שלאחר מותו של סבא, היתה שעתה היפה של פרומה.
לימינה של סבתי, על הספה הכבדה, ישבה אימי, ולשמאלה של סבתא, פרומה.
כמי שטיפסה לעמדה המיועדת לקרובים ממדרגה ראשונה, נדה פרומה בעצב למבקרים. הרבה לא דיברה, דברנית גדולה אף פעם לא היתה. אך באירוע כזה השתיקה היתה יפה לה.
מדי פעם קמה מכורסת האבלים, מפנה כוסות וצלחות, מחדשת את התקרובת, בשעות השקטות אף ניגשת לדלת, מקדמת את פני הבאים. ברגעים אלו חשה כבעלת משפחה משלה.
" למה לפרומה אין ילדים" שאלתי את אימי כשעמדתי על דעתי. שאלתי, וזכיתי לתשובה מגומגמת "היה לה ילד והוא מת בלידה"….. "אחר כך בעלה ניפטר"…"גדי, מה כל השאלות האלו?"
"האם יש לה אחים? אחיות? קרובי משפחה ?.." לא קיבלתי תשובה.
את בעלה של פרומה, יהושע, אני זוכר במעומעם, יאשה כינו אותו, גבוה וצנום, עם מבט מסתורי, מלא שיניים, ובהן שתי שיני זהב נוצצות, ככוכבים מגלקסיה אחרת, שאורה מגיע אלינו אחרי שנות אור, אך אחרי שכבר כבתה.
ביחד ניהלו קיוסק קטן ברחוב השילוח, בקצה המורד. מכרו שם סודה, ארטיקים וגם פלאפל, פלאפל תפל בטעמו. העדפתי את הפלאפל של וייסמן בפינת הנביאים. כשיאשה מת, גם הקיוסק נדם.
כילד, לא ניראה לי הקיוסק כהצלחה כלכלית כבירה, ובשל כך הופתעתי כל פעם מחדש, בימי חג או יום הולדת, כשפרומה היתה שולפת ממקום מוצנע בבגדיה גליל שטרות כסף, כרוכים בגומיה עבה, באצבעותיה השמנמנות מוסרת אותן לי, קונה את אהבתי, ונושקת נשיקה לחה על לחיי. נושקת, ומיד מנקה במטפחת אף רקומה את שאריות הסומק שדבק בפני. אך מותירה בנחירי ריח בושם מתקתק, שנותר עימי למשך שעות ארוכות.
סבתא לא בכתה. יחד עם אימי ודודי הביטו בתמונות, תמונות שחור לבן, עם הרבה אפורים.
את עיני צדה תמונה אחת, תמונת סטודיו, בתמונה עומדים, סבי וסבתי ולצידם ילדה, אימי, וילד, דודי, אחיה הצעיר. כולם עומדים במיטב מחלצותיהם, בחולצות לבנות, עצובים, מבטיהם ארוכים, מביטים במצלמה כמי שכפאם שד. "אמא, חשבה שהיא הולכת למות, ואמרה שחשוב שנלך לצלם, שיצלם, שתשאר מזכרת" הסבירה אימי.
נטלתי את התמונה והנחתי אותה בזהירות מתחת לזכוכית שכיסתה את המזנון. צרפתי אותה לתמונות הצבעוניות של הנכדים הגדולים, שלי ושל אחותי, משחקים בנדנדה, בים, אוכלים אבטיח, מחופשים בפורים. תמונות שכבר נחו שם, מתחת לזכוכית.
ופרומה, אוספת ספלי תה שהשאירו אורחים על המזנון, מנגבת את חותמתן העגולה שנותרה על גבי הזכוכית, מביטה בתמונות, מחפשת את דמותה שלה, מביטה מהן ומתקשה למצוא.
היא מוציאה מתיקה תמונה ישנה, בגוונים חומים אדמדמים, ששוליה אכולים, בתמונה זוג הורים ושתי ילדות קטנות , בבגדי קטיפה כהים. מביטות בעיניים גדולות. היא מגביהה בזהירות את שולי הזכוכית, מצרפת את התמונה ומתנחלת.
פרק שלישי
"טיפשים לא מזדקנים", היתה סבתא נוהגת להעיד בציניות על עצמה, עת היתה מתקינה לנו ארוחת בוקר דשנה. לי ולבת זוג ,שהבאתי לישון בדירתה. מגישה, וזוכה מאיתנו למחמאות.
הורי לא ראו בעין יפה שאני חולק את מיטתי בביתם עם בנות זוג, שהתחלפו מדי פעם. "גדי, אתה מקלקל את האחיות הקטנות שלך", נזפה בי אימי.
