"אתה מכניס יותר מדי צבע למתמטיקה שלך, אלי," אמר חנוך והטיח את הדוחות על שולחן העץ. עם רגל אחת מחוץ לדלת הוסיף, "תתחיל לעבוד מהראש ופחות מהלב". צעדיו הדהדו במסדרונות, כאילו חוזרים על דבריו שוב ושוב, עד שנעלמו.
אליהו לא ענה. הוא רק אסף את התיקייה המפוזרת והניח אותה על ערימה של כישלונות נוספים. ראש המחלקה לא אהב את גישתו הרגשית למספרים קרים, וגם לא טרח להסתיר זאת.
"הבעיה היא אצלם, הם לא שואלים את השאלות הנכונות" ניסע להרגיע את עצמו.
למרות שהתגורר קרוב לקמפוס, ההליכה הערב הרגישה ארוכה מתמיד. מחשבותיו בגדו בו, האם ויתור על דרכו, ריצוי הכלל, הוא עניין בלתי נמנע?
אליהו הרגיש חלק ממשהו גדול יותר. ניוטון סיפר לנו איך החוקים עובדים בכדור הארץ. איינשטיין גילה לנו איך הם עובדים בחלל. ואולי הוא, אליהו, ימצא את סודות החור השחור. חישובי פליטת אנרגיית הוקינג היו כנראה הדרך לאותו אוצר, ולכן הפרויקט שלו נע סביב זה.
צליל המפתחות, בזמן שהסתובבו בחריץ המנעול, העיר את השותפה האהובה של אליהו, לילי. במתיחת גב וגרגור חינני היא קיבלה את פניו. חיוך עלה על פניו ולרגע נראה היה אדם אחר. את התיק שלו הוא תלה ליד דלת הכניסה, יחד עם הלחצים והאכזבות שליוו אותו.
כמנהגו, בימי ראשון בערב, הכין אליהו את חדר העבודה והתיישב מול המחשב. בקצה השולחן הוא הניח את התקיה שמסר לו חנוך. עכשיו הוא בממלכתו וכאן אין ביקורת על אופן מעשיו, הוא יכול היה להמשיך ביצירתו בלב שקט.
מול אליהו, במסך, מוצגות כל ירושות מוריו הגדולים. חוקי הפיזיקה הקלאסית, המודרנית והקוונטית נעולים מאחורי שורות קוד, מחכים לחלק האחרון בפאזל שמניע את היקום שבו אנו חיים.
הסוד החבוי בתוך חור שחור רק מחכה שמישהו ימצא אותו ואליהו לא היה אדיש לכך. ערבים רבים בילה בחדר העבודה בניסיון לפצח את המשוואה הנכונה. בכל פעם שניסה לא קרה דבר, רק הודעת שגיאה שכבר הפסיקה לאכזב אותו.
באותו ערב לילי החתולה החליטה להתכרבל על אליהו, רגע לפני שינה. בפשיטת ידיים לצדדים סימן אליהו שהוא מוכן אליה. בדרכה אליו עברה לה על גבי המקלדת, פחות חיננית מהרגיל, ולחצה על כל מקש אפשרי. הניתור אליו סיים את פעולת ההקלדה התמימה והמחשב החל לחשוב.
בזמן שאליהו ליטף את לילי המגרגרת, תשומת ליבו הוסחה כששמע את מאווררי המחשב מתאמצים. הוא הרים את מבטו, אך כבר לא ראה שגיאה או כל דבר מאכזב אחר שהכיר. נקודה לבנה קטנה הבהבה במרכז המסך.
קצב ההבהוב גבר וגבר, עד שהנקודה נצנצה במהירות כזו שהפכה לזוהר רצוף. לאט לאט הנקודה הזעירה נעלמה, והשאירה את החדר בחשכה. אליהו לא הבין מה קרה. המחשב המשיך לזמזם, אבל המסך כבה?
בציפייה לא ברורה הניח בעדינות את לילי ורכן אל עבר המסך.
ברגע אחד, בלי שום אזהרה, בהק המסך והאיר את החדר כולו. למרות שעצם את עיניו מיד, האור חדר אל אישוניו וסנוור אותו.
