בכפר קטן בין הרים כחולים, היו אנשים כחולים, ברחובות כחולים ובבתים כחולים. למרבה הפלא, הם יכלו לזהות אחד את משנהו, שכן כל אחד מהם היה בעל גוון כחול שונה, וכך גם הבתים והרחובות. לעיתים רחוקות אפשר היה להבחין באדם סגול, או – בנדירות גדולה עוד יותר – באדם ורוד.
איש לא דיבר איתם, עם הוורודים. הם ישנו ברחובות, ליקטו מזון מהיער הסמוך לכפר, והעמיקו את גוון גופם מאכילת פירות יער ורודים שגדלו במעמקי יער מרוחק, מקום שאליו האנשים הכחולים מעולם לא העזו להגיע.
מדי לילה, יכלו הוורודים לצאת ממחבואם ולחזות במראה יחיד במינו: בעוד החשכה מתפרשת על הכפר, נדלקה על כל אדן חלון נורה צהבהבה קטנה בתיאום מושלם עם העלטה. בניין אחר בניין נבלע בצורה עקבית, כצל ירח עגול שכיסה כל דבר בדרכו – כולל את האנשים הוורודים. עם החשכה הגיע משב רוח קריר, שקט, והכפר התרוקן מכל צליל ונפש חיה.
בתזמון מושלם, שבו נבלע הבניין בחשכה, פתח האיש הסגול את דלת הבית, ירד ארבע מדרגות, הותיר את חלון ביתו ללא נורה צהבהבה, והתקדם בצעדים בטוחים לאורך הרחוב כאילו היה זה יום רגיל לחלוטין. קל היה לטעות ולחשוב שהוא כחול כמו שאר תושבי הכפר, אלמלא פרט אחד קטן שבצבץ ממעילו הכחול – צעיף ורוד.
כמו בכל לילה, שמונה דקות בדיוק לאחר רדת החשכה, החל לרדת גשם. כך, כעבור שמונה דקות בדיוק פתח האיש הסגול את המטרייה. ארבע דקות בדיוק לאחר מכן נעצר בסוף המדרכה, המתין ארבע דקות בדיוק – וחצה את הכביש. הוא המשיך לצעוד שמונה דקות בדיוק, עד שנעלם בחשכה.
מדי בוקר יצאו האנשים הכחולים מבתיהם, ירדו ארבע מדרגות, ותוך שמונה דקות הגיעו לעבודתם. שם עבדו שמונה שעות ועוד שעה. כשסיימו, נותרה להם שעה אחת עד לחשכה. עם רדת הלילה השאירו נורה צהבהבה אחת על אדן החלון, וכך נדלקו מדי לילה כל הנורות בכפר, מלבד אחת – זו של האיש הסגול.
וכך עברו ימים, וכך עברו לילות, וכך עברו יממות.
עד שלילה אחד עלה האיש הסגול ארבע מדרגות בחזרה לביתו. הוא נעל מאחוריו את הדלת, השליך את מעילו, ובשקט הלילי הוציא את הפירות הוורודים שהביא מלב היער. הוא החל לצייר בעזרתם: גוונים של אדום, ורוד, כתום, צהוב, תכלת וירוק כיסו את הדף, ולאחריו דף נוסף. הוא צייר מראות שהכחולים מעולם לא ראו. היו אלו דברים שונים, מגוונים, ואף צבעוניים. הוא צייר כל הלילה – עד שלבסוף נרדם.
כשהתעורר, מיהר לאמבטיה כדי להסיר את הכתמים הצבעוניים במים הכחולים. הוא שפשף וניסה שוב ושוב, אך הצבעים לא נעלמו. הוא שפשף חזק יותר וחזק יותר, עד שנכנע. רעב, תשוש ושונה מהשאר, המתין לבוא הלילה כדי לצאת מהבית ולאכול מפירות היער.
בלילה שלאחר מכן, כששב אל ביתו, ראה נורה צהבהבה דולקת על אדן חלונו. סביר היה להניח שביתו הכחול נתפס על ידי איש כחול אחר. כך קרה תמיד למי שסטה מן המסלול הקבוע.
הרי כך נכתב בספר החוקים של הכפר:" תוכל להבחין באדם כחול לפי מראהו, לפי לבושו, לפי התנהגותו, ולפי דרכי פעולתו. אילו אדם כחול זה, כמוך, הולך במסלולי הכפר – אנא התנהג אליו בכל חוקי הכפר. אילו האדם הכחול סטה ממסלולו, יש להתנהג כלפיו כמו לכל בן אדם ורוד אחר. אילו האדם הכחול סטה ממסלולו אך חזר למסלול הנכון – יש לקבל אותו בחזרה ולפנות את דירתו במידת הצורך.
אך לא אם זה הפעם השנייה.
אם בן אדם כחול פנה ממסלולו בפעם השנייה, כוחות רעים השתלטו עליו.
אין עוד דרך חזרה אמיתית בשבילו לעולם הנכון; יש לוותר עליו, שכן אין הוא יכול להיות האיש הנכון בצורה נכונה."
