כשהנייד של רוני צלצל בדיוק צבענו את החדר החדש של מילה. מדבקות של חיות היו מפוזרות ברחבי החדר ומונה, הזיקית שלנו, זחלה על גבי הזחל, אולי כדי להראות לו מי פה באמת בעל הבית. שיערנו שלא נישאר עוד זמן רב בדירה, אבל כל עוד היינו שם- היה לנו חשוב לייצר למילה סביבה בטוחה; מקום משלה בו תוכל לחרב את הקירות, לקרוע את הסדין או ללעוס ולפזר את חלקי הפאזלים שאמא שלי קנתה לה, אף שהם עוד לא היו מותאמים לגילה. רוני עמדה על סולם ותלתה עגורים מהתקרה. היא כמעט נפלה ממנו כשענתה. לאחר כמה דקות של שיחה שלא הצלחתי לשמוע את טיבה הכניסה לכיס המכנסיים האחורי את הנייד והביטה עליי במבט המום. "לא תאמין," אמרה, "מורנו נפטר." "איזה מורנו, בעל הבית?" "כן, מורנו בעל הבית," חזרה על מילותיי. "ו… משום מה- הוא… הוריש לנו את הדירה," אמרה וחייכה חיוך מאופק. לא הבנתי על מה היא מדברת. איך זה יכול להיות? חשבתי. הוא הרי לא סובל אותנו ולא את מונה, הזיקית שלנו, שכל כך התנגד לנוכחותה אחרי שהבאנו אותה מטקסס. גם את מילה נראה היה שהוא לא מחבב במיוחד. "אני לא מבין איך זה קרה," אמרתי ושתקתי. המסמר שהחזקתי בידי נשמט אל עבר הרצפה. העיניים של רוני זהרו ודמעה בודדת זלגה מעינה. מילה חזרה עם הבייביסיטר מהגינה. ניגשנו מיד לטפל בה ושכחנו לכמה שעות מהעניין. בערב, לאחר שמילה נרדמה, רוני גלגלה בפניי את הסיפור, כפי שסיפר לה עורך הדין בדקות הספורות בהן דיברו: "מסתבר שכל החיים שלו, כפי שהוא הציג לנו אותם לפחות- היו שקר אחד גדול. לא היו לו ארבעה ילדים. לא הייתה לו אישה שנייה, וככל הנראה גם לא ראשונה. הוא חי לבדו בירושלים, בבית שכור רעוע. הוא היה איש חולה מאוד והסתיר את העובדה שהיה לו סרטן. "ככה עורך הדין סיפר," אמרה. הוא היה אצלו חמש דקות בדיוק. הסביר מי הוא, אמר שהוא חולה סרטן ואין לו משפחה ושהוא זקוק לו כדי שיעביר אלינו את הדירה לאחר מותו. הוא השאיר לו עשרים אלף במזומן על השולחן והלך. יותר הוא לא שמע ממנו. אחד השכנים התקשר אליו לפני כמה ימים. השכן מצא את מורנו וקרא לפרמדיקים. כשהם הגיעו, הם מצאו בידו הקפוצה את הפתק עם המספר של עורך הדין הזה עם הוראה ברורה להתקשר אליו אם הוא מת. "הוא הרגיש," חשבה רוני בקול, "שהוא הולך למות, אתה קולט?" רוני לבשה חולצה לבנה שהייתה שקופה למחצה ובעדה יכולתי לראות בבירור שטיפות חלב נוטפות משדיה. היא הביטה בהן שניות ארוכות ואז פלטה: "זה סימן שהיא רעבה." היא יצאה מהחדר וניגשה להניק את מילה שראתה תכנית מצוירת בסלון. היא כבר הייתה בת 3 ולא הבנתי מדוע היא ממשיכה להניק אותה. "לעולם לא תהיה אמא," אמרתי לעצמי כל יום מחדש, נמנע מלהביע בפניה את דעתי בנושא.
אהבנו את הדירה. על אף שהייתה רעועה, לא צבועה ועם בעיות צנרת – היא התאימה לנו כמו כפפה ליד. אלו היו ארבע קירות, תקרה וחלון ענקי שהאיר את הבית כולו בשעות היפות של היום. לאחר שנה היא החלה להתפרק באופן תכוף יותר: עובש הצטבר כמעט בכל פינה, צינורות מים התפוצצו ואפילו שריפות חשמל שהופיעו מדעי פעם מתוך הקירות ואכלו שקע אחר שקע בתהליך שרשרת בלתי נגמר. מורנו נתפס כאדם נעים בהתחלה אך גם כרברבן לא קטן. "הדירה הזו שווה 20 מיליון," אמר לי בפגישה הראשונה אתו. ברור שזה היה שקר, אך הוא חזר על המספר הזה כמה פעמים במהלך חילופי הדברים בינינו, טרם חתמנו על החוזה. הוא אהב להזכיר שיש בנכס המתפרק הזה אפשרות של שטרות על גבי שטרות; ערמות שהוא יכול לשחות בהן ואפילו להיקבר עמן. מדי פעם היה מופיע בדלתנו בהפתעה או בהתראה קצרה מאוד, כשכבר עמד למטה ברחוב. "עברתי בסביבה," היה אומר, "חשבתי לעלות לראות מה שלומכם." כשנכנס, לא שאל לשלומנו וגם לא הסביר מדוע לא הודיע מראש על בואו, בניגוד לכתוב בחוזה. פעם היה בוחן את