נקישה נשמעה על הדלת. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה בדיוק 11:30. שגב הגיע בדיוק בזמן. האם הוא באמת תזמן את ההגעה שלו בצורה כה מדויקת או שהוא הקדים והתאפק בכוח עד השעה היעודה? חשבתי שכדאי לשאול אותו לפשר ההתנהגות המשונה הזו. אולי הוא לא קשוב לקצב הטבעי של הגוף שלו? לא הייתי לגמרי מוכנה מכיוון שרוב מטופליי מאחרים בחמש דקות פחות או יותר (אם הם מקדימים הם דופקים מיד בדלת כי הם חסרי סבלנות) מכיוון שהם מגיעים בהתאם לזמן שלוקח להם להתארגן בלי להאיץ בעצמם וכשהם מרגישים מרוכזים מספיק כדי להיתרם מהטיפול, ולא בגלל שהשעון מציג מספר רנדומלי חסר משמעות.
דפיקה נוספת, חזקה יותר, נשמעה בדלת. יכול להיות שהוא חסר סבלנות, אבל האם הוא לא מכיר את הקוד החברתי המקובל שמודיעים כשמוכנים בנקישה אחת ומחכים עד שהצד השני יהיה מוכן גם הוא? הרי אי אפשר להאיץ במישהו להיות מוכן כשהוא לא. סיימתי במהירות את שני הביסים שנותרו מהכריך עם הטחינה, אבל היא נזלה על החולצה שלי ונאלצתי לנקות אותה מהר. עדות מרשיעה התפשטה על חולצתי והיוותה תזכורת להשלכות אפשריות כשאיני מקשיבה לעצמי ולמועד שבו אני מוכנה, מאורגנת וקשובה למטופל הבא.
פתחתי את הדלת וגבר צעיר עמד בפתח וחייך אליי בעיניים טובות. הוא המתין בסבלנות שאכוון אותו לקליניקה ונכנסנו אליה יחדיו.
"איפה לשבת?", שגב שאל בארשת פנים מבולבלת.
"איפה שנוח לך, כמובן, ובהתאם למה שהגוף שלך מבקש כרגע", החוויתי בידי על כל האפשרויות המגוונות בחלל הקליניקה.
התיישבתי על הכורסה האהובה עליי בעלת המשענת הגבוהה והעוטפת, זו שאני אוהבת ללטף את הבד המחוספס שלה כשאני מקשיבה למטופליי. מולי הייתה כורסה נוספת רחבה ורכה. בינינו היה כדור פיזיו סגול וגדול, צמוד לקיר היה מזרן נוח עם כריות ובפינה החשוכה ביותר בחדר נח פוף כחול שכיף לשקוע בו וקשה לקום ממנו. יש לי מטופלים שאוהבים לשבת במיקום שנוח להם באופן קבוע וכאלו שמעדיפים לגוון בהתאם למצב רוחם והאנרגיה שלהם. אולי שגב מעולם לא היה בטיפול?
שגב נראה אבוד כשהביט בכל השפע הזה, ואז בחר באופציה הבנאלית ביותר- הכורסה.
מוזר. למה הוא לא הרגיש בנוח פשוט להיכנס ולבחור היכן לשבת? האם הוא מתקשה להקשיב לעצמו ולצרכי גופו כדי להבין איפה יהיה לו הכי טוב? למה הוא המתין לאישורי? האם יש לו קושי להחליט בעצמו או צורך באישור חיצוני?
הצגתי את עצמי בקצרה ושאלתי: "אז מה הביא אותך אליי?"
"אני לא מרגיש שייך לשום מקום", שגב הביט היישר לתוך עיניי.
"למה אתה מרגיש ככה?", התעניינתי ומזגתי מים לתוך הכוס שלי. "אתה רוצה גם?"
הוא הניד בראשו לשלילה. "אני לא מסתדר בעבודה, לא מסתדר חברתית… אני מרגיש שונה".
שמתי לב ששגב ישב על הכורסה במנח רגוע ויציב. הוא כמעט לא זז, לא שינה תנוחה וידיו נחו על ירכיו בנוחות. מה לא בסדר איתו? למה הוא לא זז? רוב מטופליי מחליפים תנוחות או מיקומים בחלל מספר פעמים בפגישה, ואם לא- אז הם משחקים בשערם, בגדיהם או מלטפים את הכורסה. הגרייה העצמית מסייעת לוויסות רגשי, גופני, חושי וקשבי. האם הוא לא זקוק לשום גירוי עצמי?
"אתה רוצה לשחק באחד המשחקים החושיים שלי?", הצבעתי על הסלסלה ובינתיים חיטטתי בין כדורי הלחיצה, הספינרים והקפיצים, עד שלקחתי לעצמי כדור קוצני וסגול שכיף לי למשש ולמעוך.
שגב העיף מבט קצר לכיוון הסלסלה וחזר למקד בי את מבטו: "לא, תודה. אני בסדר".
"אתה לא אוהב לשחק בדברים בידיים בזמן שאתה מדבר?", התפלאתי.
שגב לחש בבושה: "לא".
נדרכתי לרגע. התנהגותו מוזרה ואף מדאיגה. האם כשהוא במסעדות או במרפאות הוא גם מסרב כשמציעים לו כנהוג משחקי קלפים וכדורי מעיכה כדי להעביר את הזמן עד שהארוחה או תורו יגיעו? ניסיתי להיזכר האם למדתי על משהו כזה בקורס פסיכופתולוגיה שבו למדנו על הפרעות ומחלות נפשיות. אולי זו בעיה התפתחותית נדירה כלשהי? לא יצא לי להיתקל באנשים מסוגו של שגב לעיתים קרובות בקליניקה.
