היא הייתה בת 12 כשראתה אותם לראשונה.
לא יותר מפעוטה במונחי הדריאדות של יער האורנים, אבל בוגרת מספיק בעיני עצמה כדי להתחמק מהאומנת שלה ולהסתנן לחגיגות סולסטיס הקיץ בכפר בני האנוש הקרוב. היא עדיין הייתה צעירה ולא יכולה הייתה להתרחק יתר על המידה מעץ האורן שלה, אבל הכפר היה קרוב מספיק כדי שתוכל לצפות בחגיגות ממרחק בטוח. היא הגיעה לראש גבעה הצופה ממרחק מה על כיכר העיר, כאשר הרגישה את המשיכה במרכז ישותה המעידה כי הגיעה לגבול היכולת להתרחק מהעץ שלה. היא התמקמה על הגבעה והביטה מטה על ההכנות, מחשבותיה נודדות בעוד היא נזכרת באירועי אותו יום.
באותו בוקר, הובא לפני אימה ושאר מנהיגות השבט בחור אנושי כבן שלושים קיצים, לבוש בדים צבעוניים, אשר נשא עמו מגוון כלי נגינה ואף כמה בקבוקונים מלאים באבקות בלתי מוכרות.
הגבר נתפס בעוון פלישה, היא נזכרת. שכן בני אדם לא מורשים במעבר בחלקי היער המוקדשים לדריאדות. משפטו היה כמובן, מוות, אבל לפני כן הוא "ישמש את השבט"- מועצת הזקנות תבחר אחת מהן אשר תטפל בעניין.
זו הייתה פעם ראשונה שדיינה הורשתה לשבת לצד אמה בישיבת מועצה רשמית, כזו שנערכת תחת עץ המלכה המקודש. היא ישבה פעורת עיניים והביטה בזר, אשר מוזר כמותו לא ראתה לפני כן, והקשיבה בעניין שופע שאלות למשפטו. אימה ענתה על כל שאלותיה בלחישות סבלניות, אך לבסוף היסתה אותה בחיוך שכדאי שתשמור את שאלותיה בינתיים פן היא חפצה שיסלקו את שתיהן מהישיבה.
לאחר גמר הישיבה, ישבה דיינה עם אמה בבית, בית בעץ נמוך אשר פרחי זיכריני שתולים בכניסתו, והקשיבה כאשר אימה הסבירה לה שכעת היא גדולה מספיק כדי שיוסברו לה עובדות החיים.
גזע הדריאדות לא מפיק זכרים, הסבירה אמה. בדרך כלל, דריאדה שהגיעה לפרקה בסביבות גיל 50 הייתה יוצאת לפאתי היער להשתמש בקסמה לפתות עוברי אורח אשר מצאה מתאימים, אך לפעמים כאשר מסיגי גבול היו נמצאים איכותיים במיוחד, היו גם הם משמשים לעזר בטקס המקודש.
דיינה כבר ראתה בני אנוש כאלו או אחרים בחייה, אבל בחור צבעוני ומעורר עניין שכזה, היא הייתה חייבת להסכים עם אימה- הוא היה משהו מיוחד.
בישיבה היא למדה שהוא בדרן נודד שהגיע לאזור כדי להופיע בכפר הקרוב בחגיגות סולסטיס הקיץ, ולא ידע על איסור הסגת הגבול. על כן לא נקבע דינו למוות כפי הנהוג. מועצת הזקנות לא הייתה אכזרית כלפי החוטאים בשוגג. הסבירה בנועם אימה. לאחר השתתפותו בטקס המקודש, זכרונו ימחק על מנת להגן על מושבת הדריאדות, והוא ישולח לחופשי.
דיינה תמיד הסתקרנה מבני האדם, וברגע ששמעה על כך, לא היה דבר שרצתה יותר מאשר לצפות בחגיגות הסולסטיס. במיוחד אם אנשים משונים ומעניינים כמו הזר הזה יהיו שם. חשבה.
על כן, בלילה כשכל הדריאדות האחרות הלכו לישון, ונרדמה גם האומנת שלה – דריאדה זקנה כמעט כמו עץ המלכה עצמו, דיינה יצאה לעבר כפר בני האנוש.