הקירות, פעם את צירי ארונות המטבח, ופעם שאל אם תלינו תמונה נוספת ללא אישור. בכל פעם שהופיע היה אומר: "קראתי את אחד הספרים שלך. "באמת?" ?" שאלתי, "איזה?" "נו, הספר ההוא עם האישה והגבר," היה מפטיר ומיד ניגש לבדוק עוד איזו פינה בבית. "ומה דעתך? " שאלתי. "יכול היה להיות יותר גרוע," תמיד היה משיב. בכך הוא צדק. לא אהבתי את אף אחד מהספרים שכתבתי. "אתה מכיר את עגנון, נכון?" היה שואל. "בטח שמכיר," הייתי משיב. "אז אתה יודע מה הוא היה אומר על בית, נכון?" "מה הוא היה אומר?" שאלתי וזה היה משיב תמיד באותו ציטוט: "בית אוהב בעל בית אשר עיניו ולבו עליו כל הימים". "יפה," הייתי משיב בקצרה בתקווה שהציטוט היה סוגר את המפגש הלא רצוי הזה, ומסמן את דרכו לצאת מהדירה. תמיד היה ממשיך לדבר על עוד איזה נושא או בעיה עם ועד הבית ורק אז יוצא. לאחר שמילה נולדה הוא הביא לנו סיר מרק עוף. "זה אשתי שתחיה, עשתה," אמר. זו הייתה אשתו השנייה, כך סיפר, והוסיף שאנחנו לא רוצים לדעת מה קרה עם הראשונה. לא שאלנו והוא לא סיפר. כך חלפו כמה שנים; חלודה הצטברה, אבק וכורי עכביש נערמו לכדי ערסלים זעירים בפינות התקרה. לא יכולנו להגיע אליהן כי התקרה הייתה גבוהה מדי ולא היה לנו כוח לחפש סולם מתאים. עם הזמן התרגלנו לכורים הללו, כאילו היו יצירות אמנות שקיבלנו במתנה. לאחר שמילה נולדה, גילינו שהיא אוהבת להביט בהם דקות ארוכות ולכן לא עשינו שום דבר בנידון. בכל שנה החלטנו לעזוב ובכל שנה- בסופו של דבר הארכנו את החוזה למשך שנה נוספת. המיקום שלה בלב העיר והקרבה לעבודות שלנו היו גורם מכריע. בסופו של דבר זו הייתה עוד דירה בתל אביב; לא היה בה כל דבר חריג ביחס לדירות האחרות או הבניינים סביבנו; 'כל הדירות המשופצות דומות זו לזו, אך כל דירה תל אביבית- מתפרקת בדרכה שלה', כתבתי באחד מסיפוריי הקצרים, כמחווה לטולסטוי הסופר האהוב עליי. במציאות- ידענו שיבוא יום ודחפורי התמ"א יכפו עלינו מעצמם את השינוי.
לילה אחד שמענו רעש חוצה את הקיר בחדר המתהווה של מילה. צליל שהזכיר לחישה ובסופה דפיקה קלה. רוני לא שמעה דבר. היא ישנה כמו בלטה אבל אני התעוררתי. בהתחלה חשבתי שהרחשים הללו התרחשו בתוך חלום שחלמתי, אבל הדפיקות החוזרות ונשנות העירו אותי. קמתי מן המיטה, נכנסתי לחדר של מילה והתקרבתי אל הקיר. הלחישה התגברה ככל שהתקרבתי, וכשנעמדתי סנטימטרים בודדים ממנו נשמעה חבטה עמומה. קפצתי ממקומי ורצתי אל עבר המיטה כדי להעיר את רוני. היא הושיטה לי ידיים בבקשה שאעזור לה לקום מן המיטה ותוך כדי שנעמדה, אמרה, "אתה עוד תשלם על זה." הגשתי לה את החלוק והלכנו יד ביד חזרה אל החדר. עמדנו מולו דקות ארוכות אך שום לחישה או חבטה לא נשמעה. סקרתי את החדר כולו ולבסוף הרמתי את ראשי אל עבר התקרה הגבוהה מכורי העכביש נקרעו בפינה הרחוקה והידלדלו ממנה כאילו מישהו נושף עליהם בעדינות. רוני הביטה למעלה ואמרה, "אנחנו צריכים להשיג סולם, העכביש הזה כבר בונה בית בתוך בית." אחר כך חזרה בצעדים כבדים חזרה למיטה, תוך שהיא מלטפת בתנועות מעגליות את טבורה.
לילה לאחר שחתמנו על כל המסמכים הנחוצים אצל עורך הדין, חזרו הרעשים המוזרים בקיר. הפעם צלילי החבטות היו עוצמתיים יותר. מילה נחרה בינינו ונראה היה ששום דבר לא עומד להעיר אותה. ניגשנו אל החדר וככל שהתקרבנו אל הקיר, הרעשים הדהדו לכיווננו חזרה; כאילו הם מגיבים לתנועות שלנו. כשהיינו מרחק יריקה מן הקיר יכולנו לשמוע צליל ברור שהזכיר נגיחת ראש או חבטה באגרוף קמוץ (כך דמיינתי) מן החלק הפנימי כלפי חוץ. "צריך להזמין לוכד נחשים או משהו," אמרה רוני באדישות וחזרה למיטה. נשרכתי אחריה, על אף שהדבר הטריד אותי. איכשהו נרדמנו חבוקים זה בזרועות זו ומילה בינינו. קצב הנחירות הקבוע שלה הצליח להרדים אותנו.
