הקדמה
״הברברים האלו הולכים לחטוף״. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדראנום חשב מחשבה כזאת. אם כבר זה היה מפתיע אם לא היה חושב אותה כל כמה ימים. דאראנום העביר את לשונו הארוכה על שיניו החלקות ותהה לעצמו מה יקרה אם תתחיל תגרה, את מי מהנאשמים יעיפו ראשון אל התופת הנפלאה שנקראת יער אלדוויג. דראנום התהלך הלוך ושוב במרפסת הגדולה שבביתו והביט אל מחוץ לחומות הגבוהות של ממלכת החופש. אחד מן הסוחרים אשר הגיע לרגל חג הסוונדלין התלונן על חשכת היער ובאמת היה זה מקרה מוזר. אפלה כה רבה ועוד באמצע היום… השמש עמדה ממש מעל האיש מעלה אגלי זיעה גדולים על פדחתו החלקה. דאראנום צמצם עיניים. זה לא היה אמור לקרות ובתור שומר היערות של ממלכת החופש הוא יצא לעבוד.
יצא לו לבדוק מקרים כאלו בעבר . היער אשר הרבה מן העוברים והשבים חשבו עליו כפלאי, היה גם מסוכן ובלתי צפוי. לא פעם הוא היה צריך להילחם במפלצת שמעולם לא ראה קודם. מפלצת שיצאה מבאר השאול השוכנת מתחת לממלכה החופשית.
אבל זה היה חלק מהגדרות התפקיד.
ודאראנום לא העז להתלונן.
כי הרי חב לברברים האלו את חייו. הם קיבלו אותו כשאף אחד אחר לא קיבל והוא יעשה הכל כדי להחזיר את החוב.
ברגע שכף רגלו של דאראנום דרכה ביער, הקור המקפיא השתלט על עצמותיו . זה לרוב מה שקרה ברגע שנכנסו אל היער החי. היער עטף אותך במעטפת קפואה, גורמת לך להרגיש כאילו אתה הולך בתוך נהר גועש של מים קפואים. דאראנום נאבק בכל צעד, חושק שיניים בעודו תופס בעצים ומתקדם. זו הייתה ההגנה של היער ולאחריה, אחרי שעבר את הסימון הכחלחל התקוע באדמה, זה נפסק. דאראנום חיזק את הסימון באדמה במגפו והתקדם כרגיל. ״מה מסתתר כאן הפעם?״ דאראנום התבונן סביב והמשיך להתקדם כאשר נצנוץ זהוב חדר לשדה הראייה המצומצם שלו. הוא מיהר לשלוף את חרבותיו הקצרות והקשיב בדריכות, הוא המשיך להביט בנצנוץ מבעד לערפל הכבד שנראה שנהיה סמיך מרגע לרגע. הוא הקשיב באוזניו המחודדות מנסה להבין מה הדבר אשר הוא שומע. זה היה מעיין הכלאה של נהמה ומוזיקה. דאראנום התקרב עובר את מסך הערפל והמביט לאדמה.
״אלים אדירים״
הוא לא האמין למראה עיניו. זה היה כתר זהוב ,כלל לא פשוט. הפיתוחים עליו הראו שלל חיות אדירות שלא הכיר ואפילו לא יכל להשוות למשהו שהכיר. היו להם עשרות גפייים שיניים חדות ומבט רצחני בעינים. עיניים שבהם שובצו אבני אודם גדולות. הוא הרים את הכתר, קולט רק לאחר רגע שזה לא היה רעיון טוב. מה אם הכתר הזה מקולל? בשניה שחשב זאת האדמה רעדה ונבקעה היכן שהיה קודם הכתר. דאראנום החל לרוץ מתרחק מהחור ההולך ונפער באדמה. משהו חלקלק עלה מן התהום והוא הביט בישות הנוראה. היצור נראה כמו תולעת ענקית הוא היה כה עצום היצור פתח את פיו. צעקה מחרישת אוזניים נפלטת מלועו שורות של שיניים הבהירו לדאראנום שהיצור הזה היה הדבר הגרוע ביותר שהוא ראה אי פעם. היצור לא זז וכך גם דאראנום שרק סרק במהירות שוב את הכתר. מוצא את ציורו של המפלצת שלפניו בין העיטורים הזהובים.
לא, לא בין העיטורים. כל הסלסולים והפיתוחים על הכתר היו הדבר הזה, מה שזה לא יהיה.
כמה גדולה המפלצת הזו? דאראנום נחרד והתבונן בחלק הפנימי של הכתר, בשתי המילים הכתובות בגמדית עתיקה והחלחלה שלו גברה.
״אז ככה קוראים לך״… הוא בלע רוק בזמן שזרק אל היצור את הכתר חזרה. היצור תפס בו במהירות בין שינייו חוזר אל האדמה תוך כמה רגעים.
״מקווה שלא יהיה לנו בעיות…
משמיד עולמות״.
1
״הכל הולך להשתנות היום״ ולמרות שאמרתי זאת בהתרגשות, התקשתי להישמע אופטימי. לפחות קולי היה יציב. עמדתי אל מול המראה בחדרי וכפתרתי את הכפתור האחרון בחולצתי היפה היחידה. אף אחד לא יקרא לי בן כלאיים יותר. אמרתי לעצמי וחיוך הסתמן על שפתי. ״אף אחד לא יזלזל בי, אף אחד לא יעז״. חשקתי שיניים במרירות בעודי חושב על כל הילדים שהיו מתגנבים מאחורי, מושכים בזנבי.
לא הייתי נער רגיל. לא הייתי כמו שאר אנשי הממלכה. הייתי מסוג תופעות הטבע שאנשים בוהים בהם, צורחים ובורחים. מעיין פרוייקט צדקה לאנשים שצריכים להרגיש טוב עם עצמם.
