כפות רגליו הקטנות צרחו בזעקה גדולה. לפחות כך היה נדמה לו. למרות שהיה לו ברור כי כפות רגליו לא זועקות אלא ככל הנראה שועלים וחיות אחרות, ילידי היער הסקרנים מן הופעת האורח הזר והקטן שמפלס את דרכו בשלג הכבד.
ואולי גם לא הם.
אולי השיגעון אחז בו לאחר ימים, אולי שבועות, של הליכה חסרת תכלית ויעד, והנה הגיע הרגע שהוא מתחיל לשמוע קולות, תכף גם יראה אורות, צלליות ואולי אנשים בשר ודם. זה יהיה בהחלט שינוי מרענן, חשב לעצמו. מחשבה נוספת התגנבה לראשו: זה כנגד דרך הטבע לילד שעוד לא הגיע לגיל מצוות להרהר על שפיותו.
על כובעו נערם הר שלג קטן, על כתפיו הצנומות מדרונות. הילד התאכזב מן העובדה שכפות רגליו לא ידעו להשמיע באמת קול נאקה וכאב. אולי זה היה מקל בדרך כלשהי על הדקירה בכל צעד, על השריפה הצורבת שגרם השלג אפילו מבעד למגף שגדול עליו בכמה מידות. ואולי, אולי זעקות כפות רגליו היו מפלסות במקומו את הדממה הכבדה ביער הצפוף והשחור שעטפה אותו מכל עבר (לצערו לא כמו שמיכה), כי השם יודע שכבר לא נותרו בו כוחות לצעוק. תודות לשלג שירד, העקבות שהותיר אחריו נעלמו לאחר שניות כלא היו, כאילו בא הטבע ומנסה בדרכו המעוותת והמכאיבה לתת לילד מעט צדק ונחמה. מי שצריך לחפש אותו לא הולך למצוא אותו,אך הטבע גם אכזר, חשב הילד, כי אולי גם מי שצריך למצוא אותו לא יזכה לעשות זאת.
הטבע אכזר, קבע הילד. אך האם זה אומר שגם האלוהים אכזר? קשה היה לילד לקבל הצהרה כה נועזת.
אביו טען באוזניו בעבר, מבעד למתק שפתיים נדיר, כי הטבע והאלוהים אחד הם. סותר כל אמונה שהכיר עד כה. הילד הביט סביב, על הסלעים, העצים, השלג, העלים הדוקרניים באורנים. זה אתה? סבו היה מזדעזע מן האמירות האלה, חשב הילד, מחייך חיוך שהפיץ חום חולף ביער הקר בזמן שנזכר באפו האדמדם של סבא כדרך קבע ובמבטו החכם מבעד למשקפיים המרובעים. שערותיו היו מבצבצות כקוצי האורן מתוך הקאפעלוש וחיוכו רחב, מפיץ ריח תפוזים משכר. הרב שניאורסון היה אדם דגול בעל נכדים רבים, אך תמיד ידע לגרום לכל נכד וילד להרגיש כעולם ומלואו.
הוויכוחים בין סבו ואביו היו מכובדים, אבל טעונים. סבו טען שיש להפסיק להאכיל את הילד שטויות. האב דאג לטעון כי כמו מערכת העיכול, גם השכל יודע להתמודד עם "שטויות" שמאכילים אותו. הבורא והטבע אחד הם? נחנק הרב שניאורסון, זה הרי חילול השם להגיד דבר שכזה. לא יכול להיות, אלוקים קדם לטבע, אלוקים יצר את הטבע! אין הבורא נברא במקביל לבריאתו. שומו שמיים, חלילה, הבורא בתבונתו ובאהבתו האינסופית, מחדיר גורמים גורמים, לחלקיקים את יסודותיו לתוך הנברא.
הילד עקף סלע קטן מכוסה בגלימת שלג, קיווה בליבו שסבא אכן צדק. כי הטבע אכזר, והאלוהות טובה. ומה זה בכלל משנה כבר? השמש השקרנית החלה לחצות את קו העצים, עליו למהר ולמצוא מחסה. עוד לילה של דקירות קור איומות ורעב לא מרפה. עוד לילה של מחשבות, זיכרונות וגעגועים שצפים כאשר הכול מסביב מחשיך. עוד לילה בו הוא יצטרך לנסות להתחמק מן המראות, הסיוטים, מהתופת הלוהטת שכל כך רחוקה מן הדממה, מן הקיפאון, מן הסביבה הריקה בה הילד נמצא כעת.
