הזגוגיות הצבעוניות של החללית האליפטית לא מנעו ממי שהיו בתוכה להשתמש במשקפת שלהם על מנת להציץ דרך חלון המטבח של דירה בקומה השלישית בבניין ישן בגבעתיים. מבעד לחלון הם ראו סטודנט לפילוסופיה, מזוקן, בן 24 עם שיער ארוך (שהמאכל האהוב עליו זה שניצל עם פתיתים וקטשופ)
מנסה להאכיל את הכלבה שלו, שקוראים לה 'סנו' ממש כמו חברת חומרי הניקוי. השם נבע מבדיחה, שהפרווה שלה כל כך לבנה שנראה היה ששטפו אותה באקונומיקה. צופיו כמובן ידעו את כל הפרטים הללו. "הנה זה הוא, הוא לבד עכשיו. קדימה זאת ההזדמנות שלנו." אמר אחד מהם וקיפל את המשקפת.
"נו, סנו למה את לא אוכלת. את יודעת כמה השטות הזאת עלתה? זה איזה 40 שקל, את יודעת מה זה 40 שקל בשביל חטיף?!" סנו התעלמה באלגנטיות מדבריו של תומר ודידתה אל מיטת הפוך שלה בסלון.
דפיקה בדלת.
מוזר. חשב תומר. בעודו מסובב את הראש לאחור. אולי זה אחד השכנים, לא זכור לי שהזמנתי משהו בכל אופן. הוא דשדש אל הדלת בצעד עצל והזיז הצידה את הכיסוי שישב על העינית עם האצבע. הוא רכן לפנים, הזיז קצה של שיער מפניו והביט מבעד לעינית. שם, תומר ראה 2 יצורים. זה עוד תיאור די מחמיא למה שתומר ראה, בכנות. הדברים הללו היו 2 גושים סגלגלים שהזכירו את האורקות מגולדות הראש שראה באקווריום בחו"ל פעם או המטוסים שנושאים מטוסים שנושאים מטוסים. מכוערים למדי בסטנדרטים אנושיים, עם מצח עצום, שקעים בלחיים וזרועות שכל הזמן התפוררו וחזרו להתקיים כמו ג'לי או נוזל שאינו ניוטוני. חרף כל זאת הם נראו אנושיים למדי. "וואט דה פאק", תומר לחש לדלת. במפתיע, התגובה באה מהסלון.
מאחוריו נשמע קול: "אל תפחד, או אל תירא? זה מה שאומרים אצלכם נכון"
הוא לא הסתובב מהר יותר מזה בחייו. אולי פרט לפעם ההיא ששמע את שמו המדויק בטלוויזיה באיזה מופע סטאנד אפ. "דמיינו שקוראים לכם תומר רמות, השם שלכם הוא פלינדרום!"
בכל מקרה, שני הסיוטים הסגלגלים ישבו על הספה שלו, רגל על רגל, נינוחים למדי. סנו נחה במיטה שלה למרגלות הספה. לא נראה היה שהיא מפחדת מהם כלל.
תומר שקל את צעדיו כעת. נראה היה שהגושים האלה לא מזיזים לסנו, אז הוא לא יפעל בפזיזות. מי יודע מה הם יכולים לעשות לו. "מה אתם לעזאזל מי אתם, מה אתם רוצים"
"כן, חשבנו שתשאל את כל זה, זה סטנדרטי למדי. רק אל תתחרפן, בפעם האחרונה שזה קרה היינו צריכים לשלוח את הבחור לבית החולים ועד היום הוא הולך לחוגי חוצנים ולובש כובעי אלומיניום. זה לא עוזר דרך אגב, אנחנו יכולים לקרוא מחשבות גם דרך זה." אמר אחד מהם. הוא הציג את עצמו בשם 'יואב' למרות שתומר סבר שאין מצב בעולם שקוראים לו יואב. וליצור השני קראו 'רומי'. הם הסבירו בסבלנות אינסופית שהם הנציגים המערכתיים של הרשת הבין גלקטית בכדור הארץ. השנים כמעט נטפו מהם, ומשום מה הם היו שנונים להפליא. הם סיפרו שהם מלווים את ההתקדמות הטכנולוגית האנושית במהלך דורות רבים ורואים שהכל הולך כשורה בלי להתערב יותר מדי. תומר לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק: "ומה, הפירמידות, זה אתם?" השניים השמיעו קול צחוק מטורף. כלומר, זה היה נשמע שהם נחנקים ומוציאים ליחה מהריאות אבל תומר הבין שזאת הגרסאה שלהם לצחוק. "לא, ממש לא." אמר יואב. "משום מה, אף אחד לא טוען שחייזרים בנו את הפירמידות במקסיקו, אבל אתם מסרבים להאמין שהיהודים בנו את הפירמידות. במצרים" אמר רומי.
"היהודים לא בנו את הפירמידות במצרים" ניסה תומר. "זה הרי מוכח". "על ידי מי בדיוק?" מחה יואב. "אתה מסרב להאמין שיהודים עבדו בבניה? בכל מקרה, שמע, זה לא משנה."
