הלכתי לאיבוד, זאת אומרת אני יודעת איך לחזור הביתה, התכוונתי שאני לא מוצאת את עצמי, זאת אומרת לא מי אני ומה האופי שלי, אלא הגוף שלי, איך שאני נראית.
אם ראיתם נערה שנראית בערך בת 17, שיער שטני, עיניים ירוקות וקצת שמנמנה אשמח שתתקשרו אליי.
"זהו אני חושבת שהשלט מוכן". אמרתי.
"זה מאוד משונה שאת מחפשת את עצמך. אני מזמן כבר לא זוכרת איך אני נראית, ליתר דיוק לאף אחד אין מושג איך הוא באמת נראה…". אמרה חברתי טלי. היום לטלי היה שיער בלונד מתולתל, עיניים כחולות, רגליים ארוכות ואף קטן כמו כפתור.
"את יודעת שסבתא שלי סיפרה לי שבתקופה שלהם כדי להגיע ממקום למקום הם היו נוסעים במשהו שקראו לו כלי רכב והם לא היו צריכים להחליף גוף כדי לזוז ממקום למקום". עניתי והסתכלתי על גופי שכעת צבע שיערי היה שחור חלק, עיני היו מלוכסנות וגופי היה צנום וחיוור.
"אבל.." התחילה טלי למחות.
אני ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עצמי באמת, בכנות לא הייתי הילדה הכי יפה. אבל אהבתי את איך שנראיתי. היו לי עיניים כמו של אימי ותווי פנים כמו של אבי.
והיום בגלל התנועזום, כדי לזוז ממקום למקום אנחנו נכנסים לגוף של מישהו שנמצא במקום שאנחנו רוצים להיות בו. וכך יצא מצב שאני כבר לא זוכרת איפה נמצא הגוף שלי. אולי הוא עכשיו של הסגנית של מלך ירדן, אבל אני לא בטוחה…
"…לאף אחד לא אכפת איך הוא נראה". שמעתי את טלי אומרת.
"בכל זאת אני נחושה למצוא את עצמי". עניתי. ניסיתי להראות נחושה אבל בעצם לא היה לי מושג איך מתחילים.
"שיהיה לך בהצלחה, אני משתגרת כדי שלא אאחר למסיבה של רותם. ביי".
"אבל..". התחלתי לומר. אבל לגוף של טלי השתגרה מישהו אחרת.
ניסיתי לישון אבל לא משנה כמה ניסיתי תמונות של עצמי האמיתית הופיעו לי בראש.
וישר החלטתי, שהדבר הראשון שאני אעשה מחר יהיה למצוא את עצמי!.
קמתי מוקדם בבוקר וניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהשתגרתי.
אני חושבת שזה קרה כשרציתי להגיע לקניון לכבוד פתיחה של איזה שהיא חנות ואז החלפתי גוף עם שומרת הראש של הקניון…
וכך כל היום חיפשתי, התקשרתי, ניסיתי לבדוק ולבסוף מצאתי קצה חוט.
בזמן החיפושים מצאתי אתר שבו יש אנשים שמחפשים את עצמם בדיוק כמוני. בהתחלה הופתעתי, אבל ככל שהתחלתי לקרוא את מה שאנשים כותבים ככה הבנתי שהמציאות שבה אנו חיים היא לא הגיונית.
באתר ראיתי אנשים שמציעים סכומי ענק עבור הגוף שלהם וראשי ממשלה ששולחים סוכנים לכל העולם כדי למצוא את עצמם. אבל מה שהכי ריגש אותי זה שהבת של ראש הממשלה נראית מאוד דומה לאיך…שאני נראיתי, קצת קצת יותר מבוגרת.
קפצתי מרב התרגשות, אמנם המסע רק עכשיו מתחיל, אבל לפחות אני יודעת איפה אני, או לפחות איפה הייתי לפני שלושה ימים.
השתגרתי לפארק הממשלה והיום השיער שלי היה בצבע שחור, קלוע למלא צמות והיו קשורים עליו תכשיטים בצבע זהב.
אמרתי לעצמי שאחד מהדברים שאתגעגע אליהם יהיה לקום כל בוקר בסגנון אחר.
הפארק היה מפוצץ באנשים ובהתחלה הרגשתי שאני מאבדת את הידיים ואת הרגליים.
ופשוט הסתובבתי בינהם עד ששמעתי.
