ביום שהרודן מת נשם העם לרווחה והחל ללכת לכנסיה כדי להתפלל ולהודות לאלוהים ששחרר אותו מהאיש האכזר, ששלט בו כל כך הרבה שנים. הרודן לא מת מוות טבעי. גם לא התאבד, הרגו אותו. ירו בו וקברו אותו באדמה במקום לא ידוע, ובפעם הראשונה, אחרי עשרות שנים, סוף סוף היה מותר להתפלל בכנסיה, בלי להסתיר מאף אחד את האמונה. הייתה זו הרגשה נעלה להיות חופשי! אפילו תחושת הרעב לאוכל נורמלי וקפה אמתי הייתה נסבלת יותר.
בתוך כמה ימים, לא ידוע איך ומאיפה, החלו המרכולים להתמלא באוכל ממשי. השמועה אמרה שהמזון בא מהמחסנים הסודיים של הרודן. בחנויות הבשר אספו הקצבים את ערימות שימורי האפונה מחלונות הראווה ותלו על הווים שוקי חזירים ורדרדים, בשר אדום של פרה טרייה ועופות מכל הגדלים. איזה אושר! אושר שקשה לתאר! בחנויות למוצרי חלב החליפו המוכרים את תפאורת הקלקר של החמאה לסחורה אמתית.
איזו חגיגה!
האופוריה שלטה ברחובות. הקומוניסטים המוצהרים ביותר שרפו את הפנקס האדום שלהם, הפנקס של המפלגה האחת והיחידה, שרפו עד שלא נשאר מהפנקסים זכר וכולם נהיו נוצרים טובים ומאמינים באלוהים. מאמינים ברוח חדשה שנשבה לכאורה והנה מתחילים כולם להסתדר. במציאות, רק החזקים, המתוחכמים וחסרי הרחמים התעשרו. השאר נשארו עניים. הסדר הישן חזר על כנו.
כשהרודן מת, מרתה ואהרון זליג סגרו את חלונות ביתם, הורידו עליהם את התריסים, פתחו את הרדיו והמתינו להתפתחויות. אחרי כמה ימים כשהבינו ששום שינוי לא קרה מלבד ההליכה לכנסיות, פתחו שוב את החלונות. מרתה ניגשה למקרר והוציאה את נתח הבשר שהשיגה מאדון אדריאן עוד בימיו הטובים של הרודן. את נתח הבשר המסוים הזה הוא הוציא מתחת לדלפק שמאחורי שימורי האפונה תמורת שקית נדיבה של כפתורים אופנתיים לג'ינס, מוצר לא פחות מבוקש מבשר באותם ימים.
מרתה שאלה את אהרון איך להכין את הקוטלט, 'מדיום' או 'וול דאן'?
"איך שאת רוצה," הוא ענה.
התשובה עצבנה את מרתה. לאהרון תמיד היו תשובות לא החלטיות. "תענה! מדיום כן או לא!" צעקה לעברו.
"איך שאת רוצה."
"תמיד איך שאני רוצה!" אמרה בטון מרוגז ועזבה את הנושא.
"מה את חושבת," שאל, "כדאי שגם אני אלך לבית הכנסת להתפלל?"
"למה לא?" ענתה, "זה לא יכול להזיק."
הם אכלו בתאבון את הקוטלט הפרוטקציונרי שלהם ותפסו נמנום קל ונעים. לקראת הערב התלבש אהרון זליג בחליפה החגיגית שלו והלך לכיוון בית הכנסת. לא עבר זמן רב והוא חזר הביתה.
"מה, התפילה נגמרה כל כך מהר?" שאלה מרתה.
"בית הכנסת היה סגור. אף אחד לא בא," ענה אהרון.
"זה אומר שאחרי מות הרודן נשארנו היהודים היחידים בעיר הזאת?"
"לא יודע, יכול להיות," ענה בעלה.
"מה אתה חושב, אנחנו צריכים לעזוב?"
"לאן לעזוב?" הוא שאל.
"לפלסטינה או לישראל, איך שקוראים לזה עכשיו."
"את חושבת שאנחנו צריכים לעזוב?"
"אני שאלתי אותך קודם, אני רוצה לדעת מה אתה חושב."
"איך שאת רוצה," ענה אהרון בשלווה והמשיך, "ברוח החדשה שנושבת כעת כל הגויים מתפללים לאלוהים והנה יש להם פתאום אוכל אמתי שלא היה להם שנים רבות. אולי כדאי לך גם להתפלל לאלוהים, ולשאול מה עלינו לעשות."
"סוף סוף יש לך רעיון טוב," אמרה מרתה.
