לילה אחד חלם אסף שהוא נם על עץ גבוה, שראשו בשמיים, כאילו הוא נדמה ליעקב אבינו, בהבדל אחד, עץ ולא סולם ולא מלאכים. הוא טיפס לצמרת העץ מתוך רצון עז להיטיב לראות את הארץ מלמעלה. מי לא רוצה להיות ולהרגיש ציפור?
בעת החלימה, הבחין שבפירות העץ נתגלו תולעים והן טיילו להנאתן בתוך הפירות ומחוץ להם ולאט עברו אף להלך על גופו. תחושת דגדוג מלווה בגועל הציפה אותו, והוא הקיץ בבעתה. כשהאיר השחר, התבונן על עצמו ועל גופו, עת החל להתלבש בבגדי העבודה הכחולים שלו לקראת הליכתו למוסך. אולם כאן נכונה לו ההפתעה, התולעים מהחלום נמצאו עדיין מהלכות עליו! הוא הכין לעצמו את כוס הקפה ונזהר פן ייפלו המזיקים המהלכים משרווליו לתוך הכוס. תחושת מיאוס ליוותה אותו. בסופו של דבר, הוא לכד כמה שובבות שטיילו על שפת הכוס להנאתן. הוא החל למחוץ אותן, אך הן לא התמעטו. "מניין צצו? למה נטפלו אליי? זה עונש משמיים? אני לא מבין למה הן דווקא עליי," תהה. הוא קלה שתי פרוסות מתוך ביטחון שהן לא תשרודנה בחום העז של המצנם, ואכן לפחות הלחם היה נקי.
הוא היה בשלהי שנות השלושים לחייו, רווק ומוסכניק. בילדותו נטה לשהות בחיק הטבע כבריחה מהלימודים. הוא שנא ללמוד, רק ספורט איכשהו התאים עבורו, והיה זוכה בניקוד גבוה לכיתתו בתחרויות ריצה וקפיצה לגובה. אפילו זכה במספר מדליות, שאותן נהנה לתלות על הקיר בסלון בית הוריו, והתהדר בהן גם היום, כשתלה אותן במבואת הדירה שלו. בן יחיד להורים מבוגרים, שכבר שהו בבית אבות בעיר. בשירות הצבאי שימש כמוסכניק של משאיות בבסיס תובלה, וכך צבר ידע וותק ויכול היה למצוא פרנסה בכבוד, כשהשתחרר.
כיוון שהיה במהותו עצל מלהחזיק ספר לימוד, לא התקדם, ולא התפתח במקום עבודתו. הוא ראה כיצד אנשים צעירים שהתקבלו אחריו למוסך, לקחו עצמם בידיים והתקדמו. הם למדו כל מיני קורסים של פקחי בנייה או של מנהלי עבודה בתחומים שונים, ונטשו את המוסך לטובת מקצוע נקי ויוקרתי יותר, אך הוא לא ביקש לחקות אותם. דבר לא המריץ אותו, אפילו בכתב ידו ניכר שהוא עצל לשרטט את האותיות.
הוא המשיך לעסוק בספורט גם בבגרותו. נרשם לטריאתלון, אהב לרכוב על אופניים, לרוץ ולשחות. כאן הוציא את מרצו ואונו. כשלוש שנים לאחר השירות הצבאי, הוזמן למסיבת ריקודים והכיר בחורה עדינה, נאה, בעלת קוקו־בלוף, שיער חום גלי ועיניים בצבע אגוז בשם איילה. היא הייתה גמישה בגופה ובתנועותיה כצבייה צעירה. היא מצאה חן בעיניו מאוד והוא הציע לה לצאת עמו לבילוי, אך, במהלך השיחה עמה חש שהוא מתבייש בקורות חייו, והחל לגמגם, "אני בעיקר ספורטאי, ואני עובד במוסך." הוא חש היטב את הקור שנשב ממנה. הוא שאל עצמו האם נפסל משום שלא למד. הרי היא בכלל לא מכירה אותי! עוד לא דיברנו בינינו אפילו חצי שעה, התקומם. חוויות דומות לזו חזרו ונשנו בפגישותיו עם בנות אחרות ולבסוף הוא חש בודד וחסר מזל בתחום האהבה.
