בעולם שבו הגשם מעולם לא הפסיק לרדת, האדמה הייתה רטובה ובוצית, והאוויר תמיד נשא ריח של חמר לח, קליפת עץ רטובה ועלים נרקבים. בעולם הזה נולדה תולעת אדמה קטנה, שאפילו שם לא היה לה.
היא הייתה זעירה, כמעט שקופה. נדמה היה שאפשר לראות את העולם מבעד לעורה הדק. עיניה הקטנות בקושי הבחינו בשמים האפורים שהשתרעו מעל האדמה, והטפיפה השקטה של טיפות הגשם הייתה הצליל הראשון ששמעה בחייה.
הגשם ירד בבוקר.
הגשם ירד בלילה.
הוא תופף על העלים, מילא תעלות במים, הפך שבילים לבוץ ואילץ פלגים קטנים למצוא לעצמם דרכים חדשות.
אבל הוא מעולם לא הפסיק.
התולעת הקטנה לא הכירה עולם אחר.
לפעמים סיפרו תושביו המבוגרים של הגן שאי שם גבוה, מעבר לעננים האפורים, קיימת שמש.
איש מהם לא ידע להסביר בדיוק מהי.
היו שאמרו שהשמש היא עיגול זהוב ועצום.
אחרים טענו שהיא בהירה כל כך, עד שאי אפשר להביט בה.
והיו שסיפרו שכאשר השמש מופיעה, העולם כולו נעשה חמים.
מכל המילים, דווקא המילה הזאת מצאה חן בעיני התולעת יותר מכול.
חמים.
לעיתים קרובות היא דמיינה כיצד יום אחד ייפסק הגשם, העננים ייפתחו ומלמעלה יופיע אור.
היא לא ידעה מדוע רצתה כל כך לראות אותו.
אולי מפני שסביבה עצמה היה מעט מאוד חום.
מאז שנולדה ליוו אותה מילים ומחוות שהותירו בלבה עקבות כבדים.
כאשר גשם חזק במיוחד שטף אותה מתוך האדמה אל השביל, בני האדם עיקמו את פניהם.
איכס! מה זה?
איזה דבר חלקלק!
לפעמים מישהו אפילו ניסה לדרוך עליה.
ילדים דחפו אותה במקלות כדי לראות איך תתפתל. היו שצחקו. היו שהעיפו אותה מהשביל בגועל, כאילו לא הייתה יצור חי אלא חתיכת בוץ.
התולעת הקטנה לא הבינה מדוע עצם הופעתה מעוררת דחייה רבה כל כך.
בהתחלה חשבה שאולי עשתה משהו רע.
אחר כך החליטה שאולי היא פשוט נראית לא נכון.
היא הביטה בפרפרים בעלי הכנפיים הגדולות והצבעוניות.
בחיפושיות המבריקות.
בציפורים שפרשו את נוצותיהן ועפו גבוה מעל העצים.
ואז הביטה בעצמה.
אין כנפיים.
אין צבעים בוהקים.
אפילו רגליים אין.
רק גוף קטן וארוך בצבע האדמה.
יום אחד, ליד שלולית, ראתה חילזון.
הקונכייה שלו נצצה מן המים.
איזו קונכייה יפה יש לך, – אמרה התולעת בשקט.
החילזון שמע אותה.
תודה.
הוא הביט בה והוסיף:
ואת מאוד… רטובה.
הוא לא התכוון לפגוע בה.
אבל התולעת הקטנה חשבה על המילים האלה במשך כל היום.
רטובה.
זה היה הדבר הטוב היחיד שאפשר היה לומר עליה?
אפילו תולעים אחרות צחקו עליה לפעמים.
היא הייתה קטנה מרבות מהתולעים בגילה ועבדה לאט יותר.
שוב לא סיימת את המנהרה?
בקצב שלך, השורשים כבר יסללו לעצמם דרך לפני שתסיימי.
היא צחקה יחד עם כולם, כאילו גם לה זה מצחיק.
אבל אחר כך זחלה למקום שבו איש לא יכול היה לראות אותה.
שם הייתה מתכנסת בין השורשים ומקשיבה לגשם.
ברגעים כאלה חשבה במיוחד על השמש.
משום מה נדמה היה לה שאם רק תראה אותה יום אחד, הכול יהיה אחרת.