וסבתי, בת דור החלוצים, פורצי המוסכמות, היוותה מבחינות רבות את הדמות היותר ליברלית במשפחתנו.
תמיד שמחה לארח אותי, אותנו, בדירתה. העמידה לרשותי את המיטה הזוגית שנותרה שוממת מאז מות סבי, החליפה מצעים לבנים, הניחה לצד המיטה מגבות, והשכימה קום בכדי לערוך לכבודנו את השולחן לארוחת הבוקר שאחרי.
חיכו לנו שם, לחם שיפון שחור ובשרני, סלט ירקות קצוץ דק דק, שני סוגי ריבות, מעשה ידיה, וגם דג מלוח, מאטיאס, כבוש.
אך, בהרבה מימי אלמנותה הארוכים, נותרה לבד בביתה. לא ממש לבד, גם פרומה היתה שם, לא מעט.
היא היתה מגיעה בשעות הבוקר המאוחרות, לביתה החדש של סבתא בכרמל, וחוזרת לפנות ערב, באוטובוס אל ביתה בשכונת הדר. הן שוחחו ביניהן באידיש, הרבה לא הבנתי, גם לא ממש התענינתי.
פרומה הקפידה לחזור לביתה, מעולם לא נשארה לישון לצד סבתי. סבתא לא הסכימה לכך. גם לא בתקופת חייה האחרונה של סבתא, אחרי השבץ, עת נזקקה למטפלת צמודה, פיליפינית שישנה בביתה.
כשבאתי לבקרה, מתישב לצידה על הספה, היתה לפתע אוחזת בחוזקה בזרועי ולוחשת לי, רועדת, נסערת כולה, "פרומה שם, בחדר ליד, היא גונבת, לך להסתכל, גדינקה, מהר".
אבל פרומה לא היתה שם, פרומה כבר לא היתה שם קרוב לארבע שנים .
הגיל, לא היטיב גם עם פרומה, הקשר הלך ונפרם, יום אחד שוטר הוביל אותה אל ביתה של סבתא, לאחר שנמצאה משוטטת ברחוב, מחפשת את הבית. פעם התקשרו מאגד, היא נשארה באוטובוס עד התחנה הסופית, האחרונה ולא ירדה.
ואז, לאחר הפרסטרויקה של גורבצוב, היא נעלמה סופית. דואגים התקשרנו לביתה, בסוף, גבר ענה לנו, בגסות, ברוסית, מוכתמת במעט מילים בעברית: " פרומה, הכל בסדר, לא מתקשרת, פה משפחה, לא צריך דואגת…" וטרק בפנינו את הטלפון.
דאגנו, אבל גם חשנו הקלה מסוימת. "מסכנה, עולם תחתון, בטח משפחה של יאשה, יקחו לה את כל הכסף", אמרה סבתי.
בשבעה של סבתא, פרומה לא נכחה. יתכן והביטה באירוע מהתמונה הבלויה שנחה מתחת לזכוכית שעל המזנון. סקרתי שוב את תערוכת הדמויות שנאצרו תחת הזכוכית, נוספו תמונות רבות, אלו של בני הדודים הצעירים, בניו של דודי רוביק, צילום שלי לצד סבתא בטכס סיום קורס הקצינים, חתונתי, אגף נרחב הוקדש לתמונות אחיותי עם הנינים, גם בני הבכור בזרועותיה, הסבתא רבא. צילום הסטודיו המפורסם של סבתא וסבא…לבסוף איתרתי את התמונה, הבלויה, המטושטשת, שהניחה פרומה, שבע עשרה שנים קודם לכן. הבטתי בזוג ההורים ובשתי הבנות הקטנות, דומות זו לזו, במעיל הקטיפה השחור. "מי מהן היא פרומה?" תהיתי. הגבר, הסקתי כמעט בודאות, לא היה יאשה, משיניו לא קרן אור הכוכבים, זה המגיע לאחר שנות אור, האם פרומה היתה נשואה גם לגבר אחר? ואם לא, האם היא אחת הילדות?.
שלוש שנים לאחר מכן, ביום השנה למותה של סבתא, גילינו שהקבר של פרומה התמלא.
מאז היא ישנה לצידה, מידי לילה.
פרק רביעי
"הכוונה היא לפרק את המטבח, צריך לתכנן מטבח חדש, לחימום והגשה בלבד, כל האוכל יגיע מוכן, בקטרינג, מספק חיצוני" הסבירה מנהלת המוסד לקבוצת המפקחים, ואני בתוכם, כשערכו סיור במחלקה הסיעודית, באגף לתשושי הנפש.