"אז מה עשיתם בכלל?" התרעם תומר. יואב מיהר להרגיע אותו.
"נכון הכביש הזה במרכז הארץ בדרך לנתניה"
"נו"
"ממש ליד מכון וינגייט"
"נו"
"יש שם גדר שקופה חוסמת רעשים"
תומר מצמץ פעמיים. "אתם בניתם חומת זגוגיות חוסמות רעש אחת בישראל?"
"מה? ממש ממש לא!" צחק רומי. "למה שנבנה את החומה? על החומה יש ציפורים, וכשאתה נוסע שם, הרי זה כביש מהיר, אתה רואה את הציפורים מנפנפות בכנפיהן וכאילו עפות. זה מה שעשינו הציפורים זאת עבודה שלנו"
"אתם ציירתם ציפורים על הגדר"
"זאת חומה, לא גדר, ואלו ציפורים אמיתיות"
"זה ציור של ציפורים!" תומר התחיל להתחרפן הוא לא האמין למשמע אוזניו.
"אתה לא תבין" רומי מחה בידו.
"זהו?! זה כל מה שעשיתם?! הרי יכולתם להביא לסוף של רעב עולמי, מלחמות, אנרגיה אין סופית? חלוקת משאבים נאותה?"
"לאאאאאא" השיב רומי. "את זה אתם צריכים להבין לבד. וחוץ מזה, זה לא כל מה שעשינו."
"נו"
"אז נכון באירופה"
"נו"
"היית באירופה?"
"נו"
"אז לכל בקבוק שתיה באירופה יש פיסת פלסטיק קטנה שמחזיקה את הפקק שלא יפול מתי שאתה פותח אותו. זה אנחנו"
תומר הביט ברומי וניסה להבין איפה בדיוק עובר קנה הנשימה שלו בנסיון להבין איפה בדיוק הוא צריך לחנוק אותו כדי שהיצור יפסיק לנשום.
"אבל זאת לא הנקודה" אמר יואב. "אנחנו פה מסיבה אחרת". תומר עיסה את עיניו עם ידיו, מנסה להרגיע את עצמו. "ובכן, מה אתם רוצים"
יואב התחיל: "באנו לבקר אצלך, כי אנחנו מעוניינים להעניק לאנושות מתנה, ואנחנו רוצים לבדוק אותה קודם לפני שנפיץ אותה הלאה. תחשוב על זה כמו בדיקת מוצר"
"מה? למה שזה יהיה אני, אני סתם איש" הגיב תומר בתדהמה. "כולם סתם אנשים, תומר. כמובן שאנחנו יכולים להעניק אותה למנהיגים שלכם" הרהר רומי.
באותו רגע נראה היה שתומר התעורר בפעם השניה. "אה, במחשבה שניה, פשוט תביאו לי את זה"
"כרצונך." אמר יואב והוציא מה-כיס? או שזה העור שלו? לא ברור. הוא הוציא מתוך הקפלים חפיסה מרובעת. ושטוחה מאוד.
עיניו של תומר נפערו "זה- זה מסטיק פייב? זה המסטיק 5 הזה של הרצועות מפעם?? מאיפה יש לך את זה"
"כן כן, הורידו את זה מהמדפים לפני כמה שנים" אמר רומי. "אבל זה לא העניין, זה לא באמת מסטיק. האמת היא, שהבאנו לכם צבע חדש"
"מה? מה זאת אומרת צבע חדש."
"כחול, אדום, צהוב, מכיר?"
"נו"
"אז זה צבע חדש"
"אני לא מבין"
"אתה לא צריך להבין, פשוט תראה" רומי הכניס זרוע אחת לתוך החפיסה, הוציא ממנה רצועת מסטיק והושיט אותה לתומר.
תומר לקח את רצועת המסטיק המוכרת. האלומיניום הרך לא הסגיר את מה שהיה בתוכו. "אז, אני אמור לאכול את זה כאילו ולהתחיל להזות?" ניחש
"אה, לא, המודעות לצבע פשוט נמצאת בתוך העטיפה."
אז תומר קיפל עם קצה העטיפה עם הציפורן והציץ פנימה, וזה זלג החוצה, ולתוך עיניו, ולכל מקום בחדר. גואש ושוצף נרגש עם גאות ושפל, למעלה ולמטה בנחשול נמרץ של פלא. לבסוף, הצבע השתקע ונשאר במקומות מסוימים. פתאום, תומר ראה אותו בפינות על הרצפה ליד הכתמים של הלחות על הקיר, ועל הידיים שלו ועל הארונות הישנים במטבח ועל הפרווה של סנו. "זה יפהפה" הוא נדהם. "איך לא ראיתי את זה עד עכשיו"
"נכון? זה נהדר! יש את זה גם בשמיים שלכם כשהשמש שוקעת" מחא כף יואב.
"למי אני מספר על זה בכלל? זה כל כך יפה" דמעות נקוו בעיניו של תומר.
