במזרח ברלין ישנו מועדון מיתולוגי שבפתחו ניצב שומר זקן, עתיק כמו המועדון עצמו. ואל המועדון הזה הגעתי אני, יוסי משכונה ב' בבאר שבע, וביקשתי להיכנס. אבל השומר, איש מפחיד וגדול עם קרחת וזקן ארוך, אמר לי שכרגע הוא לא יכול להכניס אותי.
נעמדתי בצד, חיכיתי בסבלנות והתבוננתי בינתיים בנשים שעמדו בתור.
ואיך לא?
איזה נשים היו שם!
דברים כאלה ראיתי רק בסרטי פורנו.
הייתה שם חבורה של חמש בלונדיניות יפיפיות שצעדו בנעלי עקב גבוה בלי לאבד שיווי משקל.
שתי הראשונות החזיקו שוט ביד והיו לבושות בלטקס שחור צמוד.
השתיים אחריהן ענדו קולר עם שרשרת ולא לבשו כלום חוץ ממכנסי רשת דייגים שחורות.
לאחרונה, שהייתה בכלל גבר, היו שדיים כל כך גדולים שלא ראיתם דבר כזה בחיים! אפילו לא באינטרנט.
ולא יאומן איזה ציוד הן הביאו איתן.
אזיקים חבלים וגלילי מסקנטייפ. מצבטים ומסיכות אב"כ. סלסלה מלאה קונדומים וביצים סיניות. וויברטורים ענקיים עם פרצופים ותאורות, ועוד כל מיני צעצועי מין מוזרים שלא הבנתי מה הם עושים ואיפה אמורים לתקוע אותם.
והן לא היו פרחות או סנוביות כמו אצלנו.
כשעברו לידי הן חייכו, אמרו שלום והציגו את עצמן.
הראשונה נקראה לארה והיא סיפרה שהיא עושה תואר שני בפסיכולוגיה. השנייה, וואלריה, הייתה כנרית בפילהרמונית של ברלין, ולדניאלה הייתה חנות של לחמים אורגניים עם אגוזים. הרביעית, שאני לא יודע את שמה, לא ממש תיקשרה ונראתה מסטולה מהתחת. והחמישי, עם השדיים הענקיים, נקרא רודולף. הוא בא מאוסטריה, והוא לא היה כל כך נחמד. הוא סקר אותי במבט כעוס מנעל ועד ראש, נתן לי במתנה קונדום בטעם קוקוס ומלמל משהו בגרמנית שלא הבנתי. נראה לי שהוא מאוכזב מהבגדים שלי או משהו כזה.
האסימון ירד לי.
יש בקיט-קט מסיבות פטיש מיוחדות שלא פתוחות לכל אחד. סיפרו לי על זה עוד בארץ. ובמסיבות האלה יש תמה קינקית, וקוד לבוש, ומי שמגיע עם לבוש רגיל או יום יומי לא נכנס.
שקלתי לעשות סיבוב קניות קצר ולחזור יותר מאוחר, לבוש ומאובזר כמו שצריך.
בעוד אני שוקל, חבורה מוזרה הצטרפה לתור.
וכשאני אומר מוזרה אני מתכוון לחבורת משביתי שמחות שלא אמורים לעבור סלקציה אפילו בפורום בבאר שבע.
הראשון נראה כמו הומלס. הוא לבש טרנינג ישן וחבש כובע טמבל שלא כובס מעולם.
השני נראה לי כמו איש עסקים מתוסכל, עם קרחת קטנה, כרס בינונית והמון חלומות שלא התגשמו.
אבל להפתעתי שניהם נכנסו בלי שום בעיה.
הבאים בתור נראו כמו המדענים הנוירוטיים האלה שעובדים במכון הפתולוגי בכל מיני סדרות משטרה. הם לבשו חלוקים לבנים מלאים כתמים מוזרים והרכיבו משקפיים עבות כמעט כמו של חכם חנוכה.
