"אני רוצה את דּוֹדַטָלִי, איפה דּוֹדַטָלִי? דּוֹדַטָלִי!?" משהו לא בסדר, לא כרגיל. התינוקת, זאת שמבקשת את דודה נטלי שלה, מעולם לא חיכתה לה כל כך הרבה זמן. נטלי תמיד מגיעה בזמן, לפעמים אמנם רק ברגע האחרון אבל תמיד במועד. עכשיו היא מאחרת, מאחרת כבר למעלה משעתיים והתינוקת מאבדת את הסבלנות.
הבעיה הייתה פקקי התנועה. כולם מכירים את טינקרבל, הפיה, זאת שמנופפת בשרביט שלה, נעלמת, ומופיעה מחדש במקום אחר. היא באמת הכי מפורסמת, אבל יש עוד כמה מפורסמות ויש גם כאלה שבני אדם רגילים לא מבינים שהן פיות. פעם פיות היו דבר מקובל, יכולת לפגוש אותן בכל מקום, כל הזמן, לצאת מהבית ולומר שאתה הולך לפיה השכונתית, לקבוע אצלה תור. בשכונה שלנו החנות שלה הייתה בין החנות של ישראל הספר לדוכן של לימור ציפורניים. לא הייתה בעיה. ואם הגעת לשם והיא במקרה לא נכחה במקום היית ממתין כמה רגעים והיא הייתה מגיעה. זה אף פעם לא לקח יותר מכמה רגעים.
לפעמים אפשר ללכת ברחוב ופתאום בלי הכנה מישהי צצה לפניך או לידך מבלי ששמת לב מאיפה היא נחתה, זאת בדרך כלל פיה. גם לעולם לא תראה אותה מתרחקת באמת, מקסימום היא תגיד לך שלום ובשנייה שלא תשים לב היא תיעלם, הן יודעות לזהות מתי אנחנו, בני התמותה לא שמים לב, וברגע הזה הן פשוט נעלמות.
מהמשפט הקודם אפשר להבין שפיות לא מתות לעולם. הן בנות אלמוות. הראשונות שבהן חיות כבר אלפי שנים. הן לא מתות. הן גם לא מתבגרות, משתנות, מתפתחות, הן נשארות בדיוק אותו הדבר, בדיוק כפי שהן היו ברגע שבו הן החליטו להפוך לפיות. הן לא נולדות כאלה. פיה לא מתחילה את חייה בתור פיה, היא כמו כל אישה אחרת שחיה חיים רגילים, היא צריכה לבחור את החיים האלה. היא יכולה לעשות זאת בכל גיל כל זמן שהיא לא נכנסה להיריון.
שנים רבות זאת לא הייתה בעיה. רוב הנשים בוחרות נסות ולהקים משפחה, ללדת ילדים, ובממלכת הפיות – מקום שאנו, בני האדם הרגילים לא מסוגלים להבחין בו – הכל התנהל על מי מנוחות. נפנוף השרביט הפך להיות הדרך המהירה והנוחה לעבור ממקום למקום. בלי השרביט הפיה נאלצת לרפרף בכנפיים, דבר שמעורר שאלות אצל מי שמבחין בכך, הזמנה לראיון בתוכנית בוקר אזוטרית במקרה הטוב ובמקרי הקיצון, רצון לתפוס את הפיה ולחקור אותה במעבדה, וכבר היו דברים מעולם.
בתקופות קודמות נתפסו שתי פיות על ידי גורמים "עוינים". הראשון היה כומר איטלקי בפירנצה. אחת הפיות דגמנה לצייר רפאל. הוא אמנם הסתיר היטב את כנפיה בציור באמצעות גלימה כחולה, אך לא התאפק ושתל בציור רמזים. כומר שלא היה מיודד עימו במיוחד, זיהה את הדבר, ארב לדוגמנית וכבל את ידיה כך שלא יכלה לנפנף בשרביט. הוא אסר אותה במרתף הכנסייה ושמר עליה במשך שלושה ימים, משמיץ אותה, מתייחס אליה כאל שד ומתחנן שתתן לו לגאול את נשמתה. לבסוף נרדם וחברותיה יכלו לבוא לעזרתה ולשחרר אותה. יותר לא חזרה לבקר בעולם בני האדם.
