כשמחשיך אני נכנסת לדירה ניגשת אל הזקן ומתיישבת על הכפכפים שלו, כמו שהוא אוהב. הוא יושב בכורסה ואישתו על הספה. אחר כך אני מנשקת לו את האצבעות של הרגליים ומשתדלת לא לנשוך. הוא אוהב שהקצה של השיניים נוגע בעור אבל לא אוהב נשיכות. אני נזהרת. לׇמַדתי. כשאני נזכרת בפעם ההיא שהשארתי להם ציפור ליד הדלת בתור מתנה אני צוחקת.
"הנה תסתכלי על הטיגריסית הזאת," אישתו של הזקן אומרת.
"תראי, היא כמוך."
"היא לא מסתכלת."
"היא דווקא מתעניינת מאוד בסרטים."
אני הולכת לקצה הספה איפה שהזקן יושב ומתקרבת לראש שלו. אישתו של הזקן מחזיקה את הידיים שלה אחת ליד השניה ומקמטת את האצבעות.
החתולה שלנו גֶרדה היא בוגדת. ועם מי היא בוחרת לעשות את זה? דווקא עם בעלי. מי הביא אותה מהדירה מעפולה? מי היה צריך להוכיח כוונות טהורות לדיירת המטורפת עד שהיא הסכימה לתת לי אותה? מי בחר בה? כשבעלי מצא אותה על השטיח כל מה שהיה לו להגיד היה "אוקיי, מה זה?" – שום מילה טובה על ההפתעה שהכנתי. ועכשיו היא נדבקת אליו לכל מקום. היא אפילו למדה איך להתגבר על הבעיה שלו עם החיבוקים הקרובים – הוא שונא ששערות של חתולים נדבקות לו לבגדים ובהתחלה היה מעיף אותה כל פעם שהתקרבה – עכשיו היא נוגעת בו רק בקצה הכפות או מקרבת אליו את המצח. היא הצליחה לפתור את הבעיה, השרלוק הולמס החתולי הזה, ולהבין מה היא צריכה לעשות כדי להיות קרובה אליו. לפעמים היא יושבת על הספה ממש לידו בלי לגעת. ולידי לא. והמסאז'ים שהיא עושה לכפות-רגליים שלו! וכמה שהקשר של גרדה עם בעלי מתחזק – ככה הקשר שלה איתי נחלש. כל פעם אחרי כמה דקות של תקשורת היא פתאום מתעצבנת עלי ומתחילה ללחשש וללחשש. ואם אני לא מתרחקת היא שמה רגל כאילו היא רוצה לשרוט. מה היא רוצה ממני? הילדים שלי אומרים לי שאני מפריעה לה לישון, אבל כמה אפשר לישון? וגם כשהיא לא ישנה, היא מתעצבנת. נגיד היא אוכלת מהקערה ואני מלטפת לה קצת את הזנב ומושכת אותו בחיבה, אז מה היא עושה? היא הופכת את הקערה והכל נשפך החוצה, וכל זה בגלל משיכה קטנה בזנב שעכבר לא היה מרגיש.
הנה היא עוד פעם רוצה החוצה.
"תוציאי אותה," בעלי אומר.
"תוציא אותה בעצמךׇ."
"בעוד שניה היא עוד פעם תרצה להיכנס."
אמרתי כבר כמה פעמים לבעלי – משהו בחוץ מבלבל אותה. פעם היא היתה נשארת בבית, היום היא כל הזמן בחוץ. בצהריים היא מנמנמת על הסלסלה על המייבש כביסה, וכל שאר הזמן היא על הדשא. חתולים אחרים לא מגיעים לבקר. הציפורים שהיו ממלאות לנו את החצר כבר לא מצייצות. שחורי השחרור לא עושה אמבטיה באמבט ציפורים שלו. אתמול היה נדמה לי שראיתי כמה נוצות כהות על הדשא. משהו לא טוב הולך שם. לא טוב.
אני חוזרת לסלון. אישתו של הזקן עושה לי פססט פססט. אני הולכת אליה כדי לא להעליב ומחככת בה את האף. צריך לשמור על איזון. אישתו של הזקן אומרת משהו. אני יכולה לראות שהיא מסתכלת עלי במבט רע.
"אתה יודע למה היא אוהבת אוֹתךׇ?" אני שואלת את בעלי.
"למה?"
"רק בגלל שאתה נותן לה חתיכות של בשר ועוף."
"למה שאת לא תתני לה? "
"ובאמת למה? בפעם שעברה שנתתי לה חתיכה מהעוף אמרתׇ לי מה את נותנת לה את העוף שלי."