גברת זליג הייתה אישה חרוצה וכבר באותו יום התחילה להתפלל. נכון יותר לומר שדיברה בקול רם וביקשה בפשטות לדעת אם לעזוב או להישאר והמתינה לתשובה. עברו שבועיים וכלום. הקומוניסטים עשו עבודה טובה, חשבה, הצליחו להעלים את האלוהים שלה. עכשיו הייתה לה שוב סיבה טובה להאשים את הבעל. "אתה והרעיונות שלך," פנתה האישה מרוגזת אל בעלה אחרי שתפילותיה לא נענו והמשיכה, "נראה שגם האלוהים שלנו עזב לפלסטינה."
"בואי נחליט בעצמנו," הציע אהרון.
"ואם נעזוב, מה נעשה שם?" שאלה מרתה.
"מה שעשינו כאן," באה התשובה המוחצת, "את תשיגי אצל השלטונות רישיון עסק ליבוא כפתורים אופנתיים, חוטים צבעוניים לתפירה, סיכות שיער ומחטים שונים. פה הם הביאו לנו פרנסה טובה," הצביע על שקית מלוכלכת, שעמדה בפינת החדר. השקית נראתה עלובה, אך שניהם ידעו טוב מאוד מה יש בתוכה.
"אתה לא יודע מה עשיתי בשביל האישור הזה," ענתה מרתה בקול רם.
"איך אדע אם את לא מספרת לי אף פעם כלום?"
"אני מספרת, אבל אתה לא מקשיב. טוב, את זה באמת לא סיפרתי לך. כתבתי מכתב, אתה יודע לאן, ואיימתי שאם לא נותנים לנו אישור לעסק אנחנו עוזבים והציונים יוציאו עליכם שם רע."
"יכלו להרוג אותנו, את לא חושבת?!"
"יכלו, אבל בסוף נתנו את האישור. כך היינו היחידים בעיר הזאת עם אישור לעסק פרטי למכירת כפתורי אופנה וחוטים צבעוניים לתפירה, אישה אמיצה וגאונית יש לך, נכון? וחיוך מנצח התפשט לה על הפרצוף.
"מה שנכון, נכון, יש לי אישה חכמה."
"אני לא בטוחה שמה שעבד פה יעבוד גם שם. אנחנו כבר לא צעירים, להתחיל חיים חדשים זה לא פשוט," הרהרה מרתה בקול רם, "מצד שני, זמנים לא ברורים כאלה בסביבת גוים כאלה לא מיטיבים עם זוג יהודים כמונו." אהרון הרגיש שהרהוריה של אשתו מקרבים את ההוריקן הבא בתוך דקות ספורות. השקט הגביר את חששותיו. "לך ספור את הכפתורים שלך, תן לי לחשוב בשלווה," פנתה מרתה אל בעלה. בעלה לא ידע אם זה טוב או רע.
מרתה נכנסה לחדר קטן, שהיה רק שלה, וסגרה את הדלת. היא התיישבה בכורסה ישנה, שהייתה שייכת פעם לאמה מנוחתה עדן. סגרה את עיניה וניסתה להיכנס למצב הרפיה שאותו למדה משידורי הרדיו של בי.בי.סי. או אירופה החופשית, תכניות שהייתה מרבה להאזין להן בסתר בימיו של הרודן. היא ספרה מעשר עד אפס, שאפה ונשפה אוויר בצורה מודעת ולאט לאט נרגעה ונכנסה למצב של נמנום קל, עד שנרדמה לגמרי והתחילה לחלום.
בחלום הייתה שוב ילדה קטנה עם שיער חום ארוך ויפה. היא עמדה במטבח עם אמה המסרקת אותה, עושה לה צמות צפופות, עבות ומבריקות וקושרת אותן עם סרטים מבריקים אדומים. מרתה הקטנה הביטה לאחור ושאלה, "אימא, מה את חושבת, יש אלוהים?"
אמה עצרה ממלאכתה, "מה השאלה הזאת?" שאלה בכעס.
"שמעתי את לנה בכיתה מספרת…"
"אין אלוהים! שמעת, אין אלוהים!" אמרה אימא בבהלה, ואסור לך לדבר על דברים כאלה! אם ישמעו אותך שאת אומרת את המילה הזו יכולים להעלים את אבא שלך וגם אותי ותישארי לבד, הבנת? תישארי לבד!" דמעות זולגות בעיניה של הילדה, אימא מלטפת את פניה, מנשקת אותה ברוך. "את יודעת מה, אגלה לך סוד. יש לך גמד אישי, ואליו את יכולה לפנות כל פעם שרק תרצי עם כל שאלה שלא תהיה לך, אפילו על אלוהים אם זה כל כך חשוב לך. גם אם לא תראי אותו הוא יהיה לידך ויעזור לך בכל קושי…" מרתה שמעה איך הקול מתרחק ונחלש, ואז התעוררה.
