ביורק לא הפסיקה לנבוח. קיוויתי שדודו יקום. הורדתי אותה בבוקר ובערב לטיול ארוך על החוף, חשבתי שאת שלי עשיתי. אבל היא לא הפסיקה, הכלבה, והוא כלב שלא קם. הרי עכשיו תורו. נדמה לי שעדיין לא בוקר אפילו. מה יש לה לזאת? שוב היא עושה בעיות.
צעקתי בעצבנות שאני קמה, אבל זה לא הרגיע אותה, וביורק המשיכה להשתולל. התיישבתי בקושי, פקחתי את העיניים וקפאתי. הצעקה שביקשתי להוציא לא השתחררה. מול המיטה עמד גבר לבן ושמנמן, מחזיק משהו. מה הוא מחזיק? ניסיתי לבעוט בדודו, אבל גם הרגל סירבה לזוז.
נביחה חזקה, צעקה לא שלי, ודודו כבר החזיק את השמנמן.
"מה אתה עושה פה?" דודו טלטל את הזר כמו סמרטוט. "יא דפוק, מה אתה עושה?" ואז צעק לעברי: "קומי! תתקשרי למשטרה!"
משטרה! זה הדבר!
קפצתי מהמיטה.
קנאק־קנאק. צירי גופי השתחררו באחת. איפה הטלפון, לעזאזל? ניתוק מטעינה, שחרור נעילה, אחת־אפס־אפס. מה יש לו ביד? זה לא נשק, זו… בננה?
"הלו! כן! גבר זר בתוך הבית!"
"רחוב הירדן שש עשרה, קומה ארבע."
"לא, הוא לא אלים."
"כן, עד שתגיעו."
"חבר שלי מחזיק אותו, הוא לא מתנגד."
העיניים שלי התרוצצו בכל החדר. על הרצפה, ליד שולחן האוכל, ראיתי קליפות בננה שקולפה ביד גסה ולא מיומנת.
"למה אתה לא עונה לי?" דודו צווח על הפולש. "'סתכלי על הפנים שלו, יש לו אבקה לבנה על המצח והלחיים."
"לא מתנגד," עניתי במקביל למוקדנית העניינית. "אולי מסומם?" תהיתי אם איבד הכרה משימוש יתר בקוק.
דודו המשיך לצעוק עליו. באור הכחול העמוק של לפנות בוקר, הפולש, בפניו הסמוקים, נראה כמו סנטה קלאוס שהתקשט בפתיתי שלג. שמתי לב שהוא יחף. הוא מלמל באנגלית שלא הבנתי.
המוקדנית עדכנה שעוד רגע יגיעו שוטרים וביקשה, בפעם השלישית, שלא אנתק.
כבר שמעתי אותם מטפסים במדרגות, מתנשפים בכבדות שלא תאמה את מקצועם.
"משטרה!" צעק אחד מהם, בלי אוויר, ותפס את דודו.
הם היו שלושה: שני גברים כבני ארבעים, אחד גבוה מהממוצע והשני נמוך, ואישה צעירה מהם. שלושתם טעו בזיהוי.
"לא!" צעקנו דודו ואני יחד, הסברנו שתפסו את הגבר הלא נכון. עם הזיפים שגידל ועורו השחום, כשהוא מחזיק בכוח את השמנמן המבולבל, יכולתי להבין את הטעות.
שני השוטרים הרחיקו את הזר מדודו, בזמן שהשוטרת נשארה איתי וירתה שאלות:
"מתי הוא נכנס? הדלת הייתה פתוחה? הוא איים עליכם?"
לעזאזל. כנראה ששכחתי לנעול אחרי שהורדתי את ביורק בערב. כעסתי על דודו שהכלבה הפכה להיות, כמו רוב הדברים בבית, האחריות שלי. ופעם היה קל כל כך לאהוב אותה.