הרגשה זו, שהרסה את ביטחונו העצמי בשילוב הרסני עם התולעים, שצצו במסירות, משום מקום, על גופו, בבוקרו של אותו יום סתמי אחד, בהיותו בן שלושים ואחת, דכדכו ודרדרו את מצב רוחו. כשהגיע למוסך, תלה כרגיל את המעיל על הוו וראה לזוועתו כמה תולעים נושרות מהמעיל ארצה. כן, חשב, תרדו, תיפלו, תעזבו אותי כבר! הלוואי שהיו אלה קשקשים. אך לא! טרם הסתמנה כל תקווה להיטהר מהן. הן טיילו על ידיו ללא הרף, וכששטף אותן לאחר שתיקן גלגל נקור, הן שבו וכיסו את שטח העור שזה עתה נשטף במים. אסף היה בטוח, שהעמיתים שלו במוסך רואים אותן כמוהו, הוא ניסה לשתף בחוויה הרעה שלו את חברו עמית, אך זה לא הבין על מה הוא מצביע: "הלך עליך, אסף, מה אתה רואה? אתה הוזה בהקיץ, אין עליך שום דבר!" אז תפס אסף את גודל צרתו – איך יראה לרופא שלו ממה הוא סובל? ואולי אדרבה, הוא יצליח להמחיש לרופא את הפולשות, שגם הוא ייגעל מהן יחד איתו. שכן, מי מלבדו יבין אותו?
תנועותיו בעבודה היו כשל רובוט: הוא החליף גלגלים, הכין ללקוחות ניירת, רשם, חתם, שחרר רכבים, וכל אותה העת התולעים נשארו נאמנות לשליחותן: הן היו בסנדוויץ' שלו, בין הסרדינים למלפפון, על הבטן, באזור המפשעה, תחת בתי השחי. הוא החל להתגרד ולא היה מסוגל להתרכז בכלום. חבריו והלקוחות לא יכלו שלא להבחין בפעילותו העודפת, אם כי כלל לא ראו את הסיבה. הוא החל להתייאש. מה? חשב, ככה החיים שלי ייראו? כשאכל ארוחת צהריים עם חברו עמית, קלט, שכמה מהתולעים נפלו על הארוחה של עמית. זה ממש הציק לו. אולי הוא מרעיל את חברו? מי יודע מה הן נושאות איתן, החיות הרעות הללו?
כעבור ארבע שעות של סבל אינסופי, ביקש אסף להשתחרר מהעבודה. הוא פנה לבוס שלו, "אני חייב לגשת לקופת חולים, יש לי בעיה, אני לא יודע להסביר אותה לאיש, אולי הרופא שלי פגש דבר כזה בקליניקה." הבוס אמר לו, "אתה נראה לי בריא לגמרי, אבל, אם אתה זקוק, גש, תשלים השבוע את השעות, כדי שלא אנכה לך אותן."
טוב, חשב, לפחות הבוס גילה התחשבות ולא התעצבן כמו שקרה בעבר. כנראה רואים על הפנים שלי את גודל הצרה, הרהר. הוא הגיע במהרה לסניף קופת החולים שלו והמתין, עד שהרופא יתפנה עבורו… כעבור שעה של המתנה הכניס אותו דוקטור שמידט ופנה אליו ברשמיות חגיגית, "כן, ידידי, מה מביא אותך אליי באמצע היום?"
"אני לא יודע להסביר לך," אמר אסף, "אבל יש עליי תולעים. הן מתהלכות עליי וזה מגרד לי כל היום, אני לא יכול לעשות כלום – לא לאכול לא להתרחץ, לא לפגוש אנשים, לא לצאת עם בנות. הן עולות לי על השפתיים ואני פוחד לבלוע אותן כשאני שואף אוויר. אני מתגרד בלי סוף, זה מפריע לי להיות בין אנשים – אני סובל קשות." דוקטור שמידט לא הסתיר את פניו המופתעות. מקרה כזה לא פגש במשך שנות עבודתו, לא בעיר הזו ולא באזור הכפרי שבו עבד עשרות שנים. "מה אומר לך?" פתח לבסוף את פיו, "אני חושב שעליך לפנות למומחה המתמצא בהדברת רמשים וזוחלים, ייתכן שהוא יידע מה להציע לך, בינתיים אני מציע לך לשתות תה צמחים, לעשות אמבטיה פעמיים ביום, לשפוך ספירט מהול במי ורדים וקצת נפט למי האמבטיה, וכל זה אמור לחסל את התולעים. תחזור אליי לדיווח כעבור שבוע, אני מאוד סקרן לשמוע מה יהיה שלומך ומה קרה בינתיים."