אולי בעולם מואר בשמש איש אינו לועג לאחרים.
אולי שם כולם יפים.
אולי שם אפילו תולעת קטנה ולא מרשימה כמוה תוכל להרגיש שהיא נחוצה.
למרות הכול, בכל בוקר היא יצאה לעבוד.
היא אווררה את האדמה מתחת לשיחים.
חפרה מנהרות קטנות שדרכן יכלו לעבור מים ואוויר.
פינתה דרך לשורשים הדקים.
היא לא ידעה עד כמה העבודה שלה חשובה.
איש מעולם לא אמר לה זאת.
אבל יום אחד הבחינה במשהו מוזר.
ליד אחת המנהרות שחפרה ראתה במשך כמה ימים נבט קטן.
בהתחלה הציץ מן האדמה רק קצה ירוק ודק.
אחר כך הופיעו שני עלים זעירים.
וכעבור כמה שבועות כבר צמח במקום צמח צעיר.
התולעת הייתה עוצרת לידו לעיתים קרובות.
היא לא יכלה לומר שהצמח גדל בזכותה.
אבל היה לה נעים לחשוב שאולי עזרה לו, אפילו מעט.
בפעם אחרת, אחרי מבול חזק, הבחינה שמים הצטברו ליד שורשיו של שיח.
התולעת הקטנה עבדה כמעט כל הלילה והרחיבה מנהרה ישנה.
לאט לאט חלחלו המים אל תוך האדמה.
בבוקר איש לא שיבח אותה.
איש אפילו לא ידע מה עשתה.
בני אדם חלפו ליד השיח.
ציפור התיישבה על ענף.
התולעים האחרות עסקו בענייניהן.
אבל בפעם הראשונה בחייה הרגישה התולעת הקטנה שמחה שקטה ומשונה.
אני יודעת שעשיתי את זה.
המחשבה הזאת הייתה קטנה מאוד.
אבל היא נשארה בתוכה.
יום אחד, כאשר חפרה מנהרה חדשה ליד עץ אדר זקן, זזה לפתע האדמה לפניה.
מתוך החושך הופיעה תולעת אדמה זקנה.
היא הייתה גדולה בהרבה מן התולעת הצעירה. עורה התכהה עם השנים והיה מכוסה קמטים קטנים רבים.
אבל יותר מכול זכרה התולעת הצעירה את עיניה.
הן הביטו בה בשלווה.
ללא לעג.
ללא גועל.
ללא שיפוט.
התולעת הזקנה התבוננה בה זמן מה.
את עצובה, קטנה?
קולה היה רך כמו רחש הגשם על העלים.
התולעת הצעירה רצתה תחילה לומר:
לא.
כך תמיד ענתה.
אבל משום מה הפעם לא הצליחה.
כן.
התולעת הזקנה התמקמה לידה.
למה?
והתולעת הקטנה סיפרה לה הכול.
על בני האדם.
על המקלות.
על הצחוק.
על התולעים האחרות.
על הפרפרים, הציפורים והחיפושיות היפות.
ואפילו על השמש.
לפעמים נדמה לי, – אמרה, – שמשהו בי לא בסדר.
הזקנה שתקה.
אם כל כך הרבה יצורים מסתכלים עליי ורואים בי משהו לא נעים… אולי הם צודקים?
ומה את רואה?
התולעת הקטנה נבוכה.
את עצמי.
את זה אני מבינה. אבל מה בדיוק את רואה?
היא חשבה.
תולעת קטנה.
עוד?
לא יפה במיוחד.
את החלטת את זה בעצמך?
התולעת הצעירה שתקה.
אני לא יודעת.
הזקנה הביטה במנהרה הטרייה.
את עשית אותה?
כן.
ואת ההיא?
גם.
ומה עם השורשים ליד השיח?
עזרתי לפנות להם מקום.
אז אני רואה תולעת קטנה שאחריה האדמה נעשית מעט טובה יותר.
התולעת הצעירה הורידה את ראשה.
אבל אחרים לא רואים את זה.
ייתכן.
אז מה זה משנה?
הזקנה הביטה בה.
אם עץ פורח עמוק בתוך היער ואף אחד לעולם אינו רואה את הפרחים שלו, האם הם נעשים פחות יפים בגלל זה?
התולעת הקטנה לא ענתה.
