הסוף.
היא הקלידה את המילה האחרונה ואת הנקודה האחרונה בתסריט שעליו עמלה כמה חודשים טובים וקיוותה שהפעם, אחרי כל כך הרבה שכתובים, הוא יתקבל בשלמותו.
היא זרקה את עצמה לאחור על משענת הכיסא, הרימה בפעם הראשונה מזה חמש שעות את הראש מהמחשב ונשמה עמוק עד כאב. לצד המחשב, על שולחן פינת האוכל, היו מונחים בסדר הזה: שלוש כוסות קפה שחור ריקות שבתחתיתן משקעי בוץ חומים, שלל דפי טיוטה מודפסים וגם בכתב יד, שני זוגות משקפיים, קנקן מים, פותחן יתום של בקבוק בירה, עיתון ישן ועציץ שצומח כנגד כל הסיכויים.
מעבר לשולחן, נמתח הסלון שהכיל רסיסי זיכרונות מחיים אחרים. מחשבה מהירה התגנבה לראשה. אולי כדאי לה לאסוף אל חיקה את אותם רסיסים. מי יודע? אולי תזדקק להם כצידה לדרכים בהם היא עומדת לפסוע. מחשבה חדשה דחקה את קודמתה. קפה. אני זקוקה לעוד כוס קפה. אבל הצצה גנובה אל השעון הזרימה לה כמות אדרנלין ששום קפה ביקום לא היה מעניק לה.
אם היא לא תרים את עצמה עכשיו להתארגן, היא תאחר להגיש את התסריט. היא מיצתה עד הסוף את כוחם של עיניה היפות וחיוכה הכובש כדי לקבל עוד הארכה למועד ההגשה האחרון. להערכתה לא נשארה אפילו טיפה אחת לסחוט מטוב ליבם של מקבלי ההחלטות. אם תאחר גם למועד הזה, תיאלץ לחכות שנה שלמה. שנה אחת יותר מדי. גם כך נדמה לה שהיא דורכת באותו המקום, ללא ההתפתחות המצופה, ללא כיוון חדש, ללא צמיחה. כל מי שקשור אליה כבר עבר הלאה והתקדם. רק היא מדשדשת במקום. לכן, לחכות שנה שלמה ממש לא בא בחשבון.
לפני שקמה מהכיסא, היא שלחה את הקובץ להדפסה והעבירה את גרסתו הדיגיטלית לקפסולה שעל צווארה. ליתר ביטחון דאגה גם לקובצי גיבוי בכל ענן אפשרי: שלחה לעצמה מייל, וידאה שהוא נקלט גם במחשב וגם בנייד והעבירה עותק נוסף לצג שעל מפרק ידה. עכשיו יכלה להתרענן קלות, להתלבש, לנעול את נעלי המזל שלה, לאסוף את הקובץ המודפס, להכניס אותו לתיק העור היפה, לתלות אותו בהצלבה על כתפה, לעצור מול המראה שליד דלת הכניסה, למרוח אודם בגוון טבעי, לאסוף את שערה ברישול מכוון, לחייך חיוך רחב מאולץ ולצאת לדרך.
לא הייתה לה סבלנות לחכות לאוטובוס. היא העדיפה לפרוק את ההתרגשות בהליכה מואצת, תוך כדי שהיא מודה לעצמה על בחירת הדירה ליד האוניברסיטה.
השומר בכניסה, שלידו חלפה פעמים רבות מדי בזמן האחרון, היה שם גם הבוקר לקבל את פניה בברכה.
"היי מיכאל," היא הצביעה אליו תוך כדי כניסה לקמפוס. "תחזיק לי אצבעות."
"היי אניאל, בוקר טוב, גם הפעם אחזיק לך אצבעות, כמו תמיד," הוא ענה מחייך.