עכשיו היא ישבה שם, על הגבעה, צופה בעוד ההכנות מסתיימות והחגיגות מתחילות. אבנים קטנות ודשא קוצני לא סיפקו מושב נוח, אבל היא לא הייתה יכולה להסיט את מבטה. במוזיקה הזרה היה מן קסם שמשך אותה להמשיך להסתכל. היא ספגה לתוכה את מראה החוגגים, הרקדנים סביב לאש, את קול צחוקם של הילדים, ואת שאגת הלהבות הנישאות מן המדורה המרכזית. כך ישבה שם בהנאה צרופה, לא מרגישה את הזמן החולף. רוצה להתקרב, לגעת- אבל יודעת שאסור, שמסוכן, ולמרות מעשה המשובה הנוכחי, בפנים הייתה דיינה ילדה אחראית.
לפתע, קול פיצוצים הרעיד את שמי הלילה , ודיינה נשאה את עיניה והביטה בהפתעה מעלה, אל עבר השמיים האפלים שהתמלאו פתאום אור צבעוני. קולות נפץ הביאו איתם מערבולות של ניצוצות אש, ועינייה של דיינה נפערו בעוד צהלות החוגגים מתגברות עם כל פיצוץ. פעימות ליבה האיצו, רטט עבר בכל גופה, וחיוך רחב נפרש על שפתיה הוורודות. דוגמאות נוצצות מופיעות ודועכות, מוחלפות במהרה על ידי אחרות, מדהימות לא פחות. היא הביטה מהופנטת, פלא שכזה לא ראתה מימיה.
וזה היה היום שבו גמלה בליבה החלטה- הפלא הזה יהיה שלה.
……
בשנתה ה- 20, דיינה כבר נחשבת צעירה בוגרת מספיק כדי לשמור על עצמה כאשר אימה עוסקת בפעילות המועצה. בכל סולסטיס קיץ מאז אותה שנה ראשונה, היא התגנבה לראות את האורות. היא למדה שקוראים להם זיקוקי די-נור, ושרק רבי אומן יכלו להוציא לפועל הופעת אורות מרהיבה כמו זאת שראתה בראשונה בלי לגרום נזק לעצמם או לסביבתם. היא למדה שהריח החריף-מר שמתלווה אל הפיצוץ הוא כתוצאה מהשימוש באבק שריפה. בכל שנה היא יכלה להתרחק מהעץ שלה יותר, ובכל שנה למדה יותר ושמעה יותר. תחושת הריגוש והפליאה למראה הניצוצות הצבעוניים גאתה בה בכל פעם מחדש, אבל בליבה נותרה תחושה חמוצה. כל זה מעט מדי, לא מספיק. היא חשבה לעצמה. אם אני רוצה להשיג את מטרתי, אני אצטרך למצוא אדם שילמד אותי את רזי האמנות.
משימה זו תהיה קשה- היא אינה פשוט יכולה לגשת אל אמן נודד ולבקש להיות לשוליתו, כפי שראתה צעירי בני אדם עושים. קרוב לוודאי שיצעק ויברח. כל אדם שעיניו בראשו יוכל לראות את עורה הירקרק, את אוזניה המחודדות ואת לבושה העשוי צמחי יער, ולהבין מיד שאין היא בת אנוש. אך דיינה אינה אחת שמוותרת בקלות. את חלומה לא סיפרה לנפש חיה, מלבד לחברתה הטובה ביותר מאז היו שתיהן אך ילדות צעירות בשנתן ה 15, לירנה. יחד הן התחילו לרקום תוכנית. דיינה תצטרך להמתין לשעת כושר שאולי לא תבוא, אבל זו הייתה האפשרות הטובה ביותר שהן הצליחו לחשוב עליה.
ובינתיים, היא תתחיל בשלב הראשון של התוכנית. היא תהפוך להיות גברת צעירה ואחראית, כמו שהאומנת הזקנה שלה נהגה לומר.
……..
עשר שנים לאחר מכן, התמזל מזלה של דיינה. שעת הכושר לה חיכתה הגיעה.
היא ישבה לצד אימה במועצה. בעשר השנים שחלפו היא הפכה לנערה, והמוניטין שיצרה לה היה מפורסם בקרב חברות השבט כצעירה יוצאת מן הכלל. היא הייתה מוכשרת בקסם הטבעי של הדריאדות לעודד צמיחה, תיקשרה במיומנות עם חיות היער, ותמיד התנדברה לשמור על הדריאדות הפעוטות כאשר התעורר הצורך. היא ביקשה להשתתף דרך קבע בישיבות המועצה, ותמיד הציעה את הצעותיה בענווה שקטה. כל זקנות השבט חיבבו אותה ושיבחו את אימה על אשר גידלה פרח כה יפה.