לאחר שהרגיש שהאור החל להיחלש, פקח אותן לאט. הראייה המעורפלת והכפולה התיישרה והתחדדה, והוא החל להבין מה מוצג מולו. הצבעים, התנועות והצורות, אלו היו כוכבים המרכיבים גלקסיות. אליהו צפה בתוצר של הקוד המושלם, בריאת היקום. האור שהציף אותו היה לא אחר מהמפץ שהחל את היקום הדיגיטלי הצבעוני שרץ מולו. עיניו ריצדו מכוכב לכוכב, עדיין מנסות להיאבק בכתם הסינוור. הוא העביר שעות, בלי להרגיש שעבר לילה שלם.
בבוקר יום שני הכין אליהו את הקפה הכי חזק שיכל. בליל אמש הוא נשאר מול המסך, שרף שעות שינה חשובות בזמן שבהה בגלקסיות שמתרחקות זו מזו ככל שהיקום שלו מתרחב. חמוש בכוס הקפה, יצא אל העבודה.
"אתה נראה כאילו לא ישנת דקה," אמר חנוך כשנפגשו במסדרון הצר ליד המעבדות. הוא החזיק קלסר עבה והביט באליהו במבט בוחן. "אני מקווה שהשקיות האלו מתחת לעיניים הן תוצר של סיום הדוח החדש שלך."
אליהו לגם מהקפה, מנסה להסתיר חיוך שהתעורר. "אני עובד על משהו גדול הפעם" פלט, כמעט נחנק.
"אם לא תיתן תוצאות אמיתיות, התקציב יהיה בסיכון" אמר לו חנוך בעיניים רציניות.
אליהו הנהן ופנה אל משרדו. לפתע זה הכה בו, הוא הבין שאכן ישנה בעיה.
מצד אחד, יש לו ביד את היצירה החשובה ביותר בתולדות המדע. מצד שני, הוא לא באמת יודע איך לשחזר אותה. אם המחשב יכבה, תהיה הפסקת חשמל, הנוסחה הסופית תאבד לנצח. סט החוקים האלוהי הזה, שהוקלד על ידי כפות הרגליים של לילי, היה חד-פעמי.
הוא שקל ללכת לפרופסור חנוך, להסביר לו את התגלית, אבל הפחד שיתק אותו, באקדמיה אין מתנות חינם. ברגע שיספר למנהל המחלקה, האוניברסיטה תעלים את הפרויקט, שרתים מפלצתיים יחליפו את המחשב הנייח שלו וצוות של עשרה פרופסורים יזיזו אותו הצידה ויקחו את הקרדיט. זה היה היקום שלו והוא לא היה מוכן לתת לאף אחד לקחת אותו.
בצהריים, בזמן שנטל ידיים, נתקל בגבריאל, קולגה שהכיר בפרויקטים משותפים, גאון תוכנה מהפקולטה הסמוכה למדעי המחשב. הם ישבו בפינת העישון המוזנחת שמאחורי המעבדות.
"גבי," אמר אליהו בקול סדוק, "אני צריך שתבוא אליי אחרי המשמרת. אני חושב שתוכל לעזור לי במשהו שבניתי ואני לא יודע איך להשתמש בו."
באותו ערב ישב גבריאל מול מסך המחשב של אליהו. כאדם של קוד ולוגיקה, לקח לו בדיוק חמש דקות של בהייה במסך כדי להבין את הבקשה הלא ברורה של אליהו, ולהתחיל להקליד בטירוף.
"הליבה של הסימולציה שלך מושלמת, אלי," לחש גבריאל, כשאור כחלחל משתקף במשקפיו. "הבעיה היא שאין לך כלי ניווט. אתה מביט בקובץ ענק בלי יכולת לזוז בו."
תוך פחות משעה, בעזרת כמה סקריפטים מהירים, גבריאל בנה ממשק משתמש, מערכת שליטה שמאפשרת לטייל בגבולות הקוד. הוא יצר סרגל גלילה קטן בתחתית המסך. "גרירה ימינה מריצה את הזמן מיליארד שנים קדימה, גרירה שמאלה מחזירה אותו אחורה" אמר גבריאל, פניו מחויכות מתמיד. "עכשיו, איפה אתה רוצה לנחות?"
"תמצא לי חיים!" ביקש אליהו בקול רועד, כמעט בלתי נשמע. "תריץ שאילתה על כוכבי לכת עם מים נוזליים ותרכובות פחמן," תיקן את בקשתו.