למחרת הגיע לוכד נחשים. הוא דפק על הקיר, כל פעם בנקודה אחרת, אך לא בקעה מתוכו כל חבטה או תזוזה. הוא התכופף והעביר את כף ידו מנקודה אחת בקיר לנקודה אחרת, כפי שעושה רופא משפחה כשהוא בודק חולה. הוא לקח שאיפה עמוקה ואמר, "נחש זה בטוח לא. חולדה- אולי כן." " מאיפה היא נכנסה לעזאזל?" שאלה רוני בעצבים. "בואו נעלה לגג, נראה, אולי משם יש איזה פתח," הציע הלוכד. עלינו לגג, הוא סקר את האזור כולו ולא מצא שום דבר חריג. הוא טען שצריך לעשות בדיקות מקיפות יותר ולכן: "צריך לדבר על זה עם בעל הבית." הצהרנו בגאווה שאנחנו 'בעל הבית'. יישרנו את גוונו כשאמרנו זאת, בתיאום כמעט מושלם בינינו. אבל את לוכד הנחשים זה לא הרשים. "אוקי," אמר, "אז השלב הבא הוא לשבור את הקיר בחדר. זו האופציה היחידה להבין מה קורה שם. "תן לנו כמה ימים לחשוב על זה ונחזור אליך עוד יום-יומיים עם תשובה," אמרנו בקול סמכותי של בעלי בית. הלוכד אמר, "מצדי, אתם יכולים לחשוב גם שנה, אני לא אהיה זה שאשבור את הקיר. צריך להביא קונסטרוקטור כדי לאשר שלא מדובר בקיר תומך. לא כל אחד יכול לעשות את זה," צחק בלעג. הודענו לו שוב שנחשוב על זה ונחזור אליו במידה ונחליט לשבור. לאחר שהוא הלך, מילה צעדה אל עבר הקיר, הוציאה את המוצץ- שעדיין התעקשה למצוץ- מהפה ונישקה את הפינה הימנית שלו. צליל של לחישה דקה וארוכה, כמו של נחש, נשמע. מילה צחקה ואמרה: "בה-בית, בה-בית". לא ייחסנו לכך יותר מדי חשיבות. יצאנו מהחדר והתיישבנו בסלון כדי לשבור את הראש כדי להחליט מה עושים.
בסופו של דבר החלטנו לשבור את הקיר ועל הדרך לשפץ מעט ולהרחיב את החדר של מילה. אם כבר הבית שלנו, חשבנו, נגדיל לה את אזור המשחקים, ועל הדרך נוציא משם את החיה ההיא, מתה או חיה. לאחר שהבאנו קונסטרוקטור ווידאנו שלא מדובר בקירות תומכים, הבאנו קבלן שיפוצים שחבר שלי מהעבודה המליץ עליו. הוא הבטיח לשפץ את החדר, ב"כלום כסף ובמהירות השטן." ביום שהוא שבר את הקיר שמנו את מילה אצל ההורים שלי וקראנו גם ללוכד הנחשים. כולנו המתנו במתח לראות מה ייצא משם. הקבלן והעוזרים שלו שברו את הקיר במשך חצי שעה. ענן אבק מילא את החדר והתפשט אל עבר הסלון ומבואת הכניסה. חוץ משברי בטון וגבס דבר לא יצא מהקיר; לא שערה, לא חוטם, לא זנב. ברזלים חלודים שחשפו את שלד הבניין פקעו מכל כיוון. "אין כאן כלום," הצביע הלוכד על המובן מאליו, והוסיף, שגם אם במקרה היה וברח בלי ששמנו לב- הוא כבר לא בין החיים. הקבלן עמד במילה שלו וסיים את העבודה תוך שלושה ימים. בפעם הראשונה שמילה נכנסה לחדרה החדש, היא ניגשה מיד אל המקום בו היה פעם הקיר ואמרה: "בה-בית. בה-בית." תוך כדי שהיא מצביעה על החלל, כמו מבקשת לתבוע בעלות על שטחה החדש.
***
בשבועות הבאים מילה גדלה בקצב מסחרר. תוך שבוע הצליחה לאחוז בכף ידה בפריטים גדולים שעד עתה לא הייתה מסוגלת לאחוז בהם: מנגו שלם, מקינטה ואפילו בתיק ששימש את רוני כארנק. היא הוציאה ממנו את השטרות, הכניסה לפה ואז הוציאה ולא פסקה מלחזור על המילה: "כסף, כסף כסף." בכל פעם שאמרה את המילה הזו, היא חייכה חיוך זדוני. לא חלף חודש והיא החלה לבטא מלים וביטויים כגון: 'צ'ק בנקאי', 'שטר ערבות' ובעיקר- 'שכר דירה'. כל פנייה שלנו אליה הסתיימה בצמד המלים הזה- 'שכר דירה'; "מילה את רוצה לאכול פסטה הערב?" הייתה משיבה, "כן – שכר דירה." "מילה את רוצה ללכת לבריכה?" "בריכה- שכר דירה!" חשבנו שאולי הדיונים על בעלות הבית החדשה, על מותו של מורנו והשיפוצים החדירו איכשהו במוחה את השפה הזו, שנדמה היה שסובבת בעיקר סביב כסף ונכסים. "עדיף היה שכבר תתמכר לטלוויזיה," אמרה רוני באיזו שבת. "הרסנו את הילדה," אמרה בייאוש ומיהרה לקחת אותה לד"ר גורביץ', רופא הילדים שלה. גורביץ' לא מצא שום בעיה מוטורית או שפתית, ואמר שיש ילדים שהקליטה אצלם מהירה יותר מאחרים. "היינו שקועים יותר מדי בשיפוצים," אמרתי, כמו מבקש לפטור את העניין כולו בכך. הגענו למסקנה שמה שאנחנו צריכים הוא חופשה משפחתית. רוני מצאה דיל של בית עם בריכה במיקונוס. נסענו לחמישה ימים. במהלך חמשת הימים הללו מילה גבהה לפחות בעשרים סנטימטרים, ריצתה הפכה מהירה ויציבה יותר ובבת אחת הגתה משפטים ברורים ושלמים. "הייתי רוצה מגש פירות בבקשה," אמרה והוסיפה, "בלי גבינת פטה אם ניתן." באחת מארוחות הערב זרקה, כמו משום מקום: "האוכל הזה הוא סופ-לאקי," והדגישה את המילה 'סופלאקי', כדי שנבין שמדובר במשחק מילים בשילוב סלנג. היינו המומים. לפני שהיינו יוצאים מוודאת שכיבינו את כל האורות, המזגנים ואף הסתנו את הווילונות כדי שהשמש החזקה לא תכיש את החדר בחום. בין לילה הפכנו הורים לילדה מתבגרת אף על פי שהייתה בסך הכל בת שלוש וקצת. עד תום החופשה היא כבר דיברה יוונית כמעט מלאה. בלילה האחרון לאחר שנרדמה בינינו סימנה לי רוני לצאת למרפסת. "שלא תבין לא נכון- אני שמחה שהיא כבר מדברת משפטים מלאים ושולטת בהטיות השפה היוונית, אבל זה לא נראה לך מוזר? "אומרים שבנות מתפתחות מהר יותר מבנים," אמרתי באופן מנוגד למה שחשבתי. כמובן שכמו רוני- האמנתי שמשהו מאוד מוזר קורה פה. הפטמות של רוני שוב נטפו חלב. הפשטתי אותה ומתוך איזו חייתיות בלתי נשלטת, מצצתי משדיה את החלב. שכבנו על שולחן העץ פעמיים ברצף, משהו שלא עשינו מאז שמילה נולדה. החלטנו שעם החזרה שלנו לארץ ניקח אותה לבדיקות מקיפות.