"לפני כמה דקות," עניתי. "אני לא בטוחה. אני לא מכירה את האיש הזה. הוא לא עשה כלום. בקושי מדבר."
לא רחוק מאיתנו ניסו שני השוטרים לדבר עם השמנמן. הוא המשיך למלמל משפטים שבורים, סיים לאכול את הבננה וניסה להסתובב. השוטר הנמוך ערך עליו חיפוש ובכיס הטרנינג שלו מצא כרטיס של מלון רויאל ביץ'. הוטבע עליו השם 'צ'אדלי ויטמור'.
"צ'אדלי? צ'אדלי? לקחת סמים?"
השוטר נגע בפניו וטעם בקצה הזרת את האבקה הלבנה.
"זה לא קוק, זה… סיד?" הוא הסתכל בקולגה הגבוה במבט שואל.
למשמע שמו השמנמן קפץ לרגע.
"היי, סורי," פתאום הוא נשמע כמו בן אדם רגיל. "הו אר יו, סר?"
"מי אני?" ענה לו השוטר. "מי אתה, ומה אתה עושה בבית שלא שלך?"
"איים צ'אד. סורי. איי דונט נואו האו איי גוט היר."
השוטרים ירדו עם צ'אד למטה. הספקתי לשמוע שהוא מתגורר ברויאל ביץ' כבר חודש. בינתיים השוטרת הסתובבה איתי בדירה הקטנה כדי לוודא שצ'אד לא לקח כלום מלבד בננה. בזמן שהסתובבנו היא קיבלה טלפון.
"כן, תמיר?" ענתה בקוצר רוח.
הרגשתי שהיא מתה לעוף מהדירה שלנו, וקיוויתי שהיא מדברת עם השוטר הגבוה. היא צחקה וחשפה שיניים צהבהבות. קפה וסיגריות, חשבתי. כשסיימה סגרה את הפנקס.
"תשמעו," אמרה כעת לשנינו, "זה כבר קרה פעם בתחנה. זה לא היה פורץ. זה היה מוכה ירח. הוא הלך מהטיילת עד לכאן מתוך שינה. כנראה הסתובב בין הבתים. אתם גרים בקומה רביעית ולא נעלתם."
דודו החצוף תקע בי מבט.
"לא היה לו יותר לאן לעלות", המשיכה. אחר כך הצביעה על הדלת לגג.
"מזל שאת זו כן זכרתם לנעול. אחרת זה היה נגמר רע מאוד."
לפני שיצאה לחדר המדרגות הוסיפה: "אתם רואים את הטיח המתקלף מהקיר? הוא היה רדום לגמרי ונתקע בקירות. עם הכמות שהייתה לו על הפרצוף ידעתי שזה לא יכול להיות קוק."
"גם אני ידעתי", ניסיתי להצחיק. "הוא לא נראה כמו ראפר אמריקאי מרופד שדופק מכות לאשתו." היא לא צחקה. דודו היה נדיב וגיחך בקול בשביל שניהם.
הודינו לה יותר מדי פעמים, וכשירדה שמענו אותה אומרת, לא ברור אם לעצמה או לנו: "כל הבניינים כאן מתפוררים. אני לא מבינה איך אנשים חיים בעיר הזאת."
חיכינו רגע שתרד, הסתכלנו אחד על השניה ופרצנו בצחוק משחרר, בלתי נשלט. דודו הדליק ג'וינט. למרות שהשעה הייתה רבע לחמש לא אמרתי מילה על ההתמכרות שלו. אלה לא היו נסיבות רגילות. יצאנו למרפסת, ואפילו לקחתי כמה שאכטות.
בין פרצי הצחוק הצלחנו לומר רק "את קולטת?" "אתה קולט?" או "באמת יש דברים כאלה?"
זה היה אירוע קיצוני מספיק כדי שאוצר המילים יצטמצם לפליאה.