המקרה השני היה קשה אף יותר. ג'יי אדגר הובר, מנהל ה FBI , החליט להגיע אל ממלכת הפיות לאחר שצפה בסרט של וולט דיסני ב 1953. במבצע מורכב שכלל עשרות סוכנים, הפרידו ילדה בת שבע מהוריה ומשפחתה, סגרו אותה בחדר ללא אוכל, והסבירו לה שרק פיה תוכל לשחרר אותה. הילדה התחננה לעזרה במשך למעלה משבוע עד שלבסוף אחת הפיות שלא יכלה לשאת את המצב הקריבה את עצמה והגיעה אליה. סוכני ה FBI שהתפרשו סביב חדרה של הילדה, פרצו לחדר, חטפו מהפיה את השרביט, אחזו בכנפיה וריתקו אותה בגופם לרצפה. במשך קרוב לעשר שנים היא נחקרה מדי יום על ידי סוכנים שונים, כולל על ידי ג'יי אדגר הובר בעצמו, אך לא ספרה להם דבר. לבסוף שוחררה בהתאם לבקשתה של ג'קי, אשת נשיא ארצות הברית באותן שנים ג'ון פ. קנדי, כאשר שרביטה מנותץ וכנפיה מנוונות. לאחר השחרור נכנסה למונית צהובה בניו יורק ולמרות שאנשי הבולשת ניסו לעקוב אחריה נעלמה מתוך המונית והייתה כלא הייתה.
מאז אותו מקרה, פיות לא מטיילות בעולם מבלי להשאיר שובל שם נצנצים המעיד על מקום הימצאן. לעין בלתי מזוינת לא ניכר ההבדל, אבל לכל פיה באשר היא יש את השובל הייחודי שלה, זה שהיא מותירה אחריה, משמח את האנשים הקרובים לה, תמיד ומאפשר לפיות האחרות למצוא אותה האם צריך. מאז ג'יי אדגר הובר לא היה צורך.
בלב ממלכת הפיות ניצב כדור אור מנצנץ. ניתן לראות אותו מכל מקום בממלכה. זהו כדור אור לא גדול במיוחד, בימי הקיץ הוא מגיע לקוטר של מטר שמונים, ובחורף מעט פחות מזה. אפשר להיכנס אליו מכל מקום בעולמם הרגיל של בני האדם ולצאת ממנו בכל מקום גם כן. פיה שמנופפת בשרביט למעשה נכנסת לתוך כדור האור ויוצאת מיד היכן שהיא מבקשת. הבעיה כפי שאמרתי בהתחלה הייתה פקקי התנועה.
לאחרונה הצפיפות בממלכת הפיות גדלה מאוד. אחרי קרוב לארבעת אלפים שנה, מאז שאיסיס, שהפכה להיות אלת הרפואה, הקסם והטבע במיתולוגיה המצרית קבלה חיי אלמוות והעבירה את התורה לשאר בנות האדם, מספר הפיות בממלכה הלך ועלה בהתמדה. מלכתחילה לא היה שם הרבה מקום, בסך הכל שטח לא גדול בהרבה מגינה ציבורית קטנה בלב העיר, אך הן ידעו להסתדר אחת עם השנייה. פיות לא צריכות הרבה, לא קר להן, לא חם, הן לא צריכות בית או חדר, רובן חיות על העצים שמסביב, מטפחות אותם, חיות על אחד הענפים, או העלים, מזונן בשפע הדבר היחיד שהן נדרשות לו זה למצוא דרכים לשפר את מצב רוחן, האישי והכללי, שמחה.
היום זה קצת יותר קשה מבעבר. עדיין יש מקום לכולן ודבר לא חסר, אך כשמספר הפיות מתקרב לעשרת אלפים, וכולן צריכות לעבור דרך הכדור על מנת לעבור ממקום למקום, פקק התנועה עשוי לקחת בשעות הלחץ למעלה משלוש שעות, דבר שמיתר את הגעתה של הפיה למקום שלא לדבר על אבדן מצב הרוח המרומם והטעם לחיים.
נטלי השישית, או דודטלי, אחת המצטרפות האחרונות לממלכת הפיות, עמדה מחוץ לכדור ושאלה את עצמה אם זה שווה אתת זה. פיות, כמו מלכים, נוטלות לעצמן שם, ואם כבר יש פיה בשם שלהן, מוסיפות מספר, כמו המלך צ'רלס השלישי באנגליה, נטלי השישית בממלכת הפיות. אגב טינקרבל כבר יש חמישים ושלוש… הפקק התארך. הפיות נהגו להקפיד מאוד על המעבר, על מנת להגיע למקום הנכון ברגע הנכון, ליצור אצל בני האדם הרגילים את תחושת ההפתעה, הפליאה של "מאיפה הגעת פתאום", העיתוי חייב להיות מדויק, אי אפשר להאיץ את התהליך.
היא עמדה בחברתן של עוד כמה פיות צעירות. צעירות, לא בהכרח מבחינת וותק, אלו שבחרו להפוך פיה בגיל צעיר ונשארו כמובן צעירות לנצח, גם אם חלפו כבר למעלה מאלפיים שנה. זאת לא הפעם הראשונה שלה בכדור, על מנת להגיע בזמן היא הגיעה לכדור כמה שעות לפני הזמן וחיכתה לתורה. עכשיו הגיע תורה אך נותרה לה עוד כחצי שעה על מנת להגיע בזמן הנכון, והיא אפשרה לשתיים שלוש פיות שאחריה לעקוף אותה ולהתקדם.