גבריאל הקליד רצף פקודות קצר והמסך השתולל. גלקסיות חלפו בסחרור מטורף, ערפיליות נפרסו והתכנסו, עד שהצג מולם ביצע עצירה פתאומית על מערכת שמש יפהפייה. גבריאל החל לבצע זום-אין, המצלמה הווירטואלית צללה דרך ענני אטמוספירה סמיכה, ועל המסך נחשף כוכב לכת חי.
גבריאל קם מהכיסא לאט להתמתח, כאילו סיים ניתוח מורכב. "הממשק שבניתי לך מאפשר לך להגיע לכל נקודה במרחב, להאיץ, להאט או לעצור את הזמן," אמר, בזמן שפינה את הכיסא לאליהו. וכמו ילד בחנות ממתקים, עיניו של אליהו זהרו. גבריאל הבחין בתיקיה הזרוקה בצד השולחן. הוא טפח על כתפו של אליהו "אני מבין שאתה הולך לבלות פה לא מעט" גיחך גבריאל ופנה החוצה "לפחות תודיע על חופשה!" קרא בקול, מחוץ לדלת.
הדלת נסגרה, גבריאל עזב, ואליהו נשאר לשבת בחדר העבודה החשוך. אבל הפעם, הוא כבר לא היה לבדו.
אליהו מצא עצמו משוטט, בכוכב הלכת שנמצא, בזכות ההגה שיצר גבריאל. הוא התקרב לאט לאט אל תוך שכבת אדי המים העוטפת את הכוכב. עם כל גלילת העכבר החדר נצבע באור אפור כהה יותר. לאחר חציה קלה של שכבת עננים דחוסה נפרשו לפניו הרי געש, אימתיניים, שכבשו את הארץ. אותן מפלצות חום היו אחראיות לשכבת העננים מעליהן, כאילו התחבאו מפני עיניים צופות. הכדור היה חם ונפיץ, אחרי הכל אלו רק מיליוני שנותיו הראשונות.
שכבת העננים ישבה לה במרחק מתסכל, מצד אחד החום דוחק באותן מולקולות חופשיות לברוח מסביבת הכדור הלוהט, אבל כח המשיכה מקרב אותן אליו בקנאות, שמא ילקחו לו לעולמי עד. עם הזמן, הכדור התקרר, החלו העננים להתגבש לכדי טיפות והחל לו הגשם הראשון, יריית הפתיחה לאבולוציה. הכדור חוסה כולו בים אינסופי שלא נח לרגע. המנגינה המרגיעה של אותן טיפות, אור החדר האפור והשעות שהעביר בצפיה על הגשם, שנמשך שנים על שנים, החלו להכביד את עיניו של אליהו. גרגור מוכר מקצה החדר, קריאה לארוחה מצד לילי המורעבת, שחררה אותו מהיפנוט היורה הראשון. אליהו דידה אל קערת האוכל כשברקע יילולים ברורים של רעב. לאחר מכן התיישב על הכורסה שבפינת החדר ונתן לרעש הלבן להרדים אותו. לילה שלם עבר לו, בלי ששם לב והפציע יום שלישי.
המבול שכיסה את הכדור הגעשי רק הסתיר את עוצמתם מתחת לאוקיינוס האינסופי. אליהו קם משינה רגועה ונעימה. החדר היה שקט ואור היום בצבץ מבין התריסים. הוא שטף את פניו, בירך את השחר, התיישב מאחורי ההגה וצלל לקרקעית האוקיינוס. במצולות גילה כי הפעילות הגעשית לא נחה. הלבּה החמה, במגע עם המים הקרים יצרה שכבה געשית. עם כל מפגש השכבה גדלה וגדלה עד שפרצה את קו המים ונחשפה לאור השמש. האדמה, שהייתה חשופה לשמש במלוא עוצמתה, ספגה את החום והפכה לגיהינום לוהט. בעוד שעל פני השטח שרר רק מוות, מתחת למים החלו להתפתח חיים. אליהו זז במרחב, הוא גרר את המסך ועבר אלפי קילומטרים בתזוזה קלה של הסמן. השינוי הראשון שתפס את עיניו היה צבע המים. באזורים הרדודים הם הפכו כחולים-ירוקים. אצות כחולות-ירקרקות ניצלו את אנרגיית השמש ופלטו חמצן בקצב מסחרר, מכינות את הקרקע לעליית שלטון הצמחים על פני האדמה.