בממלכת דארו חיו האלפים ובתור אחד שלא נולד אל תוך החיים הנפלאים של להיות אדיוט, דיי שמחתי.
בתור ילד קיבלתי את רוב המכות מילדים וככל שגדלתי אותם ילדים פשוט התרחקו ניסו לא להישיר מבט.
אבל הכל הולך להשתנות היום. הברשתי את שערי. ושלא תטעו כן? אני אלף אבל גם הייתי משהו אחר משהו שלא הכרתי. היה לי זנב דק, חסר פרווה ובסופו ציצית שיער אפורה כמו שערי. את ראשי עיטרו זוג קרניים קטנות אבל לא היה ניתן לשים אליהן לב. שערי כבר כיסה אותן כמעט לגמרי אבל הדבר שמעולם לא הצלחתי להסתיר היה את אפי. כתם אפור כהה התפשט עליו כאילו קסת דיו הכתימה את עורי. ממש תמרור שזועק לאנשים לראות כמה דפוק אני.
לא, לא דפוק. אמא תמיד אומרת לא להגיד את זה. רקעתי ברגלי התיש שלי ונאנחתי את זה באמת לא היה צריך להסביר, לא שהיה אפשר…
העברתי על עצמי מבט אחרון ובנשימה עמוקה יצאתי.
התכנית שלי כללה כמה בעיות. כמו העובדה שלא סיפרתי לאמי לאן אני הולך. ידעתי שאם היא תגלה היא תהרוג אותי. אז התגנבתי וזה לא היה קל. בצעדים איטיים הנחתי את פרסותי בעדינות על רצפת העץ. עשיתי את דרכי לדלת, צופה בגבה של אמי שבדיוק הכינה ארוחת בוקר. עברתי על הסלון בעיני וקפאתי מביט באחותי שגבתה הייתה מורמת והביטה בי עם החיוך התחמני שלה. שלא תעזי סימנתי לה בעיני אך היה אפשר לחשוב שסימנתי לה דבר אחר לגמרי כי היא גיחכה ופתחה את פיה. ״לאן אתה מתגנב ככה אליקיי?״ אמי לא אחרה להסתובב, מבט מצמית בעיניה. ״ולאן באמת אתה חושב שאתה הולך?״ חשקתי שיניים. אנאליס לא הייתה אימי הביולוגית היא ואחותי נראו בדיוק כמו כל האלפים שם בחוץ. הן אימצו אותי בצעירותי אחרי שאמי נהרגה בתאונה. אנאליס הייתה החברה הכי טובה של אמי אבל בגלל שלא הכרתי את אמי. אנאליס לא הייתה משהו אחר היא הייתה פשוט אמא.
״אמא… זה לא מה שאת חושבת שזה״.
״אתה לא רוצה לדעת מה אני חושבת שזה.״ פני האדימו. ״אני אהרוג אותך לוסי!״ יריתי לאחותי.
״לא אם אני אחסל אותך קודם. עכשיו תגיד לי מיד לאן אתה הולך.״ אמרה אמי.״
״תקשיבי אמא אני-״
״שאלתי שאלה אליקיי.״ שערות אוזניי סמרו כשהבטתי באמי ואחותי. אמי אמדה אותי בעיניה. ״אתה לבוש יפה.״ ציינה ובלעתי רוק מרגיש גוש חונק בגרוני. ״אכן.״
״אתה יוצא סוף סוף עם השכנה מלמטה?״ השאלה תפסה אותי לא מוכן ונחנקתי. ״אמא!״
״אני יודעת שאתה מחבב אותה אז תענה לי.״
״לא!״
״לאן. אתה. הולך!״
״אני הולך לראיון השליחים!״
שתיקה השתררה. חרב הייתה יכולה לחתוך את האוויר והיו שומעים אותה. אמי והאחותי קפאו על מקומן.
״לא. שום סיכוי .תחזור לחדר.״ קולה של אמי רעד והיא מיהרה לעמוד אל מול הדלת. ״אתה לא יוצא.״
מדי שנה המלך ערך ראיונות לבני נוער שהגיעו לגיל 17. אם הם התאימו לתפקיד הם יצאו למצוא את הכתר האבוד. האחד שיחזיר אותו יקבל את כל הכסף שבמרתפי הארמון ויהיה עשיר לכל חייו, אבל… אף אחד מעולם לא חזר.
״אני יכול לעשות את זה אמא.״
״זה גם מה שהאחרים אמרו. אתה לא יוצא. אני לא מוכנה ששומרים יופיעו לי בדלת ויגידו לי שאתה מת!״ קפאתי לרגע מביט בעיניה ״אנחנו צריכים את הכסף. אני יוצא. אמא תני לי לצאת כבר הגשתי בקשה אם לא אגיע יבואו לקחת אותי.״ היא התרחקה מהדלת מסננת בין שיניה ״למה…?״
״כי אני רוצה לעזור לך. וכי אני חכם אני יכול לעשות את זה.״
״לא!״ צעקה לוסי. ״אמא אומרת לך שאתה חכם כדי שתרגיש טוב עם עצמך!״ אבל לא היה לגלוג בקולה. היא באמת נראתה מפוחדת. ״אני מצטער.״
יצאתי החוצה. מילותיה של אמי רודפות אותי.
״אני אהרוג אותך אם שומרים יגיעו לכאן במקומך.״
חציתי במהירות את הרחבה הגדולה, עובר במהירות דוכני מכירות ואת החצרות רחבות הידיים לעבר הארמון. ״קיי!״ הסתובבתי במהירות לעבר בריון. ״אני לא מאמין שאתה עושה את זה!״ אבל במקום פחד הייתה גאווה בקולו , זה היה שינוי מרענן.