"פנו את הדרך!, פנו את הדרך!. מחר תצא צעדה ובראשה ראש הממשלה ומשפחתו. אנו חוסמים את הדרכים. ולכן אתם מתבקשים לפנות את הדרך!".
לא האמנתי למשמע אוזניי, מחר אוכל לראות את ביתו של ראש הממשלה. אבל השאלה היא איך אוכל לדבר איתה ולשאול אותה היכן נמצא הגוף שלי?.
השמחה שלי הייתה קצרה וכל אחר הצהריים התחב התחבטתי מה עליי לעשות.
ולבסוף החלטתי לכתוב לה פתק ולנסות להעביר לה אותו. אמנם כבר שנים איננו משתמשים בפתקים, אך אולי זאת תהיה ההזדמנות היחידה שלי לתקשר איתה.
למחרת קמתי מוקדם. היום הייתי גינגית עם נמשים על הפנים.
התארגנתי והשתגרתי לצעדה.
בצעדה עמדו מאות אנשים וילדים קטנים נישאו על כתפיי הוריהם וכולם התרגשו לראות את ראש הממשלה ומשפחתו.
וכמובן שיחקו במשחק מי אני?. וניסו לנחש איך הפעם כל אחד מבני משפחת ראש הממשלה יראה.
פעם אהבתי את המשחקים האלו, אבל היום הדבר שרציתי יותר מה-כל היה למצוא את הגוף שלי.
ניסיתי להידחף בין אנשים ולעמוד הכי קרוב שאפשר לגדר, בזמן שאני מחזיקה במכתב שנמצא בכיס הימני של המעיל שלי.
לפתע ששמעתי את החצוצרות שהעידו על תחילת הצעדה, אנשים נופפו וצילמו דרך עיניהם.
ואילו אני התאמצתי לראות את ביתו של ראש הממשלה. למזלי היא הבת היחידה מתוך שלושת בניו של ראש הממשלה. וכך הצלחתי לזהות למי להעביר את הפתק.
פתאום ראיתי ילדה גבוה, רזה שהשיער שלה צבוע בצבע כחול, שפתיה משוחות באודם בצבע דובדבן.
לרגע הרגשתי פחד וכמעט התחרטתי. אך ברגע האחרון עזרתי אומץ והבאתי לה את המכתב דרך הסורגים.
בהתחלה היא הסתכלה עליי במבט מופתע ולא ידע מה הדבר שהיא מחזיקה.
התחננתי אליה שתקרא אותו והיא אמרה לי שתעשה כך.
הרגשתי איך יורד לי קילו של אבנים מהלב ושעכשיו אני תלויה בה.
השתגרתי משם לבית הספר ושם פגשתי את טלי. שתינו מתכוננות לקראת תחרות הרובוטיקה שתתקיים בקרוב. כשהגעתי סיפרתי לה את מאורעות היום.
טלי גלגלה עיניים ואמרה שזה בזבוז זמן וכדאי שהתעסק בתחרות שתיערך בקרוב. הסכמתי איתה אבל בליבי ידעתי שעכשיו אף אחד לא יכול להוריד אותי מהחיפוש.
אחרי כמה ימים אימי אמרה לי שקיבלתי דבר מוזר שקוראים לו "מכתב".
הייתי אחוזת התרגשות. פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא.
לגל היקרה!
הפתעתי אותי בצעדה. לא ציפיתי שיהיה מישהו שיצליח לעבור את השומרים ובטח לא להביא לי דבר ישן כמו "מכתב". אבל ההפתעה שלך הייתה לטובה.
הפגת את השעמום שלי במכתב שלך וכל כך התרגשתי על הרצון שלך למצוא את הגוף שלך. אמנם שונה, אבל גם מאוד מיוחד.
ניסיתי להיזכר ואם זכרוני אינו מטעה אותי השתגרתי עם הגוף שלך למצרים כאשר ביקרנו את הנסיך ומשפחתו.
אני מתארת לעצמי שאת בוודאי מאוכזבת, אך אם תרצי אשמח לעזור לך.
וכך אוכל להפיג את השעמום הרב שאני חשה זה זמן רב.
בברכה
בתו של ראש הממשלה שרה.
מצרים?! מצרים?! איני מאמינה.
איך הגיע לשם.
תיארתי לעצמי שבשל היותה של שרה ביתו של ראש הממשלה שיהיה לי קשה למצוא את גופי אך כעת זה נמצא למעבר לכל דמיון.