הראשון הוציא והכניס לכיס משאף לאסטמה וכל כמה שניות מישש בדק שהוא עוד בכיס. השני בדק את הבחורות בפזילות מהירות הצידה, וכמעט איבד שיווי משקל.
הם אמרו לי שלום וניסו להציג את עצמם, אבל חוץ מזה שקוראים להם האנס ופראנץ לא הבנתי כלום. הם נראו נבוכים ומאוד התנצלו שהאנגלית שלהם לא טובה.
האנס נתן לי במתנה שטיכמוס ופראנץ נתן לי שתי גלולות, כחולה ואדומה, שהוא הכין בעצמו במעבדה. אז הם אמרו אופווידרסן ודנקשן, וניכנסו יחד למועדון, בלי שום תגובה מהשומר.
אחרונים בחבורה היו שני גוצים שמנמנים עם שפם ואקורדיון.
הם היו לבושים בהתאמה במכנס ירוק קצר עם שלייקס, כובע ירוק עם נוצה, וסנדלי בירקנשטוק עם גרביים ירוקות.
הם הציגו את עצמם בהתלהבות.
גם הם נקראו האנס ופראנץ, והם הסבירו לי שאלו השמות הכי נפוצים בבוואריה. הם סיפרו לי שהם זמרי שלאגר מקצועיים ואמרו שהם מאוד ישמחו אם אני אבוא לשמוע את ההופעה שלהם.
לא ידעתי מה זה שירי שלאגר, וזה לא נשמע כל כך מפתה. אבל אם זה מה שיכניס אותי למועדון, אז למה לא? אמרתי להם שאני אשמח מאוד לשמוע.
באותו רגע התערב השומר והסביר להם משהו בגרמנית.
הם נראו כל כך עצובים.
האנס נתן לי כוס בירה ענקית ופראנץ נתן במתנה רשת פרפרים. הוא רצה גם לתת לי את האקורדיון שלו אבל השומר לא אפשר לו. הוא דחף את האנס ופראנץ פנימה למועדון ואותי דחף הצידה לקיר.
"עוד אנטישמי," לחשתי ונענעתי את ראשי, אבל הוא לא מבין עם מי יש לו עסק. ישראלים לא מתייאשים ולא מוותרים כל כך בקלות.
אחרי שלוש שנים קשוחות של צבא, עם ים של פעילות מבצעית, הרווחנו ביושר את הזכות להנות קצת בחיים.
אז גמעתי את הבירה ובלעתי את הגלולה הכחולה.
בינתיים הצטרפה לתור חבורה הזויה של יהודים מכל הסוגים, המינים והצבעים.
יהודים שמנים ורזים. יהודים עם כיפה ובלי כיפה.
יהודים מגונדרים בחליפות ועניבות, וכמה שבאו עם ספידו וכפכפים.
היו שם יהודים אדונים, יהודים עבדים ויהודים על כל הספקטרום של ה- BDSM.
היה שם יהודי קינקי שלבש שטריימל וחוטיני, ואחד פרוורטי שהיו לו ציציות וציצים, וטמבל אחד שהביא ויברטור ומזוזה.
והיה גם יהודי זקן שדומה לאובי ואן קנובי, ואחד צעיר שדומה לסטיבן סיגל, ואחר שנראה ממש כמו קוונטין טרנטינו או אלברט איינשטיין.
והיו שם כמה יהודים מוזרים שהיו יפים מאחורה ומכוערים מקדימה או ששמנים למטה ורזים למעלה.
וגם יהודי רזה וגמלוני שדומה לשטיכמוס, ויהודי שדומה לסולם, ויהודי שדומה למאוורר.
ואחרון בתור, אחרי איזה משגיח כשרות צ'רקסי, עמד יהודי שלא דומה לכלום. אפילו לא לעצמו. יצור הזוי לגמרי.