***
הרופא שלח אותנו לסדרת בדיקות- אוזניים, עיניים, עצמות, מעבדות שינה; בדיקות דיבור, לשון, שפה, ומה לא. דבר לא הצביע על משהו חריג אצל מילה מלבד העובדה שגבהה במהירות בלתי סבירה ודיברה כעת ברהיטות של מרצה באקדמיה. הרופאים תמכו בטענתי כי ישנם מקרים קיצוניים של קפיצות גדילה, אך לא מצאו כל הסבר רפואי לגדילתה המהירה ולשפה המפותחת מדי לגילה. שבנו הביתה מתוסכלים. גוון קולה הפך בריטוני מיום ליום ובשלב מסוים הזכיר קול של גבר. עברנו מהתמודדות עם משבר אחד (בינתיים נראה היה ששיפוץ החדר פתר את בעיית הקולות) להתמודדות עם משבר אחר. לאחר כמה חודשים התנהגותה החריגה של מילה החריפה: היא דרשה שנבקש ממנה רשות לתלות תמונות, לצבוע את האמבטיה מחדש ואפילו התעקשה לראות אישורים על תשלומי הארנונה וועד הבית; היא שיחקה איתם ב"בעלת הארמון", כך קראה למשחק שהמציאה, בו הציבה בובות שונות בתוך בית הבובות שלה, העמידה אותן בתור לסלון שהסבה ל"סניף דואר עמוס", לדבריה ושיחקה בהן ב"קבלת קהל". אובדי עצות, פנינו לשיטות חינוך חדשות- הורות נוקשה, הורות גמישה, הורות מונטוסורית; דבר לא עזר. כל מטפלת שהבאנו- ולו רק לשעה-שעתיים כדי להצליח לדון בהתנהגותה כזוג- ברחה או הוברחה על ידה. לא לפני שביקשה חשבוניות על כל טיפול, כולל סיכומי טיפול מפורטים בהם מוסבר על רכיבי הטיפול, המלצות להמשך וחוות דעת על התנהגותה. מילה ביקשה מרוני לתייק כל המסמכים בקלסרים- 'חשבונות' בצבע אפור, 'טיפולים' בצבע כתום-זוהר ו'שונות' בצבע וורוד. באופן אירוני, בחירתה בצבע הוורוד היה הסממן החיובי או 'הנורמאלי' לגילה. יום אחד, לאחר שסיימה את הצלחת הכריזה: "בית אוהב בעל בית אשר עיניו ולבו עליו כל הימים". הבטתי המום לגמרי ברוני. מילה בחנה את פרצופה דרך הצלחת הריקה ואז ליקקה אותה מלמעלה למטה, לא משאירה ולו פירור. "סיימתי!" הכריזה לבסוף בחיוך ופנתה לחדרה. הבטתי ברוני ואמרתי, "היא אמרה את המשפט של מורנו, היית מאמינה?!" "נדדתי במחשבות"," אמרה, "איזה משפט?" שאלה בתמימות. "טוב," נזכרתי, "בעצם הוא היה אומר את זה רק לי, כנראה שאף פעם לא סיפרתי לך." משהו בי זז באי נוחות. זה היה יותר מחיקוי אפשרי, חשבתי. ואיך בכלל היא יכולה הייתה לחקות את מורנו, הרי ברוב הפעמים שאמר לי- היה זה טרם לידתה. "זה כאילו… מורנו נכנס בה," אמרתי לבסוף בקול רם. הבטנו זה בזו משך שניות ארוכות ובסופן פרצנו שנינו בצחוק גדול.
