הוא הגיע מהשמיים.
הוא הכוכבים. "אני והמשפחה שלי," כך אמר כשראשו מוטה לאחור ומבט מלא ערגה בעיניו. הבטתי בו מביט בהם, הוא זהר, העור שלו נצנץ ועיניו הכסופות ריצדו בלילה אפוף הערפל. הוא זהר כמו פנס אנושי עם הילה מלכותית סביבו, אולי בלי החלק של האנושי.
משכתי את רגליי אל חזי וחבקתי אותן, התנודדתי מעט לפנים ולאחור בהיסח הדעת. גם אני הייתי מתגעגע למשפחה שלי אם הייתי למטה והם היו למעלה, אני זוכר ששאלתי אותו מה הוא בדיוק? שדון? פיה? איזה מין יצור קסום הוא?
הוא רק צחקק, משך בכתפיו ואמר שהוא כוכב.
פגשתי אותו באחד מימות הסתיו, השמש חיממה אותנו קלות בקרניה המלטפות אך הרוח הייתה מעט קרירה, בדיוק כמו שאהבתי. זה היה השלב הזה בשנה שהעולם היה נראה יפה יותר, העלים קיבלו גוון כתמתם ונשרו על האדמה כמו אבקת פיות, השמיים התבהרו מעט אך עדיין היו מספיק עננים בכדי לצייר תמונה פסטורלית. אם יכולתי לתאר איך קסם נראה בעיניי, זה היה זה. אפילו הריח באוויר היה שונה, עצמתי עיניים ושאפתי אותו עמוק אל ריאותיי. כן, יכולתי לחוש בו על לשוני.
הדבר היחיד שהרס את הקסם היה שהוריי שלחו אותי לשחק עם בני דודיי, לבלות את היום עם משפחתי. היו להם כוונות טובות, לבני דודיי פשוט לא היו כאלה.
היינו אמורים לשחק כדורעף. זה היה הדבר היחיד שהם דיברו עליו בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות אם לדייק, מאז שהתאמנו תחת נבחרת אמיתית. הם נהיו אובססיביים למשחק, הוא היה נושא השיחה הכמעט יחידי שלהם וגם של הוריהם. הם ידעו הכול על המשחק לפי דבריהם ואהבו במיוחד להעמיד אותי על טעויותיי בנוגע אליו בקול רם. תמיד בקול רם, כאילו רצו שכולם ישמעו ויסכימו איתם.
קבענו לשחק על שפת אגם רוקט, המקום האהוב עליי לשעבר. הם תמיד רצו לשחק דווקא כאן, הבנתי אותם כמובן, הם אהבו את כרי הדשא הגדולים והרכים. פעם גם אני אהבתי, היום שנאתי.
היינו מספר אי זוגי ומהר מאוד נבחרתי להיות מחוץ למשחק, כמו תמיד. מעולם לא הייתי מספיק בשבילם, הם תמיד העדיפו אותי רחוק מהם בטענה שאני לא מספיק בשום דבר. יותר טוב, גם כך לא נהניתי להיות בחברתם. לכן, טיילתי לבדי על שפת האגם, הבטתי במים שהיו צלולים בשלב הזה של השנה כשהציפורים צייצו מעליי.
עצמתי עיניים ושאפתי את האוויר הקריר אל ריאותיי, התכוונתי לחזור ברגליים שפופות אל משפחתי כשלפתע דבר מה מנצנץ לכד את מבטי. הבטתי סביב, בטוח שמישהו נוסף ראה את ריצודי האור החזקים, אך להפתעתי איש מלבדי לא הבחין בהם. כולם המשיכו בשלהם, צחקו, אכלו או סתם מיהרו.
משכתי בכתפיי וכבר החלטתי ללכת לבדוק בעצמי. מיהרתי אל השיח, הזזתי הצידה את הענפים הקטנים והקוצניים, נזהר שלא להתקרב מדי אל שפת האגם ומצמצתי בבלבול. הישר לפניי ניצב כדור זוהר, קטן יותר מכף ידי, צבעו כסוף בעל אור בוהק, טהור. הוא הזכיר לי את השמש, זוהרת באור חזק ושולחת קרניים, רק הצבע היה שונה. לבן-כסוף זוהר, כמו הירח.
הושטתי יד סקרנית לכדור, מהופנט מיופיו המסנוור. הוא ריצד והפיץ חום, אך ברגע שידי נגעה בו צעקתי ונפלתי לאחור. הוא היה… חי.