את הטיפוס במעלה המדרגות לקומה שנייה עשתה בדילוגים קלילים. בסוף גרם המדרגות פנתה ימינה למסדרון הכחלחל ירקרק והתקדמה בחרדת קודש אל הדלת הגדולה שבקצה. שתי כנפי הדלת נפתחו פנימה מעצמן כמו מניפה מהודרת, מייצרות את התנועה הטבעית לעבור את הסף ולהיכנס אל החדר הגדול והמואר. מול הדלת, במרחק שני מטרים בדיוק, עמד שולחן רחב בסגנון מלוכני עתיק שסביבו ישבו חברי מועצת החמש.
"שלום לך אניאל, הגעת בדיוק בזמן. האם סיימת את המטלה שלך כפי שהנחנו אותך? האם עברת על כל התיקונים וסידרת את כל הקונפליקטים? האם התיישרת אל מול כל המטרות הראשוניות שלשמן את יוצאת לאור?" שאל הדירקטור בכובד ראש.
"אכן כן. עברתי על הכול בהקפדה יתרה. הרי לא אסתפק בפחות ממושלם. זה משהו שעושים פעם אחת לכל תקופת חיים, אז כדאי שיהיה מדויק, אחרת מה הטעם? אני מקווה שבזאת אקבל את אישורכם, מכובדיי. אשמח בכל מאודי להתחיל לגלגל את זה הלאה."
חברי המועצה המאשרת הנידו בראשם וסימנו לה להניח את התסריט המתוקן על שולחנם. היא הוציאה מתיקה את העותק המודפס והניחה אותו ברכות על המגש המיועד לכך. מיד לאחר מכן, שלפה מהקפסולה שעל צווארה את הדיסק ההולוגרמי, הכניסה אותו לחריץ המתאים בצד שלה של השולחן וחיכתה בקוצר רוח לתגובתם.
"תודה על ההקפדה להגיש לנו את התסריט בשני הפורמטים על פי הפרוטוקול. המתיני כמה רגעים כדי שנבדוק כיצד נקלט הדיסק במתקן שלנו. הנה, בעודנו מדברים, נראה שהקובץ עלה יפה. חכי לנו כמה דקות מחוץ לחדר, נקרא לך כשנהיה מוכנים עם תשובה סופית."
בזמן שאניאל המתינה בחוץ, חברי המועצה הרכיבו את משקפי הקריאה המיוחדים שלהם ולחצו על כפתור ההפעלה. הדיסק ההולוגרמי תורגם לסצנות ויזואליות שהוקרנו במסכים אישיים. התסריט השלם, סיפור החיים המלא שבחרה אניאל לכתוב, הוקרן במהירות האור, נכנס לתודעתם ביחידות זמן שאינן ליניאריות ונצפה מתחילתו ועד סופו בפחות מחמש דקות.
בתום הצפייה, חמשת חברי המועצה הסכימו פה אחד. התסריט מאושר.
אניאל פסעה לאורך המסדרון עשרים צעדים קדימה ועשרים צעדים בחזרה. צעדיה היו מדודים ונשימתה רחבה ומפייסת. משהו בתוכה ידע שהגרסה האחרונה שעליה שקדה כל כולה תאושר. לא היה לה ספק. לכן היא הקפידה להמשיך בצעידה שלה הלוך ושוב כשראשה ריק ממחשבות. כל תשומת הלב שלה התמקדה במגע של נעלי המזל עם רצפת השיש ובהליכה הישרה על פסי החיבור שבין המרצפות. אחת לכמה צעדים פרשה ידיה לצדדים, מדייקת את שיווי המשקל, זוקפת את קומתה. בתום הסיבוב השלישי, שלושה צעדים לפני שהגיעה אל הדלת, נפתחה הדלת לרווחה.
"בואי, אניאל, היכנסי אלינו, שבי בבקשה," אמר לה אחד מחברי המועצה. "רצינו להגיד לך באופן אישי שאנחנו מאוד מרוצים. השקעתך בתיקונים מעוררת השראה. על פי מה שראינו וחווינו יש בתסריט את כל המרכיבים הנדרשים שהופכים סיפור שגרתי לסיפור מצוין. ולא רק זאת, בחנו את מסמך העקרונות שהגשת בשלב הראשוני של התהליך ונראה כי עמדת יפה בכל מה שקבעת לעצמך. הסבת לנו נחת רבה. אנחנו מברכים אותך ואת המשך דרכך."