המים אמנם היו סביבה בטוחה ונוחה אבל הצמח הפשוט לא יכול לשגשג שם. האדמה מנגד הפכה לאופציה מתאימה. החמצן שיצא מהמים עלה גם הוא מעלה עד לנקודה שבה נעצר והחל לעטוף את הכדור. עם הגנת המעטפת החדשה, האדמה לא הייתה חמה והצמחים החלו לעלות ליבשה. הם יכלו להנות מחום השמש אך איבדו את מקור המים האין סופי. תשובת הצמחים לבעיה זו הייתה מערכת שורשים, הכלי שעוזר לצמחים לעמוד זקופים ולצמוח מעלה. לאחר שכיסו את האדמה החלו גם להילחם אחד עם השני על אור השמש ועלו מעלה מעלה צובעים בירוק את הכוכב.
אליהו גילה, בדרך הקשה, שלא כך אצלו. הצמחים שמקשטים את קירות ביתו אינם צריכים אור שמש, הם משגשגים רק בצלו. השמש כבר הפסיקה להאיר את שמי אליהו, הוא השקה אותם ויצא לערבית.
בבוקר יום רביעי, לאחר שסיים את כל סדרי בוקרו, התיישב אליהו מול יקומו הפורה. למרות שממלכת הצמחים הייתה סימן החיים הראשון שזיהה, המחשבה על השמש בערה בו. כדור האש, אותה אלת חיים ראשונה, שהציתה בילדותו את הסקרנות אל עולם האסטרונומיה. הוא ידע שימשיך מחר לצפות בחיים המתפתחים, אך בינתיים החל להזיז את ציר הזמן מיליוני שנים אחורה בתנועה חדה, אל עבר בריאת השמש שמחייה את הכוכב שלו.
בתזוזת יד קלה החדר כולו שינה את צבעיו וזרח למראה התגבשות הכוכב שמחזיק את מערכת החיים שיצר. הכל קרה בדיוק כפי שלמד, אך אליהו צפה בתהליך בסדר הפוך, מהסוף להתחלה, ככל שהריץ את ציר הזמן אחורנית.
כוכב הלכת ושאר העצמים השמימיים, שחגו סביב השמש, איבדו לאט-לאט את כוחם, צבעם וצורתם עד שהתפוררו וכמעט נעלמו, בזמן שהשמש נשארה איתנה. אך גם היא לא החלה את דרכה כמנוע האחראי על הפעלת המערכת הקוסמית הזו, היא עברה תהליך עד שהפכה ללב המנגנון.
מרותק למסך, המשיך אליהו אחורה בזמן. אורה של השמש החל להיחלש, סיבובה האט, ונראה היה שאותם כוכבי לכת שטיילו סביבה מבקשים לחזור אל מקור היווצרותם. הם איבדו צורה והחלו להתפרק לגרגרים קטנטנים. ככל שהלך אחורנית, כדור האש המפלצתי איבד עוד מכוחו ואורו נדם. הכוכב שעתיד לבסס חיים בעוד מיליוני שנים התפרק לענן גז עדין, שקט ובעל פוטנציאל עצום.
אליהו נשען לאחור ועזב את העכבר. הוא חזה בעיניו במה שעד כה רק חישובים ידעו להסביר, הוא התקרב אל השמש יותר מכל אדם מעולם. כשהניח לסמן שהיה נעול על ציר הזמן, חזר הזמן לרוץ בכיוון הנכון. השמש זהרה בשנית, וכוכבי הלכת התגבשו סביבה מחדש כמו בריקוד שקצבו הוא כוח המשיכה. החדר הואר שוב כשהשמש קיבלה את חייה בחזרה.תחושת עייפות, שסתרה את הבהירות המחשבתית שאחזה בו, הזכירה לאליהו לעזוב את המסך.
בבוקר יום חמישי חזר אליהו אל מסלולו. הוא שוב צפה בפריחת כוכב הלכת המיוחד שלו. עם ראש צלול, אחרי לילה ארוך, שם לב לדבר חדש מתחת למים. לא עבר זמן רב ביחס לאליהו, אבל היקום שלו כבר רץ כמה עשרות מיליוני שנים קדימה, חמישים או שבעים, לפי חישוב גס.
