אני אתחיל בבקשה: אל תפסלו על הסף את הדברים שאני הולך לספר לכם. אני כבר אומר לכם שתתקשו להאמין, אבל אני מבקש שלמרות הנטייה הטבעית לספקנות ולחוסר האמון, תנסו לשמור על ראש פתוח ולקבל את הדברים בנפש חפצה, גם אם נשמעים לכם בלתי אפשריים מכל סיבה שלא תהיה.
אני מאמין שכולנו מסכימים שאף אחד לא יודע הכול ולא ראה הכול. לכן כל מה שאני מבקש הוא שתהיו סבלניים ותקשיבו עד הסוף.
זה קרה בשבעה באוקטובר 2023 – היום שבו "נפלו השמיים". היום שכל ישראלי זוכר ויודע בדיוק איפה היה ומה עשה בו.
אני ישנתי שנת ישרים במיטה הנוחה שלי. התעוררתי לקול רעש צורם של אזעקה. מיהרתי לחלון חדר השינה והבטתי החוצה. לא ראיתי שום דבר יוצא דופן. מתקפות טילים ורקטות הן לא משהו שלא ראינו קודם במציאות ההזויה שבה אנחנו חיים. עד כה התרגלנו שכאשר קורה דבר כזה, נכנסים לכמה דקות לממ"ד ואז יש הודעת שחרור של פיקוד העורף, וצה"ל תוקף בתגובה, ויש חילופי "מהלומות" של כמה ימים, ואז הפסקת אש שלא תשנה באמת כלום, עד לסבב הבא.
אבל הפעם הזו הייתה שונה. קודם כול העיתוי – יום שבת של שמחת תורה. אחר כך היקף האזורים שנכנסו להתרעות של פיקוד העורף. לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי כל כך הרבה התרעות כתומות על המסך. וגם העובדה שלא קדמה להתקפה שום מתיחות או כוננות מוקדמת הייתה יוצאת דופן. כל אלו היו אמורים להדליק נורה אדומה ולהבהיר שיש כאן סיפור אחר לגמרי ממה שהורגלנו אליו.
האסימון נפל אצלי רק אחרי כמה דקות של צפייה בטלוויזיה. טנדרים בשדרות? טילים לכל הארץ? מצנחי רחיפה? מחבלים שחודרים בהמוניהם דרך הגדר ה"בלתי חדירה" מול עזה, מי ברגל, מי ברכב, מי דרך האוויר ומי דרך הים? משהו פה לא הגיוני. דמיוני ממש.
עד מהרה התמלאו מסכי הטלוויזיה והטלפון הסלולארי שלי בסצנות אימה של דם, אש ותימרות עשן – אנשים מתקשרים לאולפני טלוויזיה מממ"דים וזועקים לעזרה. דיווחים על אינספור היתקלויות עם מחבלים בכל רחבי אזור עוטף עזה. אזרחים וחיילים הרוגים, או מובלים בידי מחבלים לעזה. קרבות במוצבים, בתחנת משטרה בשדרות, בתוך הקיבוצים, בכבישים ובצמתים מרכזיים.
הייתי מרותק למסך כמה שעות טובות. לא הכנסתי כלום לפה. חוץ מכמה פעמים שהלכתי לשירותים להתפנות (טוב, די הרבה פעמים למען האמת), לא זזתי ממסך הטלוויזיה. אגב, גם לשירותים לקחתי את הטלפון כדי לא לפספס כלום.
לאט לאט הבנתי שאני משתתף פסיבי במסכת אירועים אפוקליפטית. העולם כפי שאני מכיר אותו, עומד על פי התהום, מאיים לקרוס לכאוס ותוהו ובוהו.
אני זוכר שנלחצתי, כעסתי ופחדתי בו זמנית. הוצפתי בחרדה – דפיקות לב מואצות, זיעה קרה המכסה את גופי, נשימות קצרות ומהירות. ניסיתי להרגיע את עצמי באמצעות כל תרגילי הנשימה והשחרור שלמדתי, ולבסוף לקחתי גם את כדורי ההרגעה ששימשו קו הגנה אחרון לפני אובדן עשתונות. כלום לא עזר.
ואז קרה הפלא! התרחש נס! הזמן עצר מלכת והתחיל לנוע לאחור.
אתם בטח לא מבינים למה אני מתכוון, אבל זה פשוט כפי שזה נשמע – האירועים התחילו לחזור אחורה להתחלה. משהו עשה DELETE לכל מה שקרה. המציאות עשתה פניית פרסה. עכשיו אני ברור?
זה התרחש בסדר כרונולוגי, קצת אחרי שראש הממשלה נזכר להודיע לציבור שאנחנו במלחמה. דווקא אז העניינים התחילו להסתדר. התחלתי לראות איך המציאות מתקנת את עצמה. בנחל עוז שירי, אריאל וכפיר ביבס נפרדו משוביהם וחזרו לביתם לחכות לשובו של ירדן, אבי המשפחה, שנכנס בדלת כמה רגעים מאוחר יותר. נועה ארגמני ירדה מהאופנוע ושבה לזרועותיו של אבינתן אור שהשתחרר מחוטפיו, ויחד הם שבו למתחם מסיבת הנובה. הפרמדיקית מבארי, עמית מן, חזרה לעדכן בטלפון הנייד, והפצועים שסביבה החלימו אט אט מפצעיהם ושבו לאיתנם. במיגונית המוות הרימונים שהושלכו, הוחזרו אחורה לשולחיהם, שבתגובה התרחקו מייד מהמקום והשאירו את כל מי שהתחבא שם – מפוחד, אבל בריא ושלם.
השיא היה במתחם מסיבת הנובה, שהיה קודם זרוע גופות, ופתאום שב אט אט שב לחיים. מבלים קמו ממשכבם, ניקו מעצמם את האבק והלכלוך, כתמי הדם וחורי הכדורים ועשו דרכם חזרה למתחם המסיבה. כשהגיעו למתחם המסיבה החלו לרקוד לצלילי מוסיקה רועשת שהדיג'יי התחיל לנגן.
האמת שלא האמנתי למראה עיניי. מה שראיתי אינו הגיוני ובלתי מציאותי. ניסיתי בכל זאת לנתח את התופעה בהיגיון. הרי לפי העיקרון המדעי המכונה "התער של אוקאם", ההסבר הפשוט ביותר לתופעה הוא בדרך כלל הנכון. אז חשבתי שאולי יש תקלה בשירות הטלוויזיה של "יס", ושהתוכניות חוזרות לאחור. אולי מישהו שם בקונטרול לחץ על "חזרה לאחור" בשלט המרכזי שלהם, כמו שכולנו יכולים לעשות אם פספסנו משהו ואנחנו רוצים להתחיל מהתחלה.
עד מהרה שללתי זאת. זה קרה בכל ערוץ שזפזפתי אליו. חוץ מזה, וידאתי שזה לא קורה רק בטלוויזיה. נכנסתי לאתרי החדשות באינטרנט, במחשב שלי, ולרשתות החברתיות בטלפון הנייד, ובכולם התרחשה אותה התופעה.
עכשיו אתם בטח עוצרים ואומרים לעצמכם: "מסכן, הוא 'לא בסדר בראש'. הוא ממציא המצאות או סובל מהזיות. אולי הוא משוגע וזו התפרצות של סכיזופרניה או מחלת נפש כלשהי. מקומו בבית חולים לחולי נפש".
ובכן, חשוב לי שתדעו שאני אדם נורמטיבי. אני אקדמאי, מחזיק בעבודה קבועה כבר עשרים שנה, מתקדם בסולם הדרגות. אני מרוויח טוב. יש לי משפחה – אישה, ילדים וכלב. אני חי חיים רגילים כמו של כל אדם בורגני מהישובים שבמרכז הארץ.
גם אם אני שותה או מעשן מדי פעם, לא זוכר שהגזמתי במשהו, עד כדי הזיות, וגם ולא לקחתי שום כדור יוצא דופן, מעבר למינון הרגיל של התרופות האנטי דיכאוניות שאני רגיל ליטול כבר מגיל 20.
למי שאומר לי שאולי אני סובל מפוסט טראומה אני עונה שאני לא לוחם או איש כוחות הביטחון או ההצלה. אני לא מתגורר ביישובי עוטף עזה וגם לא מכיר מישהו שמתגורר שם. אני בקושי מכיר שניים או שלושה אנשים שהושפעו ישירות ממה שקרה בשבעה באוקטובר. אני סתם אדם שצפה מרחוק, מבחוץ, דרך מסכים דיגיטליים, במציאות שאיש לא האמין שיכולה להתרחש – מציאות של אחרית הימים, והתמוטטות הציוויליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה.
בכל אופן, בואו נחזור חזרה לשבעה באוקטובר. התופעה שסיפרתי לכם עליה המשיכה ללא הפסקה: מבזקים עדכנו על מספר הולך וקטן של אירועים, הרוגים ופצועים, והכתבים חזרו בהם מכל בשורת איוב או "הותר לפרסום" שפרסמו רק שנייה לפני כן.
במו עיניי ראיתי מחבלים מחזירים חטופים חזרה לקיבוצי העוטף, ומסדרים את הכאוס שיצרו בטרם יחזרו חזרה לעזה. צפיתי בדמויות מטושטשות קמות מהכביש, או הדשא או תחנת האוטובוס, וחוזרות לעסוק בשלהן. הטנדרים הלבנים ברחובות שדרות ואופקים שילבו להילוך אחורי ועזבו בנסיעה מהירה לאחור. שמעתי את התצפיתניות במוצב נחל עוז נרגעות וחוזרות לנשום בצורה סדירה, בשעה שלוחמי גולני ושריון הודפים את נחשולי המחבלים ממוצבי אוגדת עזה חזרה לרצועה ונועלים אחריהם את הגדרות והשערים שנפרצו.
הכול "היה כלא היה".
אם תרגישו צורך לעצור אותי בשלב זה ולבטל את דבריי ולראות בהם בלתי סבירים, ולחשוב – בצדק מבחינתכם – שהם לא יכולים לקרות במציאות, אני לא אאשים אתכם. אבל דעו שלפי חוקי הפיזיקה הבסיסיים, מה שסיפרתי לכם אינו בהכרח בלתי אפשרי.
אנשים חושבים שהזמן הולך קדימה מפני שכך חוקי הטבע קובעים. אבל מבחינה מדעית זה לא מדויק. רוב חוקי הפיזיקה אינם מבחינים כלל בין עבר לעתיד. למה אני מתכוון? דמיינו לעצמכם שאתם מצלמים מהחלל את כדור הארץ במסלולו האליפטי סביב השמש במשך שנה שלמה. כשתצפו בסרט תראו את כדור הארץ נע במסלולו, כשהוא מאיץ מעט כשהוא קרוב לשמש, ומאט כשהוא רחוק ממנה, בדיוק לפי חוקי הפיזיקה המוכרים. כאשר תריצו את הסרטון לאחור, תראו את כדור הארץ נע בדיוק באותו מסלול אליפטי, אך הפעם בכיוון ההפוך. הוא עדיין יאיץ כשהוא מתקרב לשמש ויאט כשהוא מתרחק. מי שלא ידע באיזה כיוון מוקרן הסרט, לא יוכל היה לדעת אם הוא צופה בעבר או בעתיד.
קחו דוגמה פשוטה יותר ומוחשית יותר: אילו היו מצלמים למשל שני כדורי ביליארד מתנגשים, ומקרינים למישהו את הסרט פעם לפנים ופעם לאחור, הוא לא היה מסוגל לדעת בוודאות מתי הסרט מוקרן קדימה ומתי לאחור.
מה שנותן לנו את התחושה של כיוון הזמן קשור למונח מדעי שמכונה "אנטרופיה" – מדד סטטיסטי למספר הדרכים שבהן מערכת יכולה להיות מסודרת או מבולגנת.
ככל שהזמן חולף, האנטרופיה בדרך כלל גדלה. כוסות נשברות, ברזל מחליד, אנשים מזדקנים. אנחנו כמעט אף פעם לא רואים את ההפך – כוס שמתאחה מעצמה, אפר שחוזר להיות עץ או אדם שקם לתחייה.
אבל זה לא מפני שהדבר בלתי אפשרי. פשוט יש אינספור דרכים שבהן העולם יכול להיות מבולגן, ומעט מאוד דרכים שבהן הוא יכול להיות מסודר. לכן הסיכוי שכל חלקיק ביקום ינוע במקרה בדיוק כך שהכול יחזור לאחור הוא זעום, עד כדי כך שבחיי היקום כולו אולי לא יתרחש אפילו פעם אחת.
כלומר, הסיבה שאנחנו לא רואים את הזמן זורם לאחור אינה בהכרח שחוקי הפיזיקה מונעים זאת, אלא מפני שההסתברות לכך כמעט אפסית. לכן אנחנו קוראים לכיוון שבו האנטרופיה גדלה "העתיד", ולכיוון שבו היא קטנה "העבר".
ואם יום אחד מישהו יצליח להחזיר אזור קטן ביקום למצב של אנטרופיה נמוכה, אולי הוא לא יבנה מכונת זמן, אבל הוא פשוט יגרום לזמן עצמו לבחור שוב בכיוון שממנו בא.
ואז חשבתי לעצמי: אולי מישהו או משהו הצליח לעשות את מה שאיש מאיתנו לא האמין שאפשר לעשות – להחזיר את היום הזה לאנטרופיה נמוכה? אז אולי מישהו או משהו הצליח בדרך פלא להחזיר את אירועי היום הכאוטי הזה חזרה לאנטרופיה נמוכה?
זה אולי נשמע הזוי, אילו הייתי מספר לכם לפני שבעה באוקטובר על אלפי מחבלים שפשטו וכבשו את דרום הארץ, הרגו אלפי ישראלים, אנסו, בזזו ושרפו, הייתם מאמינים לי? כל זה לפני שהתחלתי בכלל לדבר על מגפה בשם קורונה או מתקפות טילים וכטב"מים מכל המדינות שמסביבנו.
אגב, אם אתם אנשים מאמינים, תשקלו אולי גם את האפשרות שהייתה כאן, התערבות אלוהית.
אתם הרי מאמינים בניסים ונפלאות – משה שחצה את הים, ישו שהלך על המים, ומוחמד חילק את הירח לשניים. ועוד ועוד. אז מדוע שזה לא יהיה אמיתי? אולי אלוהים, אללה, בודהא או מה שתרצו, ראה מה עשה, הבין שזה רע לתפארת, התחרט, והחליט לתקן ולנסות מחדש.
הרי אלוהים כל יכול, רואה הכול ושומע הכול. וחזון אחרית הימים מדבר על תחיית המתים. אם אלוהים נתן ואלוהים לקח, אין בעיה גם שאלוהים יחזיר את מה שנתן ולקח. זה נשמע אפילו הגיוני כשמדובר באל רחום וחנון, וזה בוודאי מתאים למי שמאמין שהוא כזה.
אני מניח שכבר עייפתם מכל המידע שסיפרתי לכם, ובא לכם שאסיים כבר ושתוכלו לחזור לעיסוקים שלכם. אם כך תנו לי רק עוד כמה שניות לסיים את הסיפור, ואחר כך אעזוב אתכם במנוחה.
אז חזרה ליום הארור ההוא – אף שהייתי כבר מותש אחרי שעות של צפייה במתרחש, קדימה ואחורה, כשכולי מתוח ולחוץ, התעקשתי שלא ללכת לישון. אולי היה זה האדרנלין, או אולי הפחד שאני חולם, ושכל זה ייעלם אם אעצום עין. כך או כך, נשארתי ער עד שהשמש שקעה, והיום חזר ללילה, ומשם לערב – ערב שמחת תורה. ערב של שמחה, אופטימיות, תקווה ואושר.
בשלב מסוים הרגשתי שעיניי נעצמות והחלטתי להמשיך לעקוב אחרי המתרחש מהמיטה. נאבקתי להישאר ער כדי לראות מה יקרה ועד לאן יחזיר אותי חץ הזמן ההפוך. קיוויתי שהוא ייקח אותי אחורה לזמנים טובים יותר, כאשר הייתי צעיר, בריא, נטול דאגות ומאושר. בסך הכול כמה עשרות בודדות של שנים.
למרות הלמות הלב, ההתרגשות הגואה ושטף האדרנלין, בסוף ניצח הגוף את הנפש, ונפלה עליי תרדמה.
חלמתי חלום נהדר. הכול התחיל להסתדר. כל החרא הזה שמלווה את החיים שלנו ואת המציאות שלנו, לא רק במהלך היום הארור הזה, אלא במשך ימים ושבועות ושנים ודורות – הכול התחיל להסתדר. הטבע תיקן את כל מה שאנחנו, בני האדם, הרסנו. ופתאום העתיד נראה טוב יותר והשמיים חזרו למקומם הטבעי. הם נראו בהירים, כחולים ויפים, ואני הייתי רגוע ושלֵו.
ואז פקחתי עיניים.
הרגשתי מסוחרר ואפוף שינה, כמו סוג של ערפל. תחושה כזו, לא ברורה ולא מוגדרת. ראשי כאב, העיניים היו טרוטות, והפה יבש. שפשפתי את עיניי והלכתי באיטיות לכיוון החלון בקצה חדר השינה שלי. כשהגעתי, הסטתי את הווילון הכהה, והבטתי דרך החלון המסורג והזכוכית האטומה, כדי לראות מה מבשר מדד האנטרופיה. התפללתי למצוא את השמיים במקומם הטבעי, כי אז, כך נאמר לי, תוכל גם הנפש שלי לנסות לחזור לאנטרופיה נמוכה.