הכל היה מוכן, דיינה חייכה בליבה. אף אחד לא ידע על תוכניתה הסודית מלבד לירנה, והיא לעולם לא תבגוד באמונה של דיינה.
אז כאשר התריעו כי נתפס עובר אורח נוסף דיינה מיהרה להתלוות לאמה. כאשר ראתה מיהו הנתפס, ליבה פרפר בחזה והיא נשאה תפילת הודיה שקטה לעץ המלכה, בעודה נאבקת בחיוך רחב ומסגיר שאיים לעלות על שפתיה. היא לא האמינה על מזלה הטוב, בדיוק האדם שציפתה לו
זה היה אותו זר צבעוני מלפני עשרים שנה. שערו כבר התחיל להלבין, וקמטים רבים נוספו לו, אך חיוכו החצוף ובגדיו הצבעוניים לא השתנו. בני אדם קמלים כה מהר, חשבה לעצמה בהפתעה. לא עברו אלא עשרים קיצים מאז הפעם האחרונה שראיתיו. בפעם האחרונה, המועצה החליטה לחוס על חייו מכיוון שהיה זר למקום, ולאחר השתתפותו בטקס המקודש מחקו את זכרונותיו. אך כעת, מכיוון שהייתה זו כבר הסגת הגבול השניה שלו, נגזר דינו באחת למוות.
דיינה הרימה את ידה, מופתעת בליבה מכך שאינה רועדת, וביקשה את רשות הדיבור. לאחר שזו ניתנה לה, היא קמה ממקומה מאחורי אמה ועברה לעמוד אל מול חצי הגורן שבה היו ישובות חברות המועצה, מאחוריהן ביציע העץ המשתרג נמצאות שאר הדריאדות באות האסיפה.
היא קדה לעברן. "הו עתיקות השבט, רבות חסד וצדק לחוטאים" אמרה, בקולה אף לא רעד בעוד ליבה מאיים לפרוץ מחזה. " אני עותרת בפניכן, רחמו לעת עתה על זר זה, מכיוון שיש לי שימוש בו" היא נשמה עמוקות, והמשיכה "בני האנוש ודרכיהם תמיד הציתו את סקרנותי, והייתי רוצה ללמוד על אודותיהם מזר זה. האם תהיו כה רבות חסד לשמוע אל תחנוני ולאפשר לו לשמש לי כמורה?" היא עצרה את נשימתה, כל המאמץ של עשר השנים האחרונות עמד למבחן.
האם תצליח?
המועצה הביטה בצעירה החביבה, שמעולם לא ביקשה דבר, ולאחר דיון קצר בקולות מהוסים, הכריזה שהעניין עומד להכרעה של חברת המועצה מיירדה, אמה של דיינה.
דיינה לא שחררה את נשימתה והביטה באמה בעיניים מפצירות. שנים של היותה הבת המושלמת חלפו בראשה, והיא חשה שעוד מעט קט ורגליה לא יעמדו בלחץ.
לבסוף אימה חייכה אליה חיוך חם "ובכן כמובן בתי היקרה" אמרה בעיניים צוחקות, "תמיד היית ילדה סקרנית. המועצה תאשר לך לשמור גבר זה שישמש לך כמורה לחמש השנים הבאות, ולאחר מכן יוצא לפועל גזר דינו"
דיינה שחררה את נשימתה העצורה והרשתה לעצמה חיוך קל שבקלים. זה הצליח, זה באמת הצליח! צהלה בליבה, בעוד האסיפה מתפזרת וחברתה באה לברך אותה על הצלחת תוכניתן.
……..
במשך חמש השנים הבאות, היא למדה מהזר כל שיכלה על יצירת זיקוקים.
הזר, שמו היה ריון, היה רב אמן בכל הקשור ליצירת פצצות, ועסק ביצירת זיקוקים רק בקרבת חגיגות גדולות כדוגמת סולסטיס הקיץ.
"את בטוחה שאין ברצונך ללמוד כיצד ליצור פצצות? יש ביכולתי ללמדך הרבה יותר בנושא זה, יצירת זיקוקים אינה תחום ההתמחות שלי" שאל אותה כאשר הגיע הזמן להתחיל בשיעוריהם.
"ולמה לי הידע הזה?" ענתה לו בטון צוחק קמעה. "למה לי ליצור פצצות? וכי במה הם יועילו לי? מה טוב לי שימושם?"