זכרתי במעומעם את ההסברים על הילדים השקטים שיכולים לשבת שיעור שלם בלי לזוז, להתפרץ עם התשובה, לצאת לסיבוב בחוץ כשקשה להם, לצייר או לשחק. מערכת החינוך התקשתה להכיל אותם וניסתה לעודד אותם להוציא מעצמם את היצירתיות שלהם ולהתאים את רמת הקשב בהתאם לעניין שלהם בחומר במקום להיות סטטיים, אך ללא הועיל. זה היה כה נדיר, עד שלא הצלחתי להיזכר אם היה ילד כזה בכיתה שלי.
חזרתי לנושא ששגב דיבר עליו קודם: "אמרת שאתה לא מסתדר חברתית… ספר לי על זה עוד"
"אשתי מתלוננת שאני לא מדבר תכלס אלא מדבר ברמזים והיא מתקשה להבין אותי. היא מתלוננת על זה שכדי לא להיות ישיר ולומר את האמת אני מספר לפעמים שקרים קטנים", שגב ענה קצר ולעניין.
הוא לא האריך בדברים, לא נתן יותר מדי פרטים, לא התפזר עם מיליון דוגמאות ולא קפץ מנושא לנושא. החשד החל להכות בי שורשים.
"שקרים קטנים? מה הכוונה?", תהיתי לפשר העניין.
"את יודעת, יש שקרים גדולים שאתה משקר בעיקר כדי להציל את התחת של עצמך ויש שקרים קטנים שאתה אומר כדי להגן על מישהו ולא לפגוע בו", שגב ניסה להסביר.
גבותיי התכווצו בחשדנות והבעתי ישירות את עמדתי המשקפת את המציאות החברתית השכיחה: "אממ… למה מלכתחילה יש לך צורך לשקר? אתה יודע, אנשים בדרך כלל תופסים שקר קטן כרע בדיוק כמו שקר גדול. אין באמת הבדל ביניהם ואני לא חושבת שיש הצדקה לשקר. אנשים צריכים לעמוד בפני המציאות ולהתמודד איתה"
שגב גירד בראשו, ולראשונה הסב את מבטו ממני. "אני יודע שרוב האנשים חושבים ככה, אבל אני חושב שיש מצבים שבכל זאת מותר וכדאי לשקר…"
"מתי זה קורה לדעתך?"
"למשל כשאני לא רוצה לפגוע באשתי, אז אני מנסה לרמוז לה בתקווה שהיא תבין לבד או שאני מייפה את המציאות בקטנה. אף אחד לא נפגע מזה שאני קצת מייפה, אבל מה ייצא מלומר את האמת אם זה לא מה שהיא רוצה לשמוע?", שגב הסביר.
"קודם כל, אני מאוד מעריכה את זה שאתה לא רוצה לפגוע באשתך ומתחשב בה. אני מסכימה שאנחנו צריכים לומר את האמת באופן לא פוגעני, אבל אין לנו שליטה על איך שאנשים אחרים מתמודדים איתה, ולשקר או לרמוז זה לא באמת פתרון מועיל. אתה חושב שאם תגיד לה את האמת לגבי מה שאתה מרגיש היא תיפגע?", ניסיתי בכנות להבין את השקפתו.
שגב הנהן.
וואו, חתיכת הטיית חשיבה. זאת קריאת מחשבות קלאסית- הוא משוכנע כל כך שהוא יודע בדיוק מה אשתו חושבת ומרגישה, שהוא בכלל לא טורח לשאול אותה. כמובן שהיא מלווה בראיית שחורות שגורמת לו לדמיין תרחישים קטסטרופליים כאילו כל גילוי של אמת או כנות יחריב את היחסים ביניהם ויפגע בה אנושות. מוחו מתקשה לייצר ישירות וכנות בריאות שמאפיינות תקשורת אנושית נורמלית ותקינה, ונראה שהוא פיתח מנגנוני פיצוי מתישים של נימוס מלאכותי כי הוא לא מצליח לתקשר כמו כולם.
"אז אתה אומר שאתה רומז לה… ואיך אתה כשמדברים איתך באופן ישיר?"
"קשה לי עם זה. אני בעצמי נפגע ואני לא רוצה לפגוע באחרים. אני מעדיף שלא יגידו לי בפרצוף הכל. זה אכזרי"
"אתה חושב שאם מישהו מעדיף לומר את האמת ולהיות כן איתך במקום לשקר או לדבר בצורה עקיפה, זה הופך אותו לאדם פוגעני ואכזרי?", שאלתי והיה ברור לפי הטון שלי שהתקשיתי לקבל את העמדה החריגה הזו.
שגב נרתע לרגע כשהבין את עמדתי. "כן… כלומר… אני חושב לפני שאני אומר משהו בזמן שאנשים מסביבי כמו אשתי פשוט אומרים את כל מה שהם חושבים. אני לא מבין את זה. למה לאנשים אין קצת ברקסים על הלשון?"
"אני מבינה…", הנהנתי. הזדהיתי עם אשתו וחשבתי לעצמי שבטח קשה לגדול בבית עם תקשורת תקינה ובטוחה שבה אפשר לומר כל מה שמרגישים וחושבים ואז להיות עם בן זוג שלא יודע לתקשר בצורה בריאה, מסתיר את האמת, מייפה את המחשבות שלו, משקר, עושה מניפולציות תקשורתיות באמצעות רמזים ולא סומך עליה שהיא מסוגלת להכיל אותו ואת מה שיש לו להביא.
ניסיתי לחשוב על מה עוד אני יכולה לשאול אותו, אבל לפתע נזכרתי שאני לא בטוחה שכיביתי את הדוד. "אוי, נראה לי ששכחתי לכבות את הדוד. אני כבר חוזרת".
קמתי, יצאתי מהר מהקליניקה, שנמצאת בביתי, לכיוון הדוד. ההליכה הקצרצרה סייעה לי לחלץ את רגליי ולאתחל מחדש את יכולת הריכוז שלי. כשכיביתי אותו, חשבתי על כך שנראה שהמוח שלו ממציא פרשנויות מעוותות ומטפח חרדות בגלל הקושי החברתי שלו להיות ישיר וכן. אולי זה יושב על קושי נוירולוגי לעבד סיטואציות חברתיות פשוטות?