״תשמור על אחותי בסדר?״
בריון חייך את החיוך הממזרי שלו לפני שאמר ״אתה יודע שכן.״
״אני יודע שאתה מאוהב בה בריון, זה דיי ברור. אבל בשם האלים אם אני לא אחזור…״ קולי גווע ופניו של בריון נכמרו. ״שים עין עליה ועל אמא שלי.״
עכשיו החיוך מש מפניו של בריון לגמרי, כנראה מבין את גודל הסכנה בה הייתי תלוי והוא הנהן. ״אל תדאג.״ הבטתי לעבר הארמון הגדול, מרגיש את הסערה בבטני. בריון לחץ את כתפי בידו לפני שהדלתות הגדולות בלעו אותי.
הארמון היה גדול ויפייפה .צפיתי בנערים האחרים מסתכלים עלי, הבטתי בהם חזרה. ״אתם מסתכלים עלי כאילו אתם רואים אותי פעם ראשונה.״
״אתה רוצה מכות נער כלאיים?״ התרחקתי. ״וואו ישר עוברים לאלימות. ואומרים שהאלפים הם הכי רגועים ביבשת.״ לא ידעתי למה התגריתי בו. אולי זה היה הדרך שבה הביט בי. תוך רגע הוא היה מלפניי מכוון את אגרופו לפני כשידו נעצרה באוויר.
״שלא תעז לפגוע בו! אתם צריכים להתבייש!.״ הבטתי בבחורה מהופנט. לא סתם בחורה, הנסיכה. ״תודה… היא חייכה אלי. ״אתה אליקיי?״ הנהנתי עדיין מוקסם שהיא יודעת את שמי. ״אבא שלי רוצה לראות אותך אתה יכול לעקוף.״
שאר הנערים הביטו בי במבטים שלא הצלחתי להסביר אבל בוודאות לא הייתה בהם אהדה רבה. רואים את זה? רציתי לצעוק להם. המלך מבקש אותי, אותי! ולא אתכם. חתיכת חלאות חסרי נשמה! אבל במקום להגיד את כל זה מיהרתי להיכנס.
חדר הריאיונות היה רחב ידיים הייתי בטוח שהבית שלי יכל להיכנס כאן שלוש פעמים ועדיין ישאר מקום. החדר היה מלא בציורי קיר מדהימים המתארים מלחמות גדולות, משפחות מכובדות ונשים שרקדו במעגלים מתחת לאור הירח. שטיחים צבעוניים וכורסאות יפיפיות היו פזורות ברחבי החדר. הרגשתי כאילו זה היה חילול רק לגעת בהן. עיני נחו על המלך ומיהרתי להשתחוות. המלך רק צחק הוא היה בחור צעיר אולי בשנות ה500 לחייו. הייתי כלום לעומתו. היה לו שיער שחור חלק וזקן שכיסה את כל סנטרו. הוא דיבר בחינניות אבל היה משהו רע בעיניים שלו זה תמיד היה ככה אבל השתדלתי התעלם.
״למה קראת לי? למה אני קודם?״ המלך חייך. ״אני שולח אותך למשימה אחרת.״ המלך פתח מפה והניח אותה למולי. ״אתה רואה את המקום הזה?״ הוא הצביע על ממלכה קטנה במרחק שבוע מדארו. ״זה ממלכת החופש. אני רוצה שתלך לשם.״
״למה?״
״כפי שאתה יודע, יש עוד יורש ראוי לכתר אי שם.״
כולם הכירו את הסיפור שיש עוד יורש. היו שהאמינו בסתר, שיום אחד הוא יבוא וישלוט במקום המלך.
״מה אתה רוצה שאני אעשה?״ חשש התגנב לקולי, לא אהבתי את הכיוון שאליו השיחה התקדמה. המלך הוציא מכיסו סכין גדולה. ותקע אותה היישר בממלכת החופש. ״זה המקום האחרון שהוא נצפה בו.״ היה מרירות כשדיבר ותהיתי אם באמת היורש נצפה שם או שהוא משקר.
״אני רוצה שתהרוג אותו.״ שתיקה השתררה בחדר. ״תצטרך להביא את גופתו אלי בדיוק עוד חודש.״
״חודש? אבל-״ מבטו של המלך הפך בשניה לקר והרגשתי איך האפלה שלו עוטפת אותי, חונקת אותי .הייתי חייב להקשיב לאמא שלי. האפלה הזו הרגישה כמו טעות. ״אם לא תעשה את זה אני אהרוג את המשפחה שלך ואת החבר הזה שלך השמנמן. בריון? אה ואת הבחורה שאתה מאוהב בה.״ השתנקתי. ״איך אתה יודע את כל זה?״ הוא כבר לא היה המלך הרחום שהכרתי, אלא משהו אכזרי הרבה יותר.
״אם תצליח תקבל הרבה כסף… אתה לא מבין אליקיי? אין לך שום ברירה. עכשיו לך וכדאי לך למהר השעון מתקתק.״
התרוממתי. מרגיש את האדרנלין מציף את גופי ואת הפחד מאכל עמוק בליבי. התחלתי לרוץ ממהר בין בני הנוער שחיכו לראיון. הבטתי בנסיכה. פתאום החיוך שלה כבר לא היה כזה לבבי. הוא גרם לי לרצות להקיא.
תפסתי באחד הסוסים שחיכה לי ולשאר המרואיינים ועליתי עליו במהירות. דוהר כמו שמעולם לא דהרתית עם פחד שמעולם לא הרגשתי קודם בליבי.