הכדור הפך לפתע לנער. הבטתי בו בפה פעור ועיניי התרחבו באימה. הוא הטה את ראשו לכיווני ועדיין חייך, בעוד אני ניסיתי להבין מה קרה. הוא היה רזה, כמעט כחוש, ברכיו היו חבולות מעט, לחייו סמוקות ואוזניו… הן היו מחודדת, כמו השדונים בספרים.
הנער טלטל את ראשו המתולתל מצד לצד וחיוך שדוני עלה על פניו "לא מנומס להושיט ידיים!" הוא צחק. עורו נצנץ לעברי כשהושיט את ידו ושאל "לא תעזור לי לקום?"
בלעתי רוק בחשש והושטתי את ידי לעזרה, עורו היה חמים, ממש כמו הכדור ותהיתי לעצמי אם הזוהר יעבור גם אליי מאחר שנגעתי בו. אבל הוא לא.
"אני מיוברן." הוא חייך בסנוור. הוא נצנץ, הוא ממש זהר.
"צ׳אי," בלעתי רוק בחשש.
לחיצת הידיים חתמה את החברות שלנו.
מיוברן הפך לחברי הטוב ביותר. הוא בילה אצלי כמעט כל יום, לפעמים עד השעות המאוחרות של הלילה. הוא סיפר לי שהגיע מהשמיים, כשלא האמנתי לו וביקשתי הוכחה הוא הראה לי את הקסם שלו.
בפעם הראשונה שהגיע לחדרי, הוא הפך עצמו לבלתי נראה וכך התגנב לביתי, מיותר לציין שצווחתי בבהלה כשמצאתי אותו שוכב על מיטתי, תולש עלי כותרת מפרח צהוב וזורק על השמיכה שלי.
עם הזמן למדתי שאם אביט טוב טוב אוכל לראות נצנוץ עדין מסגיר, כך ידעתי שהוא לצידי. הוא גם יכול היה לעבור מבעד לעצמים, לבלות שעות בתוך המים, להשאיר שובל זוהר מאחוריו ועוד הרבה דברים אחרים שאמר שיראה לי בהזדמנות.
אך הכי אהבתי את נגיעות הקסם הקטנות, את הניצוץ שבידיו בכל תנועה, את הטוב שהשאיר אחריו, את הקסם שיכולתי להריח באוויר. היה לי ריח נעים… מתוק, מלטף.
המקום האהוב עליו היה אגם רוקט. היינו שוכבים על כר הדשא הרך ומביטים בשמי הלילה הזוהרים, הוא אהב להביט בכוכבים. היה לו מבט אחר, נוגה כשהביט בהם כך. הוא לא היה צריך לומר, ידעתי שהוא מתגעגע אליהם.
הוא סיפר לי שיש להם תחרות ריצה שכל הכוכבים הצעירים משתתפים בה, הוא אמר שבני האנוש חושבים תמיד שזה מטח מטאורים ומנסים לצפות בהם עם המכשירים הגדולים הארוכים האלה שבנו. הוא צחק ואמר שזה כיף, כי כך יש להם עוד קהל. שאלתי אותו אם גם הוא השתתף, הוא אמר שכן. הוא השתתף, וניצח. זה היה משונה, ציפיתי שישוויץ, אבל במקום זה הוא הסיט את מבטו הצידה כאילו ניסה לשכוח זיכרון רע. לשבריר השנייה הצלחתי לראות את מבטו, עיניו היו מלאות ב… כאב. זה לא היה הגיוני.
לא אהבתי לראות אותו עצוב. כחכחתי בגרוני ואמרתי לו שאני רוצה להצטרף אליו, לכוכבים. הוא חייך ואמר שאולי יום אחד בעתיד הוא יוכל לקחת אותי לשם. אולי.
הצפייה בשמי הלילה בלילות הפכה להיות השגרה שלנו. הלילות היו שלנו, בבקרים הייתי בבית הספר. לא ידעתי מה הוא עשה כשלמדתי או אפילו איפה הוא גר, הוא מעולם לא אמר, רק חזר אלי שוב ושוב בתום יום הלימודים.
הוא אהב לקרוא, בעיקר פנטזיה, הוא היה מחפש אצלי במדפים ספרים עם קסם ומשאיל אותם ממני. רציתי לבקש מאבא שיקנה לי עוד, לא רציתי שיסיים את כולם ולא יהיה לו עוד מה לקרוא.
