הטיסה אל המחוז הנידח שצוין בהזמנה לחתונה היתה קצרה.
מחשב הניווט ב"פיורי" הכסופה שלו היה קטן ומדויק, וקפיצות החלל לאורך נקודות הציון הגלקטיות היו חלקות וללא מהמורות מיותרות. מחשב הסיפון הודיע הודעות לקוניות בדבר האזימוט המרחבי וזמן הקפיצה הבאה בטון וצליל קונטראלטו של מרלין מונרו כפי שתיכנת אותו חנן.
כשגלש חנן אל תוך האטמוספרה הכתומה של הפלנטה המיוערת כיוונה ה"פיורי" את חרטומה אל חצי הכדור הצפוני לחופו של ים שקט. המחשב כוון את הנחיתה באופן אוטומטי אל משטח החניה, שם כבר עמדו מספר רכבי חלל בשלבים שונים של פריקה וצינון מנועים.
אורחים אחדים נראו פוסעים רגלית אל תוך הטרמינל המוזנח. גיבוב אקלקטי של עמודים קורינתיים ועליהם מרפסות באוהאוס. הכל נראה מחוספס, סדוק, ראשוני.
היו מי שחשבו שסוג כזה של ארכיטקטורה נחשב 'שאנטי' וגולמי. חנן חשב שזה פשע.
בגילו כבר מבקשים מיטה נוחה ורכה, מזגן, ושירות מלצרים יעיל וחייכני.
אבל כשצעירים מתחתנים, כמו במקרה שלפניו, האהבה כנראה מפצה על כל החוסרים הגשמיים.
ברחבת האירוע החשופה לשמים כבר התגודדו המוזמנים השונים, צלחות מתאבנים בידם האחת, ובשניה כוסות משקה. חנן בחן את דמותו במראה שבקיר הנגדי ויישר כנף חולצה מקומט. מוסיקה קלה נשמעה ברקע. תערובת של פופ קלאסי, שאריות מהעולם העתיק.
פה ושם עלו קולות צחקוק חטופים. שני כלבים עמדו ליד הבר ובחנו את מדפי המשקאות. חזירה אחת עם מחשוף עמוק אספה עיגולי קלמרי אל צלחתה, ודב כבד שוחח שיחה אינטלקטואלית עמוקה עם בת אנוש.
חנן חשב, שיכול להיות שבשחר ההיסטוריה, לפני המגפה הגנטית, מחזה כזה כנראה לא היה אפשרי,
אבל בימנו הכל לגיטימי. תחילה התנועע חנן בעצבנות. הוא התקשה במפגשים חברתיים כאלה. הגנטיקה שלו נטתה לאינדיבידואליזם וריחוק, אבל ההזמנה שקיבל הייתה יפה ומפתה, והנה הוא כאן. אחרי כוסית וחצי נרגע.
הכלה בת אנוש והחתן בן זאבים קיבלו את הנכנסים במאור פנים. היא בשמלה לבנה פשוטה והוא בחולצה מכופתרת, אפורה וללא עניבה.
חבריהם הצעירים, תערובת של איילות חן, שועלי ערבות, חתולים ובני אנוש, געו וצחקו והתנשקו בכל אזור קבלת הפנים. תערובת צבעונית של משעולים גנטיים תבוניים, לכל רוחב הספקטרום.
המבוגרים שביניהם עמדו או ישבו רחוקים מזירת התצוגה, וחנן התמקם בפינת הבר.
השפנפנה שמאחורי הדלפק מזגה לו שוב משהו ירוק ותוסס, הוא הניח את הקשית בצד ולגם ארוכות את הבועות הצוננות. הוא ידע שכבר לא יוכל לטוס בחזרה. ידועים סיפורי התאונות של מי שבשכרותם ניווטו בטעות את רכביהם לתוך חור שחור או שמש בוערת ולא נראו עוד. היו לו עדיין כמה דברים בלתי סגורים ביקום הזה והוא ידע להפעיל שיקול דעת גם כשאלכוהול פעפע בין התאים האפורים שבראשו.
לא היתה לו שום כוונה לסיים את החוט הגנטי שלו, והוא התכוון לישון בתא הצפוף של ה"פיורי" הכסופה. שוב הביט אל רחבת ההתקהלות, שם היו בני גזעים שונים. היו שם בני אנוש אך לא כמותו.
לא כאלה בעלי הקו הסגול האינדבידואליסטי לרוחב מצחם. כאלה שאינם נאמנים לאדם. גם לא למקום. חתולה אחת יפיפיה במרכז מעגל הצעירים משכה לרגע את תשומת לבו, אבל לא יותר מכך.