ערב אחד חברים קפצו אלינו לארוחת ערב. המון זמן לא בילינו בחברת חברים, שלא לומר דיברנו על משהו שאינו פעוטות, נדל"ן או רחשים שבוקעים מבעד קירות; היינו זקוקים לאתנחתא. רוני שמה את מילה אצל סבא וסבתא, ומילה הביטחה שהיא לא תדרוש מהם ערבויות או התחייבויות בכתב לכמות הממתקים שהיא יכולה לאכול בזמן שהותה אצלם. כשהגיעו החברים, אכלנו ארוחה טובה שבישלתי- פסטה פרימוורה, מלנזנה וסלט עלים רענן. לקינוח אכלנו את הטירמיסו המפורסם של רוני שלא יצא לה להכין מאז שמילה נולדה. פתחנו כמה בקבוקי יין וסיפרנו להם את כל מה שעברנו עם מילה מאז שקיבלנו את הדירה בירושה. סיפרתי להם גם על אודות 'אמירת העגנון' של מילה ועל האובססיה שהייתה למורנו עם כתביו בכל פעם שניסה לייצר עמי שיחה. "אנחנו לא מכירים אותו חוץ מ"הרופא וגרושתו"", אמרה טליה בשם שניהם. "כן, כן…" הצטרף בעלה, "הרופא וגרושתו זה סיפור טוב, אהבתי אותו בתיכון. הוא צחקק וליקק את לחיה של אשתו באיטיות מולנו בלי כל בושה. הוא כבר היה בכוס הרביעית שלו. זו הייתה שנת הנישואין הראשונה שלהם והיה להם עוד הרבה יצר לתפוס. טליה נזכרה שהם בסלון שלנו, כחכחה בגרונה ניתקה את בעלה ממנה ואז אמרה שהיא מכירה איזו מתקשרת ושאולי אם שום דבר אחר לא עוזר- אולי היא תוכל. "מה הכוונה מתקשרת?" שאלתי בסקרנות. הייתי נואש ובשלב הזה הייתי מוכן לנסות כל דבר שיציעו לי. "מתקשרת נו, אתה יודע…" אמרה. היא סיפרה שאבא שלה השתגע אחרי שאימא שלה נפטרה. הוא היה חוזר על המשפטים שהייתה אומרת בכל מני מצבים, עושה את כל המטלות שהיא עשתה, מסניף בגדים שלה מהארון כל בוקר. "הוא היה בטוח," אמרה, "שהנשמה שלה עברה אליו לאחר מותה ועכשיו הוא חי "בשביל שניים," כך טען, עד היום. " אחרי שהבנו ששום פסיכולוג או פסיכיאטר לא יעזרו לו- כי החל משלב מסוים הוא סירב לכל איש מקצוע שהצענו- מצאתי את המתקשרת הזו, פאניה." איך הגעת אליה?" שאלה רוני וטליה ענתה ללא היסוס: "במסיבת חילופי זוגות," אמרה, וקרצה לבעלה. אני ורוני הבטנו זו בזה בעיניים פעורות. "נו וזה עזר?" שאלתי כאילו האמירה הקודמת שלה לא סקרנה אותי. "לא," קבעה טליה. "היא באה, הקריבה שיח מרווה באמצע הסלון, ולאחר מכן ניסתה לזמן אותה בסיאנס. אך שום רוח ושום סימה לא עלתה, לדבריה. "למרבה הפלא," אמרה לרגע ברצינות גמורה, "היא נתנה לנו תשובה מאוד רציונאלית וברורה מאליה- הוא פשוט התגעגע אליה. הוא לא הכיר אישה אחרת משך כל חייו. היא הציעה כדורי שינה טבעיים שרקחה בעצמה מאכינצאה ועוד כלמני חומרים שאינני יודעת להגות את שמם," אמרה. "בסוף הוא התמכר לכדורים האלה. אבל לא היה איכפת לי כי ידעתי שהם עשויים רכיבים טבעיים, ובכל מקרה- רק השקט שקיבלנו ממנו היה שווה את הביקור שלה. פעם הוא נרדם אצלנו שעה לפני שהזמנו אלינו זוג חדש הביתה. נאלצנו לסחוב אותו לחדר השינה שלנו. זה היה ערב סוער," אמרה טליה בצחקוק קל וצבטה אך הירך של בעלה. עומר קפץ במקומו. הוא שאל אם לפתוח את בקבוק היין שהם הביאו איתם מיוון לאחר שחיסלנו את כל הבקבוקים שהיו לנו בבית. שתינו את הבקבוק כולו ואחר כך פתחנו גם קוניאק שעשה לרוני כאב ראש איום. טליה לא הפסיקה לגעת בעומר כל הזמן הזה. ניסיתי להסיט מהם את המבט. ניגשתי לפטפון הוצאתי מהמדף את ה'סולו' של מונק וניגנתי בווליום נמוך כדי שמילה לא תתעורר. כשהסתובבתי לחזור לשבת על הספה נתקלתי בטליה שעמדה ממש מאחורי והחלה לבחון את גופי מלמעלה למטה וחוזר חלילה. מהלכי המאז'ורים ברקע והנרות הגבירו את היצר בחלל, ואיכשהו לאחר כמה דקות מצאנו את עצמנו מתחילים לגעת אחד בשניה. טליה הייתה גבוה וחטובה, קעקוע של דרקון השט לאורך עמוד שדרתה נחשף בפניי במלואו לראשונה. "מונק יכול לעשות לי אורגזמה…" לחשה באזני בזמן שמשכה אותי בידה חזרה אל עבר הסלון, שם בינתיים עומר המשיך לשתות כוס אחר כוס. טליה הורידה לי את המכנסיים בלי לדבר יותר מדי. ראשי הסתחרר אבל לא התנגדתי. היא אספה את שיערה הבלונדיני לכדי קוקו גבוה ותחבה את האבר הקשה שלי לתוך פיה. עומר הביט בנו מהצד בחיוך. הוא החל לגנוח תוך כדי שהוא חולץ את איברו מהמכנסיים. רוני התעוררה אל תוך הסצנה הזו והביטה בנו המומה. "יש לי כאב ראש איום," אמרה, אבל לפני שהספיקה לומר עוד מילה, טליה קמה על רגליה והובילה אותה אל בעלה שנותר רק עם החולצה המכופתרת. היא הסירה ממנה את השמלה ואז הורידה את רוני על ברכיה ואמרה: "אין כמו זין זקוף כדי להעביר כאבי ראש, תאמיני לי, מניסיון." האיבר של עומר היה גדול באופן מפתיע. עכשיו הבנתי, מה בחורה כמוה, שהייתה חמש ליגות מעליו- מצאה בו. איברו הלך והתקשה. וריד ירקרק בלט לאורכו ועטרת השפכה שלו הבריקה. לפני שרוני הספיקה להבין מה קורה, טליה דחפה קלות את ראשה מעלה ומטה על הזין של בעלה. לאחר כמה דקות, נראה היה שהיא מקנאה ואמרה לרוני, "זוזי קצת הצידה." רוני לא היססה לרגע, ואף על פי שהדבר הפתיע אותי, כולנו התמסרנו אל הרגע. שתיהן עבדו עליו, אחת מכל צד. "הוא עצום," רוני אמרה, תוך כדי שהאבר שלו בפיה. הבטתי מהצד במחזה הזה. שישיית ריבועי הבטן שלו בהקו לפרקים לאור הנרות הפזורים בחדר. חיוך עלה על פניי בזמן שעשיתי ביד. גמרתי על קערת האוכל של מונה. רגע אחר כך שאלתי את עצמי להיכן היא נעלמה, אבל לפני שהספקתי לפתח כל מחשבה- רוני וטליה הגיחו לכיווני על ארבע. רוני ירדה לי כשהחלב של עומר עוד נוזל משפתיה הוורודות. טליה התיישבה לי על הפנים וביקשה שאוכל את מקור עולמה.