"את המטבח הקיים נהפוך לעוד שלושה חדרי אשפוז, עם שירותים צמודים, תא אחד חייב להכיל שרותי נכים, וכמובן גם לחצני מצוקה בכולם".
"זוהי המחלקה היחידה בכל אזור פתח תקוה, מגיעים לכאן זקנים גם מראש העין, ואפילו מרעננה" הסבירה, "פשוט אין מקום".
היתה זו שעת צהריים, כשלושים, אולי ארבעים, קשישים גדשו את חדר האוכל, רובן היו נשים, הן כידוע מאריכות ימים.
לפני כל אחת ואחד מהם הונח מגש פלסטיק, ובתוכה צלחת פלסטיק, ובתוכה דייסה או אולי מרק.
חלקם נעזרו בעובדת שהאכילה אותם. חלקם ניסו לאכול בעצמם, פניהם התלכלכו, גם בגדיהם הוכתמו. חלקם בהו במזון, אולי תוהים על טיבו. חלקם הביטו בנו, האורחים הלא מוכרים, במבט ריק.
בשל החורף, החדר מוגף החלונות היה דחוס בבליל ריחות, ריחות גוף דוחים נמהלו בריחות חומרי ניקוי וחיטוי, ואלו בריחות המרק הדלוח, דל המלח והתבלינים, שעלו מהמטבח המיועד לפירוק.
את אפי צד ריח זר, שונה, ריח מוכר של בושם מתקתק , כזה שכבר הרחתי פעם. סובבתי ראשי בעקבות הריח, מבטי נח על ישישה שישבה על כורסה לבנה, גולגלתה כמעט ריקה משיער, אצבעותיה השמנמנות אוחזות בכוחות אחרונים במסעדי הכורסה, היא תלתה מבט נטול מבע, בחלל החדר הגדול. פרומה?
"פרומה," קראתי לעברה, היא הסיטה מעט את ראשה גילתה לי זוג עיניים גדולות, עגולות, מצועפות בנוזל, אולי בדמעות. "זוהי רוזה", תקנה אותי המנהלת, " כבר שש שנים אצלנו, קרובים נטשו אותה, הביאו אותה ממחלקת הרווחה של העיריה, כמעט מתה מרעב, יש לנו לפחות חמש כאלו".
"רוזה, מה שלומך, אכלת?" שאלה את הישישה בקול רם , בחביבות מודגשת, מבלי לצפות לתשובה.
"היא לא מבינה כלום, לא מדברת, בקושי שומעת, צריכה להיות בת קרוב למאה" הסבירה לי תוך שאנו צועדים אל עבר חדר המכבסה.
"גם כאן צריך לפרק הכל," הנחתה את המתכננים, "אנחנו עוברים לעבוד עם חברה שתתן גם שרותי כביסה ונקיון, לכל שוהה צריך לתכנן ארונית קטנה, עם כמה בגדים להחלפה, ארונית קטנה, זה הכל".
את הדרך חזרה לחיפה עשיתי דרך כביש שש, הכביש המונוטני, נטול הרמזורים, מותיר את הראש פנוי למחשבות. "האין זו פרומה?", הרהרתי. "אולי זו אחותה, זו מהתמונה שמתחת לזכוכית, על המזנון?". "ואם זו פרומה, ופרומה חיה, מי קבור בקבר שליד סבתא?".
"ואולי חשוב היה להם, לקרובים, שיחשבו שפרומה מתה, וכך ישתלטו על הכסף", בניתי תאורית קונספיראציה. "ורוזה, הפירוש בעברית שושנה, אולי זו שושנה גרינשטיין, מהקבר הפתוח, הריק?"
"מחר, יש לי יום בדיקות ברמב"ם", הזכיר לי הכאב המטריד ביד שמאל. "בסוף השבוע, ביום שישי, אגיע לבית הקברות, אבדוק את השמות, את התאריכים".
אחרית דבר
רק אחר הצהריים, כשהתחלפה משמרת הניקיון ברמב"ם, הזמינו את קצין הביטחון, פרצו את התא, ומצאו את גדי. על הרצפה, ליד האסלה, המבחנה הריקה בידו. דום לב.
אם האחות היתה שמה לב שלא חזר,יתכן וניתן היה להציל אותו.
הרופאים החלו בפעולות החייאה, הצליחו להחזיר את הדופק, במשך יומיים היה בתרדמת, ניסו נואשות להעירו, אך המוח ניפגע אנושות.
ביום חמישי בערב ניפטר, ככה סתם, באמצע החיים, לא פרץ מוסכמות, לא כתב מכתבים בדם, סתם.
התקשרנו לתורן בחברה קדישא, בקשנו חלקת קבר בכפר סמיר, שדה יהושע, ליד המשפחה.
"צר לי " אמר מתנצל, " תראי גבירתי, כבר שנתיים שכל מתי חיפה נקברים בתל רגב, ליד קרית אתא", הסביר בסבלנות. " מקום מאוד יפה , מאוד מסודר".
תוך מספר שניות התעשתנו, " יש בכפר סמיר קבר, קבר ריק" התחננו, "של אחת, שושנה גרינשטיין, כבר שלוש שנים פתוח , ריק", בכינו.
"באמת?, אני אבדוק במחשב, המתיני בבקשה", ענה במחווה רגשית יוצאת דופן. המתנו יובלות על הקו עד שחזר.
"כן, באמת, את צודקת גברת, בשער ברוש, חלקה י"ג , שורה שבע עשרה" לחש באיטיות.
"נכון, שושנה גרינשטיין, אף אחד לא רצה לשלם העברת גופה מפתח תקווה, בסוף נקברה בסגולה". הבהיר.
"שתיים עשר אלף ש"ח לצדקה, ועוד אלפיים שלוש מאות פלוס מע"מ לפירוק המצבה, והחלקה שלכם" פסק הפקיד. " מצטער, לא מקבלים צ'קים, עבור הפירוק אפשר לשלם באשראי…מספר כרטיס?… תאריך גמר תוקף?… בכמה תשלומים?…השם ינחם".
ביום שישי, קצת לפני כניסת השבת, קברנו את גדי, הקבר הרביעי התמלא.
במהלך השבעה, ביום שני, הגיע גבר שלא הכרנו, "חיים פרידמן", הציג את עצמו, חוקר מקרי מוות ממשרד הבריאות. "אני משתתף בצערכם”, הוסיף סוכר לקפה השחור שהוגש לו, "הפנו אותי מהביטחון של רמב"ם, זה הנוהל..", התרווח בכורסא, הרים את הספל ולגם באיטיות.
"סיפרנו לו על גדי, על הבדיקות ברמב"ם, על מה שחשב, על פרומה, הצגנו בפניו את כתב היד".
החוקר הקשיב בסבלנות, התעניין בנוגע לפרומה, אחר כך קם ממקומו וניגש למזנון. הרים בזהירות את לוח הזכוכית.
בעזרת פינצטה עקר ממקומה את פרומה, את התמונה הדהויה עם זוג ההורים והבנות במעיל הקטיפה.
"חייבים לבדוק, יתכן ונימצא סימני די. אנ. איי. ", צרר את התמונה בתוך שקית ניילון קשיחה, אטם אותה והניחה בתיקו. "מחר אבקש מבית המשפט לאשר לפתוח את הקבר ", סיים את כוס הקפה, ואז ניגב בממחטה שהוציא מכיסו את חותמתה שנותרה על גבי הזכוכית.
עוד פתח דבר
ביום השלושים התכנסנו מול קברו של גדי, הקבר הרביעי. מצבה חדשה התנוססה מעל לראשו. הקבר מימינו, השלישי, זה של פרומה נותר פתוח, ריק.
סקרנו כהרגלנו את שורת הקברים, סבא, סבתא, הקבר הריק, וגדי. נראה שסבתא התרווחה מעט.
לא ציפינו שיגיעו לאירוע כל כך הרבה אורחים. המשפחה, קולגות לעבודה ממשרד הרווחה, חברים מהחוג ביד בן צבי, קצינת הקישור, אפילו חברי ילדות, גם שתי חברות לשעבר, בקושי הכרנו אותן, סיפרו שהכירו את סבתא.
ואז, שכבר כולם החלו להתפזר, הגיע חיים פרידמן, חוקר מקרי המוות, התנצל שאחר, "גדי, גדי עשה עבודה נהדרת" שיבח, "התאוריות שלו פשוט, פשוט מצוינות".
"אנו עומדים לפני סיום החקירה, מנסים לדובב את הזקנה מפתח תיקווה", נאנח, " אבל היא לא מדברת, לא מנדבת מילה", קפץ את שפתיו והוסיף, "הזקנה הזו ממש קבר, לא משתפת פעולה, שומרת על זכות השתיקה".
מר פרידמן שתק לרגע, גירד בפדחתו, הישיר מבטו אלינו, ואז שאל "ובנוגע לסבא, סבא שלכם, גדי חשד שהרופאים ברמב"ם הרגו אותו, אומנם חלף זמן, הרבה זמן, אבל נראה לי שכדאי, כדאי שנפתח בחקירה".