"באיזה מלון צ'אד, ההזיה הזה, היה?" ניסיתי להיזכר.
דודו התפקע מצחוק והצביע על ביורק.
"נו, דודו! אני בטח לא מורידה אותה עכשיו. איפה הוא היה?!"
"רויאל ביץ'", הוא הצליח לפלוט, ושוב התפקענו, עד שכאבה לי הבטן וכל הכעס שהרגשתי קודם התנדף. אחרי הכול, אף אחד לא מצחיק אותי כמוהו. והוא נדיב אליי. אז מה אם הוא סטלן ועצלן.
חיפשתי את הרצועה של ביורק, שדודו אף פעם לא זוכר איפה זרק, ויצאתי איתה לטיול ארוך על החוף. הייתי צריכה להירגע. מעניין באיזו דרך צ'אד צעד באמצע הלילה. ניסיתי למדוד מרחקים מביתנו, ליד מגדל האופרה, לרויאל ביץ'. שמונה דקות בהליכה רגילה. כמה זמן לוקח לאדם רדום ללכת מרחק כזה? איך חצה שני כבישים?
המשכתי לחשוב על זה כמעט בכל טיול עם ביורק. לא הצלחתי להפסיק למצוא מכשולים. כאן אבן גדולה. כאן מדרגה. איך לא נפל? איך לא ראו שהוא מתנהג מוזר? בכל שעה מסתובבים כאן מבלים ברחובות ובברים. כל מה שהצחיק אותי קודם הפך למטריד, ומה שהפחיד אותי הפך למפחיד עוד יותר. מה היה אילו השארתי את דלת הגג פתוחה? ואם היה נופל, זו הייתה רשלנות שלי? מדוע דודו, גם בעיני המשטרה, היה החשוד המיידי? למה שחור בולע אליו הכול?
דיברתי עם דודו הרבה על צ'אד. שיתפתי אותו בממצאים עדכניים מכל החזיתות.
"אנחנו באמת מאמינים לזה?" חזרתי ושאלתי. "מוכה ירח?"
הרגשתי שדודו מאבד סבלנות לכל העניין. הוא העדיף את הג'וינט שלו בערב עם סרטי אקשן ישנים משנות התשעים, לא עם הסרטים שבתוך הראש שלי. הוא ענה שאי אפשר להמציא סיפור כזה, ושאל למה זה עדיין מעסיק אותי.
"איש מסכן, בסך הכול", ניסה לעצור את ההתאבססות ולחזור למסך.
שאלה אחת יותר מדי, ודודו השתולל. הוא פסק שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם השיגעון הזה, שהסיפור עם צ'אד הופך אותי למטורללת. מחוסר ברירה, ובקושי רב, הפסקתי. כל הטרלול נשאר אצלי, במערכת סגורה ובלתי מתחשבת. התחלתי להגיד לעצמי שמה זה בעצם משנה, יש לנו חתיכת סיפור לספר. זה עזר לפרקים. צ'אד החל להתנדף מראשי, ורוב הבדיקות פסקו.
באחד הימים, אחרי העבודה, כשנסעתי על האופניים דרך הטיילת – הפעם כדי לנקות את הראש ולא כדי למצוא מהמורות בדרך – ראיתי את צ'אד.
הוא ישב עם אישה יפהפייה בחזית של מייק'ס פלייס.
הוא נראה מרשים ופחות שמנמן. שערו היה מוקפד, וטישרט תכולה הדגישה את עיניו. האנגלית שלו התנגנה בנועם, וכל תנועותיו העידו על ביטחון עצמי רב כל כך, שהייתי צריכה לוודא שמדובר באותו צ'אד שזכרתי: יחף, בננה מעוכה בפיו ואבקה על פניו.
על פרק ידו ראיתי שעון שנראה לי מוכר. דומה מאוד לשעון שדודו קיבל במתנה ליום הולדתו השלושים, רמז דק מאביו שיתחיל להגיע בזמן כשקובעים איתו.