***
ביום המחרת לא דיברנו על מה שקרה, אלא רק החלפנו מבטים וחיוכים בארוחת הבוקר. כאילו רצינו את זה כל החיים ולא שיתפנו אחד את השנייה בתשוקה הזו. חשתי שנולדתי מחדש והייתי מלא תקווה כפי שלא הייתי זמן רב. הריח של טליה עוד דבק בי והלך איתי לכל מקום. בצוהריים דיברנו עם פאניה, וסיכמנו שהיא תבוא אלינו לקראת ערב המחרת. כדי שמילה לא תחשוד, הסברנו שחברה ותיקה של אימא ואבא מימי הצבא, עומדת לבוא אלינו לביקור. "היא לא חיה בארץ," ניסתה להסביר לה רוני, "היא באה לכאן לכמה ימים לביקור ואנחנו נארח אותה לארוחת ערב, בסדר חמודה?" נראה היה שמילה התרצתה והיא אפילו עזרה לרוני להכין את מאפין האוכמניות המפורסם שלה. בעצתה של פאניה, רוני החדירה באחד מהם חומר מרדים עדין, כזה המותאם לילדים. "זה רפואי," אמרה, ובכך הסתיים העניין. למחרת היא הגיעה ומילה אכלה את המאפין בתאבון לאחר שעשינו היכרות מפוברקת קצרה ביניהן. מילה עצמה עיניים על הספה מהר מהצפוי. פאניה קרבה את ידיה אל ראשה הקטן. היא עצמה עיניים, לקחה כמה שאיפות והניעה את ידי במעגליות סביב ראשה של מילה. לבסוף קבעה שמשהו, או יותר נכון, מישהו, נכנס במילה. "נכנס?" רוני לא הבינה על מה היא מדברת או איך יכולה הייתה בכלל לקבוע כזה דבר. אבל אני הבנתי טוב מאוד גם בלי הצורך להבין את הגישה 'ההוליסטית' של פאניה. בליבי צעקתי "יש" קצר וחד, כאילו ניצחתי איזו מערכת מדומיינת. "רוח," הסבירה, "אדם שפס מן העולם שנכנס בה." לאחר מכן היא ניתקה ידיה מראשה ומיהרה להדליק נרות ארוכים ולבנים שהביאה עמה. היא מיקמה אותם במרחק שווה זה מזה בארבע פינות הסלון. היא העבירה את מילה הישנה למצב ישיבה. אני ורוני התלחששנו בינינו. שאלנו את עצמנו לאיזה מצב הגענו שנתנו למישהי שאנחנו לא מכירים להרדים כך את הילדה שלנו. פאניה עשתה כל מני תנועות ידיים סביב מילה הישנה. לאחר מכן היא רקדה בפראות סביב הספה והכריזה בקול רם: "רוח טובה, גלי לי את פנייך, רוח- צאי מהר!" היא חזרה על המלים הללו בסדר משתנה, ואז אמרה משפט שנשמע לי כארמית או אחת מן השפות הרוחניות האלה. פאניה נראתה בכושר אבל הזיעה המון. לאחר כמה דקות של תנועות משולחות רסן שלא היינו יכולים להבין את פשרן, היא נעמדה מול מילה וצרחה צרחה איומה. מילה קמה בתנועה חדה, עיניה עדיין עצומות. היא פערה פה גדול כמו מתוך טראנס, ומתוכו יצא באיטיות עשן לבן, שהלך והתרכב לכדי דמות חסרת פנים בחלל. דמות העשן רטטה מול מילה, שעמדה קפואה במקומה. לאחר כמה שניות, חזרה דמות העשן היישר לתוך פיה של מילה וזה נסגר באחת. מילה פקחה את עיניה. הן היו לבנות כאילו היו עשויות אישונים בלבד. "מי אתה?" שאלה פאניה ללא דיחוי. "אני מורנו," אמרה מילה בקול בריטוני ואז הוסיפה: " בעל הבית." רוני הניחה שתי ידיים על ליבה כאילו היא עומדת לחטוף התקף לב. היא שאפה אוויר מלוא הריאות ואז התעלפה. פאניה שמה לב לכך ואמרה לי, "מהר, תושיב אותה בארבעים וחמש מעלות עם הרגליים על הכיסא (היא החוותה על אחד הכיסאות בפינת האוכל) ותן לה מים. היא תהיה בסדר, היא בהלם." עשיתי מה שפאניה אמרה, וכשהתקרבתי למילה, פאניה עצרה בעדי, מסמנת לי לשמור על מרחק. "קודם, כדי לאשר שאתה מורנו," פתחה עמו בשיחה, "ספר לי- האם אתה יודע איפה אתה נמצא?" "בטח שאני יודע, מה את טמבלית," אמר במורניות אופיינית. "גידי," הוא פנה אליי, "מה זה, אתה עושה פה מסחרה על הבית שלי? אתה מכניס לפה דיירי משנה עכשיו? מי זאת? העברתי לכם את הבעלות כדי שאף אחד אחר לא ייקח את הדירה הזו," אמר בכעס והדגיש: "כדי שאני אמשיך לגור פה! מי זו?" "זו מתקשרת, מורנו…" עניתי בהתחלה בטבעיות כאילו כל מה שהתרחש אל מול עיני היה הגיוני לגמרי. התעשתי לאחר שסתרתי לעצמי קלות. "מורנו, מה אתה עושה בתוך הבת