2
הימים. אני צריך לספור את הימים. עבר שבוע מאז שיצאתי למשימת הרת הגורל הזו וכובד המשימה, כובד החיים של אהובי הכביד על כתפי. ומירה מירה שאפילו לא ידעה כמה אהבתי אותה. בריון שנשבע לשמור על משפחתי, הוא לא יצליח. אמי ואחותי יקבלו את פניהם של השומרים שהם דיברו עליהם הפעם לא כדי להודיע על מותי אלא כדי לרצוח אותם בדם קר.
הקור המקפיא של השנאה בער בליבי. אני אמצא את היורש. אני אמצא אותות אביא אותו לדארו כדי שיוכל לשחוט את המלך ולקחת את מקומו. אם עד עכשיו לא האמנתי בזה עכשיו האמנתי בזה יותר מכל דבר אחר.
המשכתי לדהור. הרוח הקפואה מעבירה מדקרות כאב בעצמותי. הדמעות מאיימות לצאת. אך הן נדחקות פנימה עם משיכות אף מוגזמות ושנים של הדחקה. זה לא הזמן. לא הזמן לבכות ועוד יותר לא הזמן למות. ראיתי מרחוק את הממלכה שהמלך דיבר עליה ולא הצלחתי להרגיש משהו מיוחד, אפילו לא ריגוש על כך שהגעתי למקום חדש.
ממלכת החופש הייתה ממלכה בעלת חומה גבוהה ובעלת בניינים גבוהים אפילו יותר. יכלתי לראות יער עבות שהתחיל משמאל ולראות איך הדשא נרמס תחת פרסות סוסתי. הבטתי לעבר השערים הגדולים, צמצמתי עיניים וקפאתי על מקומי אל מול השומרים.
ברברים. שמעתי עליהם. מעולם לא נתקלתי בהם. ידעתי שהיו כמה קבוצות ברברים שבאו לסחור בדארו אבל הממלכה הייתה מאד בררנית למי שנכנס.
״ש-שלום.״
הברברי חייך. ״מה שלומך חבר? מחפש להיכנס לעיר?״ הנהנתי וחשקתי שיניים בשקט מעט מתפלא על הנימוס שלהם.
״למה?״
״מה זאת אומרת למה?״
״מישהו הזמין אותך?״ שאל שומר ברברי שהנחתי שהיה אלף, שני הברברים היו גדולים וחסונים. נענעתי בראשי לשלילה. ״אתה צריך שמישהו יזמין אותך.״ אמר הברברי השני שנראה שהיה אורק. ״אנחנו מאד מנסים לשמור על החיים היחודיים שלנו. על השקט שלנו. אנחנו לא מסכימים לזרים להיכנס.״
״אני מבין.״ מלמלתי. ״אבל זה ממש חשוב.״ הייתי בטוח שהם מסוגלים לשמוע את התחנונים בקולי. ״אם אני לא אכנס המשפחה שלי-״
״מי זה?״ קול פחות עמוק משל הברברים נשמע מאחורי והסתובבתי על סוסתי, מביט באדם צנום בעל גלימה ארוכה וברדס שהסתיר את פניו. ״דאראנום!״ קרא אחד הברברים. ״טוב לראות אותך!״ למרות המחווה הכה מוזרה של הברברי דאראנום לא הביט בו. הוא המשיך להביט בי. מוריד לאט את הברדס מראשו. במבט ראשון הוא היה נראה אנושי. אך אחרי שהבטתי בין שערו הבהיר והארוך ראיתי זוג אוזניים מחודדות. פניו של דאראנום היו המומות. ״מי אתה?״ קולו של דאראנום היה מלא היסוס והוא לא היה נראה כאחד שמהסס הרבה. ״מה אתה עושה פה? אתה אמור להיות בדארו.״ הוא דיבר כאילו הכיר אותי והיה משהו בפניו של האיש הזה, דאראנום, שלא הבנתי.
התעלמתי מזה, מתרכז במה שהיה הכי חשוב. ״אני חייב עזרה. בבקשה.״ דאראנום הנהן. ״אני מזמין אותך להיכנס. אולי אוכל לעזור.״ ההקלה שהציפה אותי הייתה גדולה וירדתי מסוסתי האורק הברברי תפס במושכות והתחיל למשוך אותה לעבר היער.
