אנו מתקדמות במהירות עם הזרם המים החמים. התקדמות היא קיומנו. כיווץ, שחרור, תנועה, הרפיה ושוב כיווץ וזינוק קדימה. תנועת המים מערסלת את גופנו, ואנו קהילת המדוזות המסוחררות, המומות בתוך המים שמתחתנו, מעלינו, בתוכנו. בינינו לבין הים רק קרום הנגיעה.
העולם ישֵן ואנו דוהרות חרש.
אין לנו עניין בכל מה שאיננו אנו. אנו הוויה של טרף, בליעה, פליטה, כיוון ולא עוד. הלילה מניע את נפח הזמן. ואנו, כוכבות הים מול כוכבי השמים,
בלילה זה בני גיל אחד כולנו. כוכבים ומים ופעימות דקות. לילה שחור וענוג הוא בן בריתנו, השואב אותנו אל תהומות האופל. אנו נענות למלמוליו, מתרחבות, רכות ופגיעות.
מעט מעט נדחקת החשיכה מפני השחר המתעורר. שמש אדומה זוחלת אל תוך חלום קיומנו, עוטפת אותנו בסגול מתכתי ובזהוב. הפרידה מהלילה נחרצת. בעוד הגלים סביבנו רצים לקראת האור בשקיקה כתינוקות, דגי כסף זעירים מזנקים בהמונים, מנצנצים לרגע תחת קרניים ערמומיות ונבלעים במים, אל תוך פיות רעבים של דגים אחרים.
השמש נעה במסלולה. עולה ומצהיבה מעל הים, מותירה אותנו חסרות אונים, מוגנות למצער בקרום רך סביב גופנו המימי ובשכבת הים הנדיב שופע המזון. חיינו הם מים, כיווץ והרפיה, התקדמות אין אונים תחת שמש אויבת השולחת את חיציה המורעלים בחמת אש. השמש צורחת מעלינו. אנו נצרבות, צורבות. אין לנו עניין בכל מה שאיננו אנו.
לכל מדוזה גל משלה אליו היא נצמדת, מתערסלת אל תוך תנועתו. אני עוד מחכה לגל הגדול שלי. מרחפת על פני חדר מיטות ענק, חולפת על פני המוני האנחות המעוגלות. מתח, שחרור, הרפיה, התקדמות. קהילת ענק אדישה, פגיעה ואימתנית.
ביני לבין הים רק רקמה רכה וארס צבור נשרך מאחורי. סביבי חברותי שאינן מכירות את קיומי, את תשוקתי, את חלומי ההולך ומתגשם בתוך בטן ים רחום. אי שם נרעד העולם ואני ממתינה לגל הענק שלי. להתעצמות החד פעמית של ים רעב. אני חשה את הצמיחה של נחשול אדיר הצובר את עצמו. אי שם נבקעת ביצת היקום הרותחת.
כשתיגע בי, גל ענק, אבי כל הגלים, אתה תדע את תכליתך. אני האחת שאין לה משל עצמה אלא תודעת יקום סובב והולך. הלילה המבורך הינו האחד והיחיד שיהיה לי לבחירה בין חיים לחידלון. ליל הרחמים, לילה שבו הקיום הגדול הוא באי קיום.
חום השמש כבר בעיצומו, כשאנו מתקרבות אל החוף. הגלים נעים נחושים וקצרים, רדודים, בלי עומק, מתחנפים אל החוף השטוח, מאבדים את הימיות ואובדים בין גרגרי הזהב.
"הישארו בעומק," אני מזהירה את חברותי המדוזות הנצמדות אל הגלים. "הם ישתברו." אני מתכווצת ומתרחבת, מנסה להגיע אליהן זעקתי נבלעת. הן אינן מרפות מאחיזתן בחיבור היקר אל התנועה. מים חובקים מים. מלבר ומלגו. בית פגישות ענק מתקרב אל החוף, נסחף באהבה צורבת. אני שולחת את הארס שהצטבר בתוכי עד להתפקע.
לרגע קצר של חיבור אני חשה בתנועה האנושית שבחוף, בני אדם הם כוכבי העל בשרשרת החיים. "היזהרו מהם." אני שותקת בשארית כוחותיי, צורבת את עצמי ומתכווצת. רגע ההרפיה הגיע בהתפרקות ברוכה ונחרצת.
משהו פרפר בקרבתי, שריר בשר חובט במים. צעקת הגוף הנצרב זרמה אלי עם ריח החרדה והתיעוב. בן אנוש שרחק מהחוף נגע בי נגיעה. זמן, ים ושמיים הביאו אותו אל קצה שלוחת זרועי. המולת הדם הזורם בתוכו, הנגיעה שנגעתי בבשר גופו חתמה את גורלנו.