בחדר הקטן היה חשוך ושקט. שנים לא חשבה על הגמד. עקב החלום נזכרה בגמד הקטן בגלימה האדומה, שמיום שאימא שלה סיפרה לה עליו היה החבר הטוב שלה והציל אותה מכל דבר רע. איך היא שכחה ממנו? טוב לא פלא, ליד אהרון הכול יכול לקרות. היא נבלעה לתוך הצרכים של בעלה ונעלמה בתוך הכלום.
אהרון לא ביקש ממנה כלום.
יותר מדי כלום.
שוב עלה בה הכעס התמידי עליו. מה זה חשוב החלפת שלטון, לעזוב או להישאר? המטרד העיקרי שלה הוא אהרון. היא הרגישה עייפות. עדיין עם עיניים סגורות, אך ערה לחלוטין, ראתה את עצמה הולכת לבדה על כביש בצבע לבן והיא מכוסה בחבילות כבדות ומכל חבילה מבצבצות רגליו של אהרון. היא בקושי יכולה לזוז. הכביש נגמר בפתאומיות וקיר שחור מחוספס חוסם את דרכה.
מרתה פקחה את עיניה. היא הרגישה שנמאס לה מהכול. כל עוד הרודן שלט היה לה עניין בחיים. העבודה שלה נתנה לה סיפוק רב. היא הייתה האחראית והעובדת היחידה בחנות ירקות במרכז העיר. איזה מכרה זהב! לרוב חוץ מבצל וסלק לא הייתה סחורה על הדלפקים למעט הקונסרבים של האפונה. בחוץ תורים ארוכים של אנשים מחכים לסחורה, לא משנה לאיזו, תפוח אדמה דבוק בבוץ, פלפלים ירוקים רקובים, בצלים מסריחים.
הצרכנים קנו הכול. וכשהגיעה האספקה הייתה זורקת במרץ רב את הסחורה הנחשקת בצלחת של המשקל, וכך חצי קילו היה לקילו, ואף אחד לא העז לצייץ. בחנות הזאת היא האלוהים. מובן שהסחורה האמתית מוחבאת לקליינטים עם הכסף הטוב והקשרים הנכונים. הרצון להסתדר טוב יותר מאחרים ותחמון השלטון הטוטליטרי העניקו לה ריגושים בחיים. תוך תקופה קצרה אחרי שהרודן מת, אפשר היה להשיג כל מה שרק רוצים, ולמרתה לא נשאר כלום חוץ מאהרון. לזוג לא היו ילדים, אך מרתה הרגישה שדרך בעלה גידלה עשרה ילדים קטנים ותמימים, חסרי אחריות. אבל די! כמה אפשר?
"אני רוצה למות!" אמרה מרתה בקול רם ובנחישות ואז בדיוק הוא הופיע, בגלימתו האדומה, עם חיוכו החם והשובבי. קפץ על השולחן הקטן ליד הכורסה הישנה.
"אני פה כדי לעזור לך," אמר הגמד.
"שכך יהיה לי טוב, אני לא מאמינה! זה באמת אתה? איפה היית כל הזמן הזה?" שאלה מרתה.
"בדרך כלל אני עוזר רק לילדים. הם מאמינים בי לחלוטין ואיתם אני יכול לעשות נסים. עובדה שגם את שכחת אותי."
"אתה צודק, סליחה, סליחה. אני מבטיחה לך שהאמונה חזרה אלי," אמרה מרתה ונגעה קלות בפניו של הגמד.
"את רוצה למות? שמעתי טוב?"
"כן, שמעת טוב. ואתה תעזור לי!" הרימה פתאום מרתה את קולה. בקשתה נשמעה כמו פקודה שאין לסרב לה.
"אני יכול לעזור לך, אם באמת זה מה שאת רוצה. אני ארדים אותך ואטיס אותך ישירות לגן עדן. רק שתדעי, נורא משעמם שם. בזמן האחרון אין נשמות טהורות שמגיע להם להיכנס לגן עדן. בינינו, גם לך לא מגיע, אבל אני אוהב את הילדה שהיית ומוכן לעשות לך פרוטקציה. איך אני בשבילך?"
"אתה חבר מושלם."
"אני מוכן לעזור לך יותר ממה שאת חושבת. אני יכול לתת לך הזדמנות נדירה לבחירה."
"מה זה אומר?"
אני אראה לך מה יקרה אחרי פרישתך מהחיים," הוא שנא את המילה 'מוות', "ואם עדיין גם אחרי זה תרצי ללכת, אני לרשותך," אמר הגמד, מרוצה מהיכולות העל טבעיות שלו.