״לאן הוא לוקח אותה?״ דאראנום הניח יד על כתפי. ״יש שם אורוות. הם מטפלים יפה בסוסים. אל תדאג. בוא.״ הוא הוביל אותי לאורך הרחוב מחייך ומנופף לאחרים. ״אז כולם כאן…״
״ברברים? כן אבל הם לא אוהבים להיקרא כך. אתה מתמצא מעט בהיסטוריה שלהם?״ נענעתי בראשי לשלילה. ״בסדר.״ דאראנום נאנח. ״הברברים היו פעם שבט אחד גדול עד מלחמת כוכבי המדבר. אתה לא מכיר את המלחמה הזו. המלך שלכם לא טרח להזכיר אותה בספרי ההיסטוריה שלכם אבל המלחמה הזו גבתה המון חיים. השבטים לא הפסיקו להילחם, המון דם היה על ידי האנשים האלה עד שקבוצה קטנה החליטה לברוח. אלו היו אנשים מכל השבטים שהחליטו לקום יחד תחת ידם הרמה של המנהיגים האכזרים. לברוח, להקים לילדים שלהם עתיד טוב יותר. עתיד בו הכח והכעס משמשים להגנה מאשר למלחמה. הם הקימו את ממלכת החופש. אלו שנשארו כמקודם מטילים אימה עד היום על הממלכה הזו.״ דאראנום השתתק. ״אלו שכאן הם אלו שנמאס להם מהמלחמה הממושכת. אלו שנמאס להם לאבד חברים חיים כאן חיים הוגנים.״ דאראנום נעצר ליד בניין גבוה ונכנס פנימה. עלינו במשך כמה דקות ארוכות עד שהגענו לדלת כחולה ודאראנום נכנס פנימה. ״זה הבית שלי.״ הבית היה קטן. ברגע שדאראנום נכנס הוא הלך למדף קטן ליד הקיר והפך על פניו מסגרת תמונה שלא הספקתי להביט בה דאראנום התקרב לסלון הקטן והתיישב על ספה יחידה. ״שב ילד.״ התיישבתי מולו. ״מה אתה צריך?״
הסברתי לו את הסיטואציה בה נמצאתי. בה טבעתי. על שהייתי צריך להרוג את הנבחר כדי להציל את משפחתי. לא הוספתי שאני מתכנן להביא את הנבחר לשלוט בדארו. לא ידעתי אם אגיע לכדי כך. דאראנום הנהן ״ואני חשבתי שאתה רוצה שאני ארפא אותך.״
״ארפא אותי?״
דאראנום הנהן. ״מכל מה שזה לא יהיה.״
״נולדתי עם זה.״ באתי להתפרץ על דאראנום כשראיתי שהוא מחייך. ״זה לא נורא שתדע. זה דווקא מייחד אותך. אני חושב שגם אם היית מבקש לא הייתי עוזר. לא שאני יכול, אם נולדת עם זה אין שום דבר שאני יכול לעשות.״
״אני מבין.״ היה בזה משהו מעט מאכזב. הידיעה שאשאר כך לנצח.
״אז אתה רוצה להרוג את הנבחר הא?״ דאראנום הרכיב זוג משקפיים קטנות על פניו והוא פתאום נראה הרבה יותר מבוגר.
״בן כמה אתה?״ שאלתי.
״זה לא מנומס לשאול אבל ארבע מאות ואחת.״ חייכתי. ״אמא שלי הייתה יכולה להיות בת ארבע מאות.״ ידו של דאראנום נקפצה לאגרוף והוא הסתובב לעבר הספריה הגדולה שלו. ״מה קרה לה?״ הוא שאל תוך שדפדף עם אצבעותיו בין המגילות המרובות.
״היא מתה בתאונה.״
״חבל.״ קולו של דאראנום היה מריר. הוא שלף מגילה ארוכה ועבה והניח אותה למולי. ״אני יכול לקרוא?״
״לא אתה לא יכול. זו היא המגילה על הנבחר. חיכיתי שמישהו יבוא כדי למצוא אותה, עכשיו אני יכול לקרוא אותה.״
״אז אתה לא הולך לעזור לי?״
״תלוי מה יהיה כתוב כאן.״ דאראנום החל לקרוא, מהנהן ומשמיע כמה קולות שהזכירו את האלפים המבוגרים בספריה הגדולה של דארו. ״אני מבין.״ אמר לבסוף והרים אליי עיניים.
״אני אעזור לך.״
3
״אז מה המגילה אמרה?״ שאלתי ודאראנום נענע בראשו לשלילה. ״אני לא יכול להגיד לך.״
״אפילו לא קצת?״
דאראנום נאנח. ״המגילה אומרת שבמפגש כזה הנבחר יכול להתגלות.״
״אז צריך מצוא אותו נכון? איפה נחפש?״
״ביער.״ צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי ונשמתי עמוק. ״בטוח?״
״אני בן ארבע מאות ואחת. אם לא הייתי בטוח בכל מה שהייתי עושה הייתי מת. אבל זה בסדר אני נכנסתי לשם המון פעמים.״
הוא הושיט לי את ידו. ״זאת כניסה קשה, תהיה מוכן.״
צעדנו אל תוך היער. בשניה שכף רגלי דרכה שם הרגשתי קור מקפיא ואת האוויר נהיה יותר ויותר דחוס סביבי. ״תמשיך ללכת.״ אמר דאראנום קולו היה עמום כאילו היינו מתחת למים. ״אם תפסיק לצעוד תמות.״
״מה?!״
דאראנום משך אותי אחריו והרגשתי כאילו אנחנו מתקדמים בקצב הכי איטי שקיים. כאילו הזמן סביבנו ממשיך. המחשבה הזו החרידה אותי. הייתי חייב להגיע לדארו. המלך לא נתן לי הרבה זמן. דאראנום ידע את זה, הוא אמר שיעזור לי. לא ידעתי למה אני בוטח בו אולי זה כי הוא היה הראשון שבאמת היה נחמד אליי. אבל ביני לבין עצמי ידעתי שזה כי לא היה לי הרבה ברירה. זה היה לבטוח בו או שאמות. לא רק אני אמות אלא כל המשפחה שלי, כל מי שאני מכיר ואוהב. אמא, לוסי, בריון, מירה…
אני חייב להמשיך.
נטעתי את רגלי חזק בקרקע, ממשיך, כל צעד מרגיש כמו גיהנום בג׳ונגל החי.
אני אגיע לשם. אני אשרוד. אני וכל מי שאני אוהב.
עוד צעד.
אני אעבור את זה.
עוד צעד.
אני אמצא את האחד. את הנבחר.
עוד צעד. אבל הפעם הצעד הזה היה קל. עברתי את זה. הבטתי בדאראנום שלעל פניו התנוסס רגש של גאווה. ״יש לך הרבה כוח רצון ילד.״
הוא הוציא מחגורתו פגיון ארוך ומשונן ושם אותו בידי. ״רוצה למצוא את הנבחר? אז תתקדם לעבר הערפל. ותהרוג את המפלצת ששם. אם תצליח להרוג אותה תמצא את הנבחר.״
לא הייתי צריך לשאול מה יקרה אם לא אצליח. זאת הייתה שאלה מטומטמת.