הצעירות התמרמרו מאוד על המצב. הן ניסו להשתמש בקסמים שלהן להגדיל את הכדור, לשכפל אותו, להמציא דרכי מעבר נוספות, אבל קסמים לא פועלים בממלכת הפיות. נהפוך הוא, קסמים שמופעלים בממלכת הפיות משפיעים על המתרחש בעולם בני האדם, מבלי שמישהו ידע, לא בני האדם ולא הפיות. הקסמים שהפיות הצעירות ביצעו סביב הכדור, שלא פעלו ולא תרמו דבר לשיפור המצב, האיצו את הזמן בעולם בני האדם, וכך בעוד שנטלי השישית מניחה שיש לה כחצי שעה עד שהיא צריכה לעבור בכדור, בעולם בני האדם היא כבר באיחור, למעלה משעתיים, כשאחותה מחכה והתינוקת בוכה.
"פוף", נשמע קול רך, משהו שמתגשם יש מאין, ודודטלי הופיעה בחדר המשחקים ליד התינוקת ואמה הישנות זו לצד זו. ברגע האחרון הבחינה בהן ישנות ועצרה את מפל הנצנצים, הכוכבים והסרטים שהתינוקת כל כך אוהבת שהיא מביאה תמיד. שלא יתעוררו. "חיכינו לך" אמרה אחותה, "חיכינו, היא חיכתה, לאן נעלמת? למה לא הגעת?". נטלי לא ענתה. זה לא באמת משנה חשבה לעצמה, תירוצים. הייתי צריכה להגיע.
אלפי שנים של פיות, אגדות, קסמים והפתעות, לא מכינים אותך לפעם הזאת, האחת והיחידה שבה את מאכזבת מישהו. את פיה, לאכזב זה לא בהגדרות התפקיד שלך. לשמח, לעזור, לרגש, להצחיק, לתת, אבל לאכזב? נטלי שאלה את עצמה אם היא הראשונה שזה קורה לה. אם זה מתרחש הרבה, אז העולם נראה לה הרבה פחות קסום. זה לא דבר שפיה יכולה להרשות לעצמה, לחשוב שהעולם לא פלאי, מסתורי ולא קסם. זה החמצן של ממלכת הפיות, בלי זה היא תדעך. מה עושים עם הפקקים?
פיות היום זה מצרך נדיר. הציניות וחוסר האמון של הציבור בכך שמשהו, או מישהו, יכול להיות מלא קסם, מיוחד, בעל כוחות שונים, או אפילו סתם נחמד באופן יוצא דופן גורם להתרחקותן של הפיות מהמרחב הציבורי. הדוכן האחרון בעולם של פיה שהיה מוצב בנמל התעופה בפרנקפורט, נסגר לפני מספר שנים מחוסר עניין. נטלי הרגישה שמשהו חייב להשתנות. היא העירה את התינוקת ששמחה לקראתה: "דודטלי!", התישבה עימה על השטיח לשחק.
כשקמה ללכת גילתה נטלי שאיננה יכולה לזוז. השרביט לא היה לידה, כנפיה מתחת למעיל, שלא להלחיץ את התינוקת, והיא גופה, כאילו מודבק לרצפת החדר. "אחותי, מה קורה פה? שאלה נטלי בחשש. אחותה צחקה. נטלי נאבקה אך ככל שניסתה להשתחרר כך יכולות התנועה שלה נעשו מוגבלות יותר.
"נמאס לי" אמרה אחותה, "נמאס לי מהחיים שלי, נמאס לי מהחיים שלך, נמאס לי להיות כבולה לילדה שלי, למשפחה שלי, למחויבויות שלי, נמאס לי לראות אותך עושה מה שבא לך, נמאס לי להזדקן, נמאס לי להרגיש את הגוף שלי משתנה, נמאס לי לראות שאצלך שום דבר לא משתנה, את נראית כמו אז, כשהיית בת תשע עשרה והודעת לנו שאת עוזבת, שאת פיה, נמאס לי, רוצה גם". נטלי הייתה מוכנה לזה כבר. זה תמיד מגיע, הרגע הזה שבו האנשים הקרובים אליך, משפחה, חברים, אלו שאותם את מבקרת בשנותייך הראשונות כפיה, לא מוכנים יותר לקבל אותך, לא מסכימים לראות שלחיים שבחרת יש גם חסרונות. שלב הפרידה.
"אני מצטערת על זה" אמרה נטלי, מחבקת עדיין את התינוקת, "אני מצטערת על איך שאת מרגישה ויותר מזה על מה שעומד להתרחש". הבזק של אור, ותוך שניות נטלי עמדה במרכז החדר, מוקפת בשתי פיות נוספות שהגיעו בעקבות השובל שלה. "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותה, ויותר לא נתראה" אמרה נטלי ונעלמה. משאירה אחריה ערמת נצנצים למזכרת, להזכיר לתינוקת שפעם הייתה לה דודה פיה, דודטלי.