אניאל הקשיבה לדבריו תוך כדי שהיא מסיטה את מבטה מעיניו היוקדות הערכה ושביעות רצון אל עבר כל יושבי השולחן. היא צחקקה בליבה לנוכח העובדה שכולם כאחד לבשו את אותה הבעה בדיוק, כאילו היו הם אדם אחד המפוצל לחמישה. חיוך של הגשמה צבע את כל צירי הזמן שלה. עם האנרגיה הזו היא קמה ממקומה, קדה קידה קלה, התקדמה אל השולחן כדי ללחוץ את ידו של כל אחד מהם ובכך העניקה להם אות הוקרה על הליווי לאורך כל הדרך. היא חשה שלחיצות היד טענו אותה במשהו בלתי מוסבר.
"לפני שאת ממשיכה מכאן הלאה, את יודעת מה לעשות? הרי זה לא התסריט הראשון שכתבת ושאושר לך, נכון?" שאל אותה אחד מהחמישה ששמר עד עכשיו על שתיקה.
"כן, תודה רבה. אני ממשיכה מכאן ישירות למשרדים לטפל בכל הבירוקרטיה הנדרשת."
את הדרך למשרדים עשתה בריחוף, טעונה באנרגיות של מועצת החמש ובאלו שלה. היא יצאה מבניין הפקולטה, חצתה את הקמפוס לכיוון בניין "היכל 3" וחלפה על פני שער הכניסה הראשי. מיכאל עדיין עמד שם.
"מיכאל! עברתי! התסריט שלי התקבל! אני עוברת הלאה!"
"איזה יופי! אני מאושר בשבילך! לכי לך, עופי! את כל כך ראויה! אחכה לך כאן כשתחזרי," הוא צעק לה בהשתתפות כנה בשמחתה. "לאן יש לי ללכת…" הוסיף בשקט, כמעט לעצמו.
"חתמי לי כאן, כאן וכאן אחרי שקראת את כל החוזה. שימי לב שאת מסכימה עם כל התנאים משום שאלו תנאים קשיחים מאוד, שלא ניתן לערער עליהם בשום צורה," אמרה לה איריס המזכירה המיתולוגית.
"כן, אני יודעת… זו לא פעם ראשונה שלי. אני כבר מכירה את החוזה הזה בעל פה. לא עשיתם בו שינויים, נכון? טוב, אקרא בכל זאת רק בשביל הפרוטוקול."
אחרי החתימה, העניקה איריס לאניאל מעטפה ובה כל הפרטים על פגישת ההמשך. אניאל פתחה אותה וראתה: תג שם, מפתח מקודד ורכיב קטנטן לצמיד שעל פרק כף ידה. היא נפרדה מאיריס, שלפה את הרכיב, הכניסה אותו לצמיד וההנחיות הוקרנו מולה בשניות. בין כל הפרטים היה כתוב: "עלייך להתייצב בזמן האור המוחלט."
למרות רשמיותה היבשה של ההודעה, חשה אניאל כיצד רגיעה, אהבה והרמוניה ממלאים אותה. היא חפנה בעדינות את הקפסולה שעל צווארה וחיבקה אותה בכף ידה, מבקשת בכך להפיח נשימה במילים שנשמרו בה ובסצנות שעתידות להתעורר בקרוב לחיים. לרגע נדמה היה לה שרשפים עדינים של פחד מבקשים לחדור בינה לבין היצירה שלה. במקום להיבהל, היא חייכה אליהם. היא ידעה שאין טעם להתנגד לפחד ושעליה לאפשר גם לו להיות חלק מן התהליך. כשהשלימה עם נוכחותו, החל אור רך ונעים לעטוף את כתפיה. משם התפשט בעדינות, הקיף את ראשה ולבסוף את כל גופה.