מי שלועג ומנסה להכאיב, – המשיכה הזקנה, – לפעמים היה פעם בעצמו קטן ובודד. יש מי שנשאו את הכאב שלהם זמן רב כל כך, עד שלמדו להעביר אותו לאחרים. אבל הכאב שלהם לא קובע את הערך שלך.
ומה אם הם אף פעם לא יפסיקו?
ייתכן שחלקם באמת לא יפסיקו.
התשובה הזאת הפתיעה את התולעת הצעירה.
היא ציפתה לשמוע שיום אחד כולם בוודאי יבינו כמה היא טובה.
הזקנה לא הבטיחה לה דבר כזה.
אז מה אני אמורה לעשות?
לחיות.
וזה הכול?
הזקנה חייכה.
בתור התחלה, זה די והותר.
אחרי השיחה הזאת העולם לא השתנה.
למחרת בבוקר ילד אחד שוב צעק:
איכס, תולעת!
ושוב כאב לה.
היא אפילו כעסה מעט על הזקנה.
אם היא הייתה חכמה כל כך, מדוע המילים שלה לא גרמו לכך ששום דבר כבר לא יכאיב?
אבל בערב חזרה התולעת אל הצמח הקטן שלה.
עלה חדש הופיע עליו.
והיא נזכרה:
ומה את רואה?
בפעם הראשונה ניסתה להביט בעצמה לא דרך עיניהם של בני האדם.
לא דרך עיני הציפורים.
לא דרך עיניהן של התולעים האחרות.
דרך עיניה שלה.
זה היה קשה הרבה יותר מכפי שציפתה.
אבל יום אחר יום התחילה לשים לב לדברים שבעבר חשבה שאינם חשובים.
היא הייתה סבלנית.
היא ידעה להרגיש שינויים באדמה לפני רבים אחרים.
היא לא נטשה מנהרה שהתחילה, גם אם העבודה עליה נמשכה כמה ימים.
היא ידעה היכן עלולים המים להציף את השורשים.
והיא באמת אהבה לעזור לצמחים.
כל מנהרה מסודרת, כל שורש חדש, כל מחילה קטנה שניצלה אחרי הגשם העניקו לה שמחה שקטה.
לאט לאט התחילה להבין:
הערך שלה לא הופיע ברגע שמישהו שיבח אותה, ולא נעלם ברגע שמישהו לעג לה.
הוא היה בתוכה כל הזמן.
אבל המבחן האמיתי עוד חיכה לה.
אל הגן הגיעה חגבה ירוקה וגדולה.
היא הייתה מהירה, קולנית ואהבה מאוד כשאחרים פחדו ממנה.
היא קפצה מול חרקים קטנים, פרשה לפתע את כנפיה, לקחה לעצמה את העלים הטובים ביותר וצחקה כשמישהו ברח ממנה.
יום אחד הבחינה בתולעת.
הו, תראו!
התולעת נעצרה.
האדמה ירקה החוצה חבל!
כמה חרקים צחקו.
פעם, אחרי מילים כאלה, הייתה התולעת מנסה מיד להסתתר.
גם הפעם רצתה.
אבל היא נשארה במקום.
החגבה התקרבה.
למה את כל כך חלקלקה?
התולעת שתקה.
אפילו אין לך מה לענות?
החגבה חיכתה שהיא תכעס או תברח.
אבל התולעת הביטה בה לפתע בתשומת לב רבה יותר.
החגבה נראתה בטוחה בעצמה.
בטוחה מדי.
כאילו בכל רגע הייתה חייבת להוכיח לסובבים שהיא חזקה מהם.
למה כל כך חשוב לך שאני ארגיש רע? – שאלה התולעת.
החגבה הפסיקה לחייך.
מה?
את מתנהגת ככה כי פעם פגעו גם בך, נכון?
במשך כמה שניות רק בהתה בה החגבה.
ואז צחקה.
איזו שטות!
וקפצה משם.
התולעת הביטה אחריה.
היה לה לא נעים.
אבל בפעם הראשונה אחרי לעג של מישהו אחר היא לא חשבה:
כנראה באמת משהו בי לא בסדר.
היא חשבה:
מעניין למה היה לה כל כך חשוב לומר את זה.
זה היה שינוי קטן.
אבל לפעמים חיים שלמים מורכבים משינויים קטנים.
כעבור כמה ימים חזרה החגבה.