במבט מדויק יותר, ראה אליהו, שבזמן התרגשותו מהצמחים שכיסו את האדמה, הוא פספס את ראשית החיים הימיים. בזמן שהאצות המשיכו להציף את המים בחמצן, הן קבעו סביבה חדשה עם תנאים חדשים. הוא גלל בעכבר פנימה, אל עומק המים, והקירות בביתו נצבעו כחול וזהרו בתנועות חלקות. בתוך המים הוא ראה אותם, היו אלה בעלי חיים אדישים ביותר, שהתקיימו ממזון שנקלע לדרכם במקרה. אך עם החמצן הגיע הרעב, ואיתו החיפוש האקטיבי אחר מזון. היצורים המימיים הפסיקו להיות אדישים והחלו לתור אחר טרפם. כדי לעשות זאת, הם היו זקוקים לדבר שאולי נראה לנו בסיסי ביותר, לראות. היצורים פיתחו עיניים שהבחינו במזון, וסנפירים שיניעו אותם אליו. עם סט הכלים הזה, אליהו חזה בתחילתו של הציד.
היצורים המימיים החלו להתפתח ולגדול רק כדי לנצח במרוץ אל האוכל. המגוון באוכלוסייה היה מסחרר, והקרב היה אינסופי. חלק מאותם יצורים ניסה שיטה אחרת, ויצא מגבולות שדה הקרב הימי אל שדה אחר, גבוה, ירוק וחם יותר. אותם לוחמים שעלו אל היבשה היו מאובזרים בשריון ובשלל כלים חדשים שיעזרו להם בטריטוריה הקשה.
היצורים מרובי הרגליים וחסרי העצמות לא נחו והחלו לכבוש גם את השמיים. תרים אחר מזון מעל כולם בזמזום מצמרר, תוצאה של כנפיים אימתניות. עם השפע החדש באנרגיה, החלו היצורים להתרוצץ באדמה החמה, באוויר הפתוח ובמים הקרים, והיו לשרצים ודגים שמניעים את גלגלי האבולוציה. צמרמורת עברה בגופו כשאליהו ראה איך כיסו את האדמה. צלילי החרקים המעופפים היו עקביים, חודרים ובלתי פוסקים. אליהו נרדם בתחושה לא נוחה, כאילו כל רגע יטפס עליו משהו.
בוקר יום שישי לא החל כפי שקיווה, זו לא הייתה יקיצה טבעית. אליהו התעורר בקול חבטה חזקה והבזק שהקימו אותו משנתו. בעודו מנסה להתיישר, נאבק בכאבי גב שמתעוררים ככל שגבו נצמד למשענת הכיסא. הוא שפשף את עיניו בחוזקה, מנסה להבין מה הוא רואה מבעד לטשטוש הבוקר. המסך החשוך הבהיל אותו אך לא בלבל, העולם שלו עדיין רץ. אליהו החל לחזור אחורה בזמן, להבין לאן הגיע העולם בזמן שנרדם. עיניו נעצמו כאשר שלטון השרצים חג מעל הכל ועכשיו נראה שהכל כבה. לאחר כמה גלילות לחוצות אחורה, להבין עד לאן התפתחה יצירתו, המסך הואר באור ירוק והתמלא חיים. אלו לא היו עוד השרצים בעלי השריון והכנפיים היו אלה הזוחלים שירשו את האדמה. זוחלי ענק התהלכו בגאון בזמן שהאדמה רעדה תחתיהם. רגליהם זקופות מעלה, מבנם חסון ובשלל צורות מרהיבות מלאו את הקרקע. האדמה הייתה פורייה, ומפלצות קרות-הדם שלטו בה בכבוד. אליהו לא הבין מה קרה לטבע המדהים שגדל מולו. הוא חקר את רצף האירועים וכל נגיעה קלה בציר הזמן יכלה להזיז שנים. אליהו ייצב את ידו בתזוזה מדוייקת יותר והתקדם על ציר הזמן. עכשיו עם לחיצות קלות ועין בוחנת, אליהו ראה את הנורא מכל. מקור האור והקול שהעיר אותו, היה אסטרואיד שטס אל עבר הכוכב מלא החיים. בהבזק אור וקול איום המסך שוב כאילו נכבה וחושך שרר בו ובחדר. אליהו מיהר להדליק את האור בחדרו, הוא רצה שוב לשלוט בציר הזמן, לעבור את האסון. האור דלק, סינוור את עיניו ומילא את ראייתו כתמים לא ברורים ומציקים. הוא התיישב, מבוהל, עייף וחיוור. אור חדש החל להגיח מהמסך ואיזן את עיניו, היתה זאת התפוגגות שכבת האבק והפיח שנגרמו מהפגיעה. כשנחשפה הארץ, התמונה הייתה שונה לחלוטין, תם עידן זוחלי העל. החיות העצומות האלו לא שרדו את מחסור השמש, החום והמזון. לעומתם ענף אחר שהתפתח לצידם, נהנה מההפקר, היונקים. אותם חיות קטנות ושעירות שירשו את האדמה. הם אכלו פחות ולא הפריע להם הקור, חיות אלו מלאו את הארץ.