אבל כולם עד האחרון נכנסו למועדון והייתי חייב להודות שאנטישמיות היא לא המניע. זה היה קצת מתסכל.
ההתחלתי לאבד סבלנות. הבטתי אל השער הנכסף שמעבר לשומר, והחלטתי פשוט להתפרץ פנימה.
אך שומר הסף המנוסה ניחש מיד את כוונתי. הוא איים עלי באצבע, ונעץ בי מבט כל כך זועם, שמיד וויתרתי על התוכנית.
אז זה העניין, ירד לי עוד אסימון.
השומר הזה בטח ראה הרבה ישראלים שעשו בלגן בקיט קאט והתנהגו מגעיל. הוא בטח חושב שאני אחד מהם.
ואז, אלוהים ישמור, הגיעה חבורת ישראלים מכוערים מהסוג הגרוע ביותר.
הם מיד עקפו את כל התור וניגשו אל השומר הזקן.
הראשונים צעקו עליו שנמאס להם להתייבש בתור, שימכור להם איזה שוקולד בינתיים, ושיכניס אותם כבר או שהם יזיינו אותו בתחת.
האחרונים הטרידו באותו זמן שתי תיירות מפינלנד, וכשהשומר העיר להם, הם קראו לו נאצי והרביצו לו עם כיסאות כתר פלסטיק שכנראה הביאו במיוחד מישראל.
ועדיין, בחוסר רצון בולט, ובפרצוף חמוץ, השומר הכניס את כולם. חוץ ממני כמובן. לי הוא רק נתן כיסא פלסטיק שהם השאירו כדי שאוכל לפחות להמתין בישיבה.
התיישבתי להרהר בנושא ועלתה לי מחשבה חדשה בראש.
אולי זה קשור לכיבוש?
כמו כולם גם אני הייתי חייל, ועוד חייל קרבי.
שירתי בשטחים. שמרתי על התנחלויות. הייתי שותף לדיכוי מוצדק אבל אכזרי של העם פלסטיני או איך שלא תקראו להם.
אי אפשר לבטל את האפשרות שזה קשור.
אבל זה לא היה קשור לכיבוש.
צופר צורם וחריקת בלמים מפחידה הקפיצו אותי מהכיסא וקטעו את חשבון הנפש.
ג'יפ ממוגן, עם נער פלסטיני קשור למכסה המנוע, נעצר לפני המועדון.
ממושב הנהג יצא רבש"צ מזוקן של פעם. הוא חבש כיפה סרוגה, החזיק ביד עוזי, ולבש דובון מתנחלים.
מאחור יצאו שלושה נערי גבעות מודרנים, חבושים בכיפות לבנות גדולות ועטופים בדגלי ישראל. הראשון נשא ספר תורה ענק, השני אחז במצ'טה ומשך אחריו פרה אדומה, והשלישי לבש אפוד של כהן גדול משובץ בשניים עשר אבני החושן.
השומר, כבר לא לגמרי במפתיע, בירך אותם לשלום, וכולם נכנסו למועדון.
לאחר כמה דקות הפלסטיני הכפות הצליח להשתחרר מכבליו, וגם הוא נכנס. ואחריו שני בדואים עם גמל. ואוסטרלי עם תנין קטן. ואוסטרית עם טרנטולה ענקית. וכלב, אֶמּוּ ודוב נמלים.
קיץ קריר התחלף בסתיו קר וחורף קפוא.
בזמן שעבר ראיתי כמעט את כל סוגי האנשים והחיות מגיעים אל המועדון, אבל חוץ ממני, אף אחד לא נעצר או אפילו עוכב בכניסה.
העפתי מבט על כל הדברים שצברתי בזמן הזה.
קונדום בטעם קוקוס, מזוזה ושטיכמוס. כיסא כתר פלסטיק, רשת פרפרים ודגל פלסטין. חרב ג'דיי, מונה גייגר ושעון קוקייה. מה אני אמור לעשות עם כל השטויות האלה?