אני אמות.
4
הערפל היה סמיך, סמיך יותר מכל מה שהכרתי. כאילו הלכתי דרך קיר אבנים. זה כאב ושרף בעצמותי עד שהתפוגג אל כלום כמעט באותה שניה שהתחיל. הבטתי בקרחת היער ובאמצעה הכתר. קפאתי עיני נעוצות בו. זה הכתר של הנבחר. הכתר שמתגלה אל הנבחר. הבטתי סביב מחפש את דאראנום. אם הוא רואה את מה שאני רואה. זה הכתר שלמדנו עליו. אם אני אחזור עם זה זה יהיה מספיק? התקדמתי אל הכתר והרמתי אותו. מתבונן בעיצוביו המדהימים כשההבנה הכתה בי הוא נגלה אליי. אבל זה לא יכול להיות. אם זה נגלה אלי זה אומר…
האדמה החלה לרעוד נפתחת לאיטה. יצור ענק עלה ממנה ומיהרתי להתרחק. מפיל בדרכי את הכתר ושולף את הפגיון. ״בירקינג.״ מלמלתי. ״משמיד העולמות.״
למדנו עליו כשהיינו ילדים. סיפרו עליו בכל מסיבות הלילה שלא הזמינו אותי אליהם. כיוונתי אליו את הפגיון. ״דאראנום!״ קראתי אבל הוא לא ענה. חיפשתי אותו. הוא עזב אותי? הוא עזב אותי למות?
למה? המשכתי להתרחק פיו הגדול של משמיד העולמות נפתח, חושף טורים של שיניים כמו להבים מסתובבים. הוא זינק עליי בגופו הענק והתגלגלתי הצידה. תוקע את הסכין בצד גופו. הבירקינג צעק אך המשיך לנוע אלי, הפעם מהר יותר. התחלתי לרוץ. חוצה את הערפל. המפלצת אחריי. ניסיתי לחשוב איך הורגים אותה. חשבתי על כל הסיפורים, על כל האגדות ואף לא אחת מהם נשמעה הגיונית עכשיו. כל האגדות סיפרו על כמה המפלצת הייתה נוראית וגדולה, אף סיפור לא המחיש באמת כמה נוראה היא הייתה. היה בה רוע טהור. היה אפשר להרגיש את זה באוויר מסביב. יכולתי להריח ולטעום את זה בפי. בשניה אחת האינסטינקט השתלט עלי ונעצרתי מסתובב ותופס את הבירקינג לא מוכן. רצתי לעברו, דוקר אותו ישירות בעין החלבית ומימית שלו. העין התפוצצה ונוזל עכור ושורף ניתז על גופי. יללתי והבירקינג צעק פונה לשמיים לוקח איתו את הפגיון ומשאיר אותי דואב וחסר הגנה. ״דאראנום!״ צרחתי. ״תעזור לי!״ חץ הגיע משום מקום מתחפר בגופה הרירי של המפלצת. המפלצת חשבה שזה בא ממני והביטה בי בעין האחרונה שנשארה לה. ״דאראנום!״ זעקתי שוב. המפלצת זינקה עליי,
באותה השניה, צל בגודלו של דאראנום בעל הקשת הגדולה על גבו עט על המפלצת. נוחת על ראשה וטומן את הלהב שלו עמוק בחיך העליון שלה. שולף את הלהב יחד עם לב בגודל ראש אדם שלאט לאט הפסיק לפעום.
״בגלל זה לא מדברים על איך להרוג אותה.״ קולי היה צרוד וגבוה. ״כי כשהם ניסו היא אכלה אותם.״ הבטתי בדאראנום שנפצע מהשיניים ונפל יחד עם המפלצת אך לעומתה הוא התרומם במהירות המום. הוא התרחק לאט עד שגבו נתקל בעץ. מביט בידיו כלא מאמין. ״הרגת אותה!״ צעקתי וקראתי קריאת שמחה. דאראנום הביט בי עדיין המום מעולם לא ראיתי אדם מבוגר מגיב ככה. ״עכשיו צריך למצוא את הנבחר.״ דאראנום לקח את הכתר מהאדמה והניח בתיקו.
״לא.״
״לא?״
״אני צריך לחזור.״
״לחזור לאן? לבית שלך.״
״לדארו.״ צמצמתי עיניים. ״דארו? אתה מדארו?״
״כבר הרבה זמן שלא הייתי שם אבל הגיע הזמן אני אחזור.״
״לא!״ צעקתי. אמרת שתעזור לי.״
״מעולם לא אמרתי לך דבר כזה.״
״למה אתה משקר? אני חייב להרוג אותו! אתה לא מבין! אני חייב למצוא את הנבחר ולהרוג אותו! המלך יהרוג את המשפחה שלי! בבקשה דאראנום בבקשה ממך אל תלך.״ דאראנום התרחק.
״הבטחתי פעם למישהי שאני אעזור.״ קולו של דאראנום נשמע מובס . ״עכשיו הבנתי שאין לי איך…
אני מצטער ילד. אולי תלמד שלחיות לבד זה לא כזה נורא.״
אחרי המילים האלו הוא עזב. עזב אותי לבד. שוב. הפעם בלי כוונה לחזור.
נזכרתי במחשבה הקודמת שלי.