לאחר שנשימתו נרגעה, למראה החיים ששגשגו למרות האסון. אליהו החליט שהגיע הזמן לקום, היקום שלו מתקדם גם בלי שצפה בו. אליהו פינה את חדר העבודה שלו כדי לחזור קצת אל המציאות.
בלי להשים לב הפתיע את אליהו יום שישי. זהו יום קצר, ובמיוחד אם אתה לא עושה בו כלום. הוא הניח למחשב ומיהר לסיים את הכנות השבת, הכין לעצמו כוס קפה ונכנס אל חדר העבודה. את הכוס החמה הניח ברשלנות על התיקיה, שכבר הוזנחה מול התגלית החדשה.
כשחזר אל עולמו הוירטואלי נדהם לגלות את מגוון החיים הצבעוני שפגש. כמעט כולם יונקים, שעירים וקטנים, ביחס לבעלי הבית הקודמים. את אליהו עניין מין מאוד מיוחד והוא החל לחפש אותו. היערות לא סיפקו לו את אותו זן שחיפש. הוא גילה שם המון סוגי קופים אבל זה לא היה זה. כשהתרחק אל אזורים חמים ופתוחים יותר, הוא מצא אותו. היה זה דמוי קוף שהולך על שתיים. המעבר להליכה כזו, במקום כזה הביאה איתה יתרונות רבים. הוא התעייף פחות, בזמן שחיפש אוכל, היה קל יותר לראות טורפים מרחוק ואפילו חום השמש היה פחות מעיק. אליהו ננעל על אותו יונק וגלל את ציר הזמן עד שלפניו עמד אדם.
אורות אדומים ריצדו ברקע בזמן שעכבר המחשב טייל על השולחן. אליהו בחן מקרוב את מקורם וגילה את נוכחותה של האש בכל שלב מכריע בהתפתחות האדם. החל בבישול המזון שסיפק אנרגיה להתפתחות המוח, וכלה בקהילות שהתגבשו סביב המדורות. החום הזה סיפק את התנאים שאפשרו ליונק הזה לזכות בתבונה.
המדורות איגדו אותם יחד, אך השפה הייתה זו שהניעה אותם כקבוצה. הקבוצות גדלו והפכו לשבטים. כשסייר ביניהם ראה אליהו איך התפתחו, הפכו מלקטים לחוואים ומציידים למגדלי בקר. השבטים היו כמעט זהים בהתפתחותם, אך אליהו זיהה את השוני הגדול ביניהם. שבטים מסוימים סגדו לשמש ולכוכבים, בעוד שאחרים סגדו לתבואה ולגשם. בזמן שצפה בהם רוקדים סביב פסל לא ברור, עלתה בראשו מחשבה משעשעת "האם בעתיד גם הם יחבשו כיפה?"
השבטים גדלו והוא ראה אותם סוגדים לכל תופעת טבע, קיצונית או שולית. הם רצחו בשם אותם אלים, בזזו וכבשו. נראה היה שהחוקים הבסיסיים ביותר, אלו שידע לדקלם בעל פה, בשיעור תורה, פשוט לא תקפים כאן. אותם ערכים אנושיים לא עניינו אותם בזמן שהתרבו על פני האדמה. ככל שהתקדם בזמן, כך התקדמה גם החברה. האוהלים הפכו למבנים, העגלות לרכבים והאלים למדע. אליהו לא התאפק וקפץ קדימה. אולי יראה אנושות מפותחת, רכבים מעופפים, חלליות. אולי אפילו יוכל למצוא פיזיקאי יושב בחדר, מכופף מול מחשב.
הסקרנות גברה עליו, והוא קפץ רחוק מדי.
הוא לא מצא רכבים מעופפים, לווינים מפוזרים או חלליות. מול עיניו ריחפו שברי כוכב הלכת המפורק, חגים סביבו כירחים חדשים.