"מה אעשה?", אמרתי בתסכול.
לבסוף החלטתי להחזיר לשרה מכתב וכתבתי לה.
לשרה היקרה!
תודה רבה על הרצון לעזור לי, אך איני חושבת שאוכל למצוא את גופי.
מצרים רחוקה ויומיים זה המון פעמיים שבהם אנשים יכולים להשתגר ומי יודע היכן נמצא גופי כעת.
מוסרת לך את תודתי.
גל.
לאחר ימים מספר הגיע מכתב נוסף. הופתעתי, לא ציפיתי לקבל תשובה אחרי שסירבתי לעזרה, אך אחרי שקראתי אותו התחלתי לחשוב שהתייאשתי מוקדם מידי.
לגל היקרה!
אני מבינה אותך, אך יש לי פיתרון לכל הבעיה.
בעוד חמישה ימים מתקיימת תחרות רובוטיקה ושמתי לב שאת רשומה אליה.
יכול להיות שלא ראית אבל שלושת המקומות הראשונים יעלו לשלב הגמר שנמצא ב-מצרים.
אם תזכי זה יוכל לקדם אותנו במשימה.
וכבר שלחתי לחברתי הטובה שם פאטמה שתנסה למצוא אותך לפי התמונה ששלחת לי.
אם עדיין יש תקווה, תשלחי לי מכתב בחזרה.
בברכה
שרה.
הייתי אחוזת התרגשות וישר רצתי לבדוק את המכתב שבית הספר שלך לנו.
אנו שמחים לבשר לכם שבתכם גל כהן עלתה לשלב השני בתחרות הרובוטיקה.
בתחרות מתמודדים חמישה ילדים מכל הארץ, שלושת המתחרים שיפילו לגמר יזכו להתחרות במצרים.
אנא אשרו את השתתפותכם.
בברכה
המנהל לרובוטיקה הארצי.
"…יזכו להתחרות במצרים, מצרים, מצרים". אמרתי שוב ושוב כלא מאמינה. אם אזכה תהיה לי אפשרות להגיע למצרים ואולי למצוא את הגוף שלי, איני מאמינה למזלי הטוב, קרנתי מאושר והחזרתי לשרה תשובה חיובית ושאשמח לעזרתה.
כשיצאתי מחדרי הוריי שכרגע כל אחד מהם נראה סיני לא הבינו מה קרה וסיפרתי להם את השתלשלות האירועים.
הם ענו שאני כנראה במשבר גיל ההתבגרות.
חזרתי לחדרי והמשכתי להתכונן לתחרות, עכשיו יותר מתמיד הייתי חייבת לנצח בתחרות.
יום התחרות הגיע והבוקר עורי היה שחום והיה לי שיער אפרו קצר שהגיע לי עד לכתפיים.
התארגנתי והוריי לקחו אותי ואת הרובוט שהכנתי לתחרות.
באולם היו מלא אנשים והמון סוגים שונים של רובוטים.
מול הבמה ישבו שמונה שופטים וכל פעם קראו למתמודד אחר.
לבסוף קראו בשמי, הסתכלתי על הוריי שכעת נראו מאוד דומים למראה האמיתי שלהם.
אימי הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות ואילו אבי היה עם שיער שחור, עיניים חומות וזקן קטן.
הם הביטו בי בגאווה והרגשתי איך אני אוזרת אומץ והתחלתי להציג את הרובוט שהכנתי.
"תודה רבה לכל המשתתפים" אמרה השופטת הבחירה. "התחרות הייתה צמודה אך לבסוף החלטנו שהשלושה שהתמודדו בגמר במצרים הם…"
הרגשתי שעוד רגע ליבי יוצא מהמקום.
"ארבל רוזנפלד" קראה השופטת וכולם מחאו כפיים. ילד שמנמן, בהיר, עם גשר בין השיניים עלה לבמה והצטלם עם השופטים.
"הבא שיעלה לגמר…הוא…היא… שרון אראלללל". אני וטלי הסתכלנו אחת על השנייה והבאנו שלא נגשים את החלום להתחרות ביחד במצרים.
"והמתמודד או המתמודדת האחרונה שתזכה בתחרות הארצית ותפיל לגמר במצרים…היא…הוא…".
בום,בום, הרגשתי את הלב שלי דופק והחזקתי חזק את היידים של הוריי.
"היא…גל כהן". קראה השופטת.