בעודי נמשכת על הלמות לבו הסוער, אי משם הגיע אלי רעד העולם. קרקעית הים נהמה. השמים נעכרו. ולי הייתה הבטחה של גל וכתף אנושית נגועה. הוא הוסיף והיכה במים בחמת זעם, מחפש אותי להכות בי את חרון כאבו. ביני לבינו הפכו המים את מכת אגרופו ללטיפה. גופי חמק תחתיו בעודי שבה ועולה, מבקשת שוב את המגע, לו גם יהיה חבטה. אך הוא פנה משם ושחה אל החוף.
בת אדם עמדה בין החול והמים וחכתה לו. רעמת שערה הארוך מתנופפת ברוח, כמוה כזרועותיי, והיא מלטפת את גווה הצעיר.
הוא עלה מן הים בריצה, אחז בידה והיא ייחלה שיהיה כך לעולמים. הוא והיא יחד. אני ידעתי. הנגיעה שנגעתי בו מחברת אותי אל הווייתו, ואני מייחלת שכך יהיה לעד. משאת קיומי עתה היא למהול את שריריו בתוכי. הגל שלי יביא אותו אלי.
באין לי גוף בקרבי, אלא מים, כשכולי תודעה, אני מתרחבת עד אין קץ. ויודעת באותו רגע שהגל השלי מתקרב. גל אדיר שתנועתו ניזונה מזעקת העולם, מהרעל המשתוקק ופורץ מתוך בערת התהומות הולכת ומתעצמת.
הנערה בחנה את כתפו הנגועה, מלטפת את הצריבה. הוא הרים את סנטרה ונשק לשפתיה. בטנה רטטה, גופה התייפח בעונג. הנשיקה הראשונה הייתה שלי. אני זועקת, מתכווצת, והים בולע ומרחיק אותי.
הוא הרכין את ראשו להסתיר את הרתיעה. נבוך מעצמו. לו רק ידעה את סערות הטירוף שעטפו אותו בתהומות אפלים, אולי הייתה נזהרת. הוא לא יוכל לעצור את השדים כשיצאו במחולותיהם המרושעים. הוא רוצה להרחיקה מעליו, מהרע שדבק בו ובחבריו, מהזעם הכלוא עמוק בבטנו, ומאיים על שפיותו, שלא ידעה והלוואי שלא תדע לעולם. והוא בכל זאת התקשר אליה ודיבר במלים רכות. לבו תבע אותה לעצמו. נזקק נואשות לקרן אורה שתקצוב את פעימותיו. איתה הוא רגוע. לבו מתרונן בשמחת ילדות שמעולם לא הייתה לו.
החוף היה זרוע באנשים נינוחים על כסאות נוח, תחת שמשיות מעוטרות. ילדים בנו ארמונות בחול, חפרו בורות והמתינו לגל שימלא אותם במים, כאילו היו שם מאז ומעולם ויישארו לעולם. הזמן נעלם תחת כף הפלסטיק הצהובה. בתוך הדלי האדום היה הים הקטן שלהם מתמלא ומתרוקן וחוזר חלילה.
כאשר קצות הזהב של שערה נוגעות בגבו והוא דוחה את הבחירה, מתכנס אל תוך שתיקה. משא העבר והעתיד מתרחק ודוהה.
ידה בתוך ידו. והיא לצדו. לבו מתרונן. הוא מרגיש שייך, מחובר. מגרש ודוחה את דאגתו. אנשים צעדו לאורך החוף, נרתעים מהמוני המדוזות שנפלטו מן הים וגופן המתאדה בשמש, מפרפר את פעימותיו האחרונות. היא שמטה את ידה מידו, נעצרה ליד מדוזה גוססת, הרימה את היצור המימי והשליכה אל המים.
"מה את עושה?" איש עב בשר צעק לעברה "שימותו כולן, המסריחות" האיש גחן מעל מדוזה אחת, הגדולה מכולן, לגם מתוך פחית קוקה קולה שהייתה בידו, הניף את הפחית בכוח ונעץ בגבה של המדוזה.
"לא" צעקה הנערה.
"כך מגיע להן. הרסו לנו את הקיץ" האיש התרחק מבלי להפנות עוד את ראשו. דומעת כרעה על ברכיה ושלפה את הפחית מגב המדוזה. היא ניסתה להרימה.
"עזור לי" התחננה.
"עזבי אותה. אולי זאת המדוזה שצרבה אותי?" היא התעלמה מדבריו הגוף השקוף פרפר תחת ידיה.
"בסדר. עזבי. אני אקח אותה" הוא הרים את המדוזה והשליכה אל הים.
"תודה"
העולם מתבהר מול חיוכה. עוד מדוזה נקלעת לרגליהם. היא משיבה גם אותה אל המים.
"את מתכוונת להחזיר את הים את כל המדוזות שעל החוף?"