"ובכן…" גמגם ריון "את יכולה להשתמש בהם כדי לפנות דרך ולהקל על העבודה במחצבים תת קרקעיים, או כדי לפגוע במי שרוצה לגרום לך רעה… אולי חיות רעות? שודדים ביער?"
דיינה הביטה בו במבט חמור "איני חפצה לגרום פגיעה לאף אדם או חיה, ואין במחצבים שימוש לדריאדות היער"
ריון מלמל לעצמו דבר מה, ולאחר מכן אמר "ובכן הבסיס הוא דומה למדי, אך אומנות הזיקוקים עדינה בהרבה מיצירת פצצות. אני אלמד אותך כל שאני יודע בנושא זה, אך הידע שלי נופל מהידע של המאסטר שלי. הוא זה שאחראי לכמה מהופעות הזיקוקים המרהיבות ביותר שנראו אי-פעם"
במשך השנים, ריון לימד את דיינה את האמנות עצמה ואת כל הנלווה אליה. דיינה מצידה, הייתה להוטה ללמוד. במהרה צמחה ביניהם מערכת יחסים קרובה כשל אב ובת, והגבר המזדקן מילא בחייה של דיינה חוסר אשר, בהיותה חלק בחברה המורכבת על ידי נקבות בלבד, מעולם לא ידעה שנמצא שם.
כשהטווח שלה גדל מספיק, לקח ריון את דיינה אל העיר הקרובה כדי למכור את תוצרתם ולקנות אספקה. ריון היה כבול אל דיינה בדומה לאופן שבו היא כבולה לעץ שלה, ולא היה יכול להתרחק יותר מידי בלעדיה. זקנות השבט כבלו אותו כך כדי למנוע את בריחתו. הוא הלביש את דיינה בברדס ארוך והנחה אותה להישאר קרובה אליו בכל העת ולהשאיר את ראשה מושפל, כדי למנוע את עובדת היותה לא אנושית מלהתגלות בעיר מלאה בני אדם.
הם עברו בחנויות שונות, בכל אחת מהן מראה לה ריון את מבחר החומרים אשר ניתן להוסיף לזיקוק על מנת לשנות את צבע בעירתו ואת אופן התפוצצותו, בעוד היא שותה בסקרנות כל פרט.
את הניסויים ערכו תמיד במחצבה נטושה בקרבת היער, כדי למנוע סכנת התלקחות. זקנות השבט הביטו על העניין בחוסר שביעות רצון הולך וגובר, אך משנתנו את הסכמתן לא יכלו לחזור בהן כעת, מה גם שדיינה המשיכה לשאת באחריות הקודמת שלה ולא נתנה לשיעורים להפריע אותה מהתנהגותה הטובה.
ערב אחד בשנתה ה 32, אמא של דיינה לקחה אותה לטיול קצר ביער, מראה לה עץ אורן מסויים אשר שילוב של גורמים סביבתיים הובילו לכך שנחיל גחליליות שכן על ענפיו דרך קבע. "ראי" היא פנתה אליה, "גם לנו הדריאדות יש אורות נוצצים, האין פלאות החיים והצמיחה אשר ביער האורנים חביבים עלייך?" אמרה, בעוד ייאוש קל ניכר בקולה. "מדוע חייבת את לתור אחרי מסתריהם של בני האדם, כאשר כל כך הרבה יופי כבר נוכח סביבך?"
מיירדה ניסתה לדבר עם בתה על כך שהתחביב שלה ליצור פיצוצים צבעוניים אינו מתאים לדריאדת יער מהוגנת, אך ללא הועיל. בסופו של דבר מיירדה התייאשה. עקשנותה של בתה החלה להפוך לשם דבר, יד ביד עם היותה עוף מוזר בקרב הדריאדות, מריחה תמידית מאבק שריפה אשר בלט בין ריח הפרחים והאורן. למעשה, מלבד לירנה לא היו לדיינה חברות רבות מקרב הדריאדות. דיינה ידעה שאמה רק דואגת לה, אבל הקסם המפתה והריגוש שבשיעוריה משכו אותה אליהם כבמטה קסמים. היא לא הייתה יכולה לוותר על חלומה לרכוש את הפלא, לא כעת כאשר היא כל כך קרובה.
