יום 52 למלחמה:
נחילי התלמידים זורמים חזרה לכיתות.
שיירות נמלים ממורמרות וצרחניות.
"את היחידה שמחייכת אליו" לוסי דוחפת אותי על דלת הכיתה. אני מועדת, צורחת "מטומטמת!" ומתרסקת על דן שעומד בכניסה.
"שתי המפגרות הגיעו" הוא אומר לאלון התאום שלו ושניהם שוקעים שוב
בשיחת: "תראה, תראה, תראה…" מול מסך הטלפון.
"הוא מוזר זה בטוח, וזה מסביר למה את היחידה שמחייכת אליו" לוסי ממשיכה.
"שקט הוא יכול לשמוע אותך!" אני לוחשת.
"הוא גם חמוד" היא לא מרפה "אם חושבים על זה".
"אולי תסתמי?" אני מושכת לה בשיער ומתיישבת לפני שברוריה המחנכת תגיע ותאשים שאני עושה רעש כשהיום שלה רק התחיל!
כן! אני הנחמדה והצנועה, אני מקור הצרות בעולמה המושלם.
מהשולחן האחרון הוא מביט בשתינו ומחזיר את מבטו לציור שלו.
על הגבה, מעל העין השמאלית שלו דבוקה תחבושת. שוב.
אני מחכה שהעיניים שלו יעלו שוב לכיווני ומסמנת בשפתיים "בוקר טוב".
לשנייה עולה בהן חיוך. בא ונעלם, כי ברמקול שמעל הדלת, קולה של המנהלת שוב מצרצר שלאחרונה נתרבו מקרי האלימות ובית הספר לא יכיל ולא יסבול! והמצב הביטחוני אינו הצדקה! וכל מקרה יטופל בחומרה!"
"כן בטח!" אני צורחת על הרמקול "ממש יטופל, ראינו שלאף אחד לא…"
"לסתום פיות!" גברת ברוריה, שמשרד החינוך הסכים שתהיה מורה-מחנכת, נכנסת לכיתה "וזאת הפעם האחרונה שאני אומרת את זה" היא גוערת בנו.
"מתי הייתה הראשונה?" דן הג'ינג'י הדביל, תמה בקול.
ברוריה לא מתייחסת.
"כיתה י"א2" היא טופחת על השולחן "בזמן האזעקה עליכם לוודא שלא נותר אף תלמיד מאחור, לא יתכן שתלמיד מכיתה א' נותר מבוהל במסדרון, בזמן שאתם הגדולים והחזקים, מצחקקים במרחב המוגן ולא אכפת לכם מכלום חוץ מעצמכם".
"מורתי" אלון מכחכח "זה פוצע אותנו. שאת חושבת שאנחנו…"
"לסתום פיות!" היא שואגת עליו "זה לא נושא לדיון, שמעתם?"
"מורתי" גם דן מכחכח "אני משוכנע שידידי ועמיתי לא התכוון להכעיס אותך…"
"צמד הדבילים" אני לוחשת ללוסי "ימשיכו ככה עד סוף השיעור".
"אביתר מסתכל עלייך" היא גם לוחשת.
"אולי תסתמי?" אני צובטת אותה, היא צורחת וברוריה גם צורחת. עליה.
בכל זאת אני מעיפה מבט לאחור, פוגשת את עיניו מביטות בי,
אני מסמנת עם הראש לכיוון ברוריה ועושה פרצוף מכוער.
שביב חיוך עובר בעיניים שלו.
"מה זה?" אני מצביעה על הגבה שלי. הוא מושיט אצבע ונוגע בתחבושת, כאילו נזכר בה עכשיו, "כלום" הוא מחייך.
"אביתר!" ברוריה אומרת "אני מקווה שהצלחת להתפנות לרגע מהציורים והכנת שיעורי בית".
"לא הספקתי" הוא עונה והיא רושמת "לא הספקתי" ביומן המכוער שלה.
"אני במקומו" לוסי אומרת "הייתי בורחת לניו זילנד".
"יש לו תחבושת חדשה ליד העין" אני לוחשת "וסגול מתחת העין השנייה".
"אני יודעת" היא אומרת "אחרי הלימודים הם תפסו אותו שוב בחורשה וכשצרחתי להם מהחלון של הכיתה שאני מזמינה משטרה, הם נעלמו".
"אמרת למישהו?".