הפעם, לא הייתה לו ברירה, אלא להמתין לזריחת השמש כשהוא מסתתר מתחת למדרכה, מביט מבעד לסבכת פתח הביוב אל עבר הבית. התא היה רטוב ממי הגשם הכחול שירד אמש, מעורבבים בנוזלים שומניים מן הכביש, שיצרו יחד טיפות סגולות-כחולות מנצנצות. בשעה שמונה בדיוק ראה את דלת הבית נפתחת, ובן אדם כחול אחר יורד בארבע המדרגות. באותו הרגע זלגה דמעה ורודה מעינו. הוא ניגב אותה במהירות, משוכנע שחלה.
הוא פגש אדם ורוד רק פעם אחת בחייו, כשהיה ילד קטן, לפני שנים רבות. אז נהג סבו הסגול לאסוף אותו מדי יום מבית הספר, ובדרך חזרה היה שם לב לצעיף הוורוד שבצבץ ממעילו הכחול של הסב.
כך היה, עד שהסב החל לאחר, עד שלבסוף חדל לבוא.
תחילה המתין לו כמו תמיד בשער בית הספר – עד שכל התלמידים התפזרו, הוא נשאר לבדו, ואב הבית הגיע לנעול מאחוריו את השער.
אז החל לצעוד לביתו, לבד.
הוא עלה ארבע מדרגות, פתח את הדלת – ומצא את סבו שרוע על הרצפה, גופו כולו נצבע ורוד, ומעליו מרחפות בועות ורודות וסגולות שמחליפות גוונים ומתנפצות באוויר. מאז לא ראה עוד אנשים ורודים.
ובכל זאת, זיכרון הילדות היה שמור בו בחום וברוך.
כשהיו חוזרים יחד מבית הספר, היה הסב נסגר בחדרו ומנגינות פטיפון ענוגות בקעו מבעד לדלת הסגורה. ריחות מתוקים ומהפנטים שלא הכיר נדפו תחת המפתן, מספרים סיפור שהאנשים הכחולים מעולם לא ידעו.
כעת, למטה במחבוא, שקע האדם הסגול בזיכרונותיו, עד שקרני שמש חמות סנוורו את פניו בעת שחלף הולך רגל או רכב מעל הפתח. שעונו תיקתק בקצב מדוד. הזמן בתחתית נע לאיטו והמספרים החלו להתערפל.
במעמקים אלה צלל אל תוך מחשבות שנעו זו אחר זו כריקוד ואלס לקצב השעון, מציגות מולו את העבר, ההווה והעתיד, עד שהזיכרונות קמו לתחייה על קירות הבטון.
הלילה שב וירד, החשכה בלעה את תא הביוב, וכעבור שמונה דקות בדיוק החל לרדת גשם כחול ששטף את הכבישים וזרם פנימה. במהרה עלה מפלס המים והרטיב את בגדיו. בלית ברירה התרומם וצעד אל עומק המנהרה, מתרחק מן הזרם השוצף. צעדיו הדהדו בין הקירות הלחים אל עבר הלא נודע.
הוא שמע קולות עמומים ורחשים מבעד לדפנות המנהרה, נצמד לקיר ונתן לצלילים להנחות את דרכו ככל שהתגברו. המרחב סביבו החל להתבהר בהדרגה באור אדמדם, שהפך לוורדרד ונפרש לשלל צבעים בוהקים. הוא פנה בעיקול, ומולו נגלה מראה מרהיב: דוכנים עמוסי ניחוחות מאכלים, רכבות הרים ומתקני שעשועים עטורי אורות זוהרים. המקום נראה כפארק שעשועים תוסס ומלא חיים, והכל היה כהלכה, מלבד פרט אחד: המקום היה ריק לחלוטין – והוא עמד שם לבד.
הוא פסע פנימה כשנעתקה נשימתו, נזכר בסיפורים ששמע על האנשים הוורודים שאבדו בעולם של דמיון. האם זה העולם?
השעון חדל מלתקתק.
בעולם הזה לא היו גבולות. לא היה בו זמן.
הוא חצה את הרחבה הריקה לעבר קרוסלה ורודה, שהסתובבה לאיטה, והתיישב באחד ממושביה. הוא סגר את עיניו, והרוח הקרירה עטפה אותו בתנועה עדינה. כשפקח את עיניו ראה מולו ילדה קטנה ורודה, מביטה בו בעיניים פעורות ומלאות התפעלות.
היא פתחה בשיחה וסיפרה שמעולם לא ראתה אדם סגול או כחול, אלא רק ורודים כמותה. השניים המשיכו להביט זה בזה בשקט בעוד הקרוסלה חגה במעגלים, ואז היא שוב פתחה בשיחה. היא דיברה על כל כך הרבה דברים – על השמש, על מעמקי היער ועל היצורים החיים השוכנים בו, דבריה יצאו מפיה כמנגינה נעימה: היא צחקקה, שמחה, פטפטה ופטפטה.
הוא הסיט את מבטו, אל עבר אורות המתקנים שהמשיכו להסתובב ברחבה.