חזרתי לשבת בטבעיות בכורסתי מול שגב וקראתי בקול בלי לצפות לתגובה: "אז איפה היינו?"
שגב נאנח. על פניו ניכרו חוסר נוחות והפתעה, והוא ניסה לבלוע אותם ולחזור במאמץ לנקודה שבה הפסקנו: "אמרתי שאני לא מבין למה אנשים אומרים את כל מה שהם חושבים"
"וואו, מעניין שזכרת… הסחות חיצוניות לא מפריעות לחוט המחשבה שלך?", הופתעתי.
אני לא נתקלת בדרך כלל באנשים עם זיכרון טוב, במיוחד כשקוטעים את חוט המחשבה שלהם, כמו שקורה לי ולרוב מטופליי. הוא התנהג כאילו לא עברו כמה דקות שבהן רצתי לצד השני של הבית וחזרתי. מטופל נורמלי היה מתקשה, כמוני, להיזכר איפה הפסקנו כי הקשב שלו נקטע ומוחו היה נודד בינתיים למחשבות על נושאים אחרים- אבל נראה ששגב כאילו לחץ בקלות על כפתור "עצור" במוחו כשיצאתי ואז בקלות על כפתור "Play" כשחזרתי והצליח לחזור לאותה נקודה בדיוק ולשלוף את המידע. נראה שהזיכרון שלו ליניארי וחסין בפני כל הסחה או הפרעה. המחשבה הזו הלחיצה אותי קצת.
"לא. יש לי זיכרון טוב ואני לא מוסח בקלות", בנקודה הזו שגב נראה ממש נבוך.
התחלתי לחשוד שיש לו הפרעה נוירולוגית מורכבת רב מערכתית בתקשורת, בזיכרון ובקשב.
לא הצלחתי להתאפק והתייחסתי מיד למה שקרה בינינו בחדר במטרה להבין אותו טוב יותר: "נראה שאתה לא כל כך מרגיש בנוח כרגע. זה בגלל שיצאתי מהחדר לכבות את הדוד או מסיבה אחרת?"
שגב נראה כאילו נתפס בקלקלתו. "ובכן… כן… אממ… גם ששכחת וגם שיצאת מהחדר מיד. חשבתי מה כבר היה קורה אם היית מחכה לסוף הפגישה במקום לקטוע אותה…"
הסתכלתי עליו במבט שואל. "אבל זה ברור שאם הייתי מחכה לסוף הפגישה, הייתי שוכחת שוב. למה שלא אצא לרגע ואכבה את הדוד? איך אתה היית נוהג בסיטואציה הזו במקומי?"
"אממ… הייתי זוכר לכבות בסוף הפגישה, אבל אם הייתי חושש לשכוח, הייתי מתנצל ויוצא לרגע. את בכלל לא התנצלת כשיצאת וקטעת את הפגישה".
הרגשתי בלבול שהתחלף בתחושה שאני מותקפת באמצעות השיפוטיות המכאיבה שלו שכלל לא הייתה מובנת לי. התעורר בי דחף כמעט בלתי נשלט להתגונן ולהסביר את עצמי: "אני לא מבינה… למה שאתנצל על פעולה טבעית ושכיחה כמו לכבות דוד, פעולה שלקחה לי בדיוק דקה? זה כמו שאני אתנצל על הצורך לשתות מים. למה זה מפריע לך? כשזה קורה לי עם מטופלים אחרים, הם מחייכים ומבינים אותי, כי גם להם זה קורה לפחות פעמיים בשבוע".
לא הצלחתי להבין למה שגב הרגיש חוסר נוחות. מבחינתי אני נוהגת כפי שמקובל ואף מהווה מודלינג להתנהגות בריאה של היענות לצרכים האישיים, לדחפים ולרגשות שלנו- במקום לעטות מסיכה ולהעמיד פנים ש… על מה בעצם הייתי צריכה להעמיד פנים? הרי כולם שוכחים, מתבלבלים ומפוזרים.
חוץ משגב. אולי בגלל שהקשב שלו כל כך יציב, הזיכרון שלו קבוע והדחפים שלו כל כך חלשים עד שהוא מצליח להתעלם מהם ולכן הוא לא מבין את החוויה הנורמטיבית כי הוא לא חווה אותה? זה כמו שאדם שרגליו בריאות לא יבין למה צריך להציב רמפה בכניסה למבנה כי הוא לא מכיר את החוויה של נכה בכיסא גלגלים. שגב מוגבל, אבל לא מבין שהוא מוגבל. הכאב שהוא חווה לא נובע מכך שהוא חווה את העולם אחרת, אלא בנקודות השקה שלו עם העולם שלא מותאם לצרכיו המיוחדים. זה כל כך טראגי.
המחשבות החלו לסעור בראשי ולהטריד אותי. הפכתי בהן שוב ושוב וניסיתי להבין היכן הכשל ואי ההבנה בתקשורת בינינו. הרגשתי איך התסכול נבנה בתוכי לצד תחושת פגיעה ועלבון קשה שגרמה לי להרגיש נסערת מכיוון ששגב התנהג כאילו עשיתי עבירה אתית קשה, אבל פעלתי באופן הכי אתי ומקובל שיש. למה הוא מנסה לגרום לי להרגיש אשמה בשל היותי מי שאני- רק כי אני שונה ממנו? הוא מתנהג כאילו אני חסרת התחשבות- אבל זה חוסר התחשבות לצפות מאדם שאין סיכוי שיזכור לכבות דוד אם לא יעשה זאת באותו רגע כדי שיוכל לפנות את הקשב שלו עבורו להמתין לסוף הפגישה! למה הוא נפגע מזה שהקשבתי לצרכיי ולא התעלמתי מהם וחשב שאני צריכה להתנצל על כך? איך הוא לא מבין שאם הייתי מתעלמת מהצורך אז הייתי עסוקה מחשבתית עד סוף הפגישה לגבי הדוד בגלל הפחד לשכוח אותו ולא הייתי מצליחה להתרכז בדבריו שחשובים לי? דווקא אני זו שהתחשבה בו על ידי פעולה של דקה במקום חוסר ריכוז במשך חצי שעה- והוא בכלל לא ראה את זה.
שגב נראה שרוי באי נוחות של ממש עד שלבסוף הצליח לפלוט: "לזה בדיוק אני מתכוון. זו הבעיה שלי במצבים חברתיים- אני לא מצליח להבין למה אנשים אחרים מתנהגים שונה ממני. לכולם זה כל כך טבעי לעשות טעויות משכחה או חוסר ריכוז, והם פשוט ממשיכים הלאה, כאילו כלום. מקסימום מסבירים את עצמם לרגע. אם מישהו נפגע- הם מתנצלים והצד השני מבין שזה לא היה במטרה לפגוע. אבל אני מרגיש צורך להסתיר את הטעויות שלי, להתנצל עליהן, לפצות עליהן…"
הוא נשם עמוקות ואמר: "בקושי הצלחתי לספר לך למה הרגשתי חוסר נוחות, אבל סיפרתי לך לא בגלל שרציתי, אלא רק בגלל ששאלת אותי ישירות ולא היה לי נעים להתחמק כי הבנתי שאת מצפה ממני לתגובה כנה… אבל עובדה שכשהסכמתי להיות כן איתך לרגע, הרגשתי שאת רק מחפשת איפה אני לא בסדר ולא מבינה את הצד שלי, אז למה לדבר? אני עובד כל כך קשה כל היום כדי שאף אחד לא יסתכל עליי ככה, ודווקא פה…", שגב קטע את דיבורו באמצע ושתק.
הנהנתי. גלגלי מוחי נעו במהירות ועיבדו את תשובתו ביחס לתחושותיי ופרשנותי קודם לכן. הרגשתי שהוא שופט אותי משום שלא התנהגתי כפי שהוא ציפה, למרות שהתנהגותי הייתה הכי הגיונית בנסיבות אלה. בד בבד הוא הרגיש שאני שיפוטית כלפיו כי גם אני לא הבנתי את התנהגותו שהייתה שונה מהרגיל אצל אנשים אחרים.
באותו רגע הייתה לי הארה- שגב חי בעולם שבו כל הזמן שופטים אותו כי הוא לא מתנהג וחושב כמו כולם, ולכן הוא חש חרדה ודריכות תמידיות שגורמות לו להימנע מלהציג את השונות שלו כדי לא לחוות את הביקורת או הדחיה. תגובתו שגרמה לי להרגיש ששופטים אותי שיקפה את החוויה שהוא חווה כנראה כל חייו, ורק כשחשתי זאת על בשרי- הבנתי זאת באמת. כאב החל להיבנות בתוכי כי הבנתי שלאורך כל הפגישה הזו שחזרתי בינינו את אותה חוויה של חוסר מובנות ושיפוטיות שהוא חווה בחוץ מכל מי שסביבו.
הצלחתי לאסוף את עצמי כדי לנסות לייצר לו תחושת חוויה מתקפת: "אני מצטערת שגרמתי לך להרגיש שאני שופטת אותך. חשוב לי לומר לך שלא התכוונתי לשפוט אותך או לגרום לך להרגיש ככה. אני חושבת שמה שקרה פה נובע מפערי תקשורת בגלל שונות בפרשנויות ובהתנהלות בינינו. כל אחד מאיתנו חווה את העולם ואת האחר בצורה שונה ולכן ציפה שהשני יתנהג כפי שהוא עצמו היה מתנהג- ואז הגיב באופן שיפוטי כשזה לא קרה במקום לנסות להבין אותו".
שגב התבונן בי בשתיקה, וראיתי כיצד התובנה שלי חודרת לתוכו ומשפיעה על תפיסתו לגבי מה שקרה בינינו זה עתה, ובכלל מתחילת הפגישה. סביר להניח שבלי להתכוון, בכל פעם שתשובותיו לא הלמו את המוכר לי, שאלותיי ותגובותיי שידרו שיפוטיות מסוימת שייתכן שעברה אליו בשלב מסוים גם באופן לא מודע מצד שנינו. זה נוראי. רק הכרנו, ובמקום לתת לו חוויה של מרחב בטוח ומכיל על אף השונות שלו, המשכתי לגרום לו את אותה תחושה מכווצת ומכאיבה שבגללה הוא בא אליי מלכתחילה. חשתי אשמה ואכזבה מעצמי.
שגב הצליח לבסוף להגיב בעיניים לחות: "תודה שהבנת את זה ואמרת לי. אני חושב שאת צודקת. איפושהו, זאת כנראה החוויה שיש לי כל הזמן, אבל לא הבנתי את זה באמת. זה עוזר לי להבין דברים שקורים לי עם אשתי, הבוס שלי ואנשים אחרים".
הנהנתי והמשכתי לפתח את התובנה תוך כדי דיבור: "אני חושבת שזה יוצר אצלך שרשרת של בעיות מעבר לבעיה שנוצרת באופן ישיר מהתקשורת השונה כשאתם לא מגיעים להסכמה והפערים ביניכם לא נפתרים. הם מצפים שתתקשר כמוהם ואתה לא מצליח. אתם לא מבינים אחד את השני באופן מהותי ולא רק נקודתי. כדי להתמודד עם זה מצאת פתרון שנקרא מיסוך מלשון מסיכה. זה אומר שאתה משקיע אנרגיה עצומה בלהסתיר את הקשיים שלך בניסיון להתנהג כמו כולם, רק כדי לא לחוות מהם שיפוטיות וביקורת. זה בוודאי מתיש מאוד".
"כן, ככה אני מרגיש לעיתים קרובות…", שגב נאנח. "אני שונה מכולם, אז אני לא מבין אחרים והם לא מבינים אותי. כל הזמן כועסים עליי על דברים שהם בכלל לא באשמתי. אני מרגיש שאין לי ברירה חוץ מלמסך כי לא בא לי לריב עם כולם בלי הפסקה".