היא העמידה פנים שנקלעה למקום במקרה.
את באמת חושבת שמישהו פגע בי פעם?
התולעת המשיכה לאוורר את האדמה.
אני לא יודעת.
אז למה אמרת את זה?
כי בדרך כלל מי שטוב לו באמת לא צריך לגרום לאחרים להרגיש רע.
החגבה שתקה זמן רב.
ואז התיישבה לידה.
כשהייתי קטנה, אחת הכנפיים שלי הייתה פגועה.
התולעת עצרה.
לא הצלחתי לקפוץ טוב. חגבים אחרים צחקו עליי. הם אמרו שלעולם לא אוכל לעוף.
היא הזיזה את כנפיה בעצבנות.
אחר כך הכנף החלימה.
והמילים?
החגבה הביטה בה.
כנראה שלא.
הן ישבו יחד זמן רב.
בפעם הראשונה החגבה לא הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא חזקה.
והתולעת לא הייתה צריכה להוכיח שהיא שווה משהו.
הן לא נעשו חברות מיד.
למחרת שוב אמרה החגבה משהו פוגע.
ואז השתתקה בעצמה.
כעבור כמה ימים התנצלה.
לפעמים הייתה צוחקת על מישהו מתוך הרגל, ואז נזכרת בשיחה עם התולעת.
להשתנות היה קשה הרבה יותר מאשר רק להבין שטעית.
אבל היא ניסתה.
וגם התולעת המשיכה ללמוד.
היא הבינה עוד דבר חשוב.
להבין את הכאב של מישהו אחר לא פירושו להסכים שיכאיב לך.
פעם אחת שוב התבדחה החגבה על חשבונה בצורה חדה מדי.
בעבר הייתה התולעת שותקת.
עכשיו אמרה:
לא נעים לי כשאת מדברת אליי ככה.
אבל רק צחקתי.
אולי. אבל לי זה עדיין לא נעים.
החגבה רצתה להתווכח.
אבל לבסוף הנהנה.
בסדר.
שתי המילים האלה היו חשובות מאוד לתולעת.
בפעם הראשונה היא הגנה על עצמה לא באמצעות כעס ולא באמצעות בריחה.
פשוט מפני שהחליטה שגם לרגשות שלה יש חשיבות.
עם הזמן הן באמת נעשו חברות.
החגבה הראתה לה את העולם שמעל לאדמה.
התולעת הראתה לה את העולם שמתחתיה.
החגבה סיפרה כיצד נראה היער מראש שיח גבוה.
התולעת סיפרה כיצד שורשי העצים משתלבים בחשכה, כאילו הם אוחזים זה בזה בידיים.
הן עזרו ליצורים קטנים אחרי גשמים חזקים.
פעם אחת הצילו יחד חיפושית שנפלה לשלולית עמוקה.
בפעם אחרת מצאה התולעת דרך בטוחה מתחת לאדמה עבור משפחת נמלים שמחילותיה הוצפו.
אבל עכשיו היא עשתה את כל הדברים האלה אחרת.
לא כדי שמישהו סוף סוף יאמר:
איזו תולעת טובה.
היא עזרה משום שזה היה סוג היצור שרצתה להיות.
אם הודו לה, היא שמחה.
אם איש לא שם לב, המעשה שלה לא נעשה פחות חשוב בגלל זה.
ערב אחד ישבו היא והחגבה מתחת לעלה גדול.
הגשם תופף בשקט מעליהן.
את עדיין רוצה לראות את השמש? – שאלה החגבה.
התולעת חשבה.
כן.
למה?
פעם הייתה עונה:
כי שם חם.
ואולי דווקא את החום הזה חיפשה כל חייה אצל אחרים.
בשבחים.
בהכרה.
בתקווה שיום אחד תוכל להפוך לכזאת שאיש כבר לא יאמר עליה: "איכס".
אבל עכשיו הבינה משהו.
אני פשוט רוצה לראות אותה, – אמרה.
וזה הכול?
זה הכול.
החגבה חייכה.
את מוזרה.
גם התולעת חייכה.
יכול להיות.
בפעם הראשונה המילה "מוזרה" כלל לא פגעה בה.
הימים חלפו.
הגשם לא הפסיק.
בני האדם עדיין עיקמו לפעמים את פניהם כשראו תולעת על השביל.
הציפורים עדיין היו מסוכנות.