"למה אנחנו לא פה?" שאל והעביר עוד עמוד בספר. הוא שכב על המיטה שלי וקרא, כמו תמיד בזמן שאני ישבתי על יד השולחן והכנתי שיעורי בית.
שפשפתי את ראשי בעייפות ושרטתי את עצמי בטעות עם העיפרון "אין ספרים על הכוכבים." לחצתי את אצבעי על מצחי ושחררתי. לא, לא ירד לי דם. "…רק על פיות ויצורים קסומים דמיוניים."
הוא התיישב על המיטה בקפיצה, בדיוק כמו ששנאתי שעשה. "גם אני קסום, ואני אמיתי. חוץ מזה, מאיפה אתה חושב שבני האנוש לקחו את הרעיונות לסיפורים שלהם?"
גנחתי בייאוש והבטתי בתרגילים שלא ידעתי מתי עוד אפתור. "פרי דמיונם," הנפתי את ידיי באוויר. "הכול מומצא."
הוא צחק, "שטויות במיץ מלפפונים!"
"אומרים 'עגבניות'," לחשתי בעייפות אך התאפקתי שלא לחייך.
"זה בדיוק מה שאמרתי!" כעת כבר ישב על קצה מיטתי ונדנד את רגליו באוויר. "הכול אמיתי, בן אדם, יש קסם בעולם גם אם אתם מתעקשים להכניס אותו רק לספרים שלכם."
באחד הימים מיוברן הגיע לביתי מובך, מעולם לא ראיתי אותו מובך לפני כן. ההבעה הייתה נחמדה עליו, אם כי תהיתי לעצמי מה גרם לו לחוש כך. "אתה יכול לעשות לי טובה?" הוא שיחק באצבעות ידיו בחוסר מנוחה משונה. "יש לי פגישה היום עם…" הוא היסס ולא הביט בעיניי, "כמה חברים. אתה יכול להשגיח על הכדור?"
הטיתי את ראשי בחוסר הבנה "בשביל לראות אותם אני צריך לחזור לצורת הכוכב שלי, אבל מישהו צריך להשגיח שלא יפגעו בי, כי זה יכול לקחת קצת זמן" הסביר. "אתה יכול לעשות את זה בשבילי?"
"בטח!" מיהרתי לחייך. "ברור, אני אשמור עליך."
חשבתי שראיתי חיוך עצבני לרגע על פניו. כנראה טעיתי כי הוא נמלא מחדש באנרגיות, נפנף בידו וקרא, "בייי." בין רגע הוא נעלם, והשאיר אחריו רק את ניחוחו המוכר וכדור כסוף מנצנץ. הרמתי את הכדור והנחתי אותו במרכז מיטתי, שחלילה לא ייפול וייפגע.
החדר פתאום נראה לי שקט ובודד בלעדיו, ניסיתי לסלק את המחשבה הזו מראשי. הייתי בחדר הזה לפניו ואני אהיה בו גם אחריו, כדאי שאנצל את הזמן לעשות דברים חשובים.
כך מצאתי את עצמי שוכב על המיטה לצידו של הכוכב מיוברן, קורא ספר על פיות ותוהה לעצמי אם הוא ראה אותן. הוא כל הזמן אומר לי שיש בעולם יותר קסם ממה שאני יכול לדמיין לעצמי ושכולם קיימים, כולם. תהיתי לעצמי אם יש לו חברות פיות, אולי הוא אפילו יצא עם פיה… או פיי. אולי בכלל יש לו חברים מפלצות? אולי הוא ראה את דרקולה!
הזדקפתי במקומי. "זה אומר שיש גם אנשי זאב?" פלטתי בטעות בקול.
אלפים! תמיד רציתי לראות אלף! הם כל כך מלכותיים. פזלתי אל הכדור, אולי אוכל לבקש ממיוברן לקחת אותי לראות אלף יום אחד, מעניין אם הוא מכיר כמה. מי יודע, אולי הוא אפילו מדבר עם אחד ברגע זה…- מספיק, צ'אי, יש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר לדמיין.
אך ככל שהזמן עבר נעשיתי חסר מנוחה. לא הצלחתי לקרוא, המילים התערבבו לי על הדף, לא מצאתי היגיון בשום דבר. הרגשתי פתאום בודד, כאילו החדר הקטן שלי גדול מדי רק בשבילי. לא הבנתי כמה הכוכב הפך להיות חלק מהחיים שלי, עד שהוא הלך למרות שידעתי שיחזור, הוא בסך הכול הלך להיפגש עם כמה חברים והוא כבר יחזור אליי.