היה לה שבוע שלם לסיים את כל סידוריה בעיר, לארוז את ביתה ולקפל בעדינות את כל אשר בו אל תוך ארגזים. היא קיבלה על עצמה בהכנעה את התנאי שנכתב בחוזה: מימוש התסריט כרוך בהעתקת מקום מגורים. מעבר להיותה המחברת של הסיפור, היא תהיה נוכחת במלואה בכל רגע ורגע ביצירה שלה. זה לא היה רק תנאי מתקבל על הדעת. זה היה תנאי הכרחי.
יום האור המוחלט הגיע. בעומדה על סף דירתה הריקה מתוכן, שלחה מבט אחרון אל הקירות ולקחה נשימה עגולה ומלאה של שביעות רצון. מוכנה לסגור מעגל אחד כדי לפתוח אחר חדש. בקול רגוע, פנימי וכמעט בלתי מורגש לחשה למה שהיה לה עד היום לבית:
"תודה. נפגש כשנפגש. תודה."
מלאת מוכנות, תוך הקפדה על איזון בין הרצון שלה לחופש מוחלט לבין ההגשמה הקרבה ובאה, הגיעה בתזמון מדויק לדלת הכניסה של בניין A ברחוב אפולו 9.
היא נעמדה זקופת קומה מול דלת הכניסה, תג השם מוצמד לבגדה והמפתח המקודד אחוז בידה. עד מהרה הבינה שלא תידרש להציג את התג או להשתמש במפתח. קרוסלת הכניסה החלה להסתובב ברגע שנוכחותה נקלטה. אניאל נכנסה, הסתובבה איתה עד שהפתח היה מולה. רגליה נעו קדימה בטבעיות אל המבואה. עם חיוך של פלאות נעימים שפשט על פניה המתינה, כפי שהונחתה, למלווים שלה.
הם הגיעו בהניד עפעף והתמקמו סביבה, ללא קול או צורה. יחד עם זאת, נוכחותם יצרה סביבה מעגל ענני ורך של ריחוף, שהתהדק לאיטו לכדי כיתור מענג. ברטטים המוכרים שפשטו בגופה זיהתה מיד את מלוויה, עדי המסע הקרב ובא ושומרי החוק והחוזה. היה בהם משהו ששלט על כל הזמנים ומשהו שהחזיק זיכרון שטרם נולד. מתוך דממת המרחב הם פנו אליה בקול שאיש מלבדה לא שמע:
"האם את מוכנה לשחרר?"
"כן," ענתה בידיעה שבשחרורה היא מוותרת על כל מה שידעה שהיא יודעת. היא הסכימה לוותר על הידיעה.
היא ידעה מי תהיה הדמות הראשית, את מי היא תפגוש ובכמה לילות היא תבכה מבלי להבין לעומק מדוע. היא ידעה את כל רגעי החסד שעליהם תקבל הערכה והוקרה ומנגד את הכאבים הקשים שלא יקבלו את המעמד הראוי להם. היא ידעה מי תהיה לה לאם ועבור מי היא תהיה משמעותית באופן יוצא דופן. את כל זאת העלתה במו ידיה ואצבעותיה על דפי התסריט שלה, שעמד להשתחרר ממנה סופית ולצאת לדרכו אל ההגשמה. על כל זאת הסכימה לוותר.
"אני לא מבקשת לזכור דבר," אמרה אניאל בקול שנשמע כמעט חומרי, "אבקש רק דבר אחד. שלא אאבד את עצמי לגמרי כשאני צוללת אל תהומות הנשייה."
המעגל סביבה התכווץ. המלווים אספו את הסכמתה והחלו להראות לה את המשך הדרך. צעדיה הובילו אל המעלית השקופה. דלתותיה נפתחו והיא נבלעה בתוכה, עדיין מלווה בנוכחותם. כפתור הספרה 8 נדלק מעצמו והמעלית נשאבה למעלה מיידית.