ליבו כאילו נפל אל מול ההרס ובידיים רועדות הוא הזיז את הזמן אחורה, חוקר את רגע הקריסה. לאחר תזוזה קלה הוא רואה אסטרואיד ענק פוגע בכוכב הלכת שלו. זה לא היה זרז להתפתחות חיים, כמו קודמו, זה היה הסוף שלהם.
בניסיון נואש להציל את אותה אנושות, שרק עכשיו גילה, אנושות שיכלה להגיע להישגים מדהימים. אליהו מחליט להסיט את אותו גוף שמימי כמה מעלות הרחק מאותם חיים תמימים. שינוי בתנועת האסטרואיד יגרום לו לחלוף לידם, ללא פגע. אליהו חדל להיות צופה וחזר להיות פיזיקאי. הוא היה חייב להריץ את כל החישובים וכמו קסם התגלתה מולו התיקיה שהפקיר, אותו דוח חסר משמעות יהווה כלי להצלת חיים. הוא בדק שוב ושוב את המשוואות, השווה את התוצאות, עד שמצא את התשובה. על הדף לפניו נרשם מספר 0.000001 מעלות, זה השינוי הכי קל שיכל לעשות, מינימום התערבות והם שורדים.
אליהו הכניס את הנתונים אל הממשק ולחץ Enter.
הוא לא זז מול המסך. ציר הזמן שטס מיליוני שנים נעצר בלחיצה אחת, והמחשב החל לחשוב. חשש כבד מילא את אליהו, האם החישוב היה נכון? הוא חייב להיות נכון, הרי זה כל ייעודו.
לרגע היה נדמה לו שראה תזוזה קלה של האסטרואיד.
ואז, בקול שריפה אלקטרוני, כבה המחשב.
שקט נוראי שרר בחדר, ואליהו נותר המום מול מסך ריק.
"מה עשיתי?!" הוא כעס על עצמו, ניסה לשחזר את מעשיו, איפה טעה. האם השינוי היה גדול או קטן מדי, האם היה צריך לגעת או להניח לזה. היצירה הזו הייתה הנס הקטן של אליהו.
הוא ראה את יצירתו חיה מול עיניו, היקום שלו עשה את צעדיו הראשונים. אם לא היה פזיז היה גם רואה את צעדיו האחרונים. אולי היה מוצא חיים בכוכב אחר, כאלו ששרדו.
אם לא היה כה סנטימנטלי היצירה הזו יכלה לקדם את המדע בשנות אור. למדוד את התרחבות היקום, פיתולי המרחב. כפי שטייל בשמש, יכול היה להיכנס לחור שחור, לשחזר את צעדיה של לילי לנוסחה אמיתית.
צליל שעון הפנה את מבטו החיוור אל הקיר שכבר הראה לו כי השבת נכנסת.
פרופסור חנוך לא יאמין לו שבשבוע הוא בנה והרס עולם. "זה התירוץ הכי טוב שלך?" כך לבטח יגיב. עם כניסת השבת, כך גם המנוחה שכנה בראשו ובליבו. התקציב, שלבטח נעלם לו, לא הרתיע את אליהו. הוא נועד לגדולות, הרי הוא הצליח לעשות את הלא יאומן בעזרת חיית מחמד.
לאחר שהתארגן, התלבש בלבן, ניגש אל דלת היציאה לבית הכנסת.
מתוך זיכרון שריר, ארוך שנים, הושטה ידו באופן אוטומטי אל המזוזה במשקוף. אבל אז הוא נעצר, היד שלו קפאה באוויר. הוא כבר לא ראה במזוזה קופסה קטנה של בקשות לניסים ולהשגחה. הוא ראה בה את עדות השתיקה הגדולה של האדריכל. הוא קירב את אצבעותיו, נגע בה בעדינות, ונשק לה בכבוד שלא הרגיש מעולם. הוא סובב את ראשו לאחור, והביט בלילי החתולה שישבה על הספה והביטה בו בעיניה הגדולות. "שבת שלום, יוצרת העולמות," לחש אליהו, הורס העולמות. פתח את הדלת, ופסע החוצה אל תוך היקום היחיד שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, עדיין מחזיק מעמד. כשיצא מביתו הביט השמימה בחיוך, תהה האם ממש עכשיו המסך של היוצר שלו נעצר עליו.