לפתע, בשמיים הכחולים-שחורים העמוקים שמעל, הבזיק מטאור לבן, חצה את החשכה והותיר אחריו שובל בוהק.
עיניו התרחבו בתדהמה והתפעלות.
"זה כל כך יפה," לחש.
הראשונה ענתה לו הרוח, במשב קריר.
לאחריה אמרה הילדה בחיוך: "תבקש משאלה."
הוא עצם את עיניו.
איפשהו שמע רעש מחריש אוזניים של התפוצצות, הרגיש רעד אדמה, ומשב של ריח חם עם עפר נישא אליו דרך האוויר.
הוא פתח את עיניו, וראה איך כל האורות התחילו לשחק במתחם. המתחם כולו היה מלא במשפחות – אנשים אכלו, נהנו, צחקו, ירו בעמדות המשחק, אוחזים בפופקורן ובגלידה.
הקרוסלה המשיכה להסתובב. ואז, בתוך ההמון הוורוד, הוא ראה אותם.
סבא וסבתא עמדו מחובקים, ולידם הכלב המקפץ ומכשכש בזנב, טוני.
הם עשו לו אות לשלום. ברגע לאחר מכן, אחרי כמה עוברי אורח שחלפו על פניו, הבחין ממש מאחוריהם באמא ובאבא, עומדים מחובקים גם הם.
הוא זינק ממושב הקרוסלה ורץ לעברם, אך ככל שהאיץ את ריצתו, הלכו הדמויות והתרחקו, מתפוגגות בצללים. האורות הצבעוניים החלו לדעוך בזה אחר זה, הפארק נבלע באפלה שקטה, והמרחב סביבו הצטמצם בחזרה למסדרון הביוב הלח והחשוך.
הוא המשיך לרוץ עד שנתקל שוב בפתח הניקוז הפתוח מעליו.
קרן שמש חדה נשברה דרך הפתח והאירה את גופו שיצא מתוך הצללים.
לא הייתה זו דמות קולנועית סגולה יותר, אלא אדם ממשי, בשר ודם.
הוא השקיף אל עבר עולם האמיתי, רחובות העיר הממשיים- מכוניות שועטות, גורדי שחקים ואנשים ממהרים לעבודה לבד או לצד מישהו, הולכים במהרה ומשוחחים.
הוא לא פחד יותר מהשמש והאור. הוא יצא מפתח הביוב והלך בצעדי ביטחון בקצב עקבי לעבר ביתו הישן. אף אחד לא יכול להבחין בו כשונה מהם.
הוא היה נראה רגיל לחלוטין. אילו רק לא דבר אחד – הסוד.
הוא עלה ארבע מדרגות, הכניס את המפתח למנעול – הזיז פעמיים שמאלה, ארבע פעמים ימינה, שמונה פעמים שמאלה ועוד פעם אחת.
זאת הייתה קומבינציה חדשה שלו לכניסה לבית.
הוא התיישב על המיטה, עם ראש שמוט ,כשהרעש היחיד בחלל היה תקתוק שעון. הוא הרים את ראשו, הסתכל על השעון, קם, לקח קנבס והתחיל לצייר. הוא צייר שמיים, הרים שביניהם שדה פרחים יפהפה עם פרחים רב-גוונים: אדומים, לבנים, צהובים, כתומים.
כצופים מהצד, נוכל לראות את הקנבס עם הציור הופך לכחול, ובו זמנית האדם והבית הופכים שוב להיות כחולים.
בציור נראים שמיים, ושני הרים כחולים, אך הפעם, ביניהם פזורים הרבה פרחים זוהרים וצבעוניים, ונצנצים זהובים מרחפים ונופלים ברוך על רצפת החדר.
בזיכרונותיו, בהיותו תינוק קטן הוא היה יושב על הרצפה באותו החדר ומשחק.
מהמטבח ליד היו נשמעים רעשי סירים וכלי אכילה; אביו ישב על הכורסה וקרא עיתון, בזמן שאימו התרוצצה בין הסלון למטבח.
סבו אכל אוכל חם שהוגש לו היישר מהכיריים בזמן שריחות התבשילים של סבתא, מציפים את כל הבית.
בסלון היה נשמע אותו תקתוק השעון.
אך הפעם, בזיכרונותיו, כל הדמויות, והבית היו צבועים בוורוד.
בעולם שאין בו גבולות, ואין בו זמן, הקרוסלה עדיין מסתובבת.
מולו יושבים סבתא וסבא, ההורים וכלב טוני מקפץ ונובח, עם זנב מכשכש משמחה, לשון בחוץ וחיוך רחב. האדם הסגול מחייך אליהם.
הקרוסלה ממשיכה לחוג.
אורות דוכנים צבעוניים מתחלפים אחד בשני על רקע שמיים כהים.
בסיבוב הבא, הוא רואה את הילדה הוורודה יושבת מולו, במקומם.
רק שהפעם, היא מחייכת אליו.
השמיים הכחולים-שחורים מלאים בכוכבים, ואחד מהם נופל כמו מטאור לבן עם שובל יפה מטה.