לא האמנתי למשמע אוזניי, זכיתי! חיבקתי את הוריי ועליתי על הבמה. בבמה הצטלמתי עם חבר השופטים וקיבלתי מהם את ההזמנה לגמר.
ירדתי מהבמה עם אורות בעיניים והסתכלתי על חברתי הטובה טלי, היא שמחה בשבילי אבל ראיתי כמה היא רצתה לזכות.
כשחזרנו הביתה הונח על השולחן מכתב.
לגל היקרה!
ברכותיי על הזכייה! צפיתי בתחרות והיית כל כך נהדרת, אני כל כך שמחה בשבילך.
דיברתי עם הוריי ושכנעתי אותם שיתנו לי להתארח אצל חברתי שגרה במצרים והם הסכימו.
ניפגש במצרים.
בברכה
שרה.
"זוהי קריאה אחרונה לטסים למצרים".
"גל תניחי את המכתב בצד, אנחנו צריכים להספיק את הטיסה". אמרה אימי קצת לחוצה.
שמתי את המכתב בתיק ואני והוריי עלינו למטוס. וכתבתי לעצמי במחברת שהיום השיער שלי בלונדיני חלק ויש לי גומות.
ישר כשנחתנו שלחתי מכתב לשרה.
לשרה היקרה!
שוקרן, הגענו למצרים.
תפגשי אותי בלובי של המלון.
בברכה
גל.
המלון היה מפואר, אני חושבת שהיו בו 28 קומות, על הקירות היו חרוטים מצרים ופירמידות ולכל מקום שהסתכלת היה אפשר לראות שלטים שמבשרים על הגמר הקרב ובא.
עלינו במעלית ונכנסנו לחדר שלנו. החדר היה ענק והיו בו שני חדרי שינה רחבים. מרפסת שמשקיפה על הבריכה ושלט שהיה כתוב עליו "ברוכים הבאים ובהצלחה!".
החלפתי לבגדים דקים. מפני שהיה ממש חם בחדר וירדתי ללובי.
כשחיכיתי לשרה עצרתי לרגע לחשוב ושמתי לב שלא שכל כך התעסקתי בתחרות, מה שהיה מאוד משונה מכיוון שחלום חיי היה לזכות בתחרות הזאת. הצטערתי שלא הקדשתי אליה מספיק זמן והבטחתי לעצמי שעד יום חמישי אקדיש את כל הזמן לתחרות וביומיים שאחריה אתעסק בלחפש את עצמי.
"..גל את שומעת אותי? גל?" ניעורתי ממחשבותיי ולפתע שמתי לב ששרה עומדת לידי ושהיום עיינה כחולות ושהשיער שלה ג'ינג'י.
"שרה סליחה שלא עניתי לרגע שקעתי במחשבות" התנצלתי בפניה.
"הכל בסדר, גם לי זה קורה הרבה פעמיים, במיוחד שאני חושבת מתי אני אוכל לעשות משהו שונה ומיוחד ובזכותך זה עומד לקרות. אני כל כך שמחה לפגוש אותך!, איך הייתה הטיסה? ודיברתי עם חברה שלי והיא אמרה לי שהמקום הראשון שכדי שנחפש בו אותך הוא בארכיון המצרי". אמרה שרה נלהבת.
"הטיסה הייתה טובה, תודה!. ו…לפני שהגעת חשבתי על זה, התחרות תתקיים בעוד שלושה ימים ואני כרגע צריכה לנצל כל זמן פנוי שיש לי כדי להתכונן אליה, יש מצב שנוכל להתחיל לחפש ביום חמישי?" היססתי.
"אה. בטח. גם לי יש הרבה דברים לעשות..אאה שיהיה לך בהצלחה..!" אמרה שרה ביובש.
הרגשתי קצת לא בנוח, אחרי הכל שרה עזרה לי המון. אבל התחרות הזאת היא חלום חיי ואני חייבת להתרכז בה.
בשלושה ימים האחרונים עבדתי, שיפצתי, בניתי, פירקתי ושוב בניתי וכמעט לא חשבתי על החיפוש.
עדיין המצפון שלי הציק לי בגלל שרה, אבל לא הייתה לי ברירה.
ביום רביעי ערב התחרות אמא שלי קראה לי ואמרה לי שקיבלתי מכתב.
הלכתי לסלון ועל שולחן הסלון העשוי מעץ מהגוני הונח המכתב עם שמי טבוע עליו.
פתחתי את המכתב וראיתי את שמה של שרה.