התולעים האחרות לא הפכו פתאום לנחמדות יותר.
העולם לא השתנה רק מפני שהתולעת הקטנה למדה להתייחס לעצמה אחרת.
אבל מה שהתרחש בתוכה השתנה.
עכשיו הגועל של מישהו אחר עדיין יכול היה להכאיב לה, אבל כבר לא הפך להוכחה לכך שאין לה ערך.
לעג יכול היה לקלקל לה את מצב הרוח, אבל כבר לא החליט מי היא.
ואהבתם של אחרים הפכה למתנה, ולא לתנאי שבלעדיו אי אפשר לחיות.
יום אחד חזרה אל אותו צמח שראתה חודשים קודם לכן.
עכשיו הוא כבר היה גדול.
הגבעול שלו התרומם גבוה מעל האדמה, והעלים קלטו עליהם טיפות גשם כבדות.
התולעת התבוננה בו זמן רב.
פעם חלמה שמישהו ישים לב לכל מה שהיא עושה.
עכשיו לא היה איש בסביבה.
איש לא ראה את הצמח.
איש לא ראה אותה.
ובכל זאת היה לה טוב.
היא נגעה באדמה הלחה והמשיכה לזחול.
ואז קרה משהו שכמעט איש בעולם הזה כבר לא זכר.
יום אחד נחלש הגשם.
בהתחלה איש לא שם לב.
אחר כך התחילו להופיע מרווחים קטנים בין הטיפות.
טיפה.
שקט.
טיפה.
שקט ארוך יותר.
ולבסוף הגשם פסק.
כל יצורי הגן קפאו במקומם.
התולעת יצאה לאט מתוך האדמה.
החגבה כבר חיכתה לה.
תסתכלי למעלה.
העננים האפורים התחילו להיפתח.
ביניהם הופיע פס דק של אור.
ואחריו עוד אחד.
ופתאום השתנה כל הגן הרטוב.
הטיפות שעל העלים נדלקו באור.
השלוליות נצצו.
האדמה הלחה נעשתה כמעט זהובה.
התולעת הרימה את ראשה גבוה ככל שיכלה.
וראתה את השמש.
את אותה שמש.
זו שעליה חלמה מאז שהייתה קטנה.
היא ציפתה להרגיש משהו עצום.
חשבה שברגע הזה הכול בתוכה ישתנה.
אבל קרה משהו אחר.
היא פשוט חשבה שהיא יפה.
אבל היא עצמה לא השתנתה.
התולעת הביטה בגופה הקטן והלח.
הוא לא התחיל לזהור באור השמש ולא הפך למשהו אחר.
לא צמחו לה כנפיים כמו לפרפר.
היא לא נעשתה מהירה כמו החגבה ולא חזקה כמו החיפושית.
היא נשארה בדיוק אותה תולעת אדמה קטנה.
ומשום מה דווקא זה נראה לה עכשיו הדבר המופלא ביותר.
פעם דמיינה את הרגע הזה אחרת.
היה נדמה לה שדי יהיה לראות את השמש כדי להרגיש את החום שהיה חסר לה כל חייה.
כאילו האור שמלמעלה יוכל למלא את כל המקומות שבתוכה שבהם הצטברו במשך שנים לעג, דחייה ובדידות.
אבל עכשיו, כשעמדה תחת השמש האמיתית, הבינה לפתע:
החום כבר היה בתוכה.
הוא לא הופיע היום.
הוא נולד בכל פעם שבה המשיכה בדרכה אחרי שמישהו לעג לה.
כאשר חפרה מנהרה אף שאיש לא התכוון להודות לה.
כאשר הביטה בעצמה בפעם הראשונה לא דרך עיניהם של מי שאמרו "איכס", אלא דרך עיניה שלה.
כאשר אמרה לחגבה שכואב לה, במקום להסתתר שוב בשקט.
כאשר הבינה את הכאב שלה, אבל לא אפשרה לכאב הזה להפוך לתירוץ לאכזריות.
כאשר עזרה למישהו פשוט מפני שרצתה לעזור.
השמש לא נתנה לה שום דבר מכל זה.
היא רק האירה את מה שכבר היה בתוכה מזמן.
נו? – שאלה החגבה. – דיברת עליה כל כך הרבה. איך היא?
התולעת הקטנה הביטה למעלה.
יפה.
וזה הכול?
היא חשבה.
לא. חשבתי שכשאראה אותה אהיה מאושרת.
ואת לא מאושרת?
אני כן.
החגבה הטתה את ראשה בפליאה.
אז אני לא מבינה כלום.
התולעת צחקה בשקט.
גם אני לא הבנתי הרבה זמן.
היא הביטה שוב בשמש.
פשוט התברר שנהייתי מאושרת עוד קודם.
החגבה לא אמרה דבר.
היא רק התיישבה לידה.
ובמשך זמן מה ישבו שתיהן והתבוננו באור שחדר לאט בין העלים הרטובים.
השמש לא נשארה זמן רב.
בהדרגה שוב נאספו העננים מעל הגן.
רעם ראשון נשמע אי שם במרחק.
ואז נפלה על האדמה טיפה אחת.
אחריה עוד אחת.
ואחר כך מאות.
החגבה ניערה את כנפיה בחוסר שביעות רצון.
הנה. שוב.
התולעת הקטנה הרגישה כיצד המים הקרים נוגעים בגופה.
פעם חשבה שהגשם הוא מסך אפור שמאחוריו מסתתרים החיים האמיתיים.
עכשיו הביטה בו אחרת.
הגשם לא נעשה יפה יותר.
הבוץ לא הפסיק להיות בוץ.
אבל זה היה העולם שלה.
והיא כבר לא הייתה זקוקה לעולם אחר כדי להרשות לעצמה להיות מאושרת.
היא נפרדה מן החגבה וזחלה הביתה.
בדרך פגשה ילדה.
הילדה הלכה בשביל הרטוב במגפיים אדומים גדולים.
כשראתה את התולעת, עצרה.
גם התולעת הקטנה קפאה במקומה.
היא ידעה היטב מה קורה בדרך כלל אחר כך.
"איכס".
מקל.
סוליה של נעל.
היא התכוננה לזחול הצידה.
אבל הילדה התכופפה.
תראי, אמא! תולעת!
האישה עצרה לידה.
אל תיגעי בה בידיים.
לרגע התעורר בתוך התולעת הרגש הישן.
הנה זה שוב.
שוב היא דוחה.
שוב היא מישהי שלא רוצים לגעת בה.
אבל הילדה הרימה עלה קטן, הניחה אותו בזהירות ליד התולעת וחיכתה עד שהתולעת זחלה עליו בעצמה.
אחר כך העבירה אותה מן השביל אל האדמה הרכה ליד הפרחים.
כאן אף אחד לא ידרוך עלייך, – אמרה.
ואז רצה אחרי אמה.
התולעת נשארה לבדה.
פעם מעשה כזה היה מספיק לה לשבועות.
היא הייתה חוזרת שוב ושוב אל מילותיה של הילדה ומנסה לשכנע את עצמה:
את רואה? מישהו אוהב אותי. אז כנראה אני טובה.
אבל עכשיו פשוט הרגישה הכרת תודה.
הילדה התייחסה אליה בטוב.
זה היה נעים.
אבל טוב לבה של הילדה לא הפך את התולעת לבעלת ערך רב יותר.
בדיוק כפי שאכזריותם של אחרים מעולם לא הפכה אותה לבעלת ערך פחות.
את ההבדל הזה היא סוף סוף הבינה.
עבר זמן רב.
התולעת הקטנה גדלה.
גופה כבר לא היה כמעט שקוף, והמנהרות שלה נעשו ארוכות ומדויקות יותר.
את התולעת הזקנה היא פגשה לעיתים רחוקות יותר.
יום אחד נפגשו שוב מתחת לשורשיו של אותו עץ אדר.
השתנית, – אמרה הזקנה.
התולעת הצעירה הביטה בעצמה.
גדלתי?
הזקנה צחקה.
גם זה.
הן זחלו זו לצד זו זמן מה.
ראיתי את השמש, – אמרה התולעת הצעירה.
הזקנה נעצרה.
באמת?
באמת.
ואיך היה?
התולעת הצעירה חשבה.
היא יכלה לספר על הטיפות הזהובות.
על האור בין העלים.
על הגן כולו, שבמשך כמה דקות נראה אחר לגמרי.
אבל במקום זאת שאלה:
את זוכרת שכאשר נפגשנו בפעם הראשונה שאלתי מה עליי לעשות אם האחרים אף פעם לא יפסיקו לצחוק עליי?