אני ראיתי את הכתר. הכתר נגלה אליי. זה חייב להיות סימן! אין לו שום זכות לקחת את הכתר הזה. התרוממתי. הפעם מלא בכעס והתחלתי לרוץ, עובר הפעם בקלות את המסך בתחילת היער. אולי זה היה החמה שמילאה אותי. הרגש החזק שעזר לי לעבור. לא ידעתי. רצתי חזרה לממלכה. רץ לביתו של דאראנום. מיהרתי לקחת מהנשק התלוי על הקיר. חיפשתי משהו מרשים. הוא לקח את מה ששלי בזכות אני אקח משהו משלו. את עיני תפסה חרב ארוכה, זהובה ומאובקת, בעלת אבן אזמרגד גסה בניצב. מיהרתי לצאת כשאת עיני תפסה התמונה שדאראנום הסתיר. מה בדיוק הוא הסתיר ממני-
הרמתי את התמונה מביט בה המום. הייתי כאילם כשהבטתי בדאראנום ובעוד אישה שלא היה קשה לנחש מי היא. זוג קרניים קטנות בצבצו משערה השחור וכתם אפרפר היה על אפה. היא החזיקה בבטנה והביטה ב דאראנום ב…באהבה? רגליי אימו ליפול תחתי אבל תפסתי במסגרת ותלשתי אותה מהתמונה. דחפתי את התמונה לכיסי, תליתי את החרב על חגורתי ויצאתי.
הגיע הזמן לא רק להתעמת עם דאראנום. אלא גם להרוג את המלך. אם הוא רצה שאמות כי אני הנבחר הגיע הזמן שאני אוכיח לו אחרת.
5
סוסתי, הרגישה את הדחיפות ודהרה בכל הכוח. זה היה מסע של שבוע. שבוע שלא היה לי. המשכתי לדהור, דאראנום היה רחוק מלפניי ומיהרתי קדימה. עוצר רק כמה שנחוץ לסוסתי כדי להמשיך.
הרגשתי את העייפות בגופי אך הכעס מילא את גופי כמו דלק וזה הספיק. יכלתי לראות את דארו מרחוק. סוסתי החלה להאט. ירדתי מגבה. ״תחזרי הביתה.״ התחלתי לרוץ. היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לדהור וידעתי שהריצה המהירה שלי נובעת בעיקר מן אדרנלין שזרם בגופי. מעולם לא רצתי כה מהר ותוך שעה, בלי הפסקה פרצתי דרך שערי דארו אל כיכר העיר הגדולה. אנשים שם התנהגו רגיל ורק הרימו גבה כשראו אותי.
״דאראנום!״ הצעקה שלי הייתה חייתית, חסרת טיפת אנושיות. אנשים בטוח ראו את הכעס שבי כי הם התרחקו והיה בזה משהו מספק. לראות אותם בורחים כי הם מפחדים לא כי הם נגעלים. צעקתי לדאראנום שוב ומתוך הקהל התפרץ בריון מביט בי המום, ממהר לעברי. התרחקתי לא ידעתי מה יכולתי לעשות לו עם כל הכעס שבי. הדבר היחידי שהייתי מסוגל לעשות היה לקפוץ אגרופים ולתקוע את הציפורניים עמוק בבשר כף ידי. בריון נעצר מולי מתנשף. ״חשבנו שאתה מת. השומרים הגיעו. אמא שלך בקושי יצאה ממיטתה מאז שהלכת. אני כלכך שמח לראות שאתה חיי.״ מהקהל לצידו יצאה מירה והרגשתי איך זרוע החרב שלי נשמטת לצידי. ״לא הפסקתי להאמין.״ בריון הנהן. ״היא יודעת שאתה מאוהב בה היא תמיד ידעה לא היית כזה חכם בלהסתיר את זה. היא באה לנחם את המשפחה וגילינו -״
״אלים אליקיי.״ מירה התקרבה. ״כלכך התגעגעתי אליך. לקחתי צעד אחורה, זה לא היה הזמן לגילוי לבבות הייתי חייב להמשיך לכעוס.
״אליקיי? הכל בסדר?״
״זה לא הזמן מירה. זה לא הזמן להגיד לך מה אני מרגיש כלפייך. יש לי דברים חשובים יותר לעשות. דברים הרבה יותר חשובים ממני וממך עומדים על המאזניים.״ היא הרכינה את ראשה ״אני מבינה.״
״לא- את לא. לבי שבוי בידייך בסדר?״ פניה של מירה נצבעו בגון עז של אדום. ״בריון יודע, כולם יודעים, הייתי מתפלא אם את לא היית יודעת. הרי את שמעת אותנו צועקים בבית. הרצפה דקה יותר ממה שחשבתי אבל-״
״אבל זה לא הזמן.״ היא חייכה. אני מבינה. היא התקרבה אלי, תופסת בידי וזו סוף כל סוף נפתחה, רק כדי להיסגר שוב, הפעם סביב ידה. ״מה אתה צריך שנעשה?״
הראיתי להם את התמונה. ״ראיתם אותו?״ גבותיה של מירה התרוממו. ״הוא עם אמא שלך. חשבתי ש-״
לא חיכיתי שתסיים. התחלתי לרוץ. פורץ דרך בין האנשים שעמדו ובהו בי עד שהגעתי לביתי מתפרץ פנימה.