"אני לא רוצה לראות כלום. אני רוצה להעניש את אהרון. אני משוכנעת. אני יודעת, הוא פוחד אפילו מהמחשבה להישאר לבד, ובעיקר בלעדיי. כל החיים אני מרגישה כאילו סחבתי אותו על גבי. זאת הסיבה שאני רוצה לפרוש. נמאס לי. אני עייפה. ועם מות הרודן נגמר לי העניין בחיים. הוא והשיגעונות שלו לפחות הקפיצו לי את האדרנלין."
"חשבתי שכולם שנאו את הרודן, הרי לא היה לעם מה לאכול ורוב הזמן הוא הנחית על התושבים נהלים דרקוניים כמו לסגור את המים הזורמים בבתים שלהם ברוב שעות היום בזמן שהוא השתמש בברזים מזהב והתפנק באמבטיה בגודל של בריכה."
"אני נהניתי לתחמן את שלטונו ולנו היה הכול, אפילו מים בברזים ובשירותים בכל שעות היממה. הקשרים הנכונים במקומות הנכונים והסחורה הסודית שלי מחנות הירקות שניהלתי חוללו את הנס. צורת החיים הזאת עשתה אותי מאושרת. אתה מבין?"
"לא. ובגלל תפיסת חיים שכזאת כבר לא מגיע לך להגיע לגן עדן, אבל הבטחתי לך מקודם."
"אני מוכנה למות, תתחיל לפני שאני מתחרטת."
"אז בכל זאת יש לך מחשבות…"
"כן, יש לי. אני אנושית, שכחת?"
"אני בכל זאת מתעקש להראות לך קצת ממה שיקרה כאן אחרי עזיבתך. אחרי כן תחליטי מה שתרצי."
"אתה יודע מה, בסדר," התרצתה מרתה באדיבות.
הגמד הוציא את ידו הגוצית מתחת לגלימתו והוריד לפני עיניה של מרתה מסך בלתי נראה. השידור מהעתיד האפשרי התחיל.
אהרון עומד כפוף ומצומק ליד קברה של מרתה בבית העלמין היהודי בעיירה. לידו עומדת צוענייה לבושה בבגדים צבעוניים מלוכלכים עם מפתח ברזל בידה. מרתה זיהתה אותה. זו הייתה השומרת של המקום. ממנה היו התיירים היהודים המזדמנים מבקשים לפתוח את בית העלמין כדי לבקר את יקיריהם הטמונים שם.
איזו תמונה עלובה ומצמררת, חשבה מרתה, אך לא שינתה את דעתה.
אהרון מייבש את דמעותיו במטפחת בד, חלק מהנדוניה של אמו המנוחה, שרה, שרקמה בעצמה את שם בנה היחיד על כל מטפחת אף. אהרון לא זז בלעדיהן לאף מקום. בשלב זה של ההצצה לעתיד מרתה צחקה. היא ראתה איך בעלה דוחף את המטפחת הרטובה לכיסו, נותן סימן לאישה שברצונו לעזוב והם יוצאים לרחוב. מול בית הקברות חונה מונית. אהרון נותן לצוענייה כמה שטרות של כסף ואומר לה, "תשמרי על הקבר." הוא עולה למונית.
למה אהרון משאיר אותה להשגחתה של הגזלנית הזאת? עוזב במונית? ממתי אהרון נוסע במונית? תמיד הוא הולך ברגל לכל מקום או רוכב על אופניים. ממתי הבזבוז הזה? המונית נעצרת מול ביתם. אהרון משלם לנהג ונותן טיפ שמן.
"מה זה?" שאלה מרתה בקול-רם.
"חכי, חכי, זאת רק ההתחלה," אמר לה הגמד והוסיף, "את רוצה שאפסיק ונמשיך בתכניותיך?"
"לא, לא, תמשיך, אני סקרנית."
אהרון נכנס בזריזות לביתם, ניגש הישר אל השקית המלוכלכת שעמדה בפינה ושופך את תכולתה. ערימה של שטרות כסף מתגלגלת על הרצפה. הוא מתחיל לספור אותם במהירות ומיומנות. מיישר ומסדר אותם אחד על השני, נראה מרוצה, מרתה זיהתה חיוך קל על פניו. היא חשבה שאחרי מותה הוא יהיה שבור ואבוד לגמרי. כעת זה לא נראה כך.
דפיקה נשמעת בדלת. אהרון פותח. מריה, השכנה האלמנה, עומדת בפתח הבית. בידיה היא מחזיקה צלחת עם עוגת גבינה.
"שלום, אדון אהרון, חשבתי להמתיק במקצת את יגונך. אני משתתפת בצערך. המנוחה הייתה אישה מדהימה."
"תודה, מריה. נחמד מצדך," אומר אהרון ומזמין אותה לשבת.