אבל הסקרנות הייתה יותר מדי בשבילי, רציתי להיות איתו, רציתי להכיר את החברים שלו. רציתי לדעת אם הם נחמדים כמוהו, אם גם הם מפזרים שאריות של קסם בכל מקום, האם גם הם מאירים את הדרך שבה הם צועדים בשובל מנצנץ. רציתי להכיר אותו עוד, להכיר אותם.
לפתע נזכרתי בפעם הראשונה בה נפגשנו, אי שם על שפת אגם רוקט, כשנגעתי בכדור והוא "התעורר". הייתה לי תחושה שאם אגע בו עכשיו, הוא… אולי אני… הייתי חייב לנסות.
שמטתי את הספר על מיטתי והסתובבתי לכיוון הכדור, הבטתי בו מהופנט ובלעתי רוק בחשש. היססתי רק מעט לפני שהושטתי את ידי… כמעט נוגע אבל לא נוגע… עד שנגעתי בו.
הרגשתי משיכה חזקה שהגיעה מתוך חזי ולפתע העולם הטשטש, בטני התהפכה, הרגשתי כאילו גופי מתפרק לאלפי חתיכות מדממות ו- ואז זה נגמר.
הוא היה שם, וגם אני הייתי. היי- והנה החברים שלו- הו, הם נראו ממש… גדולים, ומה זה כל הסיכות האלה…? לא חשוב. אבל, ראשי נטה הצידה, למה הוא נראה מפוחד?
לא ידעתי אם הם מסוגלים לראות אותי או לא, כך שליתר ביטחון לא התקרבתי לאף אחד מהנוכחים.
"…לראות את אמא שלו הוא רוצה!" צחוק מרושע הרעים בין קירות החדר חסרי הצבע, מבין כל החברים שלו בחדר, לו היו הכי הרבה סיכות. על אחת מהסיכות היה כתוב משהו, צמצמתי את עיניי בריכוז וניסיתי לפענח.
"-שמעתם את הבוגד?" קולו הרועם הקפיץ אותי בבהלה במקומי, "יש לו דרישות, לחוצפן!"
מיוברן התקדם צעד לפנים "בבקשה" בקולו נשמעו תחנונים. "…אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר."
"שלא תעז להתקרב אלינו!"
לפני שהספקתי לפענח את הכתוב או את המאורע, הכוכב הגדול דחף אותו בחוזקה והוא הועף באוויר ונחת לרגליי. הוא נאנק בכאב ואני נלחמתי בדחף לצאת ממקומי ולהתעמת איתם, מי הם שככה יפגעו בחבר שלי?
אם היה דבר אחד שהספרים צדקו בהם בסיפורי הפיות הוא שאכזריותם הייתה ידועה לשמצה, נראה שהכוכבים לא היו שונים מהם.
בחנתי את החדר בריכוז, היו שם ארבעה כוכבים מלבד מיוברן. הם היו גדולים, רחבים ושריריים. על מותנם הייתה חגורה ובה קשורה חרב כסופה דקה ומנצנצת, היא נראתה קטלנית. הכוכב הגדול עשה צעד לפנים וסוף סוף הצלחתי לפענח את הכתוב: "משמר הכוכבים." זה לא נשמע טוב, בלעתי רוק והקשבתי לשיחה.
"אני מתנצל, אדוני." חברי נעמד בתשישות, עיניו ריצדו בחשש סביב.
"אתה משתפר." שנאתי את הגאווה שנשמעה בקולו של הכוכב הגדול.
"מתי אוכל לחזור?" מיוברן ניסה שוב בקול שקט והגעגוע נשמע בקולו. הייתה לי תחושה שאלו ממש לא החברים שלו.
"לחזור?" הוא נתן לו סטירה כל כך חזקה שאני ראיתי כוכבים "בוגדים לא חוזרים."
מיוברן נרתע לאחור ואחז בלחיו הפגועה, עיניו נצצו מדמעות שאיימו ליפול. שנאתי לראות אותו ככה. "אני נשבע לך בשמם של כל הכוכבים בגלקסיה, לא עשיתי את זה!" הוא צעק בקול מלא כאב.
"שקט!"
"איזה חוצפן."
"טינופת-"
"בוגד."
הם המשיכו, אך אותי לכדה מילה אחת: בוגד.
שוב ושוב המילה נשמעה. אבל למה? למה הם התכוונו? במה הוא בגד? העפתי בו מבט מהיר, הוא נראה אומלל כל כך וחסר אונים. מה הוא כבר עשה להם שהם מתייחסים אליו כך?
"היינו צריכים להרוג אותו."
"בלתי אפשרי, הוא הבן של-"
"זו בדיוק הבעיה, אחרת הוא היה מת."
נרתעתי לאחור. הרגשתי שאין לי אוויר. מעולם לא שמעתי מבוגרים מדברים בצורה כזו מאיימת, כזו מפחידה על מישהו.
הרוע ניבט מעיניהם, הוא מילא כל נקבובית בעורם. אם היו להם נקבוביות בעור בכלל. לא משנה.
מיוברן הטיפש החליט לנסות שוב "לא עשיתי דבר, בבקשה, אני-"
לא ראיתי מאין הגיעה החבטה, אך אחריה הגיעה עד אחת ועוד אחת. כולן מלוות במילים שטניות, ברצף של מה שנשמע כמו קללות, אם כי לא הבנתי את השפה. כל שהצלחתי לשמוע היה מעין זמזום מחריש אוזניים ומשתק, לא יכולתי לראות את זה. חזי כאב, האוויר אזל מריאותיי וחששתי שגם מריאותיו של מיוברן. הייתי חייב לצאת משם, עכשיו, לפני שזה יחמיר. לא יכולתי לשמוע את קריאות הכאב שלו, פחדתי שהם יהרגו אותו.
כל שהייתי צריך לעשות היה להרפות את אחיזתי בכדור. רק לשחרר.
אבל לא הייתי מסוגל.
לא יכולתי להשאיר אותו כך. עצמתי עיניים והתעלמתי מראשי הדואב. תחשוב, צ׳אי, בבקשה. לפתע נזכרתי ביום הראשון שנפגשנו, נגעתי בכדור והוא הפך ל… לגרסה הכי דומה שלו לאדם. כלומר, הוא הרגיש אותי. הוא יכול להרגיש. אז מה אם…
עצמתי עיניים, התעלמתי מכל רעשי הרקע ומיקדתי את תחושתי בכף היד שאחזה בכדור בבית שלי, בחדר, עד שממש יכולתי להרגיש אותו. לקחתי נשימה עמוקה ונעצתי בכדור את ציפורניי, חזק, הכי חזק שיכולתי.
מיוברן צרח. הוא צרח כל כך חזק שחששתי שאאבד את השמיעה, כל כך חזק שפחדתי שאהרוג אותו. העולם הטשטש, מעדתי לתוך תוהו ובוהו מלא בצבעים בוהקים. כתמי צבע מבולגנים היו בכל מקום, שום דבר מוגדר, הכול נזל והטשטש מולי.
ושוב היינו שם, הוא ואני. אני קצר נשימה והוא מדמם, לא הייתה פינה יבשה אחת בגופו. עמדנו שנינו מתנשפים, המומים, שותקים בחדר המוכר שלי.
"תודה שהוצאת אותי משם," הוא מלמל ונעלם.
מצאתי אותו במקום הקבוע שלנו, על שפת אגם רוקט. התיישבתי על ידו מבלי לדבר, ידעתי שאם ירצה הוא יספר לי מה קרה. והוא סיפר לי.
"זוכר שסיפרתי לך על תחרויות הריצה השנתיות?" הנהנתי, לא שהוא הביט בי. "התחרות האחרונה הייתה לפני חודשיים, זכיתי מקום ראשון. התאמנתי כל כך הרבה וכשזכיתי הייתי מאושר עד שלקחו אותי באמצע החגיגות לחדר חקירות." הוא נשך את שפתו התחתונה בניסיון להסוות את הרעד.
"משמר הכוכבים היה שם, הם חקרו אותי שעות. הם טענו שיש בוגד שמזרים מידע לחור השחור ובדרך לא ברורה כלשהי החליטו שהוא אני."
הוא בלע רוק. "אבא שלי הוא מפקד בתפקיד בכיר במשמר הכוכבים, הערצתי אותו מגיל צעיר, הערצתי את משמר הכוכבים ואת עבודתם. התאמנתי כל כך הרבה לקראת התחרות הזו, רציתי להיות המהיר ביותר כדי שיהיה לי סיכוי להתקבל יום אחד לשורותיהם, ללכת בדרכו של אבא.
במקום זה הכוכבים שהערצתי הגלו אותי לכאן, הכריחו אותי ליפול מהשמיים. אבא נכנס לכלא, הם עדיין מנסים לברר אם היה לו קשר אלי ואימא שלי לבדה בבית." דמעה סוררת ברחה מזווית עינו והוא ניגב אותה בהרמת כתף מהירה. "אין לי מושג מי הבוגד, אני רק יודע שהוא לא אני. אבל הם לא מוכנים להקשיב או לתת לי לדבר עם ההורים שלי."