לגל היקרה!
אני יודעת שהינך עסוקה בתחרות, אך ביומיים האחרונים ערכתי חיפושים אחרייך, זאת אומרת אחרי הגוף שלך וגיליתי שמי שלובשת אותו היא ראשת החיילים של מצרים ומחר היא נוסעת לאיראן לשלושת חודשים הקרובים.
תיפגשי אותי בלובי, יש לי תוכנית.
בברכה
שרה.
שלושה חודשים?!, מה אני אעשה? והתחרות מחר.
תפסתי את ראשי בין ידיי ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע נפתחה הדלת והוריי נכנסו.
"גלגול מה קרה? ראינו כמה מיהרת לפתוח את המכתב ושמנו לב שבימים האחרונים זה נראה שמשהו לא כשורה. את יודעת שאנחנו פה לכל דבר שאת צריכה". אמרה אימי ועטפה אותי בחיבוקה.
התלבטתי מה לומר ולבסוף החלטתי לומר את אשר על ליבי ומעיק על מצפוני.
"אתם זוכרים שאמרתי לכם שאני מחפשת את הגוף שלי?..אז מצאתי אותי בעזרת חברתי שרה, זאת אומרת ביתו של ראש הממשלה". הוריי נראו מבולבלים ומופתעים בשל החברה החדשה שלי אך לא היה זמן להסברים. "..שרה גם נמצאת במצרים ובזמן שעבדתי על הרובוט היא חיפשה את גופי ומצאה שעכשיו ראשת החיילים של מצרים לובשת אותו ושמחר היא נוסעת לשלושה חודשים למצרים ואני לא יודעת מה לעשות, מפני שמחר התחרות אבל אם לא אעשה שום דבר מי יודע לאן גופי יגיע". אמרתי בתחושת תבוסה.
אבי הסתכל עליי ברוך ואמר. "אנו יודעים כמה חשוב לך למצוא את גופך ושהתחרות היא כל חלומותיך, אך אנו חושבים שנתת את כל כולך וזה בריא לנוח יום לפני התחרות וכמובן שאנחנו כאן לכל דבר. אבל יותר מהכול חשוב שתזכרי שגם אם תצליחי למצוא את גופך וגם אם לא את תמיד תישארי גלגול שלנו ומה שחשוב זה מי שאת בפנים ולא איך שאת נראית כלפיי חוץ!". הבטתי בהוריי ונסחה בי תחושת אומץ ושלווה והבנתי שאינה צריכה לעשות את המסע הזה לבדי. הודיתי להוריי ואמרתי להם שאם אסתבך אתקשר אליהם מיד. וירדתי ללובי.
בלובי חיכתה לי שרה שהיום הייתה לבקנית.
"שרה אני צריכה להתנצל בפנייך" פתחתי. "אני לא הייתי בסדר בשלושת הימים האחרונים, את ניסיתי לעזור לי והגעת עד לכאן ואני התעלמתי ממך לחלוטין".
"הכל בסדר!" אמרה שרה בחיוך. "היה נחמד לשחק מרגלת ולנסות למצוא רמזים".
"ואם כבר מדברים על רמזים כדי שנצא לבחוץ המונית שלנו עוד מעט מגיע".
"מונית? לאן?"
"בואי אני אסביר לך בדרך".
כשיצאנו לא חיכתה לנו מונית אלא לימוזינה ענקית בצבע שחור וכשנכנסו לתוכה היו בה מדפים מפוצצים בממתקים, גומים וחטיפים.
ישבתי בפליאה ולא ידעתי מה לומר.
"לא היו מוניות פנויות אז ביקשתי את הלימוזינה. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך".
"בסדר? זה מדהים!. תודה רבה לך שרה על כל העזרה אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך!".
"בשמחה!". אמרה שרה בקצרה. "ועכשיו תקשיבי לתוכנית".
"דיברתי עם חברתי פטמה והיא אמרה לי שהיום יש מסיבה של העובדים ושהיא תוכל להכניס אותנו אליה ושהיא קבעה פגישה דחופה עם דפנה שדרך אגב זהו שמה של ראשת החיילים. רק שבמקום שהיא תיכנס אליה את תיכנסי ותדברי איתה". אמרה שרה במלוא הביטחון.
"וואו, זה נפלא! רק מה אגיד לה? ואם היא לא תקשיב לי? ואולי אתבלבל במה שארצה לומר והיא לא תבין אותי?". פתאום נהייתי לחוצה והבנתי שזה באמת קורה ושהכל יהיה תלוי במה שאומר לה.
"תנשמי עמוק". הרגיע אותי שרה. "את תעשי את הכי טוב שלך ומפה אפשר רק לקוות לטוב".
"צודקת". דבריה של שרה התחברו לי ביחד עם דברי הוריי, אני אעשה את הכי טוב שלי ומשם זה לא תלוי בי אבל מה שהכי חשוב הוא שלא משנה מה יקרה יש לי את התמיכה והגב שלי לעת צרה.
נהג הלימוזינה אמר לנו שבעוד 10 דקות אנחנו אמורים להגיע.
כשהלימוזינה עצרה עמדנו מול אולם אירועים מפואר שהיו חרוטים עליו כל מיני סוגים של פרחים.
התקדמנו לאולם ושרה ערכה הכרות ביני בין חברתה.
"אני לא רוצה להיות לא מנומסת" אמרתי. "אבל איך זה הגיוני שאת נראית מצרית? זאת אומרת איך מצאת בחזרה את הגוף שלך?". שאלתי והבטתי על שרה בתמיהה. וחשבתי לעצמי איך שרה לא סיפרה לי את זה?.
"במצרים" פאטמה התחילה להסביר. "לא משתגרים ממקום למקום אנחנו מאמינים בדרך הישנה של מכוניות".
אנשים חכמים, חשבתי לעצמי. "אבל איך זה אפשרי שדפנה נמצאת בתוך גופי?" כבר הייתי די מבולבת.
"דפנה היא ראשת החיילים וברב העולם משתגרים ולכן אין לה ברירה". הסבירה פאטמה.
"מה שמוביל אותנו למתי הפגישה?" שאלה שרה.
"בעוד 5 דקות, בואו אני אוביל אתכם למשרד של אבי.
פאטמה הובילה אותנו דרך מסדרון רחב ידיים שהיו תלוים עליו תמונות של אנשי צבא מכל מיני מלחמות.
כשהגענו עמדנו מול דלת עצומה, מצופה בזהב.
נכנסתי למשרד שקירותיו היו מכוסים בבד קטיפה אדום ומן התקרה השתלשל השנדליר הכי גדול שראיתי בחיי. המשרד היה עוצר נשימה ויכולתי להביט בו שעות עד שנפתחה דלת ונכנסה אליו לא יותר מאשר אני!, זאת אומרת הגוף שלי שבתוכו הייתה דפנה. כל כך התרגשתי ובין רגע דמעות מילאו את עיניי.
אך אמרתי לעצמי "גל את חייבת להיות חזקה! זה הרגע שבו חלמת עליו!".
"שלום קוראים לי גל". הצגתי את עצמי נרגשת.
"הוד נסיכותך מה קרה?". אמרה דפנה בפנים חתומות.
"האמת שלא קרה שום דבר אבל חברתי גל תשמח לבקש ממך משהו. לבינתיים נשאיר אתכן לבד".
"האמת שחשבתי המון מה לומר לך ואני יודעת שזאת בקשה קצת מוזרה אבל…".
"ילדה אני עוד צריכה להשתגר הלילה תהיה זרירה". אמרה דפנה בתוקפנות.
" ברור, אני לא רוצה לעכב אותך. את נמצאת בתוך הגוף שלי. כנראה השתגרת אליו ואני אשמח שנתחלף, אני צריכה אותו בחזרה". אמרתי בחשש.
"ילדה את עושה ממני בדיחה?" אמרה דפנה בעצבנות.
"לא, אני רצינית. אני יודע שזה לא מקובל לבקש את הגוף שלך בחזרה אבל אני באמת רוצה אותו ונסעתי עד לכאן כדי להשיג אותו. בבקשה תעזרי!, בבקשה!!". התחננתי בפניה.
דפנה שתקה וזה נראה שהיא שקלה את דברי ולבסוף אמרה.
"ילדה אני מבינה אותך אך לצערי אני לא יכולה להתחלף איתך. הגוף שלך מתאים להסוואה שאני צריכה ואין לי זמן לחפש גוף אחר שיתאים למשימה. תוכלי לנסות להשיג אותי עוד שלושה חודשים ואולי אני אדע אצל מי הגוף שלך יהיה. ועכשיו תסלחי לי אני חייבת לצאת. כל טוב". אמרה דפנה ויצאה מהמשרד.