הם יושבים כמה רגעים בשקט.
"אפשר להציע לך כוס תה?"
"כן, תודה."
אהרון יוצא למטבח ומוציא מהוויטרינה את הכוסות עם הציורים בעבודת יד, סט שמרתה שמרה עבור ימי חג שמעולם לא חגגו ועבור אורחים חשובים שאף פעם לא הגיעו. סט שאף פעם לא השתמשו בו. מריה תהיה הראשונה שתשתה מהכוס הזאת תה, ובעלה הוא זה שמכין לה אותו! זה בלתי נסבל! סיבה ראשונה לא לרצות למות.
הוא חותך מהעוגה לשניהם. מניח את הכיבוד על מגש מוכסף, חגיגי ולא שוכח לפתוח חבילה חדשה של מפיות ורודות מהקולקציה הסודית של מרתה. בימי הזוהר של הרודן התושבים השתמשו בעיתון כנייר טואלט. על מפית ורודה מפוארת כזאת רק חלמו בשעות המעטות שישנו. אולי.
מריה לוגמת מהתה. אהרון משבח את העוגה שלה ומביט ברוך על האישה. "יש לך שיער ארוך יפה." הוא קם ממקומו, מתקרב אליה, מעביר את ידו לאורך שיערה השטני והרך. "כמה ביקשתי ממרתה שלי שתגדל את שיערה. כשהכרתי אותה היה לה שיער חום ארוך יפהפה. יום אחד החליטה שהיא רוצה שיער קצר ומאז לא עזרה שום בקשה מצדי," אהרון נאנח ומתיישב בחזרה על הכיסא. אוכל מהעוגה ולוגם מהתה.
מריה מסיימת את השתייה שלה וקמה ממקומה, "להתראות, אדון אהרון. הבית שלי פתוח בפניך מתי שרק תרצה."
"תודה, מריה," עונה ומלווה אותה לדלת היציאה.
"ביום ראשון הילדים באים אלי לצהריים, אני אשמח אם תצטרף אלינו."
"תודה, את נחמדה מאוד," אומר אהרון. הוא פותח לה את הדלת והיא הולכת.
"להמשיך?" שאל הגמד.
"כן," ענתה מרתה. קולה היה יבש וצרוד, "אתה בטוח שזה מה שיקרה? הדמות נראית כמו אהרון, אבל…"
"זה הוא, מרתה, זה הוא," אישר הגמד שוב ושוב.
בימים הבאים נפגש אהרון עם מרצ'ל הסנדלר, ומציע לו למכירה את עסק הכפתורים והחוטים הצבעוניים שלו. הסנדלר נראה מעוניין ותמורת כסף טוב מקבל לחיקו את רשימת הלקוחות והמלאי הלא מבוטל של הסחורה. ביום ראשון בארוחת הצהריים אצל מריה אהרון עליז במיוחד. הוא שותה כמה כוסיות צויקה, אחר כך לוגם מהיין הביתי שלהם, מתבדח עם שלושת הבנים הבוגרים של מריה ומספר שאינו זוכר מתי בפעם האחרונה ישב בקרב משפחה חמה כזאת. הוא אפילו מזיל דמעה.
מרתה לא התאפקה וצעקה, "המנוול!"
הגמד עצר את ההקרנה של העתיד האפשרי, "למה מנוול? זו האמת! או שהוא משקר, גברת הרוצה למות."
"הוא אף פעם לא אמר לי שהוא רוצה ילדים, הוא אמר תמיד אותו דבר: 'איך שאת רוצה.' תמשיך! אני רוצה להכיר את בעלי לפני שאמות," כעת קולה לא נשמע כל כך החלטי ובטוח בעצמו במילה האחרונה.
הגמד המשיך את ההקרנה.
"מה תכניותיך לעתיד?" שואלת מריה בקול מלא ציפיות, ומגלגלת באצבעה תלתל מהשיער השטני הארוך שלה בדיוק כפי שאהרון אהב.
"אני עוזב לישראל," עונה אהרון ישירות בלי להתבלבל. החיוך קופא על פניה של האישה. היא לא ציפתה לתשובה כזאת.
"החברה הראשונה שלי," ממשיך אהרון שהיה קצת שיכור, "עוד מבית הספר חיה בישראל, היא גם התאלמנה לא מזמן. אולי נהיה יחד."
"עצור!" צעקה מרתה, "אתה התבלבלת, אתה מביא לי את העתיד של מישהו אחר!" היה שקט לכמה רגעים ואז נזכרה, "יכול להיות שמדובר באסתר הקטנה מכיתה ו'? פעם שאלתי אותו על החברות שלו מהעבר והוא אמר לי שאני החברה היחידה שהייתה לו אי-פעם חוץ מאיזו ילדה קטנה מבית הספר, ששמה אסתר קלמן שעזבה לפלסטינה, באותם ימים כך קראנו לישראל, "ואז בפתאומיות נפל למרתה האסימון, "מה? הוא שמר על קשר אתה?!"