כשהגיעה ליעדה, נפתחו דלתות המעלית אל חדר קטן וחשוך. אניאל פסעה פנימה. הדלתות נסגרו מאחוריה והמעלית נעלמה כלא הייתה. רק אז הבינה שהיא עומדת בחדר ללא דלתות או חלונות. עיניה נזקקו לכמה רגעים כדי להסתגל. אט־אט נצבעה העלטה בכחול אינדיגו עמוק. הצבע האהוב עליה.
מלוויה הבלתי נראים סימנו את תחילת הטקס. במה מוגבהת המותאמת לממדי גופה התרוממה מרצפת החדר ואניאל ידעה, מתוך היזכרות חמקמקה של היכרות קודמת, שעליה להישכב עליה.
המגע של גופה עם המשטח הקר נתן את האות לצלילים להישמע.
פעמוני קסם ניגנו נעימה מרטיטה. הצלילים פשטו בחדר והפכו אותו בן רגע למרחב אינסופי של חלל ללא גבולות. עייפות קלה התפשטה בגופה ועיניה שנעצמו ברכות אפשרו לה עכשיו לראות יותר מאשר לשמוע. לעיניה העצומות נגלו מיליוני כוכבים מנצנצים שנזרעו בהרמוניה בחלל ויצרו מרחב עוטף ומנחם.
היא פרשה את ידיה לצדדים כאות לעונג, לשלוות עולמים, לדיוק, לכניעה ולהסכמה.
הצלילים האטו ואיתם האט הכול. דווקא בתוך ההאטה הזו, התחולל משהו שלא יכול היה להמתין. תשוקה עזה פשטה בה במהירות ומיד שבה והתכנסה אל תוך ליבה, צורבת בו את הקוד שנקבע בחוזה המימוש וההגשמה.
"אני מוכנה להיות אני. אהיה אשר נכתב שאהיה," לחש ליבה ללא קול.
הבמה שעליה שכבה נעלמה. בהמשך למעשי הפלאות שהתרחשו מרגע כניסתה לבניין A, היא מצאה את עצמה עומדת במרכז מעגל, יחפה, ללא נעלי המזל. כפות רגליה שנגעו בקרקע התענגו על המגע. היא הבינה את הזכות לגעת. זכות שמוענקת רק למי שמסכים לוותר, למי שמתחיל לשכוח. תחושה של עומק אפפה אותה פתאום. עומק של שכבות ורבדים שהשפיע על צלילות התודעה שלה. הכול כל כך צלול. היא לא זכרה עד כמה מופלאה הדרך להגשמה.
ואז הובאה לפניה הקערה. בתחתיתה הייתה מונחת ברכות הקפסולה עם התסריט שלה. היא חפנה אותה שוב בכף ידה ואפשרה לכל המידע המוצפן בה להיקלט בתוכה. בתוך כך חשה כיצד היא לומדת לשאת דברים שלא הרגישה קודם, בוודאי לא בעוצמה כזאת: את גופה, את מרכיבי הזמן, מושגים כמו בדידות לצד שייכות ומושגים של התחלה, אמצע וסוף.
אניאל הרכינה ראשה בענווה, כנועה ומוכנה להמשיך.
"את תיכנסי לעולם לא דרך נס ולא דרך אותות ומופתים. את תיכנסי לעולם דרך אישה," אמרו הנוכחים בקול שרק היא שמעה.
למרות שהסכמתה כבר לא נדרשה, אניאל הנהנה, דבר שסימן את התחלתו של השלב הסופי למעבר.
הראשון שנשר היה שמה. אותיות שמה נשאבו ממנה בזו אחר זו ונספגו בחלל הצבוע אינדיגו, זרוע כוכבי האור.
לרגע קט היא חשה חסרת זהות. אך הדבר הפך לחסר משמעות כאשר שחררה לגמרי את הצורך בוודאות.
לאחר מכן נשרו ממנה כל הכבלים שחיברו בינה לבין העולם אותו היא עוזבת. לרגע קט היא לא חשה דבר. הריחוף בין היקומים הביא אותה הכי קרוב לחוסר קיום בלתי נתפס.
