המספר אחת עשרה אחת עשרה הופיע בקבלה, שלושה דגי זהב שחו בשלווה באקווריום עגול שניצב על הדלפק בכלבו לכלב ולחתול. לקחתי את השקית, הודיתי למוכרת ופניתי לשוב אל ביתי, הסתכלתי שוב בקבלה, זה היה בדיוק בשעה אחת עשרה ואחת עשרה דקות. האם זה מיקרי שהחשבון נסגר והודפס בדיוק בשעה זו? הסתכלתי בשקית, המעדנים שקניתי היו שם, שבע פחיות, הרמזור התחלף לירוק. אוושת הרוח לחשה בין ענפי הסיגלון שהתנועעו כבקידה קדימה ואחורה, סוככו עלי ועל העוברים ושבים והצלו מחום צהרי הקיץ. חציתי במעבר החצייה, ריח של פלאפל טרי עלה מקיוסק הפלאפל הוותיק שבשדרה, שלכת פרחי הסיגלון כיסתה את מרצפות המדרכה כשטיח סגול, העורב קרא פעמיים ועוד פעם אחת. ליבי פעם בחוזקה כאילו הייתי לפני פגישה חשובה; ובמקרה שכזה, הייתה לי בוודאי סיבה מוצדקת להתרגשות. חלפתי בסמוך לקיוסק ואפילו לא היה לי תיאבון למנה פלאפל, אף לא לחצי מנה בפלאפל הכי טעים בעיר.
כשלוש שעות מאוחר יותר, בשעה שתיים בצהרים, הטלפון הקווי צלצל. זה היה בדיוק כשיצאתי מהמקלחת והספקתי כבר להתלבש בחולצה המשובצת סבנטיז שקניתי בחנות יד שנייה ובמכנסי הג'ינס הקצרות, לאסוף את השיער לקוקו עם גומייה, לשים לחתולים את המעדן שקניתי להם בצלחת ולמזוג לכוס זכוכית מים צוננים עם לימון ונענע. הרכבתי את משקפי ופניתי לענות. זו הייתה דפנה, הבחורה שנכנסה לגור בדירתי הקודמת. "יש כאן חתולה שיושבת על הלבנה שבפתח ליציאה לגג ומסתכלת כזה על הדלת, ככה כבר שבוע מהבוקר עד הערב, חשבנו אולי היא קשורה אליך, כי אנחנו יודעים שאת אוהבת חתולים." זה מה שאמרה לי דפנה בזמן שכרסמה משהו. וכשביקשתי עוד פרטים, היא אמרה שהחתולה אפורה, שיש לה קרחת בבטן ושהם ישלחו תמונה. "אין צורך בתמונה." אמרתי לה עוד לפני שהספיקה בכלל לסיים את דבריה, ולא זכרתי אם בכלל הודיתי לה ואיך בדיוק נסגרה השיחה, לקחתי את התרמיל, מנשא החתולים, המפתחות והכובע וטסתי לשם, אל ביתי הקודם ברמת גן.
אבל זה לא יכול להיות, אמרתי בליבי בדרכי אל תחנת האוטובוס. וכדי להבהיר זאת יותר לחשתי לעצמי, "זה באמת לא יכול להיות ,את באשליות…" ובליבי קיוויתי אחרת, על אף שכל זה לא הסתדר לי בהגיון. ואולי זה יסתדר?… על פי תיאוריית ארץ הפלאות. זו ארץ שנמצאת באיזה שהוא יקום מקביל שאין בו מקום וזמן, ואף לא שום הסבר איך זה שלפעמים דברים לא הגיוניים בכל זאת קורים. ושאולי בעצם כל המציאות הזאת, איננה באמת המציאות. צמרמורת עלתה בגופי, רגלי נשאו אותי אל תחנת האוטובוס ונראה שאלו לא הרגליים שנשאו אותי, אלה כנפיים. הרגשתי קלילה כאילו עפתי אל התחנה, כפרח שנשא אותו משב הרוח הקיצי חזרה אל אותו הבית, אל הנוף שנשקף מבעד לחלון, היכן שהייתי יושבת עם מחברת וכותבת את שירי מידי יום. היכן שההשראה הייתה מגיעה אלי כפרפרים וציפורים בין אם בשעת בוקר מוקדמת ובין אם בלילות לבנים. אחר כך הייתי ניגשת אל הפסנתר ומאלתרת מנגינות וקסם החתולה הייתה יושבת על מכסה הפסנתר, מסתכלת בי בעיניה הגדולות הירוקות ומהנהנת. והמחשבה שכל זה לא הגיוני העלתה בי מועקה. "כנראה שרק הכימיה של הגעגועים יכולה לשנות מצב צבירה ולהפוך אותם בן רגע לבחילה. והרי מגעגועים לא ניתן באמת להימנע. לקסם… למבט המנחם שלה כשהייתי חוזרת הביתה. והכניסה לחצר הבניין עם השער החלוד הקטן, השביל המרוצף וניחוח שיחי ההדס והלנטנה. איך עץ הסיגלון היה מקבל את פני בשטיח סגול, אני מתגעגעת, לשעות הקטנות הקסומות של לפנות בוקר, כשהייתי יושבת במרפסת והירח נגלה מבעד לענפי העץ, כאילו שלחש לי את סודות ארץ הפלאות." העוברים ושבים ברחוב ארלוזורוב בהו בי, בזמן שהלכתי ודיברתי לעצמי- או למישהו דמיוני, ככה בלי אוזניות, הם בטח חשבו שאני עוד משוגעת. ואולי לא, אמרתי בליבי, שאני וודאי לא משוגעת, ואולי לא, גם על כל שחשבתי שאולי… הרמזור התחלף לירוק. חציתי במעבר החציה ותכננתי את המסלול ברגל לכיוון תחנת האוטובוס.
אחת עשרה שנים הייתי מחכה בתחנת האוטובוס הזו מידי יום, בדרכי חזרה הביתה. הרמזור במעבר החציה השני התחלף לאדום. חיכיתי. ממרחק מה זיהיתי את עגלת השוק האדומה ואת כובע הקש האדום ורחב השוליים של הזקנה שהייתה נוסעת קבועה באוטובוס הזה כשריח הירקות ועשבי התבלין היה עולה מעגלתה. היא פסעה אט אט ברגליה הדקיקות כשהיא גוררת את העגלה לכיוון התחנה. הרמזור הבא התחלף לירוק, חציתי במעבר החצייה. אחת עשרה שנים ישבתי בפינת הקפה במרפסת השירות הקטנה, הישנה והמתקלפת. להקות דרורים, בולבולים ועורבנים התאספו בצמרת העץ הוותיק, פטפטו בפני את סודות ארץ הפלאות. יונק הדבש ביקר אותי מידי בוקר בציוץ זעיר מבשר, העורבני חיקה קולות של ציפורים, יללות חתולים, בכי תינוק, אפילו את צעקות השכנה וצלצולי טלפונים והעורבים קראו אותות ומופתים.
זו הייתה שלוות בית רמת גני בסגנון וינטג' משנות החמישים, שעוד לא שיפצו אותו ולא החתימו את הדיירים לתמ"א שלושים ושמונה. בית שיש בו מרפסות ואמבטיה של פעם עם ארון כביסה ישן מעץ, בלטות מצוירות מעוטרות בדוגמת מעוינים ופרחים בירוק ולבן, תריסי גלילה ומטבח סבתות ישן בטפט פרחוני. אין עוד בתים כאלו, אין, חיפשתי. סוכני הנדל"ן הציעו עוד ועוד דירות משופצות, שכבר אין בהן מרפסת ומבעד לחלונות הקטנים המודרניים אפשר לראות רק עוד ועוד בניינים, מנופים ושלטי 'כאן בונים' ואף לא פיסת ירוק אחת קטנטנה. כל הדירות נראו אותו דבר. המתווכים הקפידו לציין שוב ושוב שכל הקודם זוכה, החתימו אותי על עוד ועוד טפסי הסכם תיווך ולא פסקו מלשבח את הנגישות והקדמה, את קומת הגלריה המודרנית, התריסים החשמליים, המעלית ותאורת הנורות ה"חסכוניות" בספוטים החיוורים. אחר כך בזה אחר זה, סוגיות טכניות נוספות הכוללות תלושי שכר, כמה ערבים, תלושי שכר של הערבים, פיקדון, טופס החתמת הבנק ודמי התיווך כמובן. ולרוב הוסיפו סעיף נוסף, ללא בעלי חיים. כך שלמצוא דירה רלוונטית זה היה מבצע שכרוך בתחרות ובפשרה ובשרשרת פרוצדורות בירוקרטיות מייגעת. וכך היו הנסיבות שפעם אחת בעלת הבית ביקשה לסיים את החוזה מסיבות אישיות משפחתיות. וכששינתה שוב דעתה, היה כבר מאוחר.
ובזמן ששטתי בין המחשבות והזיכרונות כבר הגעתי אל התחנה. ומה כבר יש לי להפסיד, אמרתי בליבי וביקשתי איזה שהוא קסם. אז הבחנתי בארון חשמל ישן, אפרורי מאובק ומפוחם שניצב בסמוך לתחנה, עליו היה כתוב 22/22. ופתאום נזכרתי, בבוקר יום שישי ההוא. כשהתקשרו אלי מהמרפאה הווטרינרית לומר לי שהחתולה נכנסת לניתוח. העורבני השמיע יללה של חתול ואני התיישבתי לפני השולחן הקטן במטבח, השעון כמו שנשאר תקוע זמן רב מידי במספר שבע. וכשהגיע כבר השעה תשע, התקשרה האסיסטנטית והודיעה לי, תשמעי עלמה, אני ממש מצטערת לבשר לך, אבל אין מה לעשות יותר. ואני לא הבנתי מה זה אומר, עד שהוסיפה ואמרה שהם כבר יטפלו בכל יתר הפרוצדורות וישלחו אותה לקבורה. ביקשתי לראות אותה, והיא אמרה שלא כדאי שאבוא, שיהיה לי קשה מאוד לראות אותה במצב כזה. ובאותו רגע לא יכולתי להחליט, אף לא להקשיב לליבי שצעק, כל כך חזק שלא יכולתי לשמוע אותו. כאילו הייתי בקרקעית אוקיאנוס ולא שמעתי יותר דבר והמטבח הסתובב לפני בסחרחורת.
למחרת, שמעתי מבעד לחלון את שיחת השכנים המוכרת כבכל בוקר שבת ואת ציוצי הבולבול צהוב- שת. העורבני עמד על הענף ושתק. מילאתי מים בקומקום ברוטינת בוקר של שבת, שמתי בספל את אבקת הקפה בכפית הכסופה ואת פרוסת הלחם בשמן זית ואורגנו בטוסטר. ופתאום שמעתי את ליבי, כאילו שב אלי והתעוררתי להבין שכל זה לא היה חלום. גרוני נחנק כמו שנתקעה בו גולה ענקית, ידי רעדו וכאב חד עלה בחזי כאילו נעצו בי סכין. דמעות נזלו מעיני בלי הפסקה כמפל מים מלוחים וכבר לא בא לי קפה וגם לא טוסט. העורבני עף משם ואני הסתכלתי במנשא הצהוב הריק עם הריץ' רץ' פתוח לחצי, בשרידי שערותיה האפורות של קסם שנותרו עליו. וליבי שב לדבר אלי ברור יותר ויותר, כאילו שהיינו זמן מה במצב טיסה וללא קליטה וכשנחתנו שוב בין אם משמים ובין אם ממים, הבנתי, שלא אראה אותה יותר. שלא הקשבתי לליבי שביקש לבוא להיות איתה בבוקר הניתוח, כדי שתראה שאני איתה, וגם לא אחרי, כדי שאומר לה שלום ושאני אוהבת אותה, בפעם האחרונה.
אז כשעשרים ושתיים עשרים ושתיים הופיע לנגד עיני כמספר סידורי כלשהו על ארון החשמל, בליבי העזתי להאמין שאולי. וכדי לנסות לתאר איך זה בעצם, אפשר להתחיל עם השם קסם ואז לעשות חשבון פשוט. האות קו"ף הראשונה בשם, באלף בית העברי היא האות התשע עשרה שמצטמצמת לעשר. האות סמ"ך שאחריה, היא האות החמש עשרה שמצטמצמת לשש. והאות מ"ם סופית היא האות העשרים וארבע שמצטמצמת לשש. ביחד סיכום כל האותיות בשם קסם יוצר את המספר עשרים ושתיים. לא היה לי קשה לזהות את הנתון הזה, גם כשהתיישבתי מול המחשב ערב קודם לכן וכמו שצצו להם במקרה, או שלא במקרה, צרוף המספרים 22:22 על צג השעון.
השמש הייתה חמה ויוקדת, כעשרה נוסעים חיכו לאוטובוס, ביניהם הזקנה עם העגלה האדומה והכובע שהתיישבה בינתיים על הספסל תחת גגון התחנה, ריח של בזיליקום וכוסברה עלה מעגלתה. לידה ישב גבר בברט אפור, גם נוסע קבוע באותו קו מזה שנים, שתמיד היה נוהג לקרוא בספר, גם הפעם הזו הוא קרא בספר עם כריכה ישנה ואכל תפוח. בחורה במכנסי טייץ, חולצת בטן צמודה וקפקפים, הציצה בסלולר בלוח הזמנים ולפי שפת גופה וכמות האנשים שהיו בתחנה, הבנתי שהאוטובוס איחר, אך עוד מעט יגיע.
מיאו, הוא חתול שחור-לבן ומומחה במשחקי שרוכים, בכל מיני סוגים של שרוכים, בין אם של נעליים או אפילו חוטים צבעוניים. שמעון, הוא חתול עיוור, מה שלא מונע ממנו אין סוף הרפתקאות ומשחקים עם חברו הטוב, אך המומחיות שלו היא בקריאת מחשבות ובעיקר באלו השליליות. הם היו כבר חתלתולים בני שנתיים כשקסם הגיעה. וכדי להכניס הביתה חתולה בוגרת חדשה, זה עניין בכלל לא פשוט. הדבר כרוך בעומס ובאין סוף מלחמות טריטוריה. לכן חששתי להכניסה אל הבית. היא ישבה על לבנה מעל גרם המדרגות לפני דלת היציאה לגג הבניין, בדיוק מול דלת ביתי, זקופה ונחושה הביטה בי מלמעלה מבעד לסורגים, בעיניים חכמות. חתולה בפרווה אפורה סגלגלה, עם משולש לבן על הלחי הימנית. שמתי לב לקרחת גדולה שהייתה לה בבטן שנראתה יותר כמו מחלת עור. היא נראתה כמו מי שהיה לה בית וכבר לא. פרסמתי הודעה עם תמונתה בכל מקום, שאולי ימצא הבעלים.
באותם ימים תהיתי לגבי המושג בית. הבנתי שהשריטה שלה היא גם השריטה שלי, שזה משהו שרק שתינו מכירות. ואם אנסה לתאר זאת, אוכל רק לצייר. כמו שהיינו מציירים בדף הציור בגן הילדים, אדמה ושמיים, בית עם גג אדום, חלונות ודלת, פרח, עץ, פרפר, שמש וציפור, בשניים עשר צבעי הפסטל המחודדים המצופים בנייר כסף, ששכבו בקופסת התכלת עם ציור הפרפר.
הוצאתי לגג אוכל ומים וארגז חול, השארתי אותה שם בינתיים מתוך ידיעה שמתי שהוא בקרוב תנחת עלי התובנה ואדע מה לעשות וסגרתי אחריה את הדלת, כדי שלא תחרבן במדרגות כי השכנים כבר התלוננו. אבל קסם מצאה שיש כניסות נוספות לאורך הגג והייתה יוצאת מכניסה אחרת, יורדת במדרגות, חוזרת לאורך השביל עד לכניסה שלנו, עולה לקומה האחרונה, מתיישבת שוב על הלבנה ומביטה בדלת הדירה בעיניה הגדולות, הירוקות. כך שוב ושוב שבוע ימים ומידי יום, עד שבסופו של דבר הכנסתי אותה הביתה. במרפאה מצאו שהיא בריאה ושכל הבדיקות תקינות ושאלתי בליבי מה יכולה להיות הסיבה לתופעה. ובבוקר שבת אחת כשישבתי כהרגלי במרפסת מול העץ בשלכת, שמעתי יללה של חתול ואחריה לחישה עמומה, "זה רק צער, תראי שתוך כמה שבועות השיער שלה יצמח" והעורבני פרס כנפיים וברח. והשיער של קסם צמח. ובכל פעם כששאבתי אבק ולחצתי על כפתור הרעש, קסם הייתה מביטה בי ובשואב האבק מבעד למשולש הלבן ושיערותיה האפורות הארוכות, במבט של אשמה וחשש. כמו שאמרה, רק אל תגרשי אותי, טוב? מיאו ושמעון יללו ונהמו על הדיירת החדשה בקולות מאיימים ולא היססו גם להשתמש בציפורניהם. נראה גם שהרגישו נחותים מול איכויותיה היוצאות דופן של קסם, כמו למשל, בכל פעם כשכאב לי משהו, כשחשתי מועקה מריקנות ועגמומיות של שעת לפנות ערב, או מניכור ערבי חג, מעננת כותרות החדשות, מדאגות תשלומי שכר דירה וחשבונות ומצער ישן נושן. קסם הייתה מביטה בי כאילו אומרת לי, אני מבינה מה קורה לך. אחר כך הייתה מהנהנת מטה ומעלה ובמבט חשוב ורציני מסתכלת בכוס היין שבידי כמו שאומרת לי, את שותה יותר מידי, לא? ומשפילה מבטה ומביטה בי שוב, ממצמצת כמה מצמוצים ובאה ומתיישבת עלי בדיוק במקום הנכון, על הבטן, עד שהמועקה הייתה חולפת. שבע שנים היא הביטה בי בעיניה היודעות. וכשהייתה חולה ורזה ונראתה כבר כמו פיסת בד אפורה, הסתכלה בי במבט עייף וכנוע ואמרה לי בדרכה, אני נותנת לך את האישור, הפעם הזאת אני נותנת לך את האישור, כי אין לי כוח יותר.
קו שישים ושלוש הגיע, הוא היה די מלא, הגבר בברט האפור עזר לזקנה עם העגלה לעלות את העגלה לאוטובוס ואישה אחת פינתה לה מקום ישיבה בספסל הקדמי. הבטן שלי פרפרה, מצאתי לי מקום לעמוד בו והסתכלתי בחלון בנוף העירוני המוכר הנוסע לנגד עיני.
בבוקר יום ראשון התקשרתי למרפאה ולא הצלחתי לומר דבר. ניתקתי השיחה וכמה דקות לאחר מכן ניסיתי שוב, בניסיון להתגבר על הבכי, רציתי רק לברר, האמנתי שאולי, שאולי עוד לא נשלחה לקבורה ואוכל להיפרד ממנה באופן מכובד. אבל הסייעת במרפאה אמרה לי שזה כבר מאוחר מידי.
כעבור כחצי שעה ירדתי מהאוטובוס בשכונת תל גנים ברמת גן. הלכתי בנתיב המוכר כדקה וחצי וכבר ראיתי את המספר שבע של הבית מציץ מבעד לשיח הבוגנוויליה הוורוד שכיסה אותו כמעט לגמרי. שלכת הסיגלון נפרשה לפני כמרבד, האירה את חצר הכניסה לבניין באור סגלגל וליבי דפק בחוזקה. כן, כנראה שכבר סתיו. אבל לא, עכשיו זה לא סתיו… זה קיץ כמדומני, חציתי את השביל עד לפתח הכניסה לחדר המדרגות עם הקירות המתקלפים, ניחוח עוגת התפוזים של השכנה מלכה מהקומה הראשונה עלה באוויר ותיבות הדואר הישנות העמוסות בפלאיירים ומעקה העץ הרעוע קיבלו את פני. טיפסתי במדרגות עד לקומה האחרונה ועוד גרם מדרגות אחד. לא הספקתי לעלות אליו וכבר נפתחה הדלת. דפנה עם מגבת על הראש בניחוח שמפו פינוק ובבגדי בית במכנסי שאקי קיבלה את פני. "הי, זאת החתולה," היא הצביעה, ואני הסתכלתי מעלה ולא באמת האמנתי.
קרן אור נכנסה מבעד לחלון שבעלית הגג והאירה חתולה אפורה. היא ישבה שם על אותה לבנה שניצבה עדיין לפני דלת היציאה לגג, הביטה בי בעיניים חכמות מיואשות ועצובות והשפילה מבטה, כאילו אומרת בשפה שרק שתינו מכירות, אני עייפה ואין כבר סיכוי. הסתכלתי בפרוותה וזיהיתי את הקרחת בבטנה. "קסם" … קראתי לה. היא הביטה בי והשפילה שוב מבטה. "היא ככה כבר שבוע מסתכלת לנו על הדלת ולא זזה מכאן," סיפרה לי דפנה. "ניסיתי לפתוח לה את הדלת לגג, זה כי השכנים התלוננו שהיא מחרבנת פה, אז שמנו לה שם אוכל ומים, אבל מוזר, היא עשתה את כל הסיבוב וירדה מהכניסה השנייה וחזרה כשהיא עולה כזה את כל המדרגות ומתיישבת דווקא על הלבנה הזאת, הזוי." ודפנה הציעה לי מים. אין צורך, הודייתי לה והנחתי את המנשא הצהוב פתוח לפני החתולה והיא נכנסה לתוכו מיד, בלי להסס אף לא לרגע. איך זה יכול להיות, היא חתולה צעירה יחסית, לחשתי בליבי, וכבר לא זכרתי אם זו שעת צהרים או ערב, לא חשוב, רק אקח אותה למרפאה והכול יהיה בסדר.
"זו חתולה שלך שאבדה?" התעניינה דפנה, ואמרתי לה שלא. לא ידעתי אם ואיך להסביר לה את הסיפור הזה, אבל דפנה הקדימה אותי, "היה כזה איזה שהוא קסם בבית הזה כשהגענו לכאן, ועכשיו, אנחנו מתחרטים, זה כבר לא אותו דבר. הבית ישן מידי וקטן לנו, היינו רוצים משהו אחר, איך אומרים, שיהיה יותר נורמאלי ומשופץ. גם הבן זוג שלי החליף מקום עבודה וממילא אנחנו צריכים לעבור,… טוב, אבל זה כבר לא קשור אליך…" "זה בסדר," עניתי לה והייתי עדיין מופתעת, מהמשולש הלבן, היה לחתולה האפורה הזו גם משולש לבן על הלחי. על הלחי השמאלית. ניסיתי להיזכר, איך זה יכול להיות, הלחי הימנית, לא חשוב, לא האמנתי למראה עיני ועניתי לדפנה, "האמת, אני יודעת שהבית הזה מהסוג של, איך אומרים, כבר פסה, אבל אני מתגעגעת אליו." ונפרדתי ממנה וירדתי עם קסם במדרגות.
כעבור חודשיים חזרנו הביתה. אני מיאו שמעון וקסם. אל עץ הסיגלון ומרפסת השירות, אל הבלטות המצוירות, האמבטיה של פעם ומטבח הסבתות הישן בטפט הפרחוני. שמעון ומיאו רחרחו את קסם בסקרנות, כמו שהכירו בזה שניתנה להם הזדמנות נוספת. הגפתי את תריס הגלילה אל נוף פריחת הבוגנוויליה הוורודה ואל שיחת ציפורי הבוקר וליונק הדבש סיפרתי, "מה לעשות, אני אוהבת דירות וינטג' והנה תראה, קסם שוב איתנו". דרורים ובולבולים התקבצו על הענפים צייצו שירת בוקר, העורבני חג במעגלים ונחת בצמרת העץ והעורב קרא שלוש קריאות.