שמור אותם, אמרתי לעצמי, שתהיה לך איזושהי מזכרת מהקיט-קאט.
יותר מזה כנראה לא נקבל, והלאה מכאן לא נגיע. לא איך שהעניינים מתקדמים עד עכשיו.
באקט של ייאוש החלטתי לנסות את הדבר היחידי שלא ניסיתי עדיין. מה יש כבר להפסיד?
נופפתי ביד לתפוס את תשומת ליבו של השומר, שנראה ששכח לגמרי מקיומי.
"מה?" הוא צעק, "מה עוד אתה רוצה ממני?"
הוצאתי שטר של מאה יורו, רשרשתי בו אותו באצבעותיי ודחפתי אותו בדש מעילו של השומר.
הבעת פניו התמלאה בוז. את הכסף הוא לא החזיר אבל הוא צעק עלי במבטא גרמני מפחיד שההתנהגות הזאת לא מקובלת כאן ושהוא לא מתכוון להכניס אותי.
לעולם!
הייתי על סף דמעות.
אם זה לא קוד לבוש, ולא אנטישמיות, ולא הישראלי המכוער, וגם לא הכיבוש, ואפילו שוחד לא עוזר, זה חייב להיות משהו אישי נגדי.
הזקן הזה רוצה ללמד אותי איזה לקח. או שהוא כועס עלי על משהו רע שעשיתי.
נזכרתי פתאום שעליתי למטרו בלי לשלם.
אבל לא יכול להיות שזה העניין.
וזה גם לא כזה מעשה רע.
פתאום קפץ בזיכרוני המעשה הרע הראשון שעשיתי.
לפני המון שנים בבאר שבע מצאתי בביית קלף נדיר של פוקימון שנפל לדידי מהתיק. המסכן חיפש אותו חודשים ולא סיפרתי לו שהוא אצלי.
להגנתי יאמר שהייתי רק ילד קטן, אבל עדיין, יצאתי מאנייק.
נזכרתי גם שפעם עשיתי רוורס, מעכתי מכונית סוברו ישנה שחנתה מאחורי, ולא השארתי פרטים. וגם פעם, בזמן שעבדתי כשומר בקניון באר שבע, נכנסתי מהמחשב של המשרד לאתר מפוקפק של הכרויות סקס בבאר שבע. לחצתי על תמונה של ג'ינג'ית שנקראה מיקה, ובום! כל המחשב קרס טוטאל-לוס. יצאתי בחשאיות מהמשרד, וכשגילו את זה שיחקתי אותה מופתע והכחשתי כל קשר לאירוע.
משום מה נזכרתי גם שהיו לי נעלי צנחנים אדומות למרות שהייתי בתותחנים. זה לא פשע כמובן, אבל כנראה שקצת התביישתי בזה. לא סתם זה קפץ לזיכרון.
מה עוד?
ראיתי קצת פורנו.
גם לא הפרדתי זבל. בארץ זה שטויות, אבל מקפידים על זה בגרמניה…וזהו בעצם. זה כל מה שקפץ לי לזיכרון.
מצד שני, עשיתי גם מעשים טובים. גם בארץ ואפילו בזמן הקצר שלי בברלין.
הסברתי לשני וייטנאמים בהלם איפה זה אלכסנדר פלאץ. קמתי באוטובוס לזקנה גרמניה, למרות שלך תדע מה היא עשתה במלחמה. וכמה פעמים כן הפרדתי זבל. אם סופרים את המעשים הרעים צריך לספור גם את זה.
החורף בברלין ארוך ואיטי אבל זה נתן לי זמן להרהר לעומק.
סך הכל חשתי שלם עם הדברים שעשיתי, לטוב ולרע.
לא יצאתי צדיק גדול אבל בטח לא רשע.
והיי, אני רק בן עשרים ושתיים, כל החיים לפני.
הקור בחוץ היה מקפיא אבל חום פנימי הציף אותי ומילא אותי בשלווה אלוהית.
בטח תצחקו עלי אבל אני חושב שחוויתי רגע של "הארה", כמו שאומרים יוצאי הודו. שלווה מוחלטת בגוף ובנפש, ידיעה פנימית שאני צודק, והבנה שיש חוק בעולם. שלכל דבר יש סיבה.
הכל נראה כל כך ברור פתאום.
לכל דבר יש סיבה, ולכל אדם יש תפקיד. וגם לשומר הזה יש תפקיד.
הוא לא שונא אותי ולא נגדי. להיפך, הוא היה המדריך שלי בהרפתקה הזאת, ואני צריך להודות לו על השיעור.
פקחתי לאט את עיני, ובחיוך נעים הודיתי לשומר על השיעור.
"מה? איזה שיעור?" הוא שאל בטון חסר סבלנות שקצת ערער לי את הבטחון העצמי.
"חשבון הנפש," עניתי מבולבל קצת, "בגלל זה לא הכנסת אותי, נכון? כדי שאנסה להבין לבד ואעשה חשבון נפש. לא?"
"כן, בסדר, חשבון נפש," הוא ענה באדישות.
"אתה סתם אומר עכשיו," התעצבנתי.
"בסדר, אז לא חשבון נפש," הוא ענה בזלזול.
זה היה הקש ששבר את הגב של סחבק. הדם עלה לי לראש ויצא ממני כל הישראלי המכוער.
קמתי מהכיסא ואמרתי לו "מי אתה בכלל?"
איימתי שאגיש עליו תלונה, ושאדאג שיפטרו אותו.
הוא התעלם.
אז קיללתי אותו ,את אמא שלו ואת אחותו, והוספתי גם "דומקופף" ו"שנאוצר".
הוא לא הגיב.
אז עשיתי קולות משונים ופלטתי הברות חסרות משמעות, סתם לחרפן אותו. אפילו זרקתי עליו את השטיכמוס, אבל המקצוען נשאר אדיש לחלוטין.
זה כבר חירפן אותי לגמרי.
צרחתי עליו שאני בכלל לא מעוניין להיכנס למועדון המחורבן שלו. שאני בכלל לא בקטע של מסיבות פטיש. וגם לא באתי עד ברלין כדי לשבת עם ישראלים מגעילים, יהודים סוטי מין ובדואים עם גמל. את זה אני יכול לעשות בבאר שבע בחינם.
השומר הזקן לא התרגש מהדרמה. הוא רק הביט בי במבט תָּמֵהַּ ושאל
"אם אתה לא רוצה להיכנס, מה אתה עושה כאן?"
השתתקתי לרגע, קצת נבוך.
"לא יודע," אמרתי לבסוף, "החברה אמרו שאם אני בברלין אני חייב פעם אחת לבדוק את הקיט-קט. שאין דבר כזה בעולם."
"כאן זה לא הקיט-קט," אמר השומר.
"זה לא הקיט-קט?"
"הקיט-קט זה בקופרניקר שטראסה," הוא ענה.
"זה באמת לא הקיט-קט?" הייתי בטוח שהוא צוחק עלי.
"אתה גם חרש? אמרתי לך שלא!" הוא צעק, "תיסע שתי תחנות במטרו להיינריך-היינה, או שתלך עשר דקות ברגל!"
"בסדר, תירגע, אני הולך," צעקתי חזרה.
הסתובבתי והתחלתי ללכת, ופתאום שמתי לב לשעה המאוחרת, לכפור הנוראי, ולרחוב הריק לגמרי מאדם.
"רגע," פניתי חזרה אל השומר, "הקיט-קט בכלל פתוח עכשיו?"
"ברור," הוא ענה בנימוס מפתיע, "המסיבה שם רק מתחילה בשתיים בלילה. אבל…", הוא עצר לחשוב לרגע ונענע בראשו, "לא נראה לי שיכניסו אותך."