״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, הילד עוד שמע את זעקותיו לשמיים של סבא בפוגרום הראשון לפני שנתיים, סנונית שחורה ושטנית לכל הבא לקרות. היכן היית, השם, אדוני? הילד לא העז לצעוק לתוך אפלת הלילה, גם לו קולו היה חזק ונשמע. אך קולו היה חלש, בטנו מקרקרת ומוחו רץ בחיפזון ברחבי החדר הענקי בראשו, מחפש תשובות. היכן היית כשחבטו בראש של סבא וריצצו את גולגלתו הפולנים הארורים בעלי החוטם העבה, דמויי חזירים תאווי דם? אותם אלה שראו ילדים בורחים, נשים מגוננות על תינוקות, צחקו עם כרס רוטטת וידיים מלאות סכינים וגרזנים.
אסופת שיחים קפואים הייתה לו למחסה באותו הערב. קרני השמש כמעט ונעלמו מבעד לעצים. הילד ניסה לא להתרגל יותר מדי לסביבה הכעורה; הוא האמין בכל ליבו שיבוא בוקר ויתעורר במיטה חמימה, לצד ארון בגדים מלא טוב וחלון מכוסה בווילון שנותן לכמות הנכונה של השמש לחמוק לתוך החדר ולהביא את היום. רק לא לחשוב, אסור לחשוב, לחשוב עושה לי סיוטים. אולי מחר אמצא משהו לאכול, קיווה, חיה שלא שפר גורלה וקפאה למוות באשמת ובזכות הטבע האכזרי. אולי הקרקע הקפואה מתחתיו תעשה עמו חסד, תחמם ותהווה לו רחם. הבט בטוב, כך אבא תמיד היה אומר, יש הרבה אנשים שגורלם קשה בהרבה בעולם. הילד ידע שאבא אמר את זה בתקופות אחרות, טובות יותר. תקופות שגרמו לתקופה שבה הילד נמצא להיראות בדיונית כמעט, לא מציאותית ולא עולה על הדעת. מי חשב.
תקופות שיכול היה להסתובב בחופשיות, ללא דאגות, ללמוד, לא להטריד את שכניהם, והם לא היו מטרידים אותם בחזרה וחיו בשלום קר אבל קיים. הבט בטוב, ילד. הוא כמעט שמע את קול אביו בוקע מתוך היער. אולי הוא באמת משתגע.
תוך כדי גישוש באצבעות כחולות מקור מתחת לשכבת הקרח של השיח, נתקלה ידו בענף קטן. זה היה בדל עץ אורן יבש, קליפתו מחוספסת, אורכו שתי אצבעות מבוגר, ישר כמעט לחלוטין למעט עיקול זעיר וחד בקצהו. הילד הרים אותו אל מול עיניו באפלה המעמיקה. בתוך הייאוש הקהה, הילדותי, משהו בתוכו מרד בחוקי האלוהות שגדל עליהם.
הוא אחז בענף לפנים, הניף אותו בתנועה קצרה, נחושה, והחליט. זה לא ענף. זה שרביט. ואם זה שרביט שהיער העניק לי, הרי שהיער חייב לציית.
הוא כיוון את המקל לעבר סבך האורנים השחור, שפתיו היבשות, המבוקעות, נפתחו: "אני רוצה שיהיה לי חם," לחש.
היער שתק, רוח קלה עברה מעל צמרות העצים, כאילו צוחקת עליו חרישית.
הוא הניף שוב את קצה הענף, מנענע אותו מול האפלה: "אני רוצה משהו לאכול." בטנו הגיבה בריקוד עמום וחד. הוא היסס רגע, עיניו התמלאו בפס לח. הילד הוריד את השרביט נופף בו קלות, ובקול שבר קט, כמעט כמו תפילה לחש לתוך הקרע: "אני רוצה לראות שוב פעם אותם."
הילד נותר לעמוד קפוא, הזרד מושט קדימה. הרוח לא שקטה, השלג המשיך לנשור. הוא הוריד את ידו באכזבה צובטת, עומד להשליך את הענף חזרה אל המצע הלבן – אבל אז עצר. באוויר הקפוא עלה ריח. לא ריח היער שהתרגל אליו – אלא ריח תפוזים.
מתוק, חריף, הדר משכר שלא שייך בשום צורה לחורף הפולני. ואז, מבעד לשריקת הרוח בין הצמרות, הגיעה נימה דקה. הילד עמד וניסה להבין את מה ששומעות אוזניו, זמזום, שירה, אולי זימרת שבת עתיקה, מוכרת עד כאב, מהדהדת בין גזעי העצים כאילו הייתה קול זמרתו של היער עצמו. בין העצים החשוכים נשבר אור צהבהב, רוטט ושקט.
הילד לא שמט את הענף. הוא צעד קדימה, רגליו אינן שוקעות עוד בכבדות כזו, והסיט ענף אורן קפוא. שם, בקרחת היער הקטנה, תחת כיפת השמיים הקודרת, עמד שולחן השבת.
כמעט כמו שהוא זכר אותו: רגלי העץ מגולפות, צורתו מלבנית וחותכת, המפה הלבנה עליו, שלא נרטבה ממהפתיתים שנחתו עליה, הייתה עדינה ויפה לעומת השלג הכבד והגס מסביב.
כוסות יין כסופות, בקבוק כהה, שני נרות דולקים בלהבה יציבה שאינה מתרגשת מן הרוח, ושתי חלות תפוחות מכוסות ברקמה קטיפתית. בראש השולחן ישב סבא שניאורסון, הקאפעלוש לראשו, שערותיו מבצבצות כקוצי האורן, והמשקפיים המרובעים יושבים על חוטמו האדמדם.
סביבו ישבו כולם. אבא, לבוש חליפת השבת הכהה שלו, חיוור ושקט; אמא גולדה, עיניה רכות וטובות; האחיות רבקה ויענטה; והסבתא. כולם ישבו שם כאילו היער הקפוא היה המקום הטבעי ביותר בעולם לשבת בו.
הילד הסתכל על השרביט שלו כלא מאמין, הוא שפשף את עיניו פעם אחת וחזר להסתכל על השולחן באמצע היער.
הילד ניגש אל השולחן, עדיין לופת את השרביט בידו הימנית. "שבת שלום, יהודה'לה," אמרה אמו בקול נמוך, רך כמשי, והביטה בו במבט מלא עדנה. "שבת שלום," מילמל יהודה. הוא הרגיש את החום. חמימות פנימית, שנעצה בגבו קרניים בלתי נראות וגרמה לכאב הצורב ברגליו להתפוגג באחת. "אני כל כך רעב," אמר, ועיניו ננעצו בחלות הריחניות. היד העייפה, המלוכלכת והקפואה שלו נשלחה באופן טבעי קדימה, לתלוש פיסה מן החלה המפתה. תנועה חדה עצרה אותו. ידו של סבא נפרשה קדימה, חוסמת את צלחתו, אך בלי לגעת בו. עיניו מבעד לעדשות המרובעות היו חמורות סבר, אך עם תהום עצום של רחמים. "לא," אמר סבא בקול עמוק, שקט. "לא מהשולחן הזה."
יהודה עצר, מבולבל. "אבל סבא, אני רעב. ימים שלא אכלתי. סבתא… " פנה הילד כמעט בתחינה לסבתו שחייכה אליו רכות.
"לא מהשולחן הזה, יהודה," חזר הסב בעדינות תקיפה, והחזיר את ידיו לחיקו. יהודה הביט בפניהם. הוא ראה את אבא, שלא הושיט יד למזוג יין. הוא ראה את אחיותיו, ששפתיהן נעו בזמר ללא קול שנשמע באוזני בשר. השולחן היה ערוך, עמוס כל טוב, אך איש מהם לא נגע באוכל. איש מהם לא נשם אדים אל האוויר המקפיא. לאט, בקצב שבו הקרח מחלחל אל תוך העצם, ההבנה פילסה דרך במוחו, משפחתו לא היו פליטים ביער, גורלם לא השתנה לפתע, הם כבר היו מעבר לעולם הזה.
"אבל סבא," דמעות חמות סוף-סוף פרצו מעיניו של הילד, נשפכות על לחייו המנומשות. "קר לי שם. אני לא רוצה לחיות בלעדיכם. קחו אותי. אני רוצה להצטרף אליכם לארוחה. לשולחן, אין לי שום רצון יותר לחיות בעולם הקר." סבא הביט בו ארוכות. חיוכו הרחב נמוג מעט, מותיר רק את העצב הטהור ביותר שהילד ראה אי פעם בחייו.
הוא הוריד את משקפיו המרובעים, קיפל אותם והניחם על המפה הצחורה ונאנח כבדות.
"אין לנו עוד מקום, יהודה," אמר, וצחוק קטן, סדוק ורוטט עבר בגרונו. "למען האמת, ברוך השם, אין לי מקום בשבילך".