שלי?? צעקתי מהפינה הרחוקה של הסלון. "צא ממנה, אתה בכלל לא אהבת אותה!" "זה נכון, היא פושטקית, כל הילדים פושטקים!" אמר, והוסיף: "אין לי ברירה, הייתי חייב להיכנס אל הבת שלכם. זו הדרך היחידה שלי להישאר כאן, אחרי ששברתם את הקיר." "מורנו יא משוגע- צא מהבת שלי!!" צרחתי. "היא התחילה לספור צ'קים לפני השינה, לעשות לנו ביקורי פתע במיטה… היא מבקשת שנצבע כל יום את הקירות מחדש!" מורנו לא הפסיק לצחוק ולבסוף קבע: "טוב אולי לא כולם פושטקים. בכל מקרה, אין לי רצונות מורכבים מדי, אני בסך הכל רוצה להמשיך להיות בעל הבית." "אבל אתה מת, מה בעל הבית?!" צרחתי עליו. "הורשת לנו את הדירה. ולא רק זה אלא ששיקרת לנו! אין לך בנים, לא היית נשוי מעולם… כל מה שיש לך זה הבית המזורגג הזה!" "נו, אז עכשיו הבנת נכון!" קבע. "הבית הזה הוא כל מה שיש לי." אמר. "שלא תבין לא נכון גידי, אתם אנשים טובים. הייתם כמו משפחה בשבילי למרות כל הצרות שעשיתי לכם. תבינו, קשה לי לשחרר. אני אדם זקן. אין ולא היה לי מעולם לי שום דבר אחר בחיים. וחוץ מזה- הבטחתי לאימא שלי- עליה השלום- שאשמור על הדירה הזו בכל מחיר. היא נשארה כאן כדי לוודא שכך קורה. תבינו, הייתי עקר. לא יכולתי להביא ילדים לעולם, אף אישה לא רצתה אותי. אמא הזהירה אותי: "דיר באלאק למכור את הדירה. אתה חייב איכשהו שזה יישאר במשפחה, אחרת לא אתה ולא אני נוכל לעבור הלאה, אל העולם הבא." התעלמתי ממנה והחלטתי לעזוב את הבית. מה לי ולעולם הבא. השארתי אותו ריק משך כמה שנים. שתשתולל שם לה הרוח המזוינת הזו, חשבתי. יום אחד באתי לראות מה מצב הבית, רציתי למכור. כל הבית היה הפוך ושבור. היא הפכה את הבית ואמרה שתשבור אותו עד היסוד, כך שאהיה חייב לשפץ. היא אמרה שזה ירושש אותי כלכלית. בסוף נכנעתי וסידרתי את הבית במינימום; צבעתי מחדש את הקירות. החלפתי את כל המנורות השרופות והברזים. אבל לא היה לי כסף לצנרת חדשה. שיפצתי גם את חדר השינה שלה, שהוא החדר של מילה עכשיו. ידעתי שזה הדבר היחיד שהיה אכפת לה ממנו. תוך כדי השיפוץ הצלחתי לכלוא אותה בקיר הגבס שביקשתי מהקבלנים לבנות מראש, אל תשאלו איזה מבצע מורכב זה היה, אחסון מכם את הפרטים. וזהו, אחרי חודש אתם נכנסתם לכאן, ואט אט היא גוועה. כלומר, אני לא יודע אם זה היה המלט שהקבלנים שפכו עליה טרם בניית קיר הגבס, או שהיא פשוט מתה, מאיפה לי להבין את כל העסק הזה של הרוחות. בכל מקרה, יום אחד הרוח שלה הופיעה בחלומי ואמרה שאני עומד למות ושאני חייב לדאוג לזה שהבית יישאר בידינו- אחרת לעולם לא יהיה לנו שקט כי כל רוח צריכה שקט לפני שהיא ממשיכה הלאה. אתם הייתם הפתרון. מצאתי איזה עורך דין דימיקולו וציוותי עליו להוריש לכם את הדירה, אתם הייתם האנשים היחידים שהכרתי." פאניה כחכחה בגרונה כאילו היא מבקשת מרוחו של מורנו רשות לדבר אחרי המונולוג הארוך הזה. "העניין הוא…" אמרה, "שלא פתרת את הבעיה באמת, אם יורשה לי. ועכשיו לא רק פתרת את הבעיה שלך הפכת אותה לבעיה של אנשים טובים, שלא קשורים אליך או אל הסיפור." "אבל הם המשפחה היחידה שיש לי!" מילה צרחה את דבריו של מורנו, "אין לי אף אחד אחר בעולם!" הבעיה שלך כרגע היא שלמעשה גם לא פתרת את בעיית המשפחה שלך וגם נותרת לבד. אני מצטערת לומר לך אדון מורנו, אני הילרית ומתקשרת כבר עשרים שנה. באיזה אמצעי שלא תרצה, גירוש שדים, טארוט, תקשור אתרי, תקשור משולש. אני מצטערת בשבילך על מה שאתה עובר. בתור אדם ובתור רוח. אבל האמת הפשוטה היא שעליך פשוט לשחרר. אתה צריך לשחרר. את הבית, את המחשבה על אימך שביקשה לשלוט בך כנראה כל החיים, וגם לאחריהם." "אבל היא תחזור," קבע. "אם אני יוצא ממילה היא תחזור, לעולם לא יהיה לי שקט ממנה!" הוא צרח מתוך גרונה של מילה ונדמה היה שהיא נחנקת. "גם ככה אין