"זה בטח קשה להרגיש ככה כל הזמן… גם את השונות וגם את הפחד", אמרתי בעדינות וניסיתי להתחבר לחוויה הזו שיש בה משהו אוניברסלי.
שגב הנהן. משהו בו הפך לנינוח יותר.
"במה עוד אתה מרגיש שונה?", התעניינתי וניסיתי להיות במודעות לא לשפוט אותו.
"למשל הזיכרון שלי, כמו שראית. אני זוכר דברים בלי לרשום אותם חוץ מדברים שיקרו בעוד הרבה זמן. אני לא שוכח לכבות את הדוד. אני זה שכולם מצפים ממנו להזכיר להם על מה דיברנו בישיבה הקודמת, להיות מסודר, לקבוע תורים, לזכור איפה אשתי והילדים הניחו את המפתחות והטלפון. זה בכלל נראה להם מוזר שיש לי מקום קבוע שבו אני רושם משימות ומניח את הדברים שלי. הם חושבים שאני אובססיבי".
זה באמת נשמע כמו אובססיביות ונוקשות מסוימת- קפצה הפרשנות האוטומטית שלי.
התחלתי לחשוד שזו AFHD: הפרעת קיבעון קשב ותת-תנועתיות. האבחנה הזו צצה רק ב-9DSM, ספר האבחון הפסיכיאטרי האמריקאי שפורסם ב… מתי זה היה? בשנת 2085 או 2090? אימצתי את זכרוני מלימודיי ועלו בי קרעי זיכרונות: ההפרעה הזו, שהיא די נדירה, מתאפיינת בקיבעון קשב חמור שמתבטא בקשב שטוח ורציף כלפי גירוי אחד בכל פעם עד שהוא מסתיים. המוח המקובע מתקשה לנוע במנעד הקשבי הבריא שכולל מצד אחד קפיצה קצרה מגירוי לגירוי ומצד שני היפר-פוקוס: ריכוז חזק וממושך בנושאים מעניינים במשך שעות ארוכות כמעט ללא הפסקות. זה מצוין להעמקה וליצירתיות. זה יכול להסביר למה שגב עדיין היה מרוכז באותה נקודה ומחשבותיו לא נדדו או נקטעו כמו אצלי ואצל רוב האנשים כשחזרתי אחרי שכיביתי את הדוד.
נזכרתי בדוגמאות של המרצה בשיעור כשהסביר על ההפרעה הזו: תת-תנועתיות מתבטאת בחוסר צורך בתנועתיות כלשהי לצד היכולת לשבת בלי לקום או לזוז אפילו במשך שעה של פגישה או ישיבה ועדיין להתרכז. אצל שגב זה התבטא בכך שהוא לא החליף תנוחות, לא שינה מיקום בין הכורסה למזרן ולא נזקק לשחק עם משהו בידיים. הוא אומנם נראה נינוח ולא קפוא, אבל לא נצפתה שום תנועתיות.
קרע זיכרון נוסף קפץ לראשי של תסמין הפרעה בוויסות חושי- כשהמוח קולט רק טווח מצומצם של גירויים חושיים ללא הקצוות של רגישות גבוהה או נמוכה. סימנתי בראשי לשאול אותו על ההיבט החושי כדי להבין אם הוא קיים.
"אמרת שיש לך קשיים בעבודה, אתה יכול לתת לי דוגמאות?", ביקשתי.
"כן. למשל כשהבוס שלי מבקש מאיתנו לעשות משימות אני נותן לו הערכת זמן, עושה אותן לפי הסדר ומגיש אותן במועד בגלל שאני ממוקד במשימות שלי ולא נותן לשום דבר להסיח אותי- אלא אם זה באמת ממש חשוב ודחוף אחרת אני לא מספיק. לעומת זאת העמיתים שלי מתפעלים משימות באופן דינמי ומתפנים למשימות דחופות ולבלת"מים. המנהל שלי מאוכזב ממני, מכיוון שכשהעמיתים שלי לא מספיקים לעמוד בדד ליין שלהם, הם עובדים כל הלילה במסירות ולהוציא תוצאות יוצאות דופן או שיש להם פתאום רעיונות מעולים לשיפור פרויקטים ולתיקון של בעיות. אני לא יכול לעבוד בספרינטים לתוך הלילה, אני בא לעשות את העבודה שלי משמונה עד חמש וביי. המנהל שלי חושב שאני מקובע וחסר מעוף, כי גם העמיתים הקפדנים והמאורגנים שנצמדים לסדר יום מצליחים להתמקד שעות כשזה מעניין אותם, מעמיקים ושמים לב לפרטים הקטנים. המוח שלי פשוט לא עובד ככה"
"ככה איך?", התעניינתי.
ככל ששגב הרחיב יותר בדוגמאות, כך התחזק בי החשד שזו אכן AFHD- אנשים אלו מתוכננים ולא ממש ספונטניים. יש להם גמישות מסוימת- אבל מצד אחד הם לא נסחפים אחרי רעיונות ודחפים בגמישות גבוהה כמו טיפוס הקשב הדינמי, ומצד שני אין להם ריטואלים קבועים וחזרתיים עם גמישות מועטה כמו טיפוס הרגישות לשינויים. הם מין משהו פרווה פושר כזה באמצע, בלי אפיון מיוחד, יתרונות יחודיים או השתייכות לאחד הטיפוסים הנפוצים.