"כי לא שאלת אותי בכלל."
"אף אחד פה לא מעריך אותי."
בעלי שוב לובש את הפיג'מה המקומטת. כמה פעמים הערתי לו? היית רוצה שאני אישן בפיג'מות מקומטות? לא, כי הוא אוהב את הקטיפה הנעימה הכחולה. כל מה שצריך זה לגהץ. אני מתאמצת להתעלם מזה למרות שבהחלטה רגעית אני מסובבת אליו את הגב.
"אומרים שאנשים מהעתיד חדרו אל תוך הכנסת שלנו, אתה שומע?" מישהו צריך להתחיל בשיחה. "יש שמה מן מצלמות כאלה. אתה שומע? ואז הם הקליטו משהו זז, למרות שלא היה שם אף אחד. איך תסביר את זה? ואם מסתכלים טוב טוב רואים צלליות כאלה של אנשים עוברים. כמו בסרט. דמויות."
"אני מבין…"
"וחברה שלי נעימה אמרה שיכול להיות שגם ביבי בקשר עם האנשים האלה מהעתיד, אלה שהלכו במסדרון הכנסת, בגלל זה הוא כל כך מצליח, איך עוד הוא היה מצליח ככה? מישהו שם בעתיד תומך בו, לא בגלל שהוא חכם, למרות שהוא די חכם, פשוט יצא שהוא ראש ממשלה בתקופה הקריטית הזאת, זו לא תקופה רגילה, כמו שאתה יודע. מה דעתך?
"אני יודע…" זה כל מה שיש לבעלי להגיד. "מי שמדבר על אנשים מהעתיד…" הוא ממשיך "זה לא באמת…"
ואז הוא מתחיל עם השיעול הקבוע שלו, שנמשך קצת יותר זמן מהרגיל, אולי כי אין לו מה להגיד.
איך אפשר להסביר לו שיש לי חדר במוח שחושב שביבי הוא בעצם מישהו מעתיד שהתחלף איתו, כלומר עם ביבי המקורי? ואיך אפשר להסביר לו שעל היד של האיש הבלתי נראה שצעד בתוך הכנסת היתה ציפור, אבל ככל הנראה זה בכלל מכשיר קשר?
כשהם ישנים אני מחכׇּה הרבה זמן, ואז עולה על המיטה בקפיצה ומתחילה שוב לעבוד על הכפות רגליים של הזקן. לפעמים הוא מזיז את הרגל ואני חייבת לנשוך כי אני לא יכולה לעבוד ככה. כשנושכים הוא מתעצבן ובועט וצריך לברוח. אז היום אני נזהרת במיוחד לתת ליקלוקים קטנים שלא יזיז את הרגל. הוא לא זז, רק עושה עם הפה נשיפות חזקות. פתאום הוא מפסיק לנשוף. אני מלקלקת חזק יותר ומקשיבה. הנשיפות חוזרות. אחרי זה אני הולכת לשבת על האמצע של אישתו של הזקן איפה שהרגליים שלה מתחברות. שם הכי חם. אני מתגרדת עד שהיא מתעוררת. היא מסתכלת ימינה שמאלה ימינה שמאלה לראות מי מפריע והיא חצי ישנה. אני על הריצפה מסתתרת.
כשאני קמה גרדה הבוגדת יורדת איתי במדרגות. יש לי חדר קטן בלב שמקווה שאם היא תצא מספיק פעמים החוצה היא תלך לאיבוד, או שאחד החתולים של השכונה יטפל בה, בְּלוּ, או הבן של בְּלוּ או אפורי הגדול, ואז היא תחזור להיות רגועה כמו שהיא היתה פעם. יש לי עוד חדר בלב שרוצה שהיא בכלל תידרס אבל כשאני חושבת את זה אני ישר יורקת, כי לא הייתי מאחלת את זה לאויבים הכי גרועים שלי. בפינה של המטבח בעלי שכח את הנייר כסף עם כל הדברים שהוא נתן לה והנמלים עושות חגיגה. אני לוקחת כפפה חד פעמית ומפית ושמה את זה בפח.
כשאני חוזרת הזקן יושב על הריצפה על יד המיטה. אני לא מבינה למה אישתו יושבת לידו. מה היא רוצה ממנו? הם מחובקים קרוב. אישתו של הזקן עושה קולות מוזרים, "מְנֶה – מְנֶה, מְנֶה – מְנֶה," וטופחת לו על הכתף. אני נכנסת ביניהם. הוא מתרחק ימינה כי הוא לא אוהב את השיער שלי. אני מסתכלת עליו מקרוב.