אני זוכרת.
אמרת לי: "לחיות".
לא העצה המפורטת ביותר שנתתי בחיי.
אז חשבתי שפשוט לא ידעת את התשובה.
ועכשיו?
התולעת חייכה.
עכשיו אני חושבת שלא הייתה תשובה אחרת.
הזקנה הביטה בה וחייכה גם היא.
אז בכל זאת גדלת.
יום אחד, מתחת לשיח גדול, הבחינה התולעת הצעירה בתולעת זעירה שישבה לבדה.
למה את כאן? – שאלה.
הקטנה נבהלה.
סתם.
הבנתי.
התולעת הצעירה כבר עמדה לעזוב, כאשר שמעה:
הם אומרים שאני מוזרה.
היא עצרה.
פעם הייתה רוצה שמישהו יאמר לה ברגע כזה:
"הם טועים".
"את מיוחדת".
"את יפה".
עכשיו ידעה שזה לא מספיק.
כי מחר תמיד יימצא מישהו שיאמר את ההפך.
היא התיישבה ליד הקטנה.
ומה את בעצמך חושבת על עצמך?
אני לא יודעת.
תשובה טובה.
הקטנה הביטה בה בהפתעה.
למה?
כי עכשיו תוכלי לגלות.
הן דיברו זמן רב.
התולעת הצעירה לא הבטיחה לה שיום אחד כולם יאהבו אותה.
היא לא אמרה שכל מי שפוגע באחרים הוא בעצם אדם טוב.
היא לא הבטיחה שמילים של אחרים יפסיקו אי פעם להכאיב.
היא סיפרה רק את הדבר שהיא עצמה הייתה רוצה לשמוע פעם:
את יכולה להקשיב לאחרים. לפעמים הם יאמרו משהו חשוב. לפעמים יעזרו לך לראות טעות. לפעמים ילמדו אותך משהו. אבל אל תיתני להם את הזכות להחליט כמה את שווה.
הקטנה חשבה.
אז מי מחליט?
התולעת הצעירה חייכה.
את זה בדיוק תצטרכי לגלות.
שנים לאחר מכן עדיין סיפרו בגן על התולעת המוזרה שחלמה לראות את השמש.
היו שאמרו שהיא באמת ראתה אותה.
אחרים חשבו שהכול אגדה.
והיו שטענו שאין בכלל דבר כזה שמש, ושתולעים זקנות פשוט אוהבות להמציא סיפורים.
אבל התולעת עצמה כבר לא התווכחה עם איש.
היא ידעה מה ראתה.
וזה הספיק לה.
לפעמים השמש הופיעה שוב בין העננים.
אז הייתה התולעת יוצאת לראות אותה.
לפעמים היא לא הופיעה במשך חודשים.
וגם זה היה בסדר.
כי עכשיו היא כבר לא חיכתה לשמש כדי להרגיש חום.
היא מצאה אותו בחברות.
בעבודה.
ביכולת לעזור.
ביכולת לומר "לא".
בזכות לטעות.
בגאווה השקטה על דבר שעשתה היטב, גם אם איש לא הבחין בו.
במילים טובות שלמדה לקבל בלי להפוך אותן להוכחה לערכה.
ואפילו בעצב, שכבר לא ראתה בו סימן לחולשה.
היא עדיין הייתה תולעת אדמה.
יצור קטן שרוב העוברים והשבים אפילו לא הבחינו בו.
מישהו עדיין היה אומר:
איכס.
מישהו היה עוקף אותה.
מישהו היה מפחד ממנה.
ומישהו היה אוהב אותה.
אבל אף אחת מן הדעות האלה כבר לא יכלה לספר לה מי היא.
היא למדה לעשות זאת בעצמה.
וכאשר שוב התחיל לרדת גשם חזק מעל הגן, הייתה התולעת יורדת עמוק יותר אל תוך האדמה וממשיכה לחפור את המנהרות הקטנות שלה.
מעליה רחש העולם העצום.
אי שם מעבר לעננים הייתה השמש.
עכשיו היא ידעה זאת בוודאות.
אבל לשמש החשובה ביותר היא כבר לא הייתה צריכה לחכות.
יום אחד היא מצאה אותה במקום שבו מעולם לא חשבה לחפש – בתוך עצמה.