"בגלל זה אני כאן, כוכב שנפל לא מרצונו. בוגד מזויף." דמעה נוספת עשתה את דרכה במורד פניו, הפעם הוא לא טרח אפילו לנגב אותה.
רציתי לשאול אותו אם הוא יחזור לשם יום אחד, אבל ידעתי את התשובה. הם לעולם לא יתנו לו, לאנשים כמותם יש מלא אגו ורק בגלל זה לא יסכימו להודות שטעו, הייתי די בטוח שזה תקף גם על הכוכבים.
"אני מצטער," הוא לחש. "סליחה שמצאת אותי, שהסתרתי את הזהות שלי ממך. הייתי צריך לספר לך שאני מנודה, לא שייך יותר לשום מקום, שאין מהות לקיומי." קולו נשבר בסוף דבריו ואני יחד איתו כי הוא באמת האמין למה שאמר.
הבטתי בו, בכולו.
הוא חשש, עורו ריצד בחשכת הלילה, בהיסוס. עיניו היו נעוצות בשמי הלילה הפראיים, הן נצצו מדמעות. קימטתי את מצחי ולפתע הבנתי.
כאשר כוכב נופל מהשמיים, אין זה אומר שהוא סיים את תפקידו, שהוא כבה לנצח.
הושטתי יד בטוחה והנחתי אותה על הדשא הלח בינינו, קרובה אליו. הוא הרים את מבטו בהפתעה, דמעה עגלגלה זוהרת נפלה ארצה בינינו. בחשש הוא הושיט יד רועדת, אצבעותינו השתלבו.
זה רק אמר שהגיע זמנו של הכוכב להאיר למישהו אחר.
נתנו לשקט לעטוף אותנו מבלי להפריע לו, הקשבנו לרחש אוושות העצים ברוח הקרירה, לרכבים הבודדים שנשמעו מרחוק אך אני בעיקר הקשבתי לקול נשימותינו. הקול המוכר היה נעים לי, הוא היה התזכורת שלי לכך שקסם קיים ושהכל אפשרי.
כחכחתי בגרוני "אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא המהם בתגובה ולקחתי זאת כאישור להמשיך. "הם לא ידעו שאני שם? אני מתכוון, אחרי שנגעתי בכוכב והגעתי אליך, היה נדמה לי שהם לא הבחינו בי."
"אהה" הוא נאנח בעייפות "הם לא ידעו שאתה שם."
"איך זה יכול להיות?"
הוא נאנח בכבדות, שוב. "זה מורכב."
"נסה אותי."
הוא ליקק את שפתיו "הכוכב הוא כמו… הוא חלק ממני, אני מרגיש אותו. אני פגיע כשאני בתוכו, יכולתי…" הוא היסס "הרגשתי כאילו מישהו שורט אותי בתוך הגוף כשניסית להכאיב לי."
"אני מצטער." התכווצתי בתחושת אשמה.
"אל תצטער." הוא פטר את דבריי בהינף יד "עזרת לי. בכל אופן, הוא אמנם חלק ממני אבל אני שולט בקסם, אם אבחר להשתמש בקסם שלי ולחלוק אותו איתך- הם היו רואים אותך. כל עוד אני בוחר שלא, בלתי אפשרי לדעת שאתה איתי."
הנהנתי לאט בכובד ראש וניסיתי לעכל "אך כך, הכוכב הוא בעצם גם איבר גוף נוסף וגם חללית." סיכמתי.
הוא נראה מבולבל "אני חושש שלא הבנתי, איך אני חללית?"
צחקקתי "הגעת לפה בעזרת הכוכב, נכון?" הרי הוא היה כוכב נופל "הכוכב משמש לך ככלי תעופה, כמו שאנחנו משתמשים בחלליות!"
לחייו נצבעו בגוון אדמדם מקסים "נכון, כן… סוג של חללית."
לפתע במוחי עלתה במוחי "אתה יכול להגיע איתו לכל מקום?"
הוא צחק וגרם לי לשכוח לרגע ממאורעות היום "ברור. התנועה דורשת מאיתנו אנרגיה, כמובן. אבל-" הוא פרש את ידיו לצדדים וניפח את חזהו "אתה מדבר עם מיוברן, אני יכול להגיע לכל מקום שארצה בכל רחבי הגלקסיה."