לבסוף כל מה שהיה זה שקט. שקט מוחלט. דממה ארוכה השתררה בחדר. ואז שוב החלו להתנגן פעמונים, נגינת מלאכים טהורה שהדליקה באחת את האהבה. כשהאהבה מילאה הכול, החדר נעלם. לא נותר דבר סביבה מלבד אינסוף שמיים שנפתחו לעשות לה מקום. חידלון הנוכחות שלה עורר בה חיוך נטול מורא ופחד. בהתרחקותה מהשמיים היא לא חשה נפילה, כפי שהיה מצופה אולי, אלא הצטמצמות. היא הרגישה את עצמה מתקפלת כבמעשה אוריגמי, תוך שהיא מסכימה להיות פחות ופחות ופחות. הזמן, הזמן, הזמן התחיל להתהדק ולהיסגר סביבה.
רחם אמה חיכה לה. הוא כבר היה מלא בפעימות ובציפייה. כשהיא נכנסה בו, לא נשמעה כל קריאה, רק הדהוד קטן כמו של אבן שנוגעת במים עמוקים. הדופק של הנשאית התאחד עם הדופק שלה. רק תודה גדולה פעמה בה. היא ניסתה לומר זאת, אך מילתה התפרקה לתחושה שהפכה לחום. היא הבינה שככה היא לומדת לדבר בשפה של הגוף.
במרחב שממנו באה, היו תשעת חודשי ההיריון רגעים ספורים בלבד. בזמן הארצי שנפרש לפניה, היא תיכנס אל הגוף העוברי ותצא ממנו, תתקרב ותיסוג עד שתסכים להתאחד איתו לגמרי לקראת הלידה. גוף אישה יישא אותה בתוכו עד שיושלם החיבור וחלום תסריטה יצא לאוויר העולם דרך מעבר צר ודחוק.
* * *
28 בספטמבר 1967, 03:43, אור ליום חמישי. הרגע שבו נשלפה מבטן אמה. רגע לידתה מחדש.
הכאב הגיע לפני האור. כאב בלתי מוסבר, כאב בלתי מוכר. אניאל שכבר לא נקראה כך, נדחפה אל העולם דרך שביל צר מדי בשביל ישות שבאה מן השמיים. הידיים שמשכו אותה החוצה היו זרות. הרעש בחדר הלידה היה אלים, רחוק שנות אור מהצלילים האחרונים ששמעה לפני השחרור שלה לכאן. האוויר שנכנס לריאותיה, לראשונה בהתגלמותה החדשה, היה חד ושורף. צעקה נפלטה מפיה. לא בגלל הכאב, לא בגלל השרפה בחזה ולא בגלל האור או הסבל שהיו כרוכים במעבר. היא צעקה מפני שככה היא מימשה את חובת ההצהרה שלה כלפי מלוויה בטקס השליחה:
הגעתי. אני חיה. אני מקופלת בגוף. אני קטנה. עוד מעט קט לא אזכור כלום. כפי שנקבע.
רחם אמה סיים את התכווצויותיו ושחרר אותה לגמרי. בעודן קשורות בחבל הטבור, אניאל שכבר לא נקראה כך, חשה את מגע גופה העייף אך השלם של מי שהיא בחרה לה לאם. גופה הקטן והחדש הונח על אמה, תחילה על חזהּ ואחר כך הוצמד לפניה. האישה הגדולה, אמה שהולידה אותה ושימשה לה שער אל הבמה שעליה תגלם את תפקיד השחקנית הראשית בגלגול הזה, בכתה ודמעותיה גלשו על פני גופה הקטן. אמה בכתה בלי לדעת למה הדמעות שונות מהרגיל. היא לא ידעה מדוע היא חשה שמשהו עתיק מאוד עבר דרכה ובחר אותה.