הגמד שתק.
"אתה יודע מה? אני דווקא לא רוצה למות."
"איך שאת רוצה," אמר הגמד וצחק על כך שהוא עצמו חזר על הרגל דיבורו של אהרון.
"אתה עדיין מוכן לעזור לי?"
"כן."
"אני רוצה שאהרון ימות ואני אהיה האלמנה העליזה. הבטחת לי שאתה עוזר לי! אני רוצה נקמה, נקמה אני רוצה!" חזרה על מילותיה ופנתה אל הגמד.
"הבטחתי ואני אקיים," אמר הגמד, הוא ציפה לשינוי בתכנית, "אבל גם במקרה הזה הייתי רוצה להראות מה יקרה לך 'כאלמנה עליזה', איך שאת מכנה את זה."
"לא רוצה, לא משנה מה יקרה, אני לא אתן לאהרון בחינם חיים חדשים עם אסתר."
"אני מזהיר אותך, גם בפעם הקודמת לא רצית לראות והיית בטוחה בעצמך והנה, שינית את דעתך."
"ומה אם לא ימצא חן בעיני להיות אלמנה, אני יכולה שוב לרצות למות?"
"לפחות תהיה לך אפשרות הבחירה," אמר לה החבר הטוב שלה.
הפעם הגמד לא המתין להסכמתה והתחיל להקרין מיד את האפשרות ההפוכה.
מרתה ראתה את עצמה עומדת בבית הקברות של העיירה ליד קברו של אהרון, אך היא לא לבדה. אנשים רבים עומדים סביבה וכולם בוכים. "לא ידעתי שהיו לו כל כך הרבה חברים," אמרה מרתה לגמד.
"אלו לא בדיוק חברים. את לא ממש הזמנת לבית שלך אורחים, את זוכרת? הסרוויס שלך נשאר חדש לגמרי. אלו הקליינטים של אהרון ומכרים. הם אהבו אותו מאוד. הוא שירת אותם באדיבות. תמיד מצא איזה כפתור אוריגינלי לג'ינס המזויף שלהם."
לפני שמתחילים להתפזר מתקרבים אליה האנשים, מחבקים אותה ואומרים לה מילות עידוד. לבסוף היא נשארת לבדה ונראית אבודה. עיניה מביטות מסביב, מחפשות סוג של תמיכה. היא עומדת ליד הקבר ולא עוזבת, פשוט לא יודעת מה לעשות. האחריות השווה לחינוך של עשרה ילדים ירדה ממנה, וסוף סוף היא לא צריכה לתמרן ולתדרך אף אחד, ובדיוק זה מה שנותן לה הרגשה מוזרה. היא מבינה שנשארה לבדה בעולם.
פתאום היא שומעת צעקה, "נו גברת, את יוצאת כבר? סיימת? אני רוצה לסגור. אני ממהרת, יש לי דברים לעשות."
מרתה מסובבת את ראשה ורואה את הצוענייה, שומרת המקום בבגדיה הצבעוניים המלוכלכים עם מפתח הברזל בידה. "עוד כמה רגעים," מבקשת האבלה.
"גם אני ביקשתי ממך פעם שתתני לי ירקות אכילים, אך זרקת אותי מהתור בבוז. לכי מפה, לב אבן שכמותך," והצוענייה חותמת את דבריה ביריקה הגונה.
מרתה בורחת בבהלה. יוצאת לרחוב שאין בו נפש חיה. היא מתחילה ללכת ברגל לכיוון תחנת האוטובוס ועולה עליו בצורה מכאנית.
בשלב זה של ההצצה לעתיד האפשרי נבהלה מרתה ולא הבינה את פשר השינוי באופייה העצמאי והכוחני, אך עדיין רצתה לראות לאן הדברים מתפתחים. הגמד בחן אותה מהצד עם חיוך רחום על פניו ולא אמר דבר.
בהגעתה הביתה ניגשת מרתה מיד לפינת החדר, לשק המלוכלך הידוע, ושופכת את תחולתו. שטרות של כסף נשפכות ממנו. היא סופרת אותם ללא חשק. בסופו של דבר הסכום הוא לא מי יודע מה. אולי כן. אך לה זה לא נראה כך.
מה היא תעשה עם הכסף, ועם עסק הכפתורים של אהרון?