אסף יצא מעונה יותר מאשר לפני הביקור. הוא התרשם, שתקף אותו משהו ייחודי, שאינו מצוי ואינו מוכר לרופא. כהתחלה זה נראה לו רע מאוד. בינתיים החליט לא לבקר אצל הוריו מחשש שידביק אותם וחשב, מה עוד הוא יוכל לעשות. הוא חשב שאילו היו לו יותר מכרים קרובים, היה לו עם מי להתייעץ.
הוא שאל את עצמו, בעצם, למה אין לי יותר מכרים? הרי אני פעיל ומשתתף בכל ענפי הספורט של הטריאתלון, ועם זאת לא הייתי מעורב חברתית מעולם. כשאריק ביקש ממני מגבת במלתחה, עיקמתי לו את הפרצוף, על אף שהייתה לי בתיק מגבת רזרבית, וכולם הרי יודעים מה יש לכל אחד בתכולת התיק. כששמוליק הכניס בטעות את הרגל לגלגל במעלה הר כרמל, לא סייעתי לו להוליך את האופניים שלו. בקיצור, הייתי נבזה וחרא לא קטן, חשב, אז מגיע לי חוסר היחס הזה! בדרכו הביתה עצר במרכז המסחרי ורכש את כל הנחוץ לאמבטיות הזוועה. הוא ניסה לעודד את עצמו במחשבה שהכול לטובה, והחליט להתחיל במהרה בטיפול שהרופא הורה לו. הוא נעל את עצמו בחדר המקלחת, מילא מים חמים עד רותחים, יצק את כל הנוזלים ההכרחיים – נפט, ספירט ומי ורדים והשתקע במים עד גובה הצוואר. כיוון שידע שמצפה לו שהייה ממושכת במים, הצטייד בפיסת עיתון יומי שליקט ממדף בבית המרקחת. מודעה אדומה הזדקרה לנגד עיניו:
"מי שמעוניין להתנקות היטב בכל המובנים, מוזמן לבקר אצלנו במחירי מבצע – רק 100 שקלים ליום, במנזר W וישוב כחדש!"
אסף התלהב. מה כבר יכול לקרות לי, לאחר שהרע כבר תקף אותי כאן וכעת? חשב והעיף מנחיריו כמה תולעים חצופות… הוא נתקף חרדה, שמא ייכנסו לקנה הנשימה, הוא יכול להיחנק ואיש לא יידע… כל החששות חברו יחדיו בראשו להחלטה, שאם לאחר יומיים שבהם יעשה אמבטיות הבעיה לא תיפתר, הוא ייקח את עצמו ואת מיטלטליו למנזר ויתנסה בחוויה מרנינה במקום אחר ושונה מכל אשר הכיר או יכיר אי־פעם בחייו.
ברוח אופטימית עם צפי למשהו טוב, יצא מהאמבט מסריח כולו מנפט, התנגב ופנה להתקין לעצמו ארוחת ערב. הטלפון צילצל. "אספי, מה שלומך? כבר מזמן לא ראינו אותך," נשמע קולה של אמו מהעבר השני.
"אמא אני קצת עסוק בעבודה, לא אגיע השבוע כנראה," ענה. "אז לפחות תצלצל," ביקשה אמו. "כן, כן," אמר בהיסוס וסגר את השיחה.
אולי כמה בצלצלים ושום יעזרו לריפוי? חשב, וכן לחם כפרי וגבינת עיזים וזיתים. הוא ניסה להתעודד בדברי מאכל ערֵבים לחך כי בכל זאת, חשב, אני צריך לאכול ולהתחזק. התולעים שעל גופו הלכו ורבו: הוא זכה לראות איך הן מזדווגות ואף משריצות זוחלות חדשות צעירות ורעננות.
שבוע של מתקפת תולעים עבר עליו והוא שקע בייאוש, אדיש אליהן. הוא קם איתן בבוקר, והלך לישון בחברתן בלילה. הוא לא היה יכול שלא לקלוט שהן חלק ממהותו החדשה, הלא נעימה.
הוא ניגש לדוקטור שמידט, התקבל בין התורים, והשיג אישור מחלה כך שיוכל לנסוע למנזר ההוא. למקום העבודה הודיע, שלא יבוא לפחות שבועיים. רוחו עלצה בקרבו, סוף־סוף אצא מהקליפה שלי ואעשה משהו שונה וחדש! הוא חש שנהיה אדם בעל ייחוד ואף הזדקף בקומתו משום כך.