תוך כדי השיעורים, ריון נהג להכניס פיסות מידע על יצירת פצצות, בעודו חוזר ואומר את המשפט הקבוע שלו, הבסיס הוא באמת דומה למדי, בווריאציות שונות. היה לו קשה להתעלם מהתחום שבו התמחה כל חייו, אז דיינה סלחה לו על פליטות הפה האלו, מנחה אותו להתרכז בנושא השיעור.
הוא נהג לצפות בה מהצד בחיוך מלא חיבה, בעוד היא מיישמת את כל שלמדה ממנו. וכאשר שלחה לאוויר את הזיקוק הראשון שלה, למרות שבהשוואה לאותם מופעי זיקוקים של הסולסטיס בכפר בני האנוש היה זה קטן ולא מרשים, הוא הריע לה בהתלהבות שלא הייתה מביישת קהל שלם. היא חייכה כאשר החמיא לה על עבודה טובה, והשפילה את ראשה בשפלות רוח כאשר גער בה על עבודה מרושלת שהייתה יכולה לפגוע במישהו. הוא תמיד דאג שהיא תעמוד במרחק בטוח כאשר הציתו את הזיקוקים. על שפתיו תמיד אותו חיוך חצוף ומלא שנינה. לכל טעות התייחס ברוח טובה, גוער בה בעדינות מלווה בעיניים טובות.
רק פעם אחת ראתה אותו עצוב באמת. היה זה כאשר שאלה אותו אחר צהריים אחד בשלהי שנתם השניה יחד על אודות משפחתו.
"יש לי אשה ושתי בנות" ענה בקול שקט. "בתי הבכורה הייתה בת 12 קיצים כשעזבתי" אמר, לאחר הפוגה קצרה הוסיף "את קצת מזכירה לי אותה, את יודעת. היא כמותך, תמיד סקרנית ושואלת שאלות. מתעקשת לחקור את שמעניין אותה" . דיינה חייכה למשמע ההשוואה.
"הלוואי שהייתי יכול לראות אותן שוב, לפני הסוף. אני מתגעגע אליהן כל כך…" אמר, בעוד עיניו נעשות לחות.
"אולי…" אמרה דיינה "אולי אני אוכל לבוא איתך אליהן?" היא לא יכלה לראות אותו כך, כל כך כבוי ואומלל, כל כך שונה מעצמו הרגיל, היא הייתה חייבת לעשות משהו.
"לא" הוא אמר בתקיפות, חיוך קל על שפתיו למרות עיניו העצובות "לא אתן לך לסכן את עצמך כך, הן נמצאות רחוק מכאן, רחוק מדי…" אמר, קולו דועך. "אשמח להישאר לבד כעת" אמר לה, שולח אותה להשאירו לבד במחצבה הישנה. מאז אותו יום הם לא שבו לדבר על עברו, או על העתיד המצפה לו.
……..
ארבע וחצי שנים עברו, הזמן שלהם ביחד כמעט תם, כאשר קרתה "התאונה".
דיינה תמיד קראה לה כך בראשה ובלשונה, למרות שתמיד הרגישה שמשהו לא מתאים. רטט בעצמותיה ויובש בלשונה בכל פעם שחשבה על כך ולו לשבריר שניה. כיצד רב אמן ביצירת פצצות עורך ניסוי שהשתבש עד כדי כך שפוצץ עליו את חלק המחצבה שעבד תחתיו, מפולת האבנים מוחצת אותו למוות? מתי הוא החל לערוך ניסויים משל עצמו, שאינם קשורים לשיעוריה, ועוד לבדו במחצבה בלילה חשוך? האבל מנע מדיינה לשאול את השאלות האלו בפני עצמה, היא הדחיקה אותן תחת הכותרת תאונה ונעלה אותן עמוק בתוך מוחה, ביחד עם האבל עצמו.
תחת זאת, היא העמידה פנים שהכל כרגיל, שהאובדן של המאסטר שהיה לה כאב לא השפיעה עליה, הרי הוא סתם בן אדם, כמותו רבים. היא המשיכה ללכת למחצבה לבדה, למרות שכעת ריח אבק השריפה חנק את גרונה בדמעות. עובדת שם כל הלילה לפעמים, עושה ניסויים חדשים, שאולי לפני כן לא הייתה מעזה.
הכל כדי לא להישאר לבד עם המחשבות
היחידה שהבינה את עומק האובדן הייתה לירנה, והיא הביטה בעיניים כלות בחברתה נסחפת רחוק יותר ויותר, בחוסר אונים, לא היה דבר שביכולתה לעשות כדי להקל על דיינה.