גיחכתי בשקט, אם כי בתוך תוכי הערצתי את הדרך בה הוא דיבר על עצמו. "אם כך, למה אתם לא מגיעים לכאן?"
"לכדור הארץ?"
הנהנתי.
הוא משך בכתפיו "אתם רחוקים מאוד וגם…" הוא פזל לעברי לפני שהוסיף בלחש "אמרנו לנו שאתם מאוד חכמים אבל גם אכזריים."
רציתי להתנגד אך לפני שפתחתי את פי התחרטתי, היה משהו בדבריו. במקום זה שאלתי "זה אומר שאתם יכולים?"
"אמרתי לך" נימה קלה של קוצר רוח נשמעה בקולו "אנחנו יכולים לטוס להיכן שרק נרצה."
הבטתי מעלה בכוכבים, בשמיים שנשאו בחובם סודות, עולמות שלמים וקסם שרק חיכה להתגלות. זווית פי התעגלה קלות כלפי מעלה "יום אחד תיקח אותי איתך, נכון?"
הוא סובב את ראשו אלי ואני סובבתי את שלי, עיניו הכסופות נצנצו אלי כשמבטו פגש את מבטי. "ברור" הוא לחש וראיתי את ההבטחה בעיניו.
"לא. לא. לא!" הוא התהלך ברחבי החדר הלוך ושוב ולא היה מוכן לעצור. חזהו עלה וירד בפראות ועיניו הביטו כה וכה בהיסטריה שמעולם לא ראיתי אצלו קודם, אם לומר את האמת, לא ראיתי מעולם.
"היי" ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלו "אתה מוכן רגע לשבת ולדבר איתי?"
הוא נענע את ראשו בפראות "לא. אני לא-", דבר נקטעו באמצע, הוא הניח יד על החזה שלו והתנשף בקולניות.
מיהרתי אליו, אחזתי בשתי כתפיו וניערתי אותו קלות "תסתכל עלי." ציוויתי עליו, לא הרפיתי עד שלבסוף הרים אלי את מבטו "יותר טוב." נשארו לעמוד כך רגעים ארוכים עד שיכולתי להרגיש שהוא חוזר לעצמו, הובלתי אותנו אל המיטה שלי והתיישבנו זה לצד זה.
"מה קרה?" שאלתי בזהירות.
הוא ניסה להיעמד שוב אך משכתי אותו מיד לשבת, הוא בלע רוק בלחץ "הם זימנו אותי למפגש נוסף." הוא לא היה צריך לומר לי מי זה "הם", משמר הכוכבים, כמובן.
"מתי?"
"היום בערב."
"איפה? למה?" מוחי נמלא בשאלות, בקושי חלף שבוע מהפעם האחרונה שקראו לו. למה שוב? ולמה הוא כל כך מבוהל? הרי זו לא הפעם הראשונה שלו.
"בממד הכוכבים האינסופי."
מיוברן הסביר לי שזה מעין ממד נוסף, אבל לא בדיוק יקום מקביל כיוון שמשמר הכוכבים שולט בו. הם לא יכולים להתהלך בו כרצונם ותמיד יש עליו פיקוח, הכל עובר דרך משמר הכוכבים.
"אבא שלי יהיה שם."
מה?
אבא שלו? אבל… איך זה ייתכן? הוא…
"הם שחררו אותו מהמעצר" בקולו ניבט כעס עצור "הוא יצטרף אליהם היום בערב."
נזקקתי לכמה שניות בכדי להגיב "למה אתה עצוב?" חיוך ענק נפרס על פניי "אתה עומד לראות את אבא שלך!"
המבט על פניו גרם לי לסגת לאחור, הוא היה מלא רחמים. "אתה לא מבין" קולו רעד "הם לא מביאים אותו כדי שנוכל להיפגש. הם רוצים שהוא יראה איך הם מכאיבים לי, הם רוצים לשבור אותו…ואותי."
גופי התקשח, החיוך מיד נמחק מפניי.
לפגוע בו. הם תמיד רוצים לפגוע בו. כמה אכזריים הם יכולים להיות בכדי לנסות לפגוע בו בכל פעם מחדש? שנאתי אותם, שנאתי אותם יותר משנאתי כל דבר אחר בעולם. יחד עם השנאה שלי נמלאתי ברצון עז להראות להם שלא משנה מה הם יעשו, הוא לא יישבר.