זוג סוסים צוהלים התקרבו אל הבר ונשענו עליו ברישול. סימנו לשפנפנה שמאחורי הדלפק מה ברצונם וחזרו לשיחתם נוערים בשביעות רצון. סוס אחד המשיך בסיפורו: " אז אחרי שהיו ביחד זמן מה, סיפרה לו הכלה, שאחד מאבות אבותיה נרצח במחנה ריכוז". הסוס השני הביט בראשון בתימהון ואמר ספק שואל: "שמעתי שהיו לחתן שורשים נאציים?!" הסוס הראשון הביט בו משועשע וענה: "אז זהו, ש..כן. הסבא הנאצי העתיק הזה שלו, מת במחנה ריכוז. הוא היה שומר במגדל, השתכר לילה אחד, נפל מלמעלה ומת." השנים פרצו בצחוק היסטרי. חנן חשב, שזה די מענין, שהחתן והכלה באים מקצוות הפוכים
של שרשרת המזון והמשיך לשתות. הבועות הירוקות החלו לצוף בתוך ראשו, וכשקראו למוזמנים להגיע לאזור החופה, בקושי מצא את דרכו לשם. הוא התיישב על אחד הספסלים והרגיש, שמבט נעוץ בו מן הצד. חנן סובב את ראשו לשם ובמרחק לא רב, הביטה בו החתולה המפוספסת מתוך קבוצה של צעירים.
עיניה הכחולות כמעט חרכו את שיער עורפו. הוא השיב מיד את מבטו לפנים. אחר סובב את ראשו חזרה אליה והחזיר לה מבט מחוצף והחלטי.
הרגיש זקן מדי, וצבע הבלונד-פסים של פרוותה הרעננה לא התאים לאפור חסר הברק של חולצתו.
חנן לא היה בררן במיוחד. כבר היו לו פה ושם סיפורים אינטנסיביים. לא הייתה לו דעה קדומה, לא על פרות, לא על כלבות, כולן היו חביבות. אבל עם חתולות נדירות זה היה משהו אחר.
היה שם משהו, אניגמטי.
פרטי המגפה הגנטית לוטים בערפל. במהלך חמש עשרה המאות שעברו מאז, נטשטשו העובדות. קרעי אינפורמציה שרדו בעבר בכמה שרתי אינטרנט עתיקים. המורים בשעורי ההיסטוריה מסבירים, שהיה זה ניסוי גנטי שיצא מכלל שליטה.
מספר חיות מעבדה ברחו מן הכלובים במכון ויצמן, שבכדור הארץ המיתולוגי.
המוטציות הופיעו כמעט מיד.
הגלובוס הרחוק ההוא, שמלמדים עליו בשעורי קוסמוס הפך בתוך ימים למקום, שהתרחשה בו קטסטרופה סופנית. תוך שנה מתה יותר ממחצית מאוכלוסיית האנושיים באותו כוכב רחוק.
קרה משהו נוסף מרחיק לכת בד בבד עם מותם של בני אדם כה רבים.
חיות שונות ממוצא היונקים המליטו ולדות בעלי בינה.
תוך פחות מעשור המוטציות הללו פיתחו צורת גוף אנושית.
דמיינו לעצמכם חתול וכלב ואילה עומדים זקוף על שתי רגלים. דמיינו חזיר ופרה ואדם, חלקם שעירים יותר וחלקם פחות, יושבים סביב שולחן קלפים ושותים בירה מחבית.
לאחר המגפה והמשבר שליווה את הציביליזציה האנושית, נמחקו רבים מצוויי הדתות הישנות וגזעי היונקים השונים התערבבו זה בזה. הוולדות שהעמידו היונקים השונים לא היו מעורבים גנטית. לא היה ארוע בו נולד בן אנוש שחציו ארנבת. הרצפים הגנטיים שמרו על מקורותיהם הראשוניים. בנשואין מעורבים של סוס ואילה יכלו להיוולד, לדוגמא, שלושה ילדים, ששניים מהם הומנואידיים סוסים ואחד הומינואיד איילה. כולם תבוניים, כולם בעלי תכונות קוגניטיביות ומוטוריות אנושיות.
המראה הכללי והצבעים הזכירו את מקורם הגנטי הראשוני, אבל שאר היכולות היו אנושיות לגמרי. ממילא כל ההבדלים לא הטרידו איש. כולם חיו את חייהם על כל הרבגוניות הצבעונית שלוותה את התהליך. הדתות הישנות איבדו מכוחן כמעט בין לילה. המוטיב המרכזי של "מותר האדם" ובחירת האל את האדם, התעופף דרך החלון.
צורות שונות ומשונות של דארוויניזם מתקדם תפסו את מרכז הזירה האמונית.
אחת מתוצאות הדארוויניזם המוקצן הזה הייתה היעלמות מקצוע הרפואה. אין רופאים ואין תרופות ואין פקולטות לרפואה. המתאים שורד. למרבה הפלא דווקא לאחר ביטול כל תעשיית ייצור התרופות, כשנעלמו מן המדפים כל כדורי הפניצילין, החלו להופיע דורות של שורדים שהיו מחוסנים בפני כמעט
כל מחלה.
אל החופה הובילו את החתן והכלה הוריהם. ארבעה מכל צד. גם הורי הכלה וגם הורי החתן גרושים ומזה זמן חיו עם בני זוג חדשים. שני זוגות ההורים הגרושים ובני זוגם החדשים עלו אל מתחת לחופה. סך הכל ארבעה מכל צד.
מצד הכלה האנושית, אם אישה ופר, כלב וארנבת. מצד החתן הזאבי, אב זאב וסוסה וחמור ופרה.
קהל המוזמנים מחא כף והתמוגג מהרעיון המקורי להעלות את כולם אל מתחת לחופה. גורילה מאפיר חנוט בטוקסידו השיא את הזוג שנשבעו אמונים קבל עם ועדה.
בשלב הזה ערוצי התקשורת שבין הנוירונים במוחו של חנן הפכו ירוקים בהשפעת האלכוהול וכבר לא עמד על רגליו. מבטו המטשטש קלט עיינים חתוליות כחולות כים בוחנות אותו מקרוב, וריח פרוותה הרענן הרחיב את נחיריו. ההכרה שלו הייתה מעורפלת דיה כשחש פרווה חתולית מתחככת בגופו ובפניו. לא היו לו יותר זיכרונות מהחתונה הזו.
הוא התעורר בדירת סטודיו לא מוכרת, על מיטה זרה שסדיניה פרחוניים.
מן החלון הרחב שבחזית נשקף נוף מצוקי הנושק לים וורוד ומן המקלחת עלה קול מים זורמים.
על המדפים מעל פינת האוכל עמדו צפופים ספרי שירה . כאב הראש החמיר הלך.
חנן קם בזהירות מן המיטה וראה, שלגופו תחתונים בלבד.
הוא פתח את דלת המקרר ושלף בקבוק חלב מן דגם הישן. מאלה שעשויים זכוכית. כמעט ציפה לקרא מהמכסה "תנובה" כמו שראה בצילומים היסטוריים.
קולות המים במקלחת פסקו, והוא, כמו ילד בן שלוש עשרה, מיהר אל מתחת לשמיכה.
הדלת נפתחה והחתולה תכולת העין מן החתונה של אתמול יצאה, ומגבות כורכות את גופה וראשה.
הם הביטו זה בזו, והוא שאל: "האם?" היא גיחכה וענתה: "לא, לא עשינו את זה, זה לא בגלל הגיל שלך, זה רק בגלל שאני לא אוהבת שחודרים אלי." הוא הביט נבוך אל מחוץ לחלון ושאל ממלמל: "אז מה אני עושה כאן?!" היא הביטה בו בסקרנות וענתה: "לא יכולתי להניח לך לטוס שיכור, וחוץ מזה… עם אינדיבידואליסטים נושאי פס סגול לרוחב המצח יש לי משהו… אניגמטי."
תשובתה לא הפתיעה אותו. האינדיבידואל האגוצנטרי שבו התחבר יפה לבדידות החתולים. אבל הגיל שלה הפתיע גם הפתיע. חנן כבר מזמן עבר את שיא הפרבולה שלו וחתולה כזו סקרנית שתטרח סביבו לא הייתה משהו שאפשר להקל בה ראש. היא לא הייתה צעירה מדי אבל לבטח לא מהשנתון הוותיק שלו. הוא לא ידע לפענח את הסיטואציה עד שהתקרבה אליו, דחקה אותו בעדינות ובהחלטיות אל הסדין ועלתה מעליו. פרוותה המנומרת דגדגה את נקבוביות עורו במיליון נקודות והוא נכנע לה בחטף. לא היה לו סיכוי.
חנן התעורר שוב. הפעם באמת התעורר. תל אביב פרצה אל חדר השינה ברעש חסר סבלנות. אוטובוס מרעיש עבר ברחוב ומישהו צפר בעצבנות. כאב הראש לא הרפה והוא התרומם בכבדות ודידה אל המקרר. פתח את הדלת והתלבט בין בקבוק וודקה ובקבוק מים קרים. לבסוף הוציא את הבקבוק ממקומו, פתח את הפקק ולגם מהמים הצוננים. בדרך אל המקלחת עבר ליד השידה שבפינת האוכל וראה שם פתק מקופל מונח מתחת לפסלון השיש הקטן. חנן הושיט את ידו ומשך את הפתק. דיו שחורה סלסלה אותיות כמו עננים. "היה…אחר… אתקשר אחר הצהריים." הוא לא זכר דבר מליל אמש. גרד בסנטרו ומולל את הפתק בין אצבעותיו. בתחתית הפתק נכתב שם. "פומה". חנן לא זכר שום פומה ולא הכיר מישהי כזו. בדרכו אל המקלחת שמט בפרוזדור את התחתונים והביט במראה. לאורך ירכו הימנית ובשיפולי ביטנו נראו שריטות אורך. לא עמוקות ולא מכאיבות אבל בהחלט ברורות כאילו חתולת פרא שרטה אותו.