האם ייתכן שזה אותו השעון?
הלב שלי דפק במהירות כשהתקרבתי לראות טוב יותר. לא שמתי לב לעמוד העבה שבחזית הפאב עד שהיה מאוחר מדי. סיבוב הכידון המהיר לא עצר את ההתנגשות.
צ'אד, שישב ליד שולחן במרחק חצי מטר מהעמוד, מיהר אליי.
"אר יו אוקיי, מיס?" שאל באדיבות, כשהיפה שלצדו מיהרה להביא לי מים. "דיד יו גט הארט?"
מקרוב ראיתי את אישוניו המתרחבים בולעים טבעת של תכלת נוצצת. יכול להיות שהוא לא מזהה אותי?
הגנבתי מבט לשעון.
"איים פיין," אמרתי.
בקושי הרגשתי את הגוף שלי, אבל זה לא מנע ממני לברוח הכי מהר שיכולתי. תוך שלוש דקות כבר קשרתי את האופניים בכניסה הפנימית של הבניין וטסתי במדרגות.
פתחתי את כל הארונות ומגירות הבלאגן של דודו, הייתי חייבת למצוא את השעון המחורבן. חיפשתי בקופסת הנעליים עם המטענים והכבלים הלא מזוהים שלו. הזזתי את התרופות ואת תכשירי הקוסמטיקה מארון המקלחת.
כשדודו הגיע הוא מצא אותי יושבת על ערימת בגדים וג'אנק ליד השידה, בעיניים מודלקות, נחלים שחורים של מסקרה נזלו מהן. ראיתי שהוא הסתכל על הזרועות השרוטות והנפוחות. ידעתי שזיהה את הגירוד הטורדני.
"אני יודעת שביקשת שלא אדבר על זה יותר, אבל…" שפכתי בפניו, כמעט בלי לנשום, את המפגש עם צ'אד.
דודו פלט אנחה ארוכה וחיבק אותי.
"תשמעי, יא משוגעת. זה מה שאני הולך לעשות. את סומכת עליי?"
הוא הסביר לי את התוכנית. הוא יחפש את השעון, ובכל מקרה ייפגש עם צ'אד. הוא יתשאל אותו על מה שקרה, יבדוק אם קרה לו אירוע דומה בעבר. גם אם לא ימצא את השעון בבית, הוא יזהה מיד אם צ'אד עונד את השעון שקיבל מאביו.
"את סומכת עליי?" בדק שוב.
הנהנתי.
רציתי ודאות, ולבד לא הצלחתי להגיע לתשובות.
למחרת בבוקר, כשהתארגנתי לעבודה, דודו קם.
"למה אתה ער כל כך מוקדם?" שאלתי את מי שלא יוצא מהמיטה לפני תשע.
"יש לי הסכם לעמוד בו," אמר ברצינות.
נשכתי את השפתיים ולא שאלתי דבר. בעבודה, באופן מפתיע, הזמן זז מהר. ריבוי המשימות הסיח את דעתי. כשסיימתי כל מטלה שרק יכולתי לחשוב עליה, כולל כאלה שיועדו לשבוע הבא, רכבתי הביתה. הארכתי את הנסיעה דרך רחובות קטנים ופנימיים, ולא עברתי בטיילת.
דודו חיכה לי בבית. הוא ישב על הספה, מחויך, אבל לא נינוח. הסתכלתי מיד על פרק כף ידו.
"מצאת את השעון? הוא היה בבית? הוא היה אצל צ'אד?"
"זה לא משנה. העיקר שמצאתי אותו, פסיכית", הוא הקניט בחיבה, ונענע קלות את רגלו.
"יש משהו שאת לא יודעת על השעון הזה."
דודו לקח נשימה.