"ברור!" לוסי מציירת פרחים במחברת. ככל שהפרחים שלה צפופים, ככה היא עצבנית.
"אחר כך" הפרחים מצטופפים "כשילדים מתאבדים, המורים בשוק ולא ידעו ולא שמעו…"
"אביתר לא יתאבד" אני לוחשת "הוא הרבה יותר חזק מזה".
"לכל חומר בטבע, יש נקודת ביקוע" הפרחים מטפסים אחד על השני.
"את ממש מדענית" אני מחייכת, ברוריה צועקת שנסתום ועוד אזעקה קורעת את האוויר.
שוב צרחות, רעש, כסאות ושולחנות. ושוב ברוריה צועקת "שימו לב שלא נותרים ילדים במסדרונות".
"מורתי?" דן מחייך "האם זה לא התפקיד של חבר המורים הנכבד?"
"תעוף למקלט!" היא עונה לו.
במבט אחרון לכיתה המתרוקנת, אני רואה את אביתר יושב. זגוגיות החלון הענק שמאחוריו מזדעזעות כשהטיל הראשון נוחת אי שם בעיר.
"בוא כבר!" אני צורחת ונמשכת אחרי לוסי.
החשמל נפסק,
אפילה אטומה יורדת על המקלט ושוב צרחות.
ושוב האור חוזר.
"לסתום פיות!" ברוריה מרגיעה את התלמידים המבוהלים.
"אני חוזרת לכיתה" אני קוראת ללוסי מעל הרעש "מעדיפה למות מפצצה ולא מהחנק שיש כאן".
ביציאה מהמקלט, רעם עצום של פיצוץ מזעזע את האוויר, אני מסתובבת לחזור למקלט אבל רואה ליד מגרש הכדורסל, את אביתר שוכב על הקרקע, הפנים שלו בתוך החול. אני רצה אליו "בוא" מושכת אותו לעמידה "אל תישאר כאן, זה מסוכן, בוא למקלט".
הוא נשען עליי, אני מנקה דם וחול מהאף שלו והוא דוחף את היד שלי והולך.
"אביתר" אני קוראת אחריו.
"גברת כרמל!" הרמקול מהדהד ברחבי החצר "היכנסי מיד אל המרחב המוגן!".
אני מביטה בחלון הענק של משרד המנהלת ורואה רק השתקפות שמיים. היא בטח עומדת שם כמו גנרלית. משגיחה על בסיס הצבא שלה.
למה היא לא במרחב המוגן?
ואיך היא לא ראתה שהם הרביצו עכשיו לאביתר?
אין לי זמן למחוא את המחאה שלי כי שריקה של עוד טיל חולפת גבוה בשמיים ואני רצה לכיתה.
אביתר יושב במקום שלו מצייר את הציורים שלו. מעיף בי מבט, חוזר ושוקע לתוך המחברת.
אני מתיישבת מתחת לשולחן שלי ומחכה.
כשעוד טיל נוחת קרוב וכל החלונות מזדעזעים, אני בוכה בשקט, נושכת שפתיים וסותמת.
אפשר להתרגל לזה?
לידיעה שאולי את הפיצוץ הבא אני לא אשמע כי הגוף שלי יהיה קרוע לחתיכות?
לא נורא, עוד מעט הולכים הביתה.
"אל תבכי" אביתר אומר.
ברמקולים בכיתות מוכרזת הודעת ארגעה. חוזרת שוב ושוב בהקלטה מכנית.
"אני לא יודעת מה מפחיד יותר" אני מוחה דמעה "האזעקה או הארגעה".
יום 53 למלחמה:
"בוקר טוב ילדים" אני מזמרת אל תוך הכיתה.
"איזה נודניקית" דן ואלון מקבלים את פני בברכה.
"אתם מודעים לזה שכבר חודשיים אנחנו חיות ככה?" לוסי נכנסת, מנערת את הרעמה הג'ינג'ית שלה ומתיישבת "זה דפוק ברמות-על שילדים צריכים לחיות ככה".
"לאף אחד לא אכפת מכלום" אני אומרת "גם לא למורים!".
"אף מורה לא יעזור לנו, כולם עסוקים במצב הביטחוני הרגיש".
"דוד שלי עובד במשרד הביטחון, הוא אומר שאף מדינה לא לקחה אחריות על הירי עלינו"
"זה שטויות, זה מה שהם רוצים שנחשוב" אורן אומר "אל תאמינו למה שאתם שומעים בטלוויזיה"
"דודה שלי משרתת ביחידה סודית, היא כותבת לנו שבכל הנפילות של הטילים, היה נזק רק לרכוש" אלון מקריא מהטלפון "אבל זה לא הרג אף אחד".