אמא שלה הייתה מודאגת לגביה, אבל לא יותר מדי. אחרי הכל, הן דריאדות, והצעירות בורכו בזיכרון קצר.
היא תהיה בסדר
……
שמונה שנים לאחר מכן, התחילו להגיע השמועות הראשונות אל יער האורנים
שמועות אלו נישאו על פלגי הנחלים, מסר מחברותיהן ניאדות המים, אשר שמעו בתורן מבנות הים בהירות השיער אשר באוקיינוס המזרחי
אוניות מלחמה שחורות מזפת, נושאות על סיפונן בני אנוש לבושים שריון וצבעי מלחמה, חמושים חניתות וקשתות, היו בדרכן מן היבשת השכנה.
בני האנוש הכריזו מלחמה על הגמדים של הר ארד, והם מעבירים צבאות אל היבשת
צבאות המחריבים כל אשר בדרכם
……
ככל שהשנה התקדמה, הידיעות נהפכו בהולות יותר, נואשות יותר
אל היער הגיעה פליטה. דריאדה שעורה ירוק כהה ועיניה בגוון השרף, מיער הברושים המזרחי. היא הייתה חלשה וגוססת, שכן התרחקה מרחק מילין רבים מהעץ שלה, ורק הענף הקטן והיבש כעת שנשאה עימה אפשר לה להגיע לאן שהגיעה. לא נותר לה הרבה זמן, אבל הייאוש והנחישות דחפו אותה מעבר לגבולות היכולת. היא הייתה חייבת להזהיר אותן, שכן היא הייתה הניצולה היחידה מההרס שגרמו בני האנוש כשעברו ביער שלה, כורתים את עצי הברוש הנישאים ושורפים אותם לשימושם בדרכם אל שדה הקרב.
מועצת הזקנות קיבלה את הידיעות בהבעת פנים חמורה, ופרשו אל מבוך השורשים של עץ המלכה כדי לדון בפרטיות. יומיים לאחר מכן, דריאדת הברוש נקברה לצד הענף שלה, באדמת יער האורנים.
עם כל ידיעה, ליבה של האיץ פעימתו. פחד וחוסר וודאות נתנו בה ובשאר הדריאדות את אותותיהם. הדריאדות היו חסרות מנוחה, והיער הגיב לרגשותיהן. חיות התרוצצו, עלים רשרשו, והאדמה עצמה נראתה מתוחה.
דיינה ישבה ליד שולחן העבודה שלה בביתה, הבית בעץ בעל פרחי הזיכריני בכניסה, כאשר נשמעו דפיקות בדלת. הביתה נכנסו וירנדה ומייסרה, שתיים מחברות המועצה המכובדות ביותר.
"במה זכיתי בעונג?" גמגמה דיינה בעודה מנסה לסדר מעט את ערבוביית האבקות והחומרים על השולחן, ובה בעת נעמדת וקדה עמוקות. וירנדה החוותה לה לשבת, ולאחר הפוגה קצרה פתחה בדברים. "אני בטוחה ששמעת את השמועות אשר מגיעות לכפר שלנו בימים האחרונים" אמרה וירנדה, נראה שכל מילה מוסיפה לנטל על גבה השחוח. "חברות המועצה ואני התכנסנו, בניסיון לטכס עצה כיצד להתמודד עם הבאות עלינו לרעה" בשלב הזה השתתקה, ומייסרה המשיכה במקומה. "חשבנו, ובכן, שעלינו להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותינו על מנת… להגן על עצמנו בפני האיום המתקרב" אמרה בקול רועד. דיינה הרגישה כאילו מישהו הניח פקעת יבשה בבטנה, היא חשבה שהיא יכולה לנחש לאן זה הולך. "מה אתן מנסות להגיד?" שאלה, קולה עצור. היא קטפה פרח שן-ארי צהוב מהרצפה והחלה למולל אותו בעצבנות, תולשת עלה אחר עלה.
"האם זה נכון" אמרה וירנדה , כמכריחה כל מילה אל מחוץ לשפתיה. " שאת, ובכן, יכולה ליצור פצצות?" אמרה לבסוף.
זה היה כאילו כל האוויר נשאב מתוך החדר. הפרח בידיה של דיינה נמחץ בחוזקה, לחייה הירקרקות נצבעות גוון כהה, ושפתיה מתעקלות. מרגישה כאילו קיבלה אגרוף בבטן, היא נלחמה בדמעות שעמדו לפרוץ ואמרה בקול קטן "אתן, רוצות שאשתמש במה שלמדתי, בפלא של האור והאש, בדבר שהצית את דמיוני ופתח אותי לאור וליופי של העולם, אל מעבר ליופי הטבע, בשביל לגרום… לגרום נזק?" בשלב הזה כבר לא היה ניתן לעצור את היפחות, והדמעות כבר זלגו מעצמן, אוצרות בתוכן את כל האבל המודחק על ריון שהוצף מחדש. בעוד צלעותיה דואבות מבכי היא המשיכה "אתן… רוצות… שאני אשתמש במה שלמדתי… מהמאסטר שלי…" פרץ נוסף של בכי סחף אותה, ולאחריו המשיכה "בדבר שהרג אותו לבסוף… כדי לגזול חיים של אחרים? אתן? שתמיד העוויתן את פניכן בפני הסיכון שבניסויים שלי, שאמרתן שזה לא עיסוק ראוי… רוצות עכשיו שאני אשתמש בו לתועלתכן?" היא הפסיקה לרגע, נושמת בכבדות. וירנדה ניצלה את ההפוגה כדי למחות. "לא רק לתועלתנו!" אמרה בקול תקיף, "זה יכול להציל את כל שבט הדריאדות של יער האורנים!"
"לא" אמרה דיינה, נשימתה מתייצבת בעוד כעס מחליף את מקום האבל. "לא אעשה זאת, אני לא מסוגלת, תמצאו דרך אחרת!" היא צעקה, ובראשה קיבלה מענה לשאלה שהציקה לה מאז ראתה את שתי נשות המועצה על סף דלתה- מדוע, אם מדובר בעניין רשמי של המועצה, לא הייתה אימה בין הבאות? ובכן, מכיוון שאיזו מן אם יכולה לבקש דבר שכזה מבתה?!
היא השפילה מבטה אל הקרקע, שם נחו להן שאריותיו של פרח שן-ארי מרוט ומעוך. "אני חושבת" אמרה בקול ניחר מבכי, "שיהיה מוטב אם תעזבו כעת"
שתי נשות המועצה, שהיו תקיפות בדרך כלל, השפילו את ראשם ועזבו את הבית בעץ, צועדות בשביל בינות לפרחי הזיכריני.
חודש לאחר מכן, כאשר כבר היה ניתן להריח באוויר את ריח המתכת והעור המבשר על צבא בני האנוש המתקרב, והדריאדות חדות העין מביניהן כבר יכלו לראות את הכתם הכהה במרחק, התחילה המגפה.
…….
ויספרה, דריאדה בעלת חיבה לפרחי כלנית, שתמיד הייתה חברותית כלפי דיינה גם כאשר שאר הדריאדות העוו את פניהם לנוכח עיסוקה הלא שגרתי, הייתה הראשונה ללכת.
בתחילה היא נעשתה חלשה יותר ויותר, ולא יכלה עוד לבצע את קסם הצמיחה הפשוט ביותר. לאחר מכן, לא יכלה עוד לקום ממיטתה. עץ האורן שלה הצהיב וקמל, בצורה שאף אחד מהדריאדות, אפילו המבוגרות ביותר כמו האומנת הזקנה, לא ראו בעבר
מועצת הזקנות בחנה את העניין, בעוד המגפה המשיכה להתפשט לאיטה. לבסוף הן הכריעו בעניין "מדובר בסוג של פטרית רקב שלא נראתה בסביבה מעולם" הכריזה וירנדה באסיפת השבט הכללית "אנחנו סמוכות ובטוחות, שזוהי השיטה של בני האנוש להשמידנו! הם הביאו איתם את הפטריה הזו כדי לפגוע בנו מכה אנושה, על מנת שלא נוכל להילחם בהם כאשר יגיעו לבסוף!" היא עצרה, והוסיפה "זה כנראה מה שקרה לאחיותנו ביער הברושים, כך בני האדם כרתו את העצים שלהן והן לא יכלו להשיב מלחמה!". הדריאדות המאזינות החלו למלמל בזעם, וקולות היער סביבם התגברו- הציפורים צייצו, הענפים התנועעו, במרחק נשמעה נהמתו של דוב. וירנדה הרימה את ידיה "תהיו בטוחות שאנחנו לא נשתוק אל מול האיום הזה!" אמרה, וקולות הסכמה נשמעו מכל עבר.
המגפה המשיכה לעבור בין העצים, ועם כל עץ שקמל , קמלה גם הדריאדה הקשורה אליו.
דיינה החזיקה בזרועותיה הרועדות את גופה הדועך של חברתה הטובה ביותר לירנה, האובדן מכה בה שוב וטעם חמוץ ממלא את פיה בראותה את חברתה מנסה לחייך אליה פעם אחרונה. יותר לא תרגיש את תמיכתה השקטה, תמיד איתה. הדריאדה אוהבת החרציות שהכירה את נימי נפשה הסודיים ביותר, שאיתה יכולה הייתה לשתף כל דבר, שתמכה בה אחרי מותו של ריון, שבטחה בה יותר מכל אחד אחר תחת העצים והשמיים ממעל, לא הייתה עוד. יותר לא תחייך, תרוץ או תצחק, תשתף איתה צוף מתוק או תתהה על קנקנו של איזה זר יפה תואר, הכל נגמר. היא הרגישה את גופה של הדריאדה מאבד חום בידיה, את ריח החרציות דוהה לאיטו, מתחלף במשהו מר יותר. הלחץ באוזניה גבר. היא אימצה אל חזה את חברתה בעוד הדמעות זורמות בשטף. נשענת לאחור, גבה נתקל במשהו רך. העץ הצעיר של לירנה, כעת צהוב וספוגי.
מת.
היא לא חשבה שהיא יכולה לעמוד בזה יותר, באובדן, איך בני האדם יכולים ליצור דבר כה אכזרי? תהתה לעצמה מבעד לערפילי הכאב.
משהו לא התאים, אבל לא היו בה הכוחות לחקור את זה. כעת, כלום כבר לא שינה.
………
דיינה קמה מכריעתה ליד עץ האורן הבוגר שכעת לא היה יותר מגזע מצהיב, נפול וקמל, ונכנסה אל הבית ששם שכבה אימה, נושמת במאמץ את נשימותיה האחרונות. העץ של אימה, עץ האורן רחב הידיים שנפל בקומתו רק מעץ המלכה, עץ שסימל כמעט 400 שנות חיים, היה מוטל כעת כאבן שאין לה הופכין. במהרה אימה תיקבר באדמה לצידו , כשם שעשו רבות לפניה.
הצער, היגון והאבל איימו להשתלט עליה שוב, אך כעת משקמה מכריעתה הייתה חדורת רגש אחר. הוא דהר בדמה, שאג באוזניה, היא הרגישה אותו גואה עם כל פעימת לב שעבר בשבועות האחרונים יותר מאשר לב דריאדה צריך לעבור בתקופת חיים שלמה.
נקמה
היא תנקום בבני האנוש שלקחו ממנה את אימה, את חברתה הטובה לירנה, את לורי הקטנה שעוד לא עברה את הקיץ השני שלה, את חצי-אחותה נירדה, שנולדה מהמפגש המקולל עם אותו צעיר צבעוני לפני זמן רב כל כך, ואת שאר הדריאדות שמתו מוות איטי ובלתי נמנע.
כל הפלאות, כל היופי, כל הסקרנות הילדותית, כל האור והאש החיה והקסם שובה הלב שבעולם, מתו ודעכו לאפר. ומתוך האפר, נוצר בה דבר חדש וקשה.
יוצרת הזיקוקים אחזה צנצנת אבק שריפה, הזכוכית הקשה והקרה תוצרת בני אנוש מרגישה נכון בידה הדואבת.
הגיע הזמן להכין כמה פצצות.
אחרי הכל, הבסיס הוא באמת אותו דבר
אפילוג:
וירנדה עמדה בשביל ליד הבית בעץ עם פרחי הזיכריני בכניסה. מבעד לחלונות העץ הפתוחים היא יכולה הייתה לראות את צלליתה המוארת של הדריאדה הצעירה רוכנת מעל שולחן העבודה , תנועותיה נחושות וחדורות מטרה חדשה.
הדריאדה המבוגרת נאנחה באיטיות. היא לא אהבה את מה שהיא ושאר זקנות השבט עשו- לדריאדה הצעירה ומלאת הסקרנות הזו, לשבט הדריאדות בכלל. אבל במשך 500 שנות חייה כמגינה ושומרת היער, היא למדה שכדי לשרוד במלחמה, צריך להיות מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות.