רק ביום החמישי להיעדרותו של איתי נאוה אזרה את העוז להיכנס לחדרו. איתי היה שמח לדעת שחוקרי המשטרה השאירו אותו בדיוק כמו שהיה. כל דבר היה במקומו. שורת הספרים המסודרת על פי גובהם וצבעם, מדף הפוקימונים ואפילו מדף הבקוגנים, שאיתי כבר לא שיחק בהם מזמן אבל עוד לא היה יכול להיפרד מהם. נאוה העבירה את מבטה על המיטה הסתורה עם מצעי הפיקצ'ו הצהוב על רקע תכלכל, כששמעה קול.
"היי, אמא של איתי. את רוצה לדעת איפה איתי?"
נאוה קפצה ממקומה. היא הביטה כה וכה. מי מדבר אליה? הרי היא לבדה בחדר. הקול נשמע שוב.
"קוראים לך נאוה, לא? שמעתי פעם שאיתי אמר."
נאוה הסתכלה סביבה.
"זה אני פה מדבר איתך," היא שמעה ומבטה נדד אחר מקור הקול. "אני הארנב הלבן."
היא הביטה בארנב. אין ספק שהיא יוצאת מדעתה. אפשר להבין, הרי חמישה ימים שבקושי ישנה ובקושי אכלה. חמישה ימים שהיא מחפשת אותו. ברחובות, בחורשות. בהודעות בטלפון וברשתות החברתיות. רק היום, בפעם הראשונה, נענתה להפצרות של בעלה שתישאר קצת בבית לנוח.
"אם איתי יגיע הביתה, את תקבלי את פניו," שכנע אותה.
היא יצאה מהחדר.
"את חיוורת," אחותה, שנשארה איתה, עצרה אותה במסדרון. "לכי שבי בסלון, אכין לך תה."
היא לא רצתה לשבת בסלון, ובטח לא לשתות תה. היה לה חם, אבל לא היה לה כוח להתווכח או לעשות משהו בכלל. היא התיישבה בסלון והדליקה את הטלוויזיה. עיתונאית דקיקה עם קארה שחור עדכנה שאיתי רוזנברג עדיין נעדר ושכוחות נרחבים מחפשים אותו, כולל צוותי אוויר. נאוה ספקה כפיים. גופה רעד בבכי. אחותה הניחה כוס תה על שולחן הסלון וכיבתה את הטלוויזיה.
"מה אם לא ימצאו אותו? מה אם לא נמצא אותו?"נאוה בכתה.
"אנחנו נמצא אותו, מותק, אנחנו נמצא אותו," אחותה הבטיחה לה וחיבקה אותה.
"מי יודע מה הוא עובר עכשיו," נאוה אמרה. "אולי הוא לבד איפשהו, בוכה, מחפש את הדרך הביתה."
"הוא ימצא את הדרך," אחותה אמרה. "בטח מישהו יראה אותו ויביא אותו בחזרה הביתה."
נאוה שתתה כמה לגימות מהתה, נעתרה לתחנוניה של אחותה ואכלה כריך. כשסיימה לאכול נרדמה על הספה. היא התעוררה מצלצול הטלפון. בחוץ כבר היה חשוך. ענפי עץ הדקל התנפנפו ברוח. בעלה היה על הקו. אחותה התיישבה לידה. היא העבירה את השיחה לספיקר.
"נמשיך לחפש אל תוך הלילה," הוא אמר. הוא נשמע עייף ועצוב. "מתנדבים חדשים הגיעו והמשטרה מתגברת כוחות."
"אוקיי," היא מלמלה, אבל מלמולה לא הגיע אל אוזניו.
"אנחנו פה, מחכות לכל עדכון," אחותה אמרה וניתקה את השיחה.
נאוה נעמדה.
"לאן?" אחותה שאלה.
"אני מצטרפת לחיפושים," נאוה אמרה.
"נאוה – "אחותה אמרה.
"אני יוצאת!" נאוה אמרה.
"את חייבת לנוח קצת," אחותה אמרה.
"אני לא אנוח כל עוד אני לא יודעת איפה איתי," נאוה אמרה.
"אני יודעת, אני מבינה, אבל תראי אותך, את עייפה, תנוחי קצת, שלא תגיעי לאפיסת כוחות. בבוקר תצאי."
נאוה התרצתה ונשכבה על הספה.
"אולי תתקלחי ותיכנסי למיטה? תשני יותר טוב," אחותה הציעה.
נאוה נעתרה. היא קמה ונכנסה למקלחת. מתחת לזרם המים הפכו דמעותיה לבכי קולח. היא יצאה מהמקלחת, התנגבה ונכנסה למיטה. תמונות של איתי עלו בראשה. הנה הוא יושב בעגלה וצוחק אליה עם שיני חלב קטנות, הנה הוא עם זר על ראשו ביום הולדתו, והנה הוא והיא קוראים ספר על הפוף. ביום ההולדת הבא יהיה בן תשע. בתום שנת הלימודים יעלה לכיתה ד'. הוא גדל כל כך מהר. והיכן הוא עכשיו? איך נעלם לה? הרי הוא תמיד איתה בבית, ואם הוא יוצא היא תמיד יודעת היכן הוא ומתי יחזור. אולי איבד את דרכו, אולי נחטף, אולי הוא נתון בסכנה.
היא נרדמה רק כשאור היום הופיע בחלון. בעלה עדיין לא התקשר. הלילה עבר ואיתי לא נמצא. היא שמעה קולות מהסלון.
"אני אבדוק אם היא ערה," שמעה את אחותה אומרת. היא העמידה פני ישנה.
"היא ישנה עדיין, אבל תישארו, אני אכין קפה."
"כמה ימים כבר עברו?" אחת האורחות שאלה. "חמישה ימים?"
"היום שישה," אחותה אמרה.
"נקווה שהיום יהיה היום האחרון," מישהי אמרה.
נאוה התיישבה במיטתה. שני עורבים התמקמו על עץ התאנה שמול חלונה. לו רק הייתה יכולה, כמו סינדרלה או שלגיה, לדבר עם הציפורים. אולי ראו את איתי והן יכולות לספר לה היכן נמצא בנה. בבקשה עזרו לי למצוא אותו, הייתה מבקשת מהן.
היא הלכה אל חדרו של איתי והתיישבה על מיטתו. גם פיקצ'ו נראה לה עצוב.
"את רוצה לדעת איפה איתי?" שמעה קול.
אני משתגעת, חשבה. מוטב שאחזור למיטה ואנסה לישון קצת.
"אני יודע איפה הוא."
היא הסיתה את מבטה אל הארנב הלבן.
"אני יודע שאת לא מאמינה לי כי אני צעצוע. אבל אני יודע איפה איתי," הארנב אמר וקפץ מהמדף אל הרצפה. היא עקבה אחריו במבט משתאה. הארנב משך מכונית אדומה שהייתה יכולה להסיע בובה בגודל של כף ידה בערך.
"בואי, תיכנסי למכונית וניסע לאיתי," הארנב אמר.
היא צחקה. אולי שינה לא תספיק. אולי היא צריכה טיפול נגד הזיות.
"טוב, חשבתי שאת רוצה לראות את איתי ולהחזיר אותו הביתה," אמר הארנב. "אני מניח שטעיתי."
"חכה – " היא אמרה. "איך אתה חושב שאני יכולה להיכנס למכונית הזאת?"
"את יכולה," הארנב אמר.
"אבל – אבל היא פיצית."
"את יכולה אני אומר לך."
"איך?"
"פשוט תשבי בה."
נאוה ניגשה בהיסוס אל המכונית.
"שבי," הארנב אמר.
נאוה התיישבה במכונית, שכעת התאימה למידותיה.
"אני אנהג," הארנב אמר והתיישב לידה, מול ההגה. "כדאי שתחזיקי חזק."
ובאמת, העצה שלו הייתה טובה. המכונית יצאה מחדרו של איתי בדהרה, נסעה במסדרון ונעצרה מול דלת הכניסה לבית. נאוה הציצה לכיוון המטבח, שם ישבו אחותה והאורחות.
"תפתחי את הדלת," הארנב אמר.
"מה?"
"תפתחי את הדלת, אחרת – איך נצא?"
"אתה לא יכול לעבור דרך דלתות?"
"לא."
"אוקיי." נאוה יצאה מהמכונית ופתחה את דלת הבית.
"יופי," הארנב אמר ולחץ על דוושת הגז מבלי להזיז את המכונית.
"בשורות טובות, ישועת השם כהרף עין," מישהי מהאורחות אמרה. אחותה והאורחות יצאו מהמטבח.
נאוה נכנסה אל המכונית. "סע," אמרה.
המכונית ירדה בקלילות את שלוש המדרגות המובילות אל הבית.
הם נסעו ברחובות העיר, עברו את המכולת, את גן השעשועים ואת בית הספר של איתי. אחרי הספריה העירונית הארנב עלה על הכביש הבינעירוני והם נסעו עד שירדו לכביש עפר והארנב עצר.
"איתי פה?" נאוה הסתכלה סביבה. לא היה שם שום דבר.
"לא," אמר הארנב.
"אז למה עצרנו כאן?" אמא של איתי שאלה.
"כדי לעלות את הרכבת," הארנב ענה. "רק תזוזי מהפסים."
נאוה הבחינה שהיא עומדת על פסי רכבת. מרחוק התקרבה אליהם רכבת ונעצרה לידם.
"זאת הרכבת של איתי – " נאוה אמרה. כנראה בעיקר לעצמה, כי הארנב ידע. הם עלו עליה. היא הייתה ריקה.
"לאן הרכבת נוסעת?" נאוה שאלה.
"אל המרינה," הארנב ענה.
"מרינה?" נאוה שאלה.
"כן, משם תיקח אותנו הסירה," הארנב ענה בטון פרוזאי.
הרכבת עצרה ליד הים והם צעדו על המזח עד שהגיעו לסירה קטנה לבנה.
"גם היא – " נאוה התחילה לומר והבינה שמיותר. כל הצעצועים של איתי מעורבים בהיעלמות שלו. "אבל איך איתי שט בסירה? בכל פעם ששטנו בסירה איתי קיבל מחלת ים."
הארנב משך בכתפו. הם עלו על הסירה והתיישבו. הארנב הושיט לה אפוד ציפה והיא קשרה אותו לגופה והחזיקה בדופן הסירה. הארנב לקח משוטים והחל לחתור. היא הביטה במרינה המתרחקת. האם איתי נחטף על ידי צעצועיו? לאן הם לקחו אותו? אולי לארץ הצעצועים? מי שומר עליו? מה הוא אוכל שם? האם קר לו? האם הוא מתגעגע? האם הוא מפחד, בוכה, מודאג? לא יודע איך לחזור הביתה? הרוח התחזקה והיא חיבקה את עצמה כדי להתחמם.
"עוד מעט נגיע," הארנב אמר והמשיך לחתור במרץ.
"עוד מעט נגיע?" היא כמעט צחקה ביאוש. "אנחנו באמצע הים."
"נכון, אבל עוד מעט נגיע," הארנב אמר.
הארנב צדק. כמה דקות לאחר מכן נראה אי. יבשה קטנה מיוערת. הארנב עצר את הסירה והטיל עוגן. הוא הושיט לנאוה יד ועזר לה לרדת מהסירה אל החוף. נאוה הביטה סביבה.
"לאן הגענו?" שאלה.
"הגענו אל האי של איתי," הארנב אמר.
"האי של איתי?" נאוה שאלה.
"כן, אנחנו מגיעים לכאן מדי פעם," הארנב אמר.
"מדי פעם? מתי?" נאוה שאלה. האי נראה רגוע ושליו, אך לא ניתן לדעת מה יש במעבה היער.
"כן, מדי פעם בלילה או כשאת ישנה בצהריים, אנחנו מגיעים לכאן לשחק," הארנב אמר. "בואי!" הוא התחיל ללכת. נאוה הסדירה את נשימתה והלכה אחריו כשהחל להתרחק.
"על מה אתה מדבר?" שאלה את הארנב כשניסתה להדביק את קצב צעידתו. "אתם מגיעים אל האי בלילה?"
"כן," אמר הארנב והמשיך ללכת. היא קצת התעייפה, אבל לא רצתה לאבד אותו והחישה את צעדיה.
לבסוף, לאחר צעידה ממושכת בשבילי חול מוקפים בסבכי שיחים וענפי עצים, הגיעו לקרחת יער. נאוה שמעה את קולו של איתי מרחוק ונעצרה במרחק מה להביט בו: בנה ישב שם. חי. שמח ומאושר. צוחק ומשחק עם הפוקימונים שלו.
"לאקסריי! השתמש בכדור חשמל!" איתי צעק.
דמעות זלגו מעיניה. היא נשארה לעמוד מרחוק והביטה בו.
"פוליטוד! תשתמש באייס-בים!"
היא עמדה כך עוד מספר דקות והביטה בבנה החי משחק בהתלהבות. מתי גילה את היכולת להגיע אל האי? ואיך? ואיך תמיד חזר בזמן ולמה לא הפעם? והיכן ישן? וכיצד לא אכל כל הימים האלה? השאלות ניקרו במוחה. אבל העיקר שהוא חי. היא הניחה לו לשחק והתבוננה בו עד שלאחר כשעה התקרבה אליו. הוא לא הבחין בה. היא נעמדה במרחק מה ממנו, שלא ייבהל.
"אמא?" הרים לפתע את ראשו. "מה את עושה כאן?"
דמעות נקוו בעיניה.
"באתי לקחת אותך."
"כבר?" שאל באכזבה. "אבל רק התחלתי לשחק."
"אתה יכול להמשיך לשחק בחדר שלך."
"אבל אני אוהב יותר לשחק כאן."
"בסדר, אז תשחק עוד קצת ונלך."
חצי שעה אחר כך בדקה – "נלך?"
"אוף, אמא, רק עוד קצת," התחנן אליה.
"אתה לא רעב? נלך הביתה לאכול ארוחת ערב?"
"לא."
"אתה לא עייף? לא רוצה לישון במיטה שלך?"
"לא."
"אולי נלך הביתה לשחק ביחד – אתה, אני ואבא? מה אתה אומר?"
"טוב, אמא, אבל תני לי רק עוד כמה דקות."
"בסדר," אמרה. "רק עוד קצת ודי."
ואיתי ענה, "רק עוד קרב אחד וזהו."