"אבא שלי קיבל אותו במתנה לחתונה מאבא שלו. הוא תכנן להעביר אותו אליי כשאתחתן. כשראה שאנחנו לא ממהרים, הוא החליט לתת לי אותו כבר עכשיו, כדי שאפסיק לקחת את הזמן."
"כל כך מתאים לו," אמרתי וחשבתי על הרמיזות הקבועות בארוחות שישי, ועל השאלות החוזרות למה אנחנו מחכים. במיוחד כשאני מבוגרת מדודו. גיל שלושים ושמונה נראה לאבא שלו כמו גיל בדיוני להיות בו בלי ילדים, ועם הפנסיה המוקדמת שלו פינטז להיות סבא במשרה מלאה.
"אתה מציע לי להתחתן, דוד?" קראתי לו בשמו הרשמי, בניסיון להקליל את המועקה שהרגשתי.
רציתי לדעת מה קרה עם צ'אד, לא להגשים את פנטזיות הפנסיה של אביו. דודו הרי הכיר את עמדותיי בנוגע למוסד הנישואים, וממילא המשפחה שלו חושבת אותי לרדיקלית, והמשפחה שלי ויתרה מזמן.
"אחרי כל מה שעשית לי בשבועות האחרונים", המשיך באותו טון רשמי, "הבנתי שאני מסוגל לשאת את השיגעונות שלך, ולכן בהחלט הייתי מוכן לשאת אותך לאישה."
"יפה, יפה", צחקתי, בלי הקלה. "חיים שלמים לחפש חפצים שאיבדת."
"אל תדאגי", הוא ניסה להישמע נלהב. "יש לי משהו אחר בשבילך."
הו. קיוויתי שעכשיו יספר על הפגישה שלו, יחשוף סוף סוף את פניו האמיתיים של מי שנראה כמו סנטה קלאוס חביב.
"ביורק רוצה לתת לך מתנה."
ליטפתי אותה וקרעתי מעטפה שהייתה מוצמדת לקולר שלה. בתוכה היו שני כרטיסי טיסה. כיוון אחד, לאיסלנד.
"מה איבדנו באיסלנד?" התמלאתי רוח שטות. "אתה רוצה להחזיר את ביורק למקום שממנו היא באה?"
נישקתי אותה בשמחה על אפה הרטוב. הסתכלתי שוב על הכרטיסים. מועד הטיסה היה מחרתיים.
"ומה החיפזון?" שאלתי את דודו, שקצב קיפוץ רגלו גבר.
"לא יודע. אומרים שאיסלנד מהממת. יש שם שדות לבה מטורפים, שחורים ומחוספסים כמו הלב שלך."
אם הוא היה רוצה שנתחתן, הוא באמת היה יכול לקנות אותי עם הבדיחות האלה שלו.
"או הפרצוף הלא מגולח שלך," עניתי.
הרגשתי שאני מתחילה להתרגש. איסלנד. איזו הרפתקה זאת יכולה להיות.
"את יודעת מה עוד נהדר באיסלנד?" הוא המשיך.
"גלה לי!" הנחתי את כפות ידיי מתחת לסנטר במתיקות מהונדסת.
"באיסלנד יש שמש חצות. כמעט אין חושך, אז אף צ'אד לא יבהיל אותך באמצע הלילה. שמעתי שיש שם ויקינגים בלונדינים ששומרים על עלמות סוררות שלא התחתנו."
"אתה יודע איך יודעים אם ויקינג הוא בלונדיני אמיתי?" השבתי.
דודו צחק וחיבק אותי קרוב. "את זה לימדו אותי כבר ביסודי. ואם תרצי", לחש לי באוזן, "נוכל לעבוד על להגדיל שם את האוכלוסייה."
"איסלנד. רעיון אדיר", נישקתי אותו. בליבי חשבתי, ממרחק דברים נראים אחרת. אולי באיסלנד, ארץ של רוחות נודדות, אוכל להבין סוף סוף מה קרה שם עם צ'אד.