"המוח שלי לא כמו כולם. מצד אחד הוא לא יצירתי, אסוציאטיבי, גמיש ומסתעף כמו אצל טיפוס הקשב הדינמי ומצד שני הוא לא דקדקן, מסודר ומעמיק כמו טיפוס הרגישות לשינויים. אני בינוני כזה", שגב השפיל את עיניו. "קשה לי לדבר על זה. אני מאוד מתבייש בזה…"
התיאור של שגב מדויק ויש לו מודעות עצמית גבוהה. מוחו לא עובד על דלק של תשוקה ודחפים דינמיים או לפי תחומי עניין מיוחדים. הוא פועל כמו מסוע במפעל ישן מהמאה הקודמת- משימה נכנסת, משימה מבוצעת, משימה יוצאת. בלי סערות, בלי רעיונות מבריקים באמצע הלילה, בלי היצירתיות הרגעית או ההשקעה הממושכת שמניעות את הכלכלה המודרנית. השטיחות האפרורית הזו הפנטה והבהילה אותי בו זמנית.
"אני לגמרי מבינה… קשה להיות שונה", ניסיתי לנחמו. "אמרת קודם שהעמיתים שלך יושבים כל הלילה על המשימה או הפרויקט עד שהם מסיימים. אין לך היפר-פוקוס בעבודה בכלל?"
שגב מניד בראשו לשלילה.
"תחביבים? תחומי עניין מיוחדים? מטלה כלשהי שדחית אותה הרבה זמן עד שהחלטת לבסוף לעשות אותה והצלחת לבצע בכלום זמן?", ניסיתי כל מיני אופציות שכיחות כדי למצוא בדל של נורמליות. הצעה של דוגמאות ספציפיות עוזרת למטופליי כשקשה להם לשלוף דוגמאות מהזיכרון.
"לא. אני אוהב קצת לרוץ ומתמיד בזה פעמיים בשבוע. קצת רואה טלביזיה… קורא…"
"אתה רץ פעמיים בשבוע כל שבוע?", קטעתי אותו.
שגב הנהנן. "כן, חורף, קיץ, חום, קור… כבר שנים. אם ירד גשם, אחכה להפסקה ואם אין- ארוץ למחרת".
נרתעתי בהפתעה לאחור. הצלחה בהתמדה לאורך זמן בתחביבים והרגלים בהחלט לא נפוצה אצל טיפוסי הקשב הדינמי. מצד שני, זו גם לא התמדה בכל מחיר עם דביקות בריטואל וקושי עם שינויים לא צפויים כמו טיפוסי הרגישות לקביעות. זה אופייני ל-AFHD.
"אמרת שאתה קורא ספרים. ספרים כמו של פעם, כלומר לא קוליים? כמה אתה קורא?", הפצצתי בכל שאלה שעלתה במוחי.
שגב חייך. "אני מאוד אוהב לקרוא ספרים ארוכים מנייר, כמו של פעם, ואני גומר אותם תוך יומיים בקלות"
"ואין לך קושי להתרכז בכלל?", גבתי התרוממה בפליאה.
שמתי לב שהוא לא התבלבל ממטח שאלותיי. בנוסף, לא הצלחתי להבין איך אפשר להתרכז בקריאה פרק זמן ממושך בלי שיקפצו מחשבות ורעיונות שיפריעו וְיַפְרוּ. מאז שהתחלתי להשתמש בסיגמה, אני בכלל לא צריכה להתאמץ בקריאה כדי לקבל מידע. הוא מקריא לי, מסביר את מה שאני לא מבינה ואנו מנהלים דיונים תוך כדי התקדמות ההקראה. זה עוזר למוח שלי לעבד את המידע באופן יצירתי ויעיל יותר. רוב טיפוסי הקשב הדינמי, כמוני, מתקשים לקרוא ספר כמו פעם כי זו למידה פסיבית ומייגעת.
"לא"
"אתה בטח אוהב ספרים מסוג מאוד ספציפי?", ניסיתי את מזלי.
"לא, אני די מגוון בספרים שאני אוהב. בעיקר ביוגרפיות, מתח ומדע בדיוני".
הנהנתי. הרגשתי קצת אבודה. החלטתי לבדוק את ההיבט החושי כדי לבחון את התסמין הבא של AFHD.
"ו… איך אתה עם התנאים הפיזיים והחושיים בעבודה ובכלל?"
"אני הרבה פעמים לא מוצא את עצמי. יש אצלנו חדרים שקטים לגמרי, חדרים עם רעש לבן וחדרים עם מוזיקה משתנה כמו בכל חברה. אני לא מתחבר באופן מובהק לאף אחד מהם ולא זקוק לאחד מהם באופן ספציפי כדי לעבוד. חושבים שאני מוזר שאין לי העדפה ושאני יכול לעבוד ברובם. הבעיה שהתאורה רכה וזה מרדים אותי. אני מעדיף אור חזק כמו פלורסנט, אבל מאז שהוציאו אותם מחוץ לחוק לפני כמה שנים, אני קצת בבעיה…"
"זאת אומרת שאין לך שום בעיה עם רעשים ולא עם תאורה חזקה…"
"לא"
הייתי המומה. זכרתי את התקופה הנוראית שהיו פלורסנטים עם תאורה חזקה ומעיקה כי הם היו זולים, אבל הם גרמו לרוב האנשים לכאבי ראש. כשהם הבהבו- הם היקשו בריכוז בכל דבר שהוא, אפילו בדברים מעניינים שאנשים בדרך כלל התרכזו בהם בקלות. זה פגע משמעותית בתפוקה, ולכן הפלורסנטים הוצאו מחוץ לחוק. איך הם לא הפריע לו? איך הוא יכול להיות בכל חדר שהוא בלי אוזניות מסננות רעשים או חדר שקט? איך מוח בריא יכול לקלוט מידע רב כל כך ולא להרגיש מוצף או לא להגיב?
"איך אתה עם אוכל? אתה אוהב במיוחד אוכל פריך או מלוח מאוד או האם יש מאכלים שאתה ממש נמנע מהם?"
"לא, אני אוכל כל מה שאשתי מבשלת. לכל ילד היא מכינה משהו אחר שהוא אוהב, אז אני מגוון ואוכל כל פעם משהו אחר. אוכל סטנדרטי כזה… אין לי העדפה ברורה למאכל מסוים או לטעם מסוים ואין גם שום דבר ספציפי שאני סולד ממנו חוץ מאולי גפילטע פיש", שגב צחקק.