"אני מתגעגע אליו" מיוברן לחש לפתע בקול שבור "אני כל כך מתגעגע, הלוואי… הלוואי שיכולתי לחבק אותו שוב, לדבר איתו אפילו לרגע."
נעמדתי במקומי כשההבנה שיש לי איך לעזור לו מילאה את ליבי "אתה תראה אותו. אני מבטיח."
הוא נעמד אחרי בקפיצה מבוהלת ומיהר להסות אותי "אתה לא יכול להבטיח דבר שאינך מסוגל לקיים."
"צודק" אמרתי בקול נקי מכל רגש "לכן אני מבטיח לך, אתה תעשה את זה בקרוב. בינתיים לך להתקלח, אתה צריך להתארגן."
השעות עברו במהירות, מיוברן נראה נסער וחסר מנוחה ככל שהזמן עבר. הוא סרב לכל שהצעתי לו- אוכל, שינה, ספר. הבנתי אותו, המפגש טרד את מנוחתו. ככל הנראה גם אני הייתי מרגיש כמוהו, אלמלא הייתה לי תכנית.
כאשר סוף סוף הגיע הערב, מיוברן הבריש את בגדיו בידיים רועדות לפני שהרים אלי את מבטו בחיפוש אחר נחמה. חייכתי אליו את החיוך הכי מרגיע שהצלחתי לגייס ואמרתי "אתה תהיה בסדר."
לא נראה לי שהצלחתי לעודד את רוחו, הייתי צריך לחשוב על משהו מוצלח יותר לומר. הוא משך באפו, גופו התנדנד קלות ואמר בהיסוס אך בהחלטיות "בוא נסיים עם זה."
בין רגע הוא נעלם ושוב נשארנו רק אני והכוכב.
לא בזבזתי זמן, מיהרתי אל הספרייה שלי. שלפתי את המחברת הראשונה שמצאתי ותלשתי ממנה דף ריק, מהקלמר שלי מיהרתי להוציא עט וניסיתי לכתוב את האותיות והמספרים בכתב גדול וברור ככל יכולתי. קיפלתי את הדף לגודל של כחמישה סנטימטרים והידקתי עליו את אגרופי בנחישות.
הלכתי אל הכדור ומבלי להסס הנחתי עליו את ידי. הפעם הייתי מוכן ועצמתי עיניים לאורך כל המעבר, זה לא מנע כמובן מבטני להתהפך ומתחושת הצריבה לטפס אל גרוני. לשמחתי, זה הסתיים כמעט באותה המהירות בה זה התחיל.
שוב היינו שם, מיוברן כרע על ברכיו ומולו עמדו חמישה כוכבים גדולים ומרשימים, זיהיתי רק שניים מהם. עיניי כולם נישאו אל חברי, באשמה, מלאות בשנאה. הסטתי מכולם את מבטי ורכני אל עבר מיוברן, הסימן היחיד לכך שהכיר בקיומי היה הגרוגרת שלו שעלתה וירדה מטה באיטיות, עיניו התחננו לעברי שאסתלק. לא הייתה לי כוונה כזו. "מי זה אבא שלך?" לחשתי ליתר ביטחון.
"בבקשה" מיוברן קרא לפתע והקפיץ אותי במקומי "אבא! אני מתחנן רק-"
הפסקתי להקשיב. היה רק כוכב אחד בחדר שהגיב ברתיעה כמעט בלתי מורגשת כששמו נישא בחלל החדר, כוכב אחד בלבד שעיניו ניסו להסוות את הכאב שבו ללא הצלחה. כוכב אחד שנראה דומה כל כך לכוכב הצעיר שנפל על הרצפה והתחנן לרחמים.
התקרבתי אל אבא של מיוברן עד שעמדתי הישר מולו, הוא לא זז, לא היה לו מושג שאני שם. נשמתי את האוויר עמוק אל ריאותיי לפני שבזהירות רבה שלשלתי את הפתק הקטן אל כיס מכנסיו, סובבתי את ראשי אל במיוברן ובתגובה עיניו נפערו בתדהמה.
לפתע אבא שלו זז, קפאתי במקומי. בתנועה כמעט בלתי מורגשת ידו התקרבה אל כיס מכנסיו, הוא ידע. צעדתי צעד לאחור, ועוד אחד. פתאום הוא פזל לכיווני, הוא ראה אותי. זה עבד, הנהנתי אליו וששחררתי את אחיזתי בכוכב. הכתובת שלי הייתה מונחת בכיס מכנסיו, עכשיו זה כבר תלוי בו.