"מה סודי בזה?" אני אומרת "צריך לשמוח ולפרסם את זה"
"זה ממש מזל" דן אומר "אתה צריך לראות את הזנב של הטיל שנחת בשכונה שלנו, טיל כזה אמור להרוג איזה אלף איש במכה".
"אלף?" אלון מתלהב "נראה לי אפילו עשרת אלפים!"
"חמישים מיליון" לוסי עוזרת.
"דממה!" שאול-היסטוריה נכנס לכיתה ומתעסק עם הלוח החכם.
"אתמול אחרי הלימודים" אני לוחשת "משה והחבורה המגעילה שלו שוב הרביצו לאביתר".
"באמת?" לוסי גם לוחשת.
"קראתי לדן ואלון שיבואו לעזור לי, אבל החבורה של משה הם ענקיים, ורצו להרביץ גם לנו אז ברחנו וכשהייתי רחוקה, זרקתי עליהם אבנים".
"דממה!" שאול צועק דווקא עליי.
"וכשפגעתי באחד מהם, הם עזבו אותו ורצו אחריי ואז הוא ברח להם".
"אבנים?" לוסי צוחקת "את משוגעת לגמרי. תזהרי, הוא עוד יתאהב בך".
"מי?" אני מביטה בשאול-היסטוריה "שאול?".
"זהו!" שאול-היסטוריה מוכיח שההיסטוריה באמת חוזרת על עצמה "עופי החוצה!" ומצביע על דלת הכיתה, למקרה ששכחתי איפה היא.
"אבל לא עשיתי כלום!" אני מיללת וכל הכיתה גועשת ברעמי צחוק.
רק אביתר מביט ולא צוחק מהשנינות שלי.
"היו שלום" אני נפרדת.
"תעופי להירשם ואת לא חוזרת בלי פתק!" שאול מזכיר לי.
אני מנופפת בשיער לכל עבר ויוצאת.
ואז מתחילה עוד אזעקה.
שוב המסדרונות מתמלאים בצרחות ותלמידים.
וסדנת היוגה שתכננתי לעשות על הספסל בחצר, מתבטלת.
ובגלל ששאול-היסטוריה נמלט ראשון מהכיתה, אני חוזרת ומתיישבת מתחת לשולחן שלי.
אביתר כרגיל ליד השולחן שלו, מצייר. השיער הארוך נופל על הפנים שלו.
"למה אתה לא הולך למקלט?" אני מציצה אליו.
"תודה שעזרת לי אתמול" הוא סוף סוף מחייך.
"אם הייתי בגודל שלהם, הם היו חוטפים יותר מקללות וחצץ" אני יוצאת ומתיישבת לידו, מביטה בעיפרון חולף על הדף "וואי אביתר, זה הבית-ספר שלנו!" אני מצפצפת.
"כן" הוא אומר.
"והנה החלון של הכיתה שלנו" אני מצביעה "אימא'לה אביתר, אתה ממש מוכשר".
"טוב…" העיפרון שלו נעצר "רק שלא תתאהבי בי".
"אוי" אני צוחקת "שמעת את לוסי? אני אוהבת אותה אבל היא ממש סתומה".
למזלי הוא מחייך.
האצבע שלו מורחת עיגול גרפיט והופכת אותו לענן אפור ששט מעל בית הספר.
"הנה ילדים רצים למקלט" אני מצביעה על דמויות זעירות לצד מבנה בית הספר.
מעבר לחלון, בתוך הכיתה בבית הספר המצויר, כתם צהוב מטושטש.
אני נעמדת והכתם עולה גם שם. אני ממצמצת והוא נעלם.
"אביתר? ראית את זה?"
"תראי" אביתר לא מחייך וקצה העיפרון רץ אל מעל הענן, מצייר שם טיל מבריק וענק שפורע את העננים. וכאילו שהוא פותח פה לשטן, בחוץ מתחילה עוד אזעקה.
"אני חושבת שכדאי שנלך למקלט, לא?" אני מביטה בטיל המצויר "לפני שהציור שלך יתגשם על הראש שלנו".
"את לא מפחדת מהאזעקות?" הוא מביט בי.