"טוב, אף אחד לא אוהב גפילטע פיש… לא ברור לי איך המאכל הזה שורד כבר מאות שנים…", חייכתי.
שום דבר ממה ששגב מתאר לא סטנדרטי. איך אפשר לא להעדיף או לסלוד במיוחד ממאכל מסוים? האם הוא בכלל מצליח ליהנות מטעמם של מאכלים? מריחותיהם? מצליליהם? רוב האנשים מצליחים לקלוט בחושיהם החדים את הגירויים מהסביבה בעוצמה גבוהה שמציפה או מסיחה אותם. מיעוטם חשים חלק מחושיהם בעוצמה גבוהה וחלק מחושיהם בעוצמה נמוכה, ולכן הם זקוקים לגירויים חלשים או חזקים יותר בהתאמה.
בהפרעה בוויסות חושי המוח לא מעבד כראוי את תדרי הסביבה ולכן לא מגיב אליהם. הקלט של המידע החושי מעובד רק בגירויים בעוצמה בינונית, כלומר מצד אחד הם לא חווים דקויות של טעמים או ריחות, לא זקוקים למגע עדין ושומעים קולות בטווח דציבלים צר, ומצד שני לא זקוקים למגע חזק ומקרקע או למוזיקה עוצמתית ולא מחפשים מאכלים עם טעמים עזים ומובחנים. ההפרעה בוויסות חושי של שגב אומנם מאפשרת לו לתפקד ברצף, אך בו זמנית מונעת ממנו לחוות את העושר החושי של העולם והוא חווה אותו כשטוח.
אני מרגישה רחמים לצד אמפתיה- איך אפשר לחוות את העולם אם הכל עובר לידך ואתה לא מרגיש שום דבר בעוצמה? אם שום דבר לא תופס את תשומת לבך? זה כמו לראות את העולם בשחור לבן, לטעום רק מתוק ולשמוע רק צופרי מכוניות בלי לשמוע ברקע ציוצי ציפורים. זו החמצה של חלק ניכר ממה שהעולם מציע לנו.
המשכתי בבדיקתי: "אני מניחה שכמו שאתה לא חווה חושים או הסחות בעוצמה- אתה גם לא חווה רגשות בעוצמה גבוהה?"
"לא, את צודקת. צריך משהו ממש משמעותי כדי שאני ממש אכעס או אהיה עצוב…", שגב אישר את דבריי. "למשל אשתי יכולה לבכות בגלל שנשרף לה האורז בסיר כי היא לא שמה לב או להתעצבן במהירות ולקלל את הנהג של הרחפנון שטס לידנו וחתך אותנו באמצע הדרך, גם אם היא זו שלא שמה לב שהוא נכנס לנתיב שלה. אני לוקח את זה באיזי".
"נשמע כמו קושי בוויסות רגשי", נאנחתי בצער.
"מה זה אומר?", שגב גחן מעט לכיווני.
"זה כשאנשים חווים רגשות בעוצמה חלשה ורגועים רוב הזמן. כשהם מרגישים משהו, גם אם הוא בעוצמה- הם חוזרים מהר מאוד לרוגע הבסיסי שלהם. אין הרבה דברים שמטרגרים אותם. הם מצליחים לשלוט ברגשות ובהתנהגות שלהם גם כשהרגשות עזים", נתתי מספר דוגמאות כדי לבחון אם הוא מתחבר אליהן.
"כן, זה באמת נשמע כמו משהו שאני יכול להזדהות איתו…", שגב הרהר בקול. "לא חשבתי שיש לקושי הזה שם. אנשים מתייחסים אליי כמו רובוט כי אני מצליח לשלוט בהתנהגות שלי ולא נסער בקלות כמו כולם מדברים שלי הם נראים חסרי משמעות, אבל הם נעלבים כשאני אומר את זה".
"אני לא חושבת שאתה רובוט, ואני מניחה שיש לקושי בוויסות רגשי גם יתרונות. אולי זה דווקא משהו שעוזר לך להגיע להספקים יותר גבוהים כי אתה פחות מוסח על ידי הרגשות שלך? זה גם יכול לפצות על הקושי להיכנס להיפר-פוקוס", ניסיתי להציע עמדה יותר חיובית.
הבטתי בשעון הקיר וראיתי שאנו משוחחים כבר שעה ורבע. חלק ממטופליי מדברים הרבה ורוצים לדבר על נושאים רבים לעבוד עליהם וחלקם מתקשים לדבר או מאבדים סבלנות מהר, ולכן הפגישות אורכות בין שעה לשעה וחצי, בהתאם ליכולת הקשב של שני הצדדים. הרגשתי שהגעתי קרוב לסף היכולת שלי להיות קשובה, ושאני צריכה לחתור לסיום.
"מעניין… אז.. מה את חושבת שיש לי חוץ מהוויסות הרגשי הזה? את יכולה לעזור לי?"
הרהרתי לרגע מה הדבר הנכון לומר לו. למרות שיש לי חשד יחסית סביר לגבי AFHD, זה לא הזמן המתאים לומר את זה. לא לפני שאהיה יותר בטוחה ולפני שנבסס קצת יותר קשר של אמון וביטחון, במיוחד לא אחרי הפגישה הסוערת שהייתה לנו היום.
"תראה, שגב, נראה שאתה סובל לא מעט ומרגיש שאתה לא מתאים לעולם והעולם לא מתאים לך. אני חושבת שכרגע עוד מוקדם להבין על מה יושב הקושי שלך, ועדיף שנבחן את זה לעומק בפגישות הבאות", הפסקתי לרגע ושיניתי תנוחה בפעם הרביעית או החמישית מתחילת הפגישה. שגב שינה תנוחה בפעם השנייה רק עכשיו ועבר להישען על המסעד השני של הכורסה.
