כשחזרתי מעיראק וראיתי את רועי מחכה לי בשדה התעופה עם בלון, כמעט בכיתי. לבן אדם אין אוטו והוא טרח ובזבז את זמן העבודה היקר של המוח הגאוני שלו ואת הכסף של מענק הגאונות שלו, כדי לקנות לי בלון ולנסוע איתי בחזרה הביתה ברכבת ולעזור לי עם התיקים. וכל זה כי נראיתי לו מסכן בשיחת וידאו לפני יומיים. באמת הייתי מסכן. בזבזתי כמעט שנתיים מהדוקטורט בחפירות, והממצאים כל כך מוזרים, שכמעט אין סיכוי שאוכל לפרסם אותם בכתב עת נורמלי. אנשים חושבים שלגלות משהו שסותר את כל מה שידוע על נושא מסויים זה דבר טוב, תגלית משמעותית. אבל רק אנשים שאף פעם לא היו מדענים חושבים כך. מדענים אמיתיