כולנו בשכונה קראנו לו "אריק" כי אף אחד לא באמת ידע את השם שלו. וגם הגיל שלו היה לא ברור בעליל, משהו עמום בין בחרות לפנסיה – ארבעימיש כזה. מה שכן היה ברור שהזקנה שדחפה אותו ממקום למקום כבר מזמן הייתה צריכה להזדכות על הציוד. שקית קניות עם רגליים ושיער ספק מאפיר ספק מלבין, ופה נטול שיניים שקישקש בניב לא ברור (גרוזינית?) שעה שישבה לצידו על הספסל, וסרגה את אותו סוודר צבעוני בפעם המאה ומשהו.
ואריק רק ישב בעגלה שלו והביט – הביט על זוגות דוחפים עגלה של תינוק, על רצים ססגוניים שהקיפו את הפארק הירוק, על כלבים שרצים חופשי ובעליהם המשועממים והחופשיים, רצועה משתלשלת בידם – מפלרטטים עם כל מה שזז.
ככה נראו החיים של אריק. לפחות בעיני. כמה שעות של ישיבה בעגלתו המאולתרת. רוק נוטף מזווית פיו. ועיניו קרועות לרווחה שעה שבהה, ותהה, ואולי ביכה את מר גורלו. ואז הזקנה קמה, מאפסנת זוג מסרגות וכדור צמר בשקית של סופר, ודוחפת את העגלה ברגליה החזקות (באופן מפתיע) חזרה לכיוון שיכוני הרכבת. כמו רועה צאן שמחזיר את הכבשים לדיר לאחר שראו ורעו באחו. מחזיר אותן אל מאחורי הסורגים, לפני שמחשיך, לפני שבאים הזאבים.
בטוח שלא קראו לו אריק – אבל מי מאיתנו ידע בכלל. זה היה יואל שהדביק לו את הכינוי, באחת הפעמים הראשונות שיצאנו לעשות כושר ביחד. חבורה מכובדת של תיכוניסטים חננות שרצה סיבובים בפארק השכונתי, משחקים אותה כאילו מתכוננים ליחידה קרבית. היינו רצים כמה סיבובים בפארק ואז קופצים לביה"ס היסודי הסמוך, לעשות קצת תרגילי מתח ובטן ולקשקש על סרטים ושירים וסדרות טלויזיה. ובכל סיבוב שעשינו, יואל היה זורק בדיחה על חשבונו של המסכן שישב בעגלה והביט בנו במבט נטול הבעה.
יואל שהיה יותר גס מהאפיפיור לא דפק חשבון לאף אחד. אמר מה שרצה בלי לעצור ובלי לחשוב. ובאותן שנים רצה בטלויזיה תוכנית בשם "סאות'פארק" עם דמויות מצוירות ומאד לא פוליטיקלי קורקטיות. יואל שהיה שפוט של התוכנית, נזכר באחד הסיבובים בדמות ראשית בשם אריק קרטמן – והבחור בעגלה המאולתרת, הפך באחת לאריק מבלי שידע על כך אפילו. יואל אפילו הציעו שנגיד לזקנה לסרוג למסכן כובע צמר עם פונפון בדומה לדמות המצוירת. הצענו ליואל שילך לעזאזל, או שילך לדבר בעצמו עם הג'דעית הגרוזינית שחמושה בשתי מסרגות, ספק מגוננת ספק מרחיקה – סקרנים וחטטנים מהספסל וממרכולתה.
"למה בעצם היא שמה אותו בעגלה ולא בכיסא גלגלים ?" שאלה פעם סיגל, שהייתה חננה כמונו והצטרפה לריצות רק כדי שתהיה לה סיבה לפגוש את יואל גם מחוץ לכותלי ביה"ס (מקווה נואשות שישים לב לקיומה). "בטח יש לו רגליים מעוותות …" פסק דורון, שהיה חכם יותר מכולנו בכל הנושאים שאינם רלוונטיים. "אז היא לא רוצה שיראו ויצחקו עליו". אמירה חכמה שגררה מייד צחוק מצידו של יואל, שמעולם לא חסך מכולנו את דעתו בכל נושא ועניין, ומיהר להוסיף : "שטויות – הוא פשוט נולד בלי תחת, אז היא חיברה לו גלגלים למותניים" – ומיהר להתגלגל מהבדיחה של עצמו.
ואני, שקט, שבאתי בעיקר לרוץ בשביל לרוץ, לא אמרתי דבר. אך עמוק בלב ריחמתי על אותו בחור בעגלה. לא בגלל שנולד מעוות או בגלל שנראה כה מסכן ועני ואומלל. ריחמתי עליו בגלל שהיה חסר אונים. בגלל שלא הייתה לו את היכולת לשלוט בגופו ובגורלו בכוחות עצמו. בגלל שהיה תלוי באחרים במידה מעוררת רחמים – תלוי בדברים בסיסיים ופרטיים כמו אכילה, רחצה, הליכה לשירותים ותנועה ממקום למקום. מאותה הסיבה בדיוק גם שנאתי קבצנים בצמתים ובשווקים, או לפחות את אלו שנראו לי כמו נוכלים. אנשים בריאים בנפשם ובגופם (לפחות למראית עין), שיכולים לעמוד עשר שעות בחום קופח ולקושש מטבעות בתואנות ומענות, אך לא יואילו לטאטא משרד בתמורה למשכורת מינימום. אנשים שהיה להם את כל מה שצריך כדי להסתדר בכוחות עצמם, אך בכל זאת העדיפו מצג שווא שיראה לזולת כמה הם מסכנים – שנאתי אנשים כאלו מאד. התרחקתי משכמותם, סוגר בפניהם את חלון הרכב לפני שיתקרבו ויושיטו יד, חולף על פניהם שעה שרבצו מחוץ לסופר חמושים בקערית משקשקת מחד ושלט מעורר רחמים מנגד. התרחקתי. כי האמנתי בכל ליבי שלאנשים כאלה הייתה בחירה – והם בחרו בדרך הקלה, הפחות מכובדת, של לחיות כטפילים על גבם של אחיהם הנושאים בנטל ובמיסים. ולכן כל עוד הייתה לי ברירה התרחקתי.
חלפו השנים וכמו הציפורים גם החברים המשיכו הלאו ונדדו לכל קצוות הארץ והעולם. סיגל ודורון התחתנו ועברו לארה"ב, יואל נעלם לנו בגליל העליון והקשר עימו אבד. גם האחרים, התמסדו, התבססו, התרחקו התנתקו. ורק אני יחידי, שמרתי אמונים לשכונה, שלמרות השנים הרבות לא ממש שינתה את פניה. המבוססים עדיין חיו במרכז קרוב לפארק ולמרכז המסחרי, השאר הצטופפו בשיכוני הרכבות (בתים מטים לנפול שהיו בסביבה כמעט מאז קום המדינה ונראו כמו רכבת דו קומתית שהקיפה את השכונה המרכזית).
המשכתי לרוץ סיבובים בפארק, בעיקר בשביל הנשמה (כי לגוף זה כבר כמעט ולא שינה). פעמיים בשבוע הייתי מתגנדר כמו טווס, וחמוש בדריי פיט ובולמי זעזועים של נייקי יוצא לעת ערב לקרב קצר ביני ובין הדופק והנשימה שלי, שכבר מזמן הורגלו לרוטינות הבטלנות היומיות, השלוות יחסית מול המסכים המפרנסים והמסכים המרוששים. ובעודי רץ הייתי מפזם לי שירים שיחזירו אותי לימי התיכון העליזים, ומדי פעם זורק מבט לכיוון הספסל. ושם, כמו הפסל הנצחי בכיכר המייסדים, ישבו הזקנה הסורגת, ואריק המבוגר והמקריח בעגלתו – מיישיר מבט לכיווני ועוקב אחרי כמו מכ"מ אחר מטוס. פעם זה היה מציק לי, כאילו מישהו מציץ עלי בזמן שאני משתזף, אבל היום בעידן של אובדן הפרטיות, כבר מזמן קהו אצלי חושי האיכפתיות.
נהניתי מאד מהריצה. נהניתי מהתחושה שהיא משרה על הגוף אם סיימת את מכסת הסיבובים שהקצית לעצמך ולא ויתרת. בתחרות רק עם עצמי, תמיד מקום ראשון, והפרס – הזדמנות לנשום מלוא ריאותי – פעולה שכמעט אינני עושה מאז שכבלו אותי למסכים גם בעבודה. הזדמנות להביא את הדופק ל 160 בנסיבות טובות ואז להחזיר אותו באיטיות לברירת המחדל. הזדמנות לנקות את הגוף משפע הרעלים שנשם כל היום. בקיצור בעיקר יתרונות.
בשלישי, תוך כדי עבודה הגיעה לי הודעת סמס מהרשות המקומית. בדרך כלל אני מתעלם, אך הפעם קלטתי את המילה 'פארק" והחלטתי שאולי זה חשוב – אז קראתי אותה : "תושבים יקרים. משרד מהנדס העיר מבקש להודיע על עבודות שיפוץ ובינוי שיחלו בפארק שרון מתאריך 1.12 ועד להודעה חדשה במסגרת מאמצינו לשיפור פני העיר – עמכם הסליחה".
תהיתי מה המשמעות לגבי (אם בכלל) אך זה לא נשמע כמו משהו דחוף והחלטתי שאגלה כשאגיע לשטח בפועל. וכך אכן קרה, כשהתייצבתי כהרגלי לסיבוב הריצה הקבוע, וגיליתי כי הפארק התמלא בשלטים ובכלי עבודה כבדים. ובמסלול הריצה שלי כבר הספיקו לפעור בור בעומק ניכר, שחשף את צנרת ההשקיה שעברה מתחתיו.
בספסלים, מסתבר, בחרו שלא לגעת בשלב זה, והזוג המוזר ישב במקומו כהרגלו מתעלם מהררי האבנים ושקי החול שהיתמרו בערימה מאחורי הספסל.
ההתחבטות ארכה שניות ספורות בלבד. לא התכוונתי לשוב על עקבותיי מבלי לרוץ ולא התחשק לי להתחיל לחפש מקום אחר ושונה מהטוב והמוכר. הסתכלתי סביב ונוכחתי לגלות שאם אזהר וארוץ חלקית במסלולים המיועדים להולכי הרגל ולאופניים ואם ארוץ כברת דרך ליד הספסלים, אוכל להפיק את אותה התועלת כמו מסלול הריצה הרגיל שלי, וכך עשיתי. רצתי בקצב אחיד, הדם פועם בעדינות ברקותי, מזגזג בין הולכים על שתיים להולכים על ארבע ומנתר בין פיסות אספלט למרבצי דשא. לראשונה מצאתי עצמי עובר בריצה במרחק נגיעה מהספסל ועליו הזוג המוזר. ובעודי חולף על פניהם קלטתי מילה יחידה פועמת ומהדהדת במוחי בין שתי הרקות ההולמות – המילה 'שוויצר'.
המשכתי לרוץ.
המילה נשמעה כאילו מישהו סינן קללה בפה מלא חצץ. נוטפת ארס ושיטנה. מוזר לומר זאת אבל הרגשתי כאילו שמעתי אותה ישר בתוך מוחי. חשתי אותה שולחת מדקרות בליבי וצמרמורת במורד גבי המיוזע. שלחתי מבט אל עבר הגבר המקריח והמרייר בעגלה וחשתי במבטו ננעל עלי ולא מרפה.
התרחקתי מהספסל והמילה עוד מהדהדת במוחי. מהדהדת וקולה גובר והולך. ככל שהתרחקתי חשתי אותה מתחזקת בהדרגה ומחלישה את כוח רצוני להמשיך ולרוץ. הפניתי מבט וראיתי את מבטו של אריק נעול עלי ולא מרפה. ואז, הוא מיצמץ בעיניו וחשתי כאילו פגע בי גל גלם, שזרק אותי אל עבר כר הדשא.
קמתי מבולבל. מטלטל את ראשי מצד לצד. השקט במוחי חזר ורק ההתנשפות הבלתי פוסקת של מי שעצר ריצה בפתאומיות שימשה לי כרקע חי למחשבות המתרוצצות.
' מה כרגע קרה לי ? שבץ ?'
אחזתי בכף ידי את המותן, חש בדקירת הסיכה המוכרת שמאפיינת מקצי ריצה פחות מוצלחים מבחינתי, ואז שמעתי את הצחוק המלגלג.
'מה קרה תינוק ? קצת כואב אז מפסיקים לרוץ?'
כל האינסטינקטים שלי אמרו לי שהקול ששמעתי הגיע מהבחור בעגלה, אך שפתיו לא נעו. מצד שני, מבטו לא הירפה ממני ולו לרגע.
"אתה מדבר אלי ?" קראתי לעומתו בקול והתחלתי מתקרב אל הספסל באיטיות, מתנשף ומעסה את המותן הבוערת.
אריק לא הגיב, אז שאלתי שוב "אתה מדבר אלי ?" כבר הייתי קרוב כל כך לספסל שהוא נאלץ להטות את צווארו לאחור כדי לפגוש בעיני.
'לא' התשובה היכתה בי במפתיע ונוכחתי שלא טעיתי בכלל. שמעתי את הקול מדבר בתוך מוחי ממש.
"איך אתה עושה את זה?" שאלתי בהלם מוחלט "אתה מדבר אלי בטלפתיה ?"
הבחור השמיע קול חרחור – ניסיון כושל לגיחוך וחוט של ריר נטף מזווית פיו הפעור. הזקנה הניחה את המסרגות מידה ואני נסוגתי בצעד מתגונן לאחור. היא שלפה ממחטה מכיס אפודתה ומחתה את הרוק בטפיפות עדינות ואז השיבה את פיסת הבד למקומה והמשיכה לסרוג כאילו לא קרה דבר.
"איך אתה עושה את זה ?" שאלתי שוב והתקרבתי אליו שוכח את המחט החופרת בצדעי שהלכה ונרגעה.
'בקלות' חשתי את תשובתו פועמת במוחי. 'אחרי שנים של כליאה בגוף השבור הזה למדתי איך לברוח ממישור הקיום הגשמי למישור האסטראלי. זה בא לי בטבעיות כמו נשימה'
השתנקתי לנוכח שטף הדברים. שנים של זילזול בגוף מוכה היגון שלעומתי התחלפו בתחושת פליאה. חשתי כמוצא שלל רב. כמי ששבר גוש בוץ ומצא בתוכו יהלום. תקופה כה ארוכה של רחמים כלפי האיש השבור בעגלה ולפתע פתאום אני נוכח שמדובר בפלא-אדם.
'אתה מתרוצץ על הרגליים דקות ארוכות ובזמן הזה אני מרחף לי במישורי הקיום חסר גוף וחסר משקולות. רואה הכל וחווה הכל. אין כאבים ואין צרות אין עבודה ואין מסכים… ואתה מרחם עלי ? איזה איש מסכן אתה… אני מרחם עליך'
דבריו הצליחו לבלבל אותי לגמרי, אך התעשתי יחסית מהר.
"תוכל ללמד גם אותי ?" שאלתי בשיא התמימות, עדיין נבוך מכל הסיטואציה.
'למה לי?' תשובתו הרגישה כמו הצלפה בתוך מוחי 'מה יוצא לי מזה?'
לכך לא היה לי מענה מוכן.
"אתה רוצה כסף? יש לי כסף לשלם לך… לכם ?" שאלתי בזהירות.
'לא חסר לנו כסף…' פעמה במוחי התשובה כמעט מיידית. 'אבל אני אשמח לקבל ממך התנצלות'
"התנצלות?" עניתי בקול מופתע "על מה אתה רוצה שאני אתנצל?"