"אני מתה מפחד" אני צוחקת "אבל הכי מפחיד אותי זה שהטיל ייפול עליי ובעיתון יפרסמו תמונה מכוערת שלי וברוריה תגיד להם שאני הייתי התלמידה האהובה שלה".
אביתר צוחק ומקמט את הנייר.
"למה?" אני מיללת "זה היה ציור ממש יפה! אתה ממש מטומטם!"
"הוא לא יפה" הוא אומר ויוצא מהכיתה.
הודעת ארגעה שוב מהדהדת ברמקולים.
"שאול ברח מהמקלט היישר הביתה" דן נכנס "ראיתי אותו נכנס לאוטו שלו".
לוסי עושה לי צמה "החולצה הצהובה מחמיאה לך" היא מלטפת את החתול שרקום על השרוול שלי.
"נמאס לי" אני אומרת "אנחנו חיים כמו בסיפור אימה".
"למה כמו?" לוסי מחייכת "אנחנו ממש בסיפור אימה".
ברוריה נעמדת בפתח "כולם להגיע לחניה יש הסעות הביתה".
"!Sweet" לוסי מזמרת "יום לימודים קצר".
יום 54 למלחמה:
"חם לי ומגעיל לי ואני רוצה לישון" אני מיללת בכניסה לכיתה.
"אולי תסתמי?" אלון מתעורר.
"צרחות על הבוקר" ממשיך התאום שלו.
"איפה אביתר?" אני מביטה בשולחן הריק בסוף הטור.
"אתמול אחרי הלימודים הגיע לכאן חוקר מהמשטרה לחקור אותו על המכות שהוא מקבל".
"לחקור אותו?" אני צורחת "שיחקרו את משה המסריח הזה!"
"וכנראה משה שמע על זה" אלון אומר "והיום הוא חיכה לאביתר בכניסה לבית ספר"
"עזרתם לאביתר?" אני מביטה באלון, והוא מצביע על הלחי שלו, שריטה אדומה חוצה אותה. "זה עיצבן את משה יותר, והם פשוט הוציאו הכול על אביתר".
"אימא'לה" אני מחייגת.
"הוא לא עונה לי" אני מנתקת את השיחה.
"בכל מקרה…" דן ממשיך "נראה לי שהוא לא יבוא בימים הקרובים"
"אני אהרוג את המשה הזה!" אני אומרת.
"אני אעזור לך" לוסי מצטרפת.
"לסתום פיות" ברוריה נכנסת.
יום 57 למלחמה:
אני שולחת לאביתר ציורים מכוערים שציירתי שהוא יושב בכיתה.
זה נראה כמו חרגול שיושב על סלע, אבל לא משנה.
אני מקווה שהוא צוחק
כי הוא לא מגיב לי.
ושוב אני מבקשת ממנו שילמד אותי לצייר כמוהו.
יום 60 למלחמה:
מציצה אל תוך הכיתה, סוף סוף אביתר יושב במקום שלו, מצייר,
הוא לא רואה אותי מחייכת.
"בוקר טוב ילדים" אני מזמרת.
"השכן הדפוק שלי נפצע" דן מחייך.
"מהטילים?"
"לא" הוא מחייך "נפצע בגילוח".
"דביל" אני דוחפת אותו "זה לא מצחיק!"
"מה את רוצה? מטומטמת" הוא מגן על עצמו מהמכות שלי "לפחות שיהיה פצוע אחד"
"זה לא מצחיק" אני שוב מכה אותו "שלא תפתח פה לשטן".
ואז אזעקה מיללת, מרעידה לי את כל הגוף. ובום עצום מתגלגל, ממש קרוב. אבק מהתקרה נוחת עלינו.
"למקלט!" ברוריה חולפת כמו אמבולנס במסדרון וכולם אחריה.
הכיתה ריקה, אני נכנסת מתחת לשולחן.
"די, אוף!" אני בוכה "אני רוצה הביתה, אני לא רוצה למות!"
"את לא תמותי" אביתר אומר ואני צורחת "אימא'לה אתה כאן? לא ראיתי אותך".
"את לא תמותי" הוא בשולחן לידי, שוב מול נייר הציור שלו.
"אני מקווה באמת" אני מושכת באף "זה יהרוס לי את הממוצע".
הוא מחייך.
העיפרון שלו טס על הנייר.
אני מקנאה בשלווה הנפשית שלו, הוא יותר חזק מכולנו. אני יוצאת ומתיישבת לידו.