בבואו למנזר, הקביל את פניו אַדוׄרנו, אב המנזר, "שלום אדוני," אמר, "תוריד את הנעליים ותתכבד בכוס תה צמחים שלנו, ועכשיו תשמע את הכללים של המנזר שלנו ולפיהם תנהג. "אדורנו הציב לפניו כמה תנאי קבלה:
1. למסור את הנייד. 2. לא לצפות בטלוויזיה. 3. לא ליצור קשר עם העולם החיצוני בשום אמצעי תקשורת או מדיה אחרים. 4. למסור את הבגדים הפרטיים למשמורת.
נזירה קטנת רגליים צצה אי־מזה, הוליכה אותו לחדר שיועד לו ובירכה אותו בברכת "בילוי נקי."
החדר היה צנוע: מאובזר בכיור אפרפר, מראה קטנה לתגלחת, מיטה מסודרת בקפידה ועליה סדין, שמיכה וכרית אפורים. וילון אפרפר היה תלוי על צוהר קטן ומתחת לו ניצב שולחן לכתיבה.
מעל אדן הדלת נמתח מוט ברזל שיכול היה לשמש להתעמלות ולתרגילי מתח. אסף היה המום מקבלת הפנים ומהתנאים. טוב, זה באמת עושה רושם שאצא מפה נקי ואיהפך לגרסה טהורה של עצמי, גיחך בליבו. על דלת חדרו הייתה תלויה טבלה ובה זמני הארוחות. הוא תיאר לעצמו, שהכול מוקפד וכדאי שידייק, אבל איך יתעורר ללא הנייד?
באותו הלילה לא נרדם הן מחמת הרמשים המעקצצים על גופו והן בשל החשש שלא יתעורר בזמן. בבוקר, עיניו שרפו ועפעפיו נדבקו זה לזה. הוא הרהר, אם לזה הגעתי – מה הועלתי? רק אוסיף עייפות ממיתה בנוסף לתולעים.
תולעת אחת סוררת הילכה על שערות ראשו בצורה מעצבנת ומשפילה, הוא התגרד בפדחתו עד זוב דם. לבסוף פיצח אותה בין אצבעותיו. היא הייתה לבנבנה עם פסים שחורים על הגב. גועל נפש. הוא הרהר, בכל זאת לרע לא מתרגלים, מתי הסבל הזה ייפסק? ומי זה האידיוט שאמר "תתיידד עם האויב," כאילו אפשר להתיידד עם יצורים כאלה, אם כי גם להן זכות קיום בעולם ואולי אף נשמה. לאחר כמה ימים נכנס אסף לשגרה כלשהי ואף הספיק להתחבר למספר נזירים שקטים ורגועים. כל אחד בתורו שאל אותו לשם מה הגיע למנזר, והוא ענה לכולם, "הנה, התולעים המרושעות האלה. זה מה שמטריף לי את השכל." הכול נדו בראשם מתוך הבנה והזדהות.
בחדר האוכל סופק מזון מחושב ובריא: מיצי ירקות מגוונים כגון גזר, לפת, צנון ומיץ אבוקדו – מיצים שלא שתה מעודו ומרקים שהורכבו ממיני שורשים. בתוך שבוע חלה הפחתה בכמות התולעים, לעתים אף יכול היה לקרוא באין מפריע וקמעא קמעא החל להאמין בסגולות המקום.
בתום השבוע הזמין אותו אל חדרו הנזיר אדורנו, שאמר: "תראה אסף, אתה משתפר ומתקדם, אך אין מה להשוות אותנו למנזר D בהודו, הממוקם גבוה על ההר־X. אני ממליץ לך מאוד לפרוש לשם, לשהות חודש ואז תחזור נקי. מה דעתך?"
"אני מודה לך אדוני," אמר אסף, "אך אולי תואיל לומר לי מה סיבת השיפור במצבי? לא שיניתי מהתנהגותי פרט לנוהלי המנזר." "כן," השיב אדורנו, "אנו הבחנו עד כמה נהיית קשוב לאנשים סביבך וחומל ביחסך כלפיהם וזו התחלת הדרך," נִענע בראשו תוך ליטוף זקנו הלבן. "אני סומך עליך ואקיים המלצתך, רק אסיים כמה עניינים בעבודה ואתפנה לזה, ותודה על מה שעשית למעני עד כה," השיב אסף, קד עמוקות ופנה לחדרו.