"מה קרה לךׇ שהרגשת לא טוב והתיישבת ככה על הריצפה?"
"לא יודע, פתאום חטפתי חולשה."
"טוב שאנחנו גרים קרוב לבית חולים. האמבולנס בטח יגיע עוד חמש דקות."
כשאנחנו יושבים על הרצפה יש לי חשק משונה לנשק את הצוואר של בעלי אבל אני אף פעם לא אעשה את זה. אני אומרת: "בטח גרדה תתגעגע מאד." הוא אומר: "מה תתגעגע? היא רק מחכה לאוכל שלה. פשוט תתני לה קצת מהשאריות של העוף במקרר. זה בטח ייקח איזה יום או יומיים עד שאני אחזור. יש הרבה אוכל בבית." אני אומרת: "היום גרדה נראית כמו חייזר. תראה את המבט שלה." בעלי מהנהן, "באמת היא נראית קצת כמו חייזר. לפעמים היא מפחידה אותי." "גם אותי."
חלק ממני רוצה לצאת החוצה לחפש את הזקן וחלק אחר מבין שזאת תהיה טעות. החלק שרוצה לחפש כבר מתכנן את החיפוש בצורה מדויקת. יוצאים מהרחוב, פונים לצד של העלייה ואז עוד פעם לצד של העלייה בסיבוב, ואז ממשיכים. ואז חוזרים קצת ועולים על עץ. החלק השני מהרהר על כל הכלבים והחתולים שיהיו בדרך ועל זה שאני אצטרך להתחבא מתחת למכונית הרבה זמן.
אני יושבת כל היום על כפכפי הבית ומתלבטת. אישתו של הזקן עוברת לידי ולא מסתכלת. אני מחכה שהיא תרד במדרגות ואז עולה לכיור. משמה אני לוקחת את המברשת שיניים של הזקן. הכוס עם כל הדברים נופלת. המברשת גם נופלת על השטיחון. אני מסתכלת עוד פעם ומזיזה אותה בזהירות. המברשת מזכירה לי סוג של עכבר שצריך להוציא ממנו את השערות כדי שהוא יהיה טוב למאכל. אבל צריך להוציא את כ ל ה ש ע ר ו ת.
אחרי זה אני מתחבאת בארון הבגדים הקטן ליד המיטה ומחכה שמישהו יעניש אותי. כשאני מחכה, מגיע אלי הריח ההוא. הריח של הדבר הכי חשוב והכי יקר של הזקן. איך זה שהוא לא לקח את זה איתו? אולי כדי לסמן לעצמו את הדרך? כשהכל חשוך ושקט, אני מתגנבת למיטה ומתחילה לחפור. מאד קשה להיכנס בין הכיסוי לחלק של הבִּפנים. בסוף אני תופסת את הבִּפנים של הכרית בשיניים ומורידה את הראש ומתקדמת לאט לאט. כשאני בתוך הכרית עם הראש ועם הגוף ורק הרגליים האחוריות שלי בחוץ אני מרגישה את הריח של השיער של הזקן והריח של הרוק שלו ועוד משהו, אולי זה הציפורניים שלו. ופתאום אני מריחה את הזקן מחוץ לדלת של הבית. הוא חזר. יש לו ריח של עוף מהמקרר. הוא מוציא מהכיס ציפור שהוא הביא במיוחד בשבילי. ציפור אמיתית. את שחרורי מהגינה.
אני הולכת אחורה לאט ואז יורדת במדרגות. הזקן ממש בחוץ. אני מגרדת את הדלת אבל הזקן לא נכנס פנימה. הדלת קשה. מה אפשר לתפוס? אולי את הלשון הקטנה שלה? אני מנסה לקפוץ אבל זה מסובך. הלשון של הדלת חלקה ולא נתפסת. קפיצה, כלום. קפיצה, כלום. "אם את לא תפתחי לי, אני הולך," הזקן אומר, "ושחרורי גם." הריח של שחרורי כל כך חזק שאני פשוט לא יכולה להפסיק. אני יכולה להריח את הכנפיים מקופלות מתחת לגוף השמנמן. "תמשיכי," הזקן אומר כאילו הוא נמצא ממש לידי. "הזקנה השאירה בשבילי את הדלת פתוחה, צריך רק לדחוף קצת." אני מנסה שוב. קפיצה, נפילה. קפיצה, נפילה. משהו שם עושה קליק, והדלת נפתחת. אני מרגישה את הרוח נושבת מבחוץ ואת הריח של שחרורי, אבל אני לא יוצאת.