"בלי קשר לגורם הקושי, אני אוכל לעזור לך עם אסטרטגיות שיעזרו לך להקשיב ולפעול לפי הדחף, הרגש והמסיחים החיצוניים בסביבתך, על הגברת הספונטניות שלך, חיבור לרגש, להיות יותר ישיר וכן ופחות לחשוב על מה אתה אומר ואיך, לא לדייק עם השעון יותר מידי…", סיכמתי את עיקרי הדברים שניכר שהפריעו לו.
"אנחנו צריכים לסיים. אל תשכח להעביר תשלום כשאתה יוצא מפה".
כששגב עמד בפתח הדלת זרקתי לעברו בחיוך: "בעצם, לשם שינוי אתה לא צריך ממני תזכורת. רואה? יש גם דברים חיוביים בזיכרון יוצא הדופן שלך…"
שגב חייך לעברי בתגובה, כשהוא נראה מעט יותר אופטימי ואולי אף מסוגל לראות יתרונות במה שאחרים רואים כחסרונות…
***
לאחר שליוויתי את שגב לדלת הכניסה, חזרתי לקליניקה, עשיתי מעט מתיחות והתלבטתי אם לחזור לכורסה הנוחה או דווקא לשבת על כדור הפיזיו. החלטתי לשבת על הכדור ולקפוץ מעט. התנועתיות הזו מסייעת לי בדרך כלל לחשוב.
דמותו של שגב לא זזה מתודעתי והחלטתי שכדאי שארענן את זכרוני במידע אודות האבחנה האפשרית שלו. אולי אפילו אחפש מחקרים חדשים בתחום.
"סיגמה, אני צריכה שתיתן לי מידע על AFHD. תתחיל ברקע ההיסטורי שלה", ביקשתי בקול רם מהעוזר החכם של הקליניקה שלי. אני צריכה להבין קודם את התמונה הגדולה, ואחר כך את הפרטים כדי להבין אותם טוב יותר.
"בשמחה. AFHD נחשבה עד לשנות השבעים של המאה העשרים ואחת להתפתחות טיפוסית ונורמלית של המוח האנושי, בעוד טיפוס הקשב הדינמי, שנקרא בעבר הפרעת קשב ופעלתנות יתר, וטיפוס הרגישות לשינויים, שנקרא בעבר אוטיזם, היוו מיעוט חריג שנחשב כהפרעה נוירו-התפתחותית שדורשת תיקון", קול הבס של סיגמה התפזר בחלל החדר.
חשתי התכווצות קלה בבטני בשל המחשבה שבעבר הרחוק אנשים כמותי נחשבו חריגים ולא מוערכים.
סיגמה המשיך בקולו המרגיע: "עם האצת המהפכה הדיגיטלית וזרם המידע האינסופי, המוח האנושי נאבק כדי לשרוד. טיפוס הקשב הדינמי וטיפוס הרגישות לשינויים התגלו כהתפתחות אבולוציונית מושלמת המותאמת לדרישות העולם החדש. הם יצרו מהפך סתגלני והובילו את פריצות הדרך המדעיות, הטכנולוגיות והאמנותיות למקום שבו החברה שלנו נמצאת כיום".
"מעניין מאוד", קפצתי בתנודות קבועות על כדור הפיזיו שלי. "ומה קרה למי שהיה לו מוח ליניארי?"
"מספרם של האנשים עם המוח הליניארי והאיטי שכונו בעבר 'נורמליים' או 'נוירו-טיפיקלים' הלך והצטמצם בשל קשיי הסתגלות עד שהם הפכו למיעוט, ומאז הם מתקשים להשתלב בחברה הדינמית שלנו. המחקרים העדכניים ברחבי העולם מדברים על אחוז עד שלושה אחוזים בלבד".
האור בחדר כבה לפתע ובמרכז החדר הופיעו שתי הולוגרמות של מוחות אנושיים בצבעי כחול ואפור. האונה הקדמית של המוח בכל אחת מהן הוארה והופיעו על פניהן הדגמות של השונות בזרימת הדופמין אצל מוח הקשב הדינמי לעומת מוח קיבעון הקשב.
הבטתי בכדור הקוצני הסגול שנותר על השולחן שלי. הבנתי ששגב לא היה סתם אדם אובססיבי, חרדתי או נוקשה. המוח שלו הוא שריד ארכאולוגי חי לעידן קדום.
מוחי נדד למחשבה איך חיי היו נראים אילו חייתי בתקופה שבה חיה סבתי כשהיא כונתה "מופרעת קשב" וקיבלה יחס של אישה שונה, חריגה ומוזרה. אמי סיפרה לי כיצד ניסו לתקן אותה כל הזמן בטיפולים ובתרופות מכיוון שלא הכירו כלל ביכולות המדהימות של המוח שלה ולא סיפקו לה התאמות ראויות, כך שהיא חוותה את עצמה רוב חייה כפי שסביבתה חוותה אותה: כאישה מוגבלת שלא מצליחה לתפקד. לצערי, השינוי חל בתקופתה של אמי, כך שסבתי לא זכתה לחוות יחס שונה מהסביבה.
מדהים איך שההתייחסות לבני אדם משתנה במהלך ההיסטוריה, ומה שנחשב בעבר נורמלי מוגדר לפתע חריג, ומה שהוגדר חריג הפך לפתע לנורמלי.
האם נסיבות פוליטיות וחברתיות, היחסיות והזמן הם אלו שגורמים לבני האדם להגדיר הפרעות ומחלות נפשיות, ולא נסיבות אובייקטיביות ומחקרים, כפי שחשבתי?
מה יקרה אם שגב יקבל התאמות למוח הליניארי שלו כמו ששאר המוחות מקבלים היום ולכן מצליחים לשגשג ולממש את הפוטנציאל שלהם?
לפתע זינקה לתוך מוחי המחשבה המלחיצה תמיד- האם באמת סגרתי את הדוד במהלך הפגישה או שאולי התבלבלתי וכיביתי בטעות את מתג האור?