״אתה!״
״אליקיי.״ אמר דאראנום. רגוע יותר ממה שהיה צריך להיות. ״אתה חייב להבין-.״ עיניו נחתו על החרב שלבשתי. ״אז מצאת אותה…״ מלמל דאראנום.״
״מצאתי גם את זה.״ זרקתי אליו את התמונה והוא תפס אותה מביט בה זמן ממושך. ״אז אתה יודע?״
״יודע מה? מה זה? למה אמא שלי כאן? אתה אבא שלי?״ דאראנום היסס והביט באמי המאמצת. ״אנאליס.״
״מגיע לו לדעת דאראנום.״
״מגיע לי לדעת מה?״ דאראנום פתח את פיו לדבר אך הרמתי את ידי. ״זה לא משנה. עוד היום המלך יבוא להרוג את כולכם.״ בריון ומירה השתנקו מירה נאחזת חזק במשקוף הדלת. ״ואני הולך לעשות משהו בנוגע לזה.״
יצאתי החוצה מביט לעבר מירה. ״אני מצטער.״
״מצטער על מה?״ שמעתי אותה קוראת אחריי. ״מצטער על מה!?״
התקדמתי. נחוש בדעתי. יודע מה אני צריך לעשות. נכנסתי לארמון, השומרים מפנים לי דרך. המלך תמיד ידע שאני אחזור אליו. שכך אקריב את עצמי, למען המשפחה שלי. זה מי שהייתי לא יכלתי לשנות את זה. המלך לעומת זאת לא ישתנה. הלב השחור שלו יהיה סופו המר… אך גם שלי. לעומתו לי כן היה אכפת מאחרים. לנשמה האפלה שלו לא היה אכפת מדבר. אולי חוץ משמירת הכתר אבל לא יהיה לו אכפת מזה לעוד הרבה זמן. הנסיכה קיבלה את פני אבל לא העזתי להסתכל עליה. כלבה. כמעט תהיתי אם לירוק מולה אך שמרתי את זה. זה ירגיש הרבה יותר טוב לעשות את זה מול המלך. התקרבתי לחדר הראיונות, היה הגיוני שיחכה לי שם. ידי ריחפה מעל ידית הדלת כשיד תפסה בידי, זה היה דאראנום.
״תעזוב. אני הנבחר.״ החיוך של דאראנום היה אמיתי וכואב.
״אתה לא.״ ניערתי את ידו ממני. ״ולמה לא?״
״כי הכתר הזה כבר נגלה ערב לפני הגעתך למישהו אחר.״ הוא הושיט לי את המגילה. ״מעולם לא ידעתי על הכתר. אבל ידעתי שמי שהורג את משמיד העולמות הוא הנבחר. כלכך רציתי שזה יהיה אתה. ברגע שהבנתי שלא תוכל לעשות את זה הייתי חייב להתערב. לא האמנתי שאצליח. חשבתי שזה יהיה אתה. חיכיתי לך יותר נכון חיכינו לך, אני ואמא שלך לפני שהיא נרצחה.״
״נרצחה?״
״באמת האמנת שזה היה תאונה?״ קולו היה לא רק מריר אלא מלא שנאה וכעס, יכלתי להרגיש אותה באוויר סביבו. ״אתה לא מבין? זה לא משנה שאתה לא הנבחר. מה שמשנה זה שאתה רוצה להרוג את הנבחר נכון?״
הנהנתי ודאראנום הוציא את החרב מנדני. ״אתה עדיין יכול לעשות את זה ועוד עם החרב של אמך. הוא הרים את ידי האוחזת בחרב והפנה אותה כלפיו.
״אתה יכול להרוג אותי.״ ידי האוחזת בחרב החלה לרעוד. ״או שאתה יכול להרוג את מי שרצח את אמא שלך.״ קפאתי על מקומי.
הכל נהיה שקט מסביב. ״מה?״
״כן. אחרי שנולדת אמך נכנסה לכלא היא עמדה על שלה למען הזכויות של האנשים שלה למען הצדק. אתה יכול לנחש מה קרה אחר כך.״
לא. לא יכלתי לנחש וגם לא עניתי. דאראנום הניח ידייים על כתפי. ״אהבתי את אמא שלך עם כל כולי. נשבעתי לשמור עליה אך בלי הידיעה שלי המלך ארגן איתה, עם האסירה שהיא הייתה, משתה פרטי. שם הוא רצח אותה. אפילו לא ידענו שהיא מתה עד חודשים לאחר מכן. מלא באשמה ברחתי. אני אצטער על זה עד יום מותי. שלא זכיתי לראות אותך גדל, שלא זכיתי לנקום את נקמת אמך-״
״ואתה לא צריך.״
דאראנום הרים גבה. ״כי אני הולך לנקום את מותה. אני הולך לנקום את מות אמי. אני הולך להרוג אותו על מה שעשה ואני הולך לשים אותך, הנבחר, על הכס הארור. רוצה נקמה? זה הנקמה שלך תהיה להביא את הצדק שהיא שאפה לו.״
ובזאת פתחתי את דלת חדר הריאיונות.
המלך צפה בי יושב בכיסאו. כעסתי. החרב של אמי בידי. הייתי גאה וכועס, לא פחדתי יותר, לא נרתעתי תחת מבטם של האנשים האחרים אשר רצו להוריד מקיומי. רצתי אליו ועיניו נפערו כשהרמתי את חרב הנוראה של אמי ותקעתי אותה ישירות בליבו השחור. הוא לא הספיק להגן על עצמו לא היו שם שומרים. מאמין שאני עדיין אותו נער קטן. שהמסע שאליו שלח אותי לא שינה אותי. הכעס שבי נשלח אל תוך ליבו והכיתי בו שוב ושוב, מרים ומוריד את החרב דאראנום הופיע לצידי גורם למלך לפעור עיניים אפילו חזק יותר. הרגשתי כאילו עיניו הולכות לקפוץ החוצה. ״אתה נוראי.״ אמר המלך, משתנק. דם מתפרץ מפיו. ״באמת? אני דווקא חושב שאני פלאי.״ המשכתי לאחוז בחרב עד שנדם תחת ידיי.
תם ונשלם.