'תתנצל על כל הפעמים שהסתכלת עלי כמו מישהו מסכן שזקוק לרחמים. שזילזלת בי בגלל המראה שלי. שלא העזת להתקרב כאלו אני נושא מחלה מדבקת. אם תגרום לי להרגיש שההתנצלות שלך כנה, אסלח לך ואלמד אותך מה שתרצה'
"ברור ברור" אמרתי ללא היסוס "אני מבקש סליחה שזילזלתי בך בגלל המראה שלך. זו הייתה טיפשות מצידי לשפוט אותך רק בגלל המראה החיצוני. אם הייתי יודע איזה פלא מסתתר בך כבר מזמן שהייתי ניגש ומתיידד. סליחה. סליחה מכל הלב"
עיניו שהביטו בי כל אותה העת הבהירו לי שיידרש יותר מכך.
'אני מרגיש שאתה לא שלם בהתנצלות הזאת. אלו רק מילים. מילים הן אוויר ותו לו. תראה איך אתה עדיין שומר מרחק ממני. נגעל להתקרב או לגעת בי. אתה לא מדבר אלי בכנות'
"לא לא…" קראתי וכרעתי ברך לפניו "אני נשבע לך שאני לא משקר" אחזתי את כף ידו בכף ידי האחת ואת השנייה שטחתי על לוח לבבי.
"אני מבקש סליחה. סליחה שלא התייחסתי אליך בכבוד שמגיע אליך. סליחה שבמשך שנים לא ניגשתי והתעניינתי מי אתה ומה שלומך. סליחה שלא שאלתי אם נחוצה לכם עזרה. יותר לא אתנהג ככה. אני מבטיח שיותר לא אתנהג ככה, לא אליך ולא לאף אדם אחר…"
'אל תבטיח – תישבע'
"אני נשבע" צעקתי ולחצתי חזק את כף ידו "אני נשבע בחיי" זעקתי 'אני נשבע'
חשתי לפתע איך הלחץ בכף ידי הולך ורפה. ממותני ומעלה חשתי תחושת התעלות והתרוממות – כמו בלון שנופח לפתע בהליום ומחפש לברוח אל אל. וממותני ומטה – תחושת כבדות ונימול – כאילו מילאו את חלקי התחתון בעופרת יצוקה. ובליל של קולות החל לדגדג במוחי מכל הכיוונים. שמעתי מחשבות בקול גברי ובקול נשי, חלקם בקול רועם וחלקם בלחישה. חשתי את טעמו של האוויר ואת ניחוחות האדמה והדשא ולמול עיני, כמו הציבו לנגדי מראה, ראיתי את פני מביטות בי חזרה.
ראיתי כל קמט בתווי פני. את גלד השריטה הקטנה מגילוח הבוקר. את קו השיער הדליל מעל הפנים השזופות ואת החיוך הקל שהחל מסתמן בזוויות פי.
ואז, החיוך התרחב ובן דמותי במראה התרחק ונעמד על רגליו למולי.
ליעלתי בבילבול, עיני מפלבלות לכל עבר בפחד.
"אל תדאג" שמעתי את עצמי אומר לי והרמתי את עיני שדמעות החלו נקוות בהן. "אתה תתרגל מהר לגוף החדש וליכולות החדשות שרצית כל כך. אני מודה לך ששחררת אותי לחופשי. עכשיו שלמדת איך עושים את זה אני בטוח שגם אתה תצליח להשתחרר כשתרצה בכך. בינתיים תהנה מהכוחות החדשים שלך – הם אכן מדהימים אך אני כבר ידעתי שובע"
ראיתי את עצמי מבריש את האבק מברכי.
'למה?' חשבתי אל תוך מוחו – מחשבה רועדת ומלאת פחד.
"הספיק לי" הוא ענה "ועכשיו תורך".
ראיתי פעם ראשונה איך אני נראה מאחור כשהחל מתרחק מהספסל.
"מאחל לך שתמצא מישהו שירצה להחליף אותך מהר יותר מהזמן שלקח לי, ועד שזה יקרה… תהנה מהכוחות המופלאים שקיבלת".