"סבא…" התחנן הילד, מנסה לעשות צעד קדימה אל מרחב המפה הלבנה. "יהודה," קולו של הסב הלם ביער, צלול ומוצק כמצדה, אך נוטף אהבה אינסופית. "אתה עוד תזכה לערוך שולחן משלך." יהודה הסתכל על אביו, שהרים את ראשו והביט בו, הנהן פעם אחת חרישית. "הבט בטוב, ילד, הוא קיים בכל מקום", יד אבהית עטפה את לחיו. .
ואז, במצמוץ אחד, השולחן נעלם והבוקר עלה. ריח התפוזים התחלף בריח המחטים הקפואות. השלג ירד, מכסה את המקום שבו עמדו רגלי השולחן בלי להשאיר שום סימן, שום חריץ. יהודה עמד שוב לבדו.
אך לפני שהספיק להבין מה התרחש – פקודות בשפה לא מוכרת והמולה כבדה סביב השיחים, רעשי גזעים נשברים ומגפיים כבדות בשלג. ליבו של יהודה צנח לתחתיות בטנו המכווצת. הוא הכיר את הרעש הזה, וידע מה בא בעקבותיו.
או יותר נכון מי.
חיילים חמושים ברובים כבדים עמדו סביב הסבך שבו רבץ. אלוקים, בבקשה, רק לא זה. הוא התכווץ כחיה נרדפת. אבל החיילים לא צעקו. הם דיברו ביניהם בקולות מחוספסים, והיו בהם כאלה שחייכו. החייל שעמד מולו פנה לאחור ואמר דבר-מה בשפה גרונית, מתגלגלת. מתוך החבורה הגיח חייל אחר, גבוה, זקוף, חגור ברצועות עור שחוקות ונשק תלוי על גבו וכוכב אדום על כובעו. מעיל הצמר שלו היה מגואל בבוץ, אך עיניו היו בהירות. החייל בחן את הילד מרגל ועד ראש, וחיוכו נמחק ברגע שננעצו עיניו בעצמות הלחיים הבולטות, בעור הצהבהב וברגליים הקטנות התחובות במגפיים הענקיים.
בלי לומר מילה, פתח החייל את תרמילו הצבאי, הוציא מתוכו תפוח אדום, מבריק, צבע של אש חיה בתוך עולם קפוא, והשליך אותו בעדינות לעבר חיקו של הילד. יהודה נאחז תדהמה. הוא הביט בתפוח שנח על ברכיו. אמיתי. נוקשה, קר למגע, מפיץ ניחוח של פרי ומתיקות.
"אתה הרבה זמן פה?" שאל החייל לפתע. ביידיש. יידיש משובשת, כבדה, מרוחה במבטא זר מצחיק להחריד, אבל יידיש. לו הייתה זו הזיה, חשב יהודה, היא לא הייתה טורחת לדבר ביידיש עקומה כל כך שהייתה גורמת לסבא שניאורסון להתקפל מצחוק. "לא יודע," ענה יהודה בקול סדוק. החייל הביט בו בחמלה עמוקה. הוא הסתובב וצעק פקודה קצרה ברוסית. תוך שניות הוסר מעיל צבאי עבה, מרופד ונודף ריח טבק ומדורה, ונפרש בעדינות סביב כתפיו הצנומות של יהודה. חום אמיתי, כבד, חודר עצמות, עטף אותו בבת אחת, דוחק את חרפת הכפור.
יהודה לא שלט בעצמו. הוא נגס בתפוח, פוצע את הקליפה האדומה, והנוזלים מלאי הטעם המתוק, העסיסי, הציפו את פיו המיובש. הוא פרץ בצחוק קטוע שהתערבב בבכי, מעיף חתיכות תפוח לכל עבר, בעוד החיילים מסביב מביטים בו בשתיקה כבדה ומחייכים במבוכה שקטה.
החייל היהודי הבחין אז במשהו. ידו השמאלית של יהודה, זו שלא אחזה בתפוח, הייתה נעולה באגרוף עקשן על ענף האורן היבש, מסרבת לשחרר אותו גם.
החייל החווה בראשו לעבר הענף הדק. "זה היה אמור להיות חרב?" שאל בחיוך. יהודה הביט בענף שבידו.
"שרביט", אמר הילד בקול יציב ומלא בחתיכות תפוח.
"עובד?"
יהודה הביט בחייל, במעיל החם שנח על כתפיו עתה, בתפוח הנגוס בכף ידו השנייה, ולבסוף הפנה מבט חטוף לאחור אל שקט היער. יהודה נגס שוב בתפוח.
"לפעמים."