היה עליו לעזוב תוך יממה. זחילתן המהירה של התולעים נחלשה והורגשה האטה כללית בפעילותן ובהתרבותן.
הוא ארז מיטלטליו וחזר לביתו. משם צלצל לאמו, "אמא, מה שלומך? מה שלום הרגל שלך, החלימה? חזרתי מריפוי, אספר לך מה היה לי כשאבוא לביקור. אך אני מתכנן נסיעה של חודש, אקפוץ רק לומר שלום." הוא שיתף אותה, אך רוחו הייתה עדיין נכאה. ואם הוא לא יצליח? והוא זורק כעת את עבודתו מידיו ומי מבטיח לו שימתינו לו וישמרו אותה עבורו?
"אז תקפוץ בשבת," אמרה, "תקבל ארוחת מלכים." אסף הרגיש חובה לצלצל למקום עבודתו לבקש הארכה של חופשת מחלה. "עליי לנסוע למרפֵּא בחו"ל," פנה לבוס, "אני מבקש אישור להיעדר חודש. אחר כך אשלים כל מה שיצטבר," הבטיח.
הבוס נענה, "אם אין ברירה אחרת בפניך, אני מאשר, אתה מבין, שזה ינוכה מימי המחלה שלך, כן?"
אסף ארז שוב את מיטלטליו וארגן כרטיס טיסה להודו, למנזר שהמליץ בפניו אדורנו. הוא נמלא מתח רב, ארץ אחרת, מקום אחר – קיווה בליבו, שהמחלה תיטוש אותו סוף־סוף. לאחר תלאות המסע נחת המטוס בהודו. אסף פנה ללשכת המודיעין בשדה התעופה ,אסף מידע התושבים המקומיים, ושם פעמיו למקום משכנו של המנזר, שהיה במרחק של כמה שעות נסיעה מתישות.
את פניו קיבל ראש המנזר, אדם בעל זקן שיבה צחור, גם גבות עיניו היו לבנות, מבע עיניו היה צלול ונוקב. ידיו הכחושות היו מונחות ישרות על גלימתו הכחלחלה. אסף חש מיד הדרת כבוד כלפיו. כריזמה עצומה קרנה ממנו.
"ברוך בואך, מה הביא אותך אלינו?" שאל הזקן ברצינות עמוקה ובאותה נשימה ענה בעצמו: "אני רואה את התולעים, ברואי האל, כי מצאו מנוחה אצלך, קודם כול תראה בזה אות וציפייה לבאות." סתם ולא פירש.
אסף הבין ששיחתם תמה. הוא הובל על ידי נזירה בעלת כובע צנוע לראשה, בצבע כחלחל כמו גלימת ראש המנזר. עיניה היו כחולות, ביטוי עז של צניעות נשקף מהן. אסף הרגיש שהוא טובע בטהרתה. הוא לא ידע להסביר זאת לעצמו, אך התעוררה בו סקרנות גדולה להכיר את היצור החסוד הזה שמוליכו. הוא העז לשאול, "נא אמרי לי, כמה זמן את גרה כאן? אם מותר לי לשאול, נראה לי, שאת גרה פה זמן רב, האם אני טועה?" "לא, אינך טועה, אדוני, אני נולדתי כאן ומאז חיה פה ומסייעת לקדם את הנשמות התועות." הוא חש עניין הולך וגובר אליה, אך מנע מעצמו בירור נוסף שהיה מתקבל כגסות רוח וחטטנות.
ההקפדה על לוח הזמנים והנוקשות, היו דומות לנעשה במנזר בירושלים, אך כאן החמירו הרבה יותר. היה עליו לשטוף ידיים בכל אימת שהתפלל, אכל, שמע הרצאות, או עשה מדיטציה. במעברים ממעשה למעשה היה צריך להיטהר. התולעים הלכו ופחתו. הוא ראה שהשיל כמה קילוגרמים ממשקלו בשל האוכל המזין ודל השומן שקיבל במקום. אט־אט החל לנהל חיי שגרה וחש שהסתגל למסגרת. בליבו נהה אחר הנזירה תכולת העין, אך לא היה מודע לכך. הוא נהג לפנק אותה בדברים קטנים בין שהביא לה כד מים רעננים מהבאר שבהרים, מהלך חמישה קילומטרים מהמנזר, או שהיה קוטף פרחים רעננים ומניח באגרטל עתיק במקום לימודה.
כשהייתה נושאת סל כבד של ענבים מהבציר או דברי רקמה בין החדרים השונים– היה מזדרז לסייע לה.
הוא כמעט ששכח מהתולעים ומהארץ. התמלא באישיותה הכובשת השקטה והעוצמתית. כשהיה כעוס על ענייני דיומא, כמו אוכל לא טעים, או שירותים מטונפים – מבט אחד שלה היה מיד מפיס את דעתו.
בוקר אחד נקרא אל ראש המנזר לשיחה. "מהי הרגשתך, אסף?" שאל אותו. "שלומי טוב, והולך ומשתפר תודות לך ולאנשיך היקרים והחביבים אליי, מוכן להמשיך כך לנצח." "אל תתלהב יותר מדי," קטע אותו הזקן, "עליך לשוב לארצך ולפנות מקומך לכבשים התועות, הממתינות למקום שיתפנה."
אסף חש לפתע קוצר רוח בנימת דבריו של האיש, והוא חשש שמא הגזים בהישארותו במקום. התולעים פסו כליל מגופו, אכן לא הייתה הצדקה לתפוס מקום. בעיני רוחו צפה דמותה של הנזירה הטהורה שהעריץ. הוא הבין שייאלץ להיפרד ממנה ולזאת לא נערך כלל.
בלא כל חמדה הודה לזקן ופנה לחדרו. אחר ארז מטלטליו לקראת הנסיעה בתחושת מועקה כבדה.
בלילה האחרון תקף אותו חלום קשה, בחלומו נתקל בחיית טרף עצומה בעלת גב כפול כשל דבשת גמל. פניה היו מצומקים ונגלו בהן מלתעותיה הצרות והחדות. אנשים מהעבר השני של הכביש קוראים לו למהר ולברוח מפניה פן ייטרף. הוא ראה שאנשי המקום נמלטים מפניה ברכיבה על אופניים, אך לו אין אופניים ולכן הוא זוכר שהוא רץ בחלומו באופן המהיר ביותר שאי־פעם רץ. כפסע היה בינו לחיה אך הוא הספיק לקפוץ על רכב מקומי שנסע על הכביש. בריצתו חש קוצר נשימה איום כמעט עד חנק וכשעלה על הרכב, הקיץ מבועת ומיוזע עד מאוד.
מה פירוש החלום? שאל עצמו, האם התולעים הן למעשה החיה שרדפה אחריי ורצתה לטרוף אותי? האם החיה היא סמל לחיים מפניהם ברחתי, או לחיים הממתינים לי בשובי? לא היה לו מענה והוא הוצף בלבול קשה.
על כל פנים החודש ששהה במנזר חלף ועמו המזור. הוא עבר כברת דרך של טוהרה ומוסריות גבוהה לפי נוהלי המנזר ולפי הנזיר שהיה חונך שלו מטעם אב המנזר, עמד בכול בהצלחה.
בבוקר, בעת שנפרד מהנזירה שנפשו נקשרה באהבה אליה, היא נשאה אליו את מבטה, ואז הוא הבחין שעל פניה מהלכות תולעים, שזה מכבר טיילו על גופו! ככה אעזוב אותה לנפשה? זעק בליבו. לא, אני לא יכול כך לנטוש אותה.
ראש המנזר זימן אותו ולימד אותו פרק אחרון בהלכות החיים, "כן, הנזירהZ בהיותה כה קרובה אליך, חטאה אף היא בחטא התאווה, וזו הסיבה, שעליך לנסוע ולהניח לה לנפשה להיטהר מחדש ולשוב לדמותה המקורית, אין עקיפות בחיים, כל מה שקיים בנפשך מיתרגם לשפה חיצונית, כפי שרואות עיניך. היא נושאת את חטא תאוותך אליה, גם אם לא הכרתם בכך, שוב לארצך ובכך תעיד על אהבתך וחמלתך כלפיה. לפי הנצרות, היית צריך להגיש את הלחי השנייה שלך לסבל ולומר תודה, מזל, שאנו פועלים כאן לפי הבודהיזם."
הנזיר בירך אותו את ברכת הדרך ודאג שיציידו אותו בחריץ גבינה, פת לחם ונאד מים. אסף חזר גדוש במועקה כבדה כפלדה, הוא היה בטוח, כי בוויתורו על אהבתו אליה, הגיש, מתוך אהבה, גם את לחיו השנייה.