האישה שמרתה ראתה בתמונות המוקרנות נראית לא מרוצה ורחוקה מלהיות מאושרת. בזמן שהיא דוחפת בחזרה את הכסף לשק היא שומעת צלצול בדלת ונבהלת לרגע. מי זה יכול להיות? היא ניגשת ופותחת את הדלת ועומד מולה מרצ'ל הסנדלר.
"שלום, גברת זליג. בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים היא שומעת את שם משפחתה, הרי על דלת הכניסה הם רשמו 'פאמיליה יונסקו' כדי להיות מספיק רומנים בעיני השכנים כאילו לא ידעו כולם את האמת.
הוא מחזיק בידו בקבוק, "הבאתי לך קצת צויקה, תוצרת בית, להקל על יגונך."
היא מזמינה אותו להיכנס ומושיבה אותו על הספה, שמחה שהיא לא לבדה.
"תעצור!" צוותה מרתה לגמד, "מה זה?"
"אם אעצור את ההקרנה את לא תדעי, בואי נמשיך והירגעי."
התמונות ממשיכות לזרום. מרתה ניגשת למזנון ומחפשת מאחורי שני אגרטלים את הכוסיות קריסטל לשתייה חריפה (שמהם אפילו את האבק פחדה להוריד שלא ישברו חלילה). ברור שלא שתו מהם מעולם. מרתה יוצאת למטבח לשטוף אותם, חוזרת ונותנת למרצ'ל למזוג צויקה.
"לזכר המת, איך שאומרים אצלנו," מציין הסנדלר.
"לחיים, איך שאומרים אצלנו," אומרת מרתה והם שותים.
"אהרון היה איש טוב."
"כן," עונה גברת זליג.
"הבית שלך נחמד מאוד," והאורח שוב ממלא את כוסית הקריסטל של מרתה ושל עצמו והם שותים שוב.
רואים בבירור שהשתייה עולה לראשה של מרתה, היא נהיית נינוחה. ניגשת שוב למטבח, מביאה פסטרמה רומנית משובחת ולחם טרי. הם אוכלים והיא שמה לב שהסנדלר הוא גבר נאה עם שיער לבן, עיניים כחולות בהירות, פנים ידידותיות, עורו שחום עם קמטים במקומות הנכונים.
מרצ'ל מזמין אותה לשבת לידו על הספה והיא נענית להזמנתו, חושבת לרגע, למה לא? הרי עם אהרון מזמן כבר לא… ואז מתעשתת, קמה במהירות ממקומה מפוכחת לגמרי ובקול יבש שואלת, "למה זכיתי לביקורך אדון מרצ'ל פופסקו?"
הוא נראה מאוכזב לרגע אך לא מוותר, "את אישה יפה, חשבתי אולי תרצי עזרה עכשיו שאת לבד."
"אני לא מבינה איך אתה יכול לעזור לי?"
"עסק הכפתורים שלך והסנדלרות שלי, יחד יכולים להצליח יפה," הוא שתק לרגע ואז הוסיף, "הרי עכשיו כשיש ירקות טריים בחנויות אף אחד לא יקנה את הסחורה הזבל שלך."
מרתה מרגישה איום סמוי ולא סמוי שמגיע מכיוונו של השכן. "שלום, אדון מרצ'ל, תודה על הצויקה, אני עייפה, הייתי רוצה להישאר לבדי אם לא אכפת לך." היא פונה אל דלת היציאה. הסנדלר עוזב מאוכזב.
"כל הכבוד לי! כל הכבוד לי!" צעקה מרתה לעבר הגמד, "תמשיך, אני רוצה לראות מה אני אעשה בהמשך."
דווקא החיים שלה מתחילים להסתדר. הרשויות מציעים לה לקנות את חנות הירקות בכמה פרוטות בלבד והיא רואה בזה את הזדמנות חייה, ובניגוד לנבואה של הסנדלר היא כן מתפרנסת יפה והפעם בכבוד, בלי זיופים במשקל, אלא על ידי סחורה טרייה ובריאה כמו בעולם הנאור הנורמלי.
היא בדיוק עמדה לומר לגמד שיקיים את הבטחתו, כשראתה בתמונות את ביתה מכוסה בשלג עד מעל לחלונות, "אהרון, אהרון, צריך לנקות את השלג!" היא צועקת, אבל אף אחד לא עונה לה. "מה קרה לך, אתה מת?" היא שואלת בצחוק ואז נזכרת שהוא באמת מת. היא ניגשת לטלפון להזעיק עזרה, אך הקו מנותק. מרתה ראתה כיצד היא יושבת אומללה בקור לובשת מעיל ונאלצת להתמודד לבדה ואין את מי להזיז.
האביב מגיע והיא עדיין לבדה. כשרואה את מארצ'ל ברחוב היא עוברת לצד השני. מדי פעם יוצאת לטייל ביער שליד העיירה. "תראה, אהרון, כמה יפה הלילך השנה," אומרת מרתה ואז נזכרת שהיא בודדה ואין את אהרון הזה שאתו התחלקה בכל חוויה.