"מה אתה מצייר היום?"
העיפרון טס על הנייר. שוב בית הספר מופיע שם, עננים שחורים מעליו, שוב טיל מרחף שם, קורע את השמיים.
"אביתר, אתה כמו סופר" אני לוחשת "מצייר את העולם שלך".
הוא מחייך.
העיפרון טס על הנייר.
אני מושיטה קצה אצבע ונוגעת בתחבושת החדשה על הרקה שלו "זה כואב?"
העיפרון נעצר. גם הנשימה שלי.
השיער הארוך שלו קצוץ סביב התחבושת.
"תצייר לי משהו אופטימי" אני מחייכת.
הוא מחייך.
"אה" אני צוחקת "אולי תצייר אותי? על חוף הים, אני מתה על הים, אתה יכול?"
"טוב" אביתר מחייך ומושך דף חלק ונקי.
העיפרון שלו טס על הנייר.
משה הענק נעמד בפתח הכיתה.
"אולי תעופו למקלט?" אני נעמדת מולו.
מקווה שהכלל שלא מרביצים לבנות, קיים אצלו.
"אתה שומע את זה? מר אביתר" משה מחייך "זהו קולו של הבלתי נמנע!".
מאחוריו החבורה מצחקקת.
"בוא חמוד" הוא צוחק.
"הוא לא יבוא!" אני צועקת "ועוד מעט המורים חוזרים".
לא נראה שמשה הענק מתרשם ממני.
"יאללה אביתר, תהיה גבר, אתה נותן לנקבה להגן עליך?"
ואז אחד המגעילים מזנק, מפיל אותי, מגיע לאביתר ונותן לו אגרוף שמעיף אותו מהכיסא, הראש שלו נחבט בקצה השולחן ומול העיניים שלי- פצע עמוק נפער ברקה שלו ודם ניתז משם.
בשנייה שאני צורחת וקופצת בציפורניים שלופות על המגעיל, התקרה שמעלינו מתנערת, עולה ויורדת עולה ויורדת כמו טרמפולינה וראש טיל עצום קורע אותה וחודר אל תוך הכיתה.
האבק באוויר רוטט.
אני פוקחת עיניים.
זמזום מוזר ממלא את האוויר. המגעיל לא מגיב לציפורניים שתקועות בלחי שלו, אני מרפה ומביטה סביב.
משהו קורה ואני לא מבינה.
"כרמל" אביתר אומר.
הוא יושב ליד השולחן שלו והעיפרון רץ על הדף.
אני ניגשת ומתיישבת לצידו. "מה זה? אביתר" אני מביטה בחבורה הקפואה של משה הענק "אנחנו מתים? למה הטיל לא מתפוצץ?"
על הדף, העיפרון עובר על קצה הטיל שמציץ מהתקרה.
"ציירת גם את משה?" אני מחייכת.
"היי, הנה גם אני!" אני מצביעה "תודה שלא ציירת אותי בוכה".
"להתראות כרמל" הוא הופך את העיפרון, מצמיד את המחק הלבן לדמות שלי.
"מה אתה עושה?" אני אוחזת בידו.
"אנחנו נפרדים, כרמל" אביתר מחייך "את הולכת הביתה".
"לא אביתר!" אני אומרת. והמחק הלבן עובר על הדמות המחייכת שלי.
הזמזום נעלם.
האוויר מתקפל ונשאב לי מהגוף,
אני נפרשת מעל העיר.
אפשר לראות את הים.
"לא אביתר!" אני אומרת לחלון בחדר שלי.
הרחק למטה הרחוב ריק, נמתח עד למבנה בית הספר במרחק.
האזעקה מהדהדת בין הבתים.
ביד שלי אני מחזיקה נייר לבן מקומט,
אני פורשת אותו ושם אני, מצוירת על שפת הים, צוחקת,
את השיער שלי אוגד סרט לבן ואני לבושה שמלה לבנה,
ולידי,
לידי אביתר, הוא כמעט שקוף אבל אפשר לראות שזה הוא שם,
אוחז בידי וצוחק בפה מלא.
חמודי.
אף פעם לא ראיתי אותו צוחק ככה.
אני חייבת לומר לו את זה…
מה?
מה אני עושה כאן?
למטה, רחוק בקצה הרחוב, להבה כתומה עולה ומעלימה את מבנה בית הספר,
נוסקת ומתגבשת לפטרייה עצומה.
ואני צורחת.