"אה, זה לא הכל" צחקק רומי. "יש לנו עוד שישה צבעים" אמר ורשרש במסטיקים שבתוך החפיסה.
"אל תראו לי אותם עכשיו זה יותר מדי" תומר מחה את הדמעות מעיניו עם הקצה של החולצה. והניד בידיו כמנסה למנוע את עצם ההצעה. הוא ראה את הצבע גם בדמעות שהכתימו כעת את חולצתו. הוא העביר אצבע זהירה על הכתמים, נרגש.
"קח עוד אחד, שיהיה לך לאחר כך, ונבדוק את השאר עם אנשים אחרים" תומר לקח את המסטיק הנוסף ותחב אותו לכיסו. "תודה, תודה לכם"
"כמובן" אמרו יואב ורומי כמעט ביחד. אז מה אתה אומר, נוציא את זה לאור? ככה שכולם יראו את הצבע כבר מחר בבוקר?"
"רגע!" כמעט צעק תומר, משתנק. "אני.. אני צריך רגע"
"קח את הזמן. יודע מה, תרגיש חופשי, נעניק לך תקופת נסיון עם הצבע, ואם ימאס לך ממנו, או שתחליט שלא להוציא אותו לאור, תודיע לנו – פשוט תקרא לנו בקול רם ואנחנו נשמע אותך, בכל זמן שהוא."
תומר הסתכל על השעון החכם שלו. אם הוא החזיק אותו בזווית כזו שהאור השתקף בו, הוא יכל לזהות את הצבע גם שם. וכשהוא הרים את עיניו מהשעון להסתכל על הספה החוצנים נעלמו כלא היו. תומר ישב על הספה, במקום שרק לפני רגע יואב ורומי תפסו, ועדיין הרגיש את החום המוזר שהם השאירו אחריהם. הוא הביט בכף ידו, בכתמי הצבע שנחו שם כמו קעקוע שקוף, וניסה לחשוב למי בכלל אפשר לספר דבר כזה.
אמא שלו? היא תבהל, תתקשר למד"א, תשאל אם הוא ישן טוב בלילה האחרון, ואז תספר לדודה שולה, ותוך שבוע כל המשפחה תדע שתומר "עובר תקופה". אלון? הוא יחשוב שזאת בדיחה גרועה, ינסה לשפר אותה, יגיד "לא, תקשיב, ככה זה יהיה יותר מצחיק", ובסוף הוא יגנוב לו את הרעיון לפודקאסט שלו. איציק מהעבודה – לא, ברור שלא, איציק בקושי מחזיר לו "בוקר טוב" במעלית. ואם הוא יספר לזר ברחוב? יעצרו אותו. יצלמו אותו. זה יהפוך לסרטון, לממים, למאמרים על "הבחור מגבעתיים שטוען שדיבר עם חייזרים", ואנשים יתחילו לחפור בעבר שלו, בתעודות שלו מהתיכון, בזה שהוא נכשל בפיזיקה בכיתה יא', וזה בכלל לא רלוונטי, אבל זה יעלה, זה תמיד עולה.
והוא ימשיך לחשוב על זה כל הלילה, בטוח, ומחר לא יזכור אם זה בכלל קרה או שהוא חלם את זה, ואולי זה מה שזה – חלום, ואם הוא יספר למישהו שהוא חלם, זה יישמע פתטי במיוחד, לספר לאדם זר שיש לך חלומות על חייזרים ומסטיקים, הטוויסט של החלום זה אולי הדבר הכי נדוש בסיפורים כאלה –
"סנו, בואי הנה רגע." הוא קם פתאום, מנער את הראש, וניגש אל הוו שעל הקיר ליד הדלת. הכלבה רצה אליו בהתלהבות מוגזמת – משהו, כאילו לא ראתה אותו כבר שבוע. הוא כרע על ברכיו וקירב את הרצועה לצווארה.
"את יודעת מה הכי מצחיק?" הוא לחש, מהדק את האבזם. סנו כישכשה בזנב, בלי מושג במה מדובר ובלי צורך לדעת. "זה פשוט צבע. זהו. לא צריך לספר לאף אחד עכשיו. אני יכול פשוט… לצאת לטיול איתך. ולראות אותו. וזהו."
הוא קם, פתח את הדלת, וסנו כבר משכה אותו קדימה במורד המדרגות. ותומר, ברגע שנעצר להביט אחורה אל הדירה הריקה, ראה את זה שוב – נגיעה קטנה של הצבע על משקוף הדלת, במקום שידו נגעה בו כל בוקר. הוא חייך. זה באמת היה פשוט יפה.
תומר ירד במדרגות, הרגליים של סנו תופפו על כל אחת מהן והדהדו במסדרונות של הבניין. הם צעדו במורד הרחוב, השעה הייתה מדויקת, השמש כבר התחילה להכין את המצעים של המיטה שלה כדי ללכת לישון. כל העננים בשמיים נצבעו באותו גוון מזהיר.
"אני חושב שאשמור אותו לעצמי לזמן מה" חשב תומר, וחייך.