באותו רגע הרגשתי את הדמעות ממלאות את עיניי והבנתי שהחלום שלי התנפץ.
שרה נכנסה באותו רגע לחדר וסיפרתי לה מה אירא. היא האזינה וראיתי שהיא מחזיקה את עצמה להישאר חזקה.
כל הדרך חזרה לא הוצאתי מילה ושהגענו למלון רצתי לחדר ופתחתי את הדלת כרוח סערה.
סיפרתי להוריי מה קרה והם חיבקו אותי והבטיחו לי שהכל יהיה בסדר. לבסוף נרדמתי על הספה.
קמתי בבוקר והחלטתי שהיום אתרכז רק בתחרות אבל זה היה קצת קשה ליישום.
הגענו לאולם התחרות שהיו תלויות עליו תמונות של מדענים.
וממקומות הישיבה נופפה לי שרה. ברמקולים ביקשו מכולם להתיישב כי הולכים להתחיל בתחרות.
כל אחד מהמתחרים הציג את הרובוט שהוא הכין ולבסוף קראו לכולנו לבמה בשביל קריאת הזוכים.
"מי שהגיע למקום השלישי בתחרות ברובוטיקה הוא…היא…שרון הראל!". נשמעו מחיאות כפיים ושרון שהפעם נראתה כמו ילדה גותית עלתה לבמה.
" במקום השני הגיע…גל כהן!". כשאמרו את שמי התעצבתי שהגעתי רק למקום השני אבל בימים האחרונים למדתי לשמוח מהתוצאה.
עליתי לבמה, היום שערי היה בלונדיני עם גוונים סגולים בקצוות. הצטלמתי עם השופטים וקיבלתי את התעודה.
כשירדתי מהבמה הוריי חיבקו אותי ואמרו לי שהם גאים בי והבנתי שרק זה היה שווה את הכל.
לאחר מכן שרה בירכה אותי וחזרנו באוטובוס למלון במקום להשתגר. חווית הנסיעה הייתה משונה, במיוחד זה שיושבים לאורך כל הנסיעה והזמן שלוקח עד שמגיעים. ובזמן שישבתי באוטובוס נזכרתי בסיפור שסיפרו לי שהייתי קטנה. ובן רגע מצב רוחי התרומם והבנתי שמה שחשוב זה לא הנראות אלא הפנימיות.
היה היה כיסא שנסע מדן ועד אילת,
כך זה כשאתה מושב באוטובוס 51.
אותו כיסא כל כך קינא בכיסאות שנמצאים בבתים,
יושבים עליהם אנשים שהם אותם מכירים
ולא מתחלפים עליהם כל היום זרים.
אותו כיסא הרגיש שהוא חסר חשיבות,
מושב אחד מתוך שישים לא הייתה לו מיוחדות.
ובנוסף אנשים היו מתיישבים עליו גם כאשר הם רטובים
ויותר מפעם אחת יצא שתינוקות עליו פולטים.
המושב באוטובוס 51 היה מאוד עצוב,
חלומו היה להיות אהוב.
המושב שלצדו שאל אותו מה מעסיק אותו?
והוא סיפר לו את אשר על ליבו.
המושב השכן שתק והקשיב
ואחרי שהוא סיים אמר לו תקשיב,
המשענת שלי הייתה פעם של כיסא ביתי
והיא סיפרה לי שזה לא כזה חוויתי.
אנחנו מחוברים לאוטובוס לעומתו
ואתה יודע כמה פעמים ילד נדנד אותו.
כיסא ביתי אף פעם לא מטייל,
לא כמונו שאנחנו מבלים ביום ובליל.
כיסא ביתי יכול להיות בודד נורא
ואילו אנחנו כמו משפחה גדולה.
אני יודע שכיסאות יכולות להראות מנצנצים,
אבל הם כל היום בחלון ראווה מחכים שירצו בהם אנשים,
לעומתנו שבזמנים עמוסים על כל אחד מאיתנו נלחמים.
אולי אף אחד לא ימרח עלינו לקה וגם לא ישייף,
אבל אנחנו שם כדי שאדם ישים עלינו ראש כשהוא עייף.
אף פעם לא ראיתי את זה ככה אמר אותו מושב,
מעתה והלאה אהיה תמיד נוח בקור ובשרב.
זה הסיפור על המושב שקינא בכיסא ביתי
והבין שלמרות שהוא אחד מרבים הוא משמעותי.