היא משכה בכתפיה. אולי כן.
הוא אהב אותה על דמעותיה. על תומתה. הרים בעצמו מדוזה וזרק אל הים.
"אתה אידיוט" צעק האיש מרחוק.
הם צחקו.
" נלך לקנות גלידה?" היא הציעה והוא נענה ברצון. שמח להתרחק מהחוף, מהמדוזות הדביקות מרוחות על החול.
איך יאמר לה שהיא צעירה מדי. זכה מדי. איך יאמר שאינו רוצה להכאיב לה? כדי להגן עליה עליו לפגוע בה. מה מקומה בתוך חייו? מה מקומו בחייה?
אי משם הגיעה אלי נהמת המצולות. השמים נעכרו. גל אחד גבוה נפגש עם הגלים השבים מהחוף, התנפץ, אגר כוח ובתנופה עזה החל לדהור אל החוף, שוטף ומוחק את הארמונות שבנו הילדים. מערער את השלווה, סוחף עמו את צעצועי הפלסטיק ואת המדוזות הגוססות. אימהות ואבות רצו לאסוף את ילדיהם הבוכים. אנשים הסיטו את כסאותיהם לאחור ושבו אל שלוותם כשהגל נסוג אל הים. ההזהרה לא נקלטה.
הנער נעמד ועיניו נעוצות באופק. הים האפיר, התרומם אל העננים והיה לאחד עמהם.
"בוא נלך" היא משכה את ידו. "הים השתגע"
בוא אלי נערי. זו אני שצרבתי בך. זו אני שנצרבתי בך. אחת היא לי ולך פעימת העולם הבולעת את הספירה.
דממה אפפה את החוף לרגע אחד, הזמן נעצר, כמו לקח נשימה עמוקה, ובבת אחת פרצה שאגה אדירה של הר מים דוהר וצעקת בני אדם מבוהלים, נמלטים וכושלים. הגל שטף את החוף, שעט ורדף אחר הנמלטים, אוסף אותם אליו, מושך אל תוכו בני אדם, שמשיות, כסאות פלסטיק, זוהמה, מתקנים נשברים.
בעוד מועד הוא אחז בה בכוח ומשך אותה אל סוכת המציל. המים כבר הגיעו לגובה המרפסת הצרה. הוא דחף אותה אל מעבר למעקה ומשך את עצמו אל העמוד, נאחז בכל כוחו. ידו עמדה להיקרע מזרם המים. היא קמה וניסתה לאחוז בידו. ידה החליקה בין חפצים ושברי עץ ומתכת שזרמו סביבו בתוך מים מהולים בחול. הוא חייב היה להגיע אל העמוד גם עם ידו השנייה.
סוף סוף הצליח לחבוק את העמוד ולהיאחז בקצות בהונותיו במעקה. הוא נשם עמוקות בטרם יניף את עצמו ויצטרף אליה. ולפתע פגע גוש מתכת במצחו. כף ידו החליקה ואחיזתו נשמטה. בבת אחת נעלם מעיניה. את ידה החופשית היא מותחת בכל כוחה. עוד מעט יצוץ ראשו לידה והוא יאחז בה. הוא לא ייטוש אותה, את אהבתה, את היחד המתוק שלהם, כאן, בעולם שאיבד את צלמו.
השמש החלה לצנוח אל האופק. הים שב מזעפו. בין המתקנים ההרוסים שעל החוף התרוצצו בני אדם המומים. קולות הסירנות מתקרבות ומתרחקות מלאו את החלל.
מישהו אחז בה. "בואי. הסוכה עומדת להתפרק בכל רגע"
עטופה בסמיכה שהניח מישהו על כתפיה התקרבה אל קו החוף ופניה אל הים הזר, האפור. היכן אתה, נערי? היכן אתה חיי, אהבותיי כולן? בלעדיך כל נשימה כואבת. בלעדיך העולם הוא תהום שאין לה סוף. היכן אתה? ענה לי יקר שלי. ענה לי.
ואני, המדוזה, אני המענה שאינו נשמע, עוטפת את חזהו בזרועותיי הארוכות, נצמדת אל פעימות לבו האחרונות. בן אדם, אני צרובה בך ואתה אתי עמוק במצולה, שלו ודומם כצדף. כך מצאתי אותך, וכך אבדת לי לעד, כבד ושוקע, מתרחק ומתמזג עם מעמקי האין.
ליל הרחמים היה לי לבחירה ואבד בין הקיום לחידלון.
ביני לבין הים רק רקמה רכה וארס צבור. אין לי דבר מכל אשר איננו אני. בתוך עדר כוכבות המים, מתכווצת ומתרחבת, צפה ללא תכלית ומים בתוכי ומים מעלי ומתחתי, ורק זיכרון המגע החי הוא מקור התנועה אל המחר.