לך שקט." אמרה פאניה. "הרוח שלך צריכה לקבל שקט וכדי להגיע לשקט אמיתי ולעבור לעולם הבא, כמו שאתה אמור לעשות- תצטרך "תחנת עגינה", כך קראה לזה. "דווקא גוף אחר, שאינו המשפחה שלך או הסביבה המוכרת לך, ייתן לך את השקט המיוחל וישמש אותך כגשר אל עבר העולם הבא," סיכמה. אני ורוני הנהנו בפני פאניה להסכמה, ולו מתוך תחושת שמחה מאופקת שמישהו לקח מאיתנו את תפקיד המבוגר האחראי. "את לא מקשיבה גברת מתקשרת," השיב מורנו. "אם אעזוב את הילדה אימא שלי תרדוף אותי אל השאול. אתם לא מכירים את אימא שלי. היא מטורפת! היא קפריזית! יש לה דרישות בלתי נגמרות! היא משנה את גוון עורה כל שעה! אם חשבתם שאני קפדן וקשוח- עוד לא ראיתם למה המשוגעת הזו מסוגלת! יגמרו לכם החיים… ואני…" הוא סינן בייאוש. קולו הלך ונחלש ואז אמר, עייפתי רבותיי, אני צריך ללכת לישון, להתראות." עיניה של מילה חזרו לצבען הטבעי- חום-ירוק ואז היא קרסה באחת על שולחן הקפה. ניסיתי לרוץ אליה אבל פאניה עצרה אותי ואמרה: "זה בסדר, הוא יצא. היא צריכה רגע מנוחה." פאניה הניחה אותה בעדינות בתנוחת שכיבה על הספה. "מה נעשה?" שאלתי את פאניה בעודי מסב מבט לאחור אל עבר רוני. היא בדיוק פקחה עיניים, רגליה עדיין היו מונחות על הכיסא. בדיוק באותו רגע, מונה, הזיקית שלנו, חלפה על בטנה, וזחלה חזרה אל הטרריום שלה בעוד היא מחליפה את צבעה לירוק ולאחר מכן לחום. אחר כך שלחה לשון ארוכה אל עבר זבוב תועה שהגיח פנימה, ואז מצמצה ברכות בעיניה. הפתרון עמד אל מול עינינו, בצבעיו המשתנים.
***
זה היה סידור נח לכולם. מילה חזרה להיות מילה הקטנה שלנו. מבטה הפך רך ומפויס יותר כלפי העולם. היא דיברה בשפה המתאימה לגילה, ביקשה שנקנה לה בובות בארבי וצבעי פנדה. בסופי השבוע היינו הולכים לחוג שחייה או רוכבים יחד על אופני האיזון הצהובות שלה. בינה ובין מונה נרקמה חברות בלתי רגילה. היא הייתה מלטפת אותה שעות, מטפחת את הטרריום שלה ומאכילה אותה זבובים מתים ופירות מדי יום. בכל פעם שהניאגרה בשירותים החלה לחרחר או שאיזה קיר התקלף לו לאיטו- הזיקית זחלה אל עבר האזור הדורש תיקון. כך ידענו שמורנו צץ מתוכה לכמה רגעים, מפויס הרבה יותר, יודע שיקבל את מבוקשו. רוח אימו הגיחה פעמים ספורות ובמרחק רב בין גיחה לגיחה מאז השינוי. זאת למדנו מפאניה, שביקרה אותנו מדי פעם. היא הסבירה לנו שרוחה אימו אף היא מפויסת למין הרגע בו מצא בנה את מקומו בתוך הזיקית. היא תעזוב באופן סופי יחד עם בנה, ברגע שזה ישלים את תהליך הפרידה מהבית בו גדל. "קשר של אימא לעולם אינו מסתיים," אמרה פאניה בטון של מדריכת הורים והוסיפה שהוא לעולם ימצא ביטוי, גם לאחר עזיבת הגוף המתכלה. כשאמרה זאת, רוני חייכה חיוך רחב. גם אני מצאתי בכך נחמה מסוימת ואולי היה זה השיעור החשוב ביותר עבורנו בתוך התפקיד העצום הזה שנקרא- הורות; עצם הידיעה שלמילה תמיד תהיה אימא. מדי פעם הייתי מקריא למילה ולמונה סיפור של עגנון והזיקית הייתה מחליפה צבעים תוך כדי ההקראה. כך ידענו שהסיפור מסב למורנו מעט נחת, ובעיקר- מחזק בקרבו את תחושת הבעלות לה היה זקוק כמו נשימה.
יום אחד מצאנו את מונה הפוכה על גבה, פיה היה פעור ולשונה התשרבבה מתוכה רפויה לאורך הרצפה. היא מתה. מילה לא עזבה אותה משך כמה ימים. קברנו אותה בחצר מאוחרי הבניין. מילה גדלה והלכה לבית הספר, אחר כך לצבא ואחר כך יצאה לטיול הגדול. מדי פעם התקלקלו דברים בבית אבל לא עשינו מזה סיפור. קראנו לאיש המקצוע המתאים, דאגנו תמיד לקחת קבלות ומיינו הכל בקלסר ייעודי. בסוף השנה נתנו את כל החומר המתויק לרואה החשבון שלנו. אם שמענו חריקות, דפיקות או נזילות לאחר איזה תיקון, חייכנו זה אל זו. לא פעם היינו עושים אהבה מיד אחר כך; ידענו שתמיד יש מי שצופה, שומע או מגיב לנוכחותנו.