כשדמעות אמה נגעו בה, היא הבינה לעומק את ההצהרה שלה. היא תינוקת עכשיו. היא בגוף. כשזרועות אמה חבקו אותה, היא נרגעה. כששפתותיה נישקו אותה, הציף אותה זיכרון עמום של שלווה, שלאחריו הגיעה השכחה.
היא לא ידעה מי היא עכשיו. היא ידעה רק זאת: בתוך גופה הארצי מוטמעים רסיסי התסריט שלה, שיש לו התחלה, אמצע וסוף. כל שעליה לעשות כעת הוא להיות אחת איתו, להיות אותו, לחיות אותו, להתמסר לו ולהיכנע לו – עד הסוף.
כשהמיילדת חתכה את חבל הטבור, היא חשה את עוצמת הניתוק, שהייתה עבורה קשה מנשוא. מלוויה של מעלה שנכחו עדיין מתוקף תפקידם לוודא את שלמות התהליך, חסו עליה ואפשרו לה לצרוב בתודעתה הנסתרת את הקשר הגלוי-נסתר שלה איתם במרחבי האינדיגו המבורכים.
* * *
אינסוף שמיים שנפתחו כדי לעשות לאניאל מקום לנחות ברחם אמה חזרו לרגע לתצורת החדר נטול החלונות. אניאל כבר בעולמה החדש. אך לפני שהמרחב ייסגר מאחוריה ואניאל תמצא שם את מקומה, התבוננו מלוויה השמיימיים בכל שלבי התהליך. נחת גדולה עלתה בהם. עכשיו אפשר להמשיך הלאה. מתוך מקומה הריק של אניאל במעגל נפתחו מרחבים גדולים של אפשרויות מתוכננות.
נותר רק דבר אחד קטן ליישב.
"רק שלא אאבד את עצמי לגמרי כשאני צוללת אל תהומות הנשייה." בקשתה של אניאל נשארה מרחפת, עדיין ללא מענה או פתרון.
הסכמתה לשכוח את כל הכתוב, לצד בקשתה שלא לאבד את עצמה לגמרי, ערערה כמעט את הכול.
השכחה היא החוק, היא הסלע. החיבור שביקשה להשאיר פתוח העמיד במבחן את יציבותו. המלווים היססו לראשונה. ירידה שכזאת אל הארציות תשפיע גם עליהם. הרי הכול ארוג ברקמה אחת חיה ופועמת. מי מהם יוכל לשאת את השינוי שירידתה תביא איתה? מי ייתן מענה לחששה מפני אובדן מוחלט? מי מהם חסון דיו לנוע בין הממדים, להיות לה לגשר בין העולמות ולבוא לעזרתה כשתזדקק לה?
החדר שקע בדממה. איש מהם עדיין לא נבחר. מבטם של המלווים חצה את המרחק שבין הממדים ונח על התינוקת החדשה.
משהו בחוק השמיימי התרכך, משהו בהיררכיה נסדק.
* * *
ממקומם המתינו לרגע ההירדמות הראשון שלה.
היא שכבה כפותה בשמיכה, כובע קטנטן כיסה את ראשה הקרח, עיניה היו עצומות ותודעתה ריקה למעט תנועות קלות של געגוע למשהו חמקמק. כשנפלה לתנומה האנושית הראשונה שלה, נגלתה בה נוכחות דקה, כמעט בלתי מורגשת, נוכחות שיודעת לעבור בין הספירות ואינה עושה דבר ברגע זה מלבד להקשיב.
וברגע הזה ממש הוחלט מי מבין הנוכחים יהיה איתה בסיפור שלה.
האחד הזה לחש לה, לא מילים שאפשר לחזור עליהן, אלא משהו שנחרט בתוכה מתחת לשכחה. קוד שרק היא תדע לזהות כשיגיע הרגע. דרך לשמוע אותו גם מתוך העולם הארצי. גשר שיישאר פתוח, גם כשהיא לא תדע שהוא שם.
ברגע שבו שכחה את הסיפור שכתבה, כבר לא היו בו מילים. הוא היה לקוד הפועם בליבה. הוא היה החיים.