בשלב זה של הצפייה בעתידה של 'האלמנה העליזה' זיהה הגמד שפניה של מרתה נפולות ועצובות. כעת הסתיו מגיע. גשם חזק יורד. חצר ביתה של גברת זליג מתמלא במים והופך לאגם. מרתה קמה בבוקר ושוב שוכחת שאהרון לא בחיים.
"אהרון צריך להפעיל את המשאבה," דממה. היא לובשת את מגפי הגומי ויוצאת בגשם היורד בזלעפות ולנגד עיניו הבוחנות של הסנדלר היא מרכיבה את צינור המשאבה, עיניה מלאות דמעות ולא מפני שהיא נאלצת לעשות את העבודה בעצמה. הבדידות אוכלת אותה מבפנים.
ושוב חורף. מריה השכנה רוצה לשדך לה מחזרים פוטנציאלים והיא חושבת רק על אהרון וחסרה לה מאוד הילדותיות שלו והמשפט המעצבן: "מה שאת רוצה".
מרתה זליג פנתה אל הגמד ובקול שקט ומפויס אמרה לו, "אני לא רוצה שהוא ימות."
"אין בעיה," ענה הגמד, "את רוצה לחזור לגרסה הראשונה?"
"איזו גרסה ראשונה?" שאלה.
"שבה שאת מתה, שכחת?"
"לא! אני לא רוצה למות!"
"גברת מרתה זליג היקרה, אין דבר כזה, את צריכה לבחור בין שתי האפשרויות. או את או הוא. אין אפשרות שלישית."
"אתה לא אמרת לי שאין אפשרות שלישית."
"חשבתי שזה ברור לך. בכל מקרה עכשיו את יודעת."
מרתה לא ענתה. היא הייתה המומה.
"טוב, תחליטי מהר, אין לי את כל הזמן שבעולם," מזרז אותה הגמד וקולו הנעים נעלם והוא כבר לא נראה כל כך נחמד.
"אתה אמור להיות החבר הטוב שלי, מה קרה?"
"אני עשיתי בדיוק מה שביקשת, אפילו מעבר. עזרתי לך להתבונן בשתי האפשרויות ועדיין ההחלטה בידייך. מה לא ברור לך?"
מרתה שפשפה את עיניה לוודא שהיא לא חולמת. היא הייתה ערה. הגמד הקטן עמד על השולחן ליד הכורסה שישבה עליה.
"תן לי עוד דקה," ביקשה.
"שתי דקות, אבל לא יותר."
אין לי בררה, חשבה מרתה לעצמה. היא קמה ממקומה בפתאומיות, עצמה את עיניה, תפסה את הגמד בגרונו, וחנקה אותו חזק-חזק עד שהרגישה שגופו הקטן רפה ואין בו רוח חיים.
מה היא תעשה עם הגופה? נבהלה, ואז משהו מוזר קרה, היא הרגישה שדבר רך ונעים עוטף את ידה. היא פקחה את עיניה וזיהתה את בגדו של הגמד בידה והכובע שלו מונח על הרצפה. אין זכר לגופה, אין זכר לגמד.
"מרתה, ספרתי, יש לנו אלפיים שלושים ואחד כפתורים," אהרון עמד בפתח החדר שלה קורן משמחה כמו ילד קטן שמצא אוצר.
"ומה נעשה עם הכפתורים הספורים?" שאלה.
"מה שאת רוצה," ענה כהרגלו.
להפתעתה הפעם מרתה לא התעצבנה, ההפך הוא הנכון, היא הרגישה אושר אין סופי. היא פנתה אליו ומבלי לתכנן, ישר מהלב, מופתעת מהרעיון של עצמה, אמרה לו, "אנחנו נמכור את כל הכפתורים ואת העסק ואת הבית ונקנה קרוואן, ניקח אתנו את השקית מפינת החדר ונצא לטייל בעולם, נגיע עד ציון ומעבר וכשהעולם יגמר נמציא עולם חדש ונחיה חיי נצח. אתה עוד תראה! מה אתה אומר?"
"מה שאת רוצה," ענה אהרון.
מהחלון הפתוח לרווחה רוח קרירה מוצאת את דרכה אל החדר. לשנייה היא מתגברת מרימה את הכובע של הגמד מהרצפה ומעיפה אותו דרך החלון, בהתחלה בסיבובים קטנים-קטנים שגדלים וגדלים ולבסוף נעלם באופק.
"אז מה תרצי לאכול לארוחת ערב?" שאל אהרון.
"מה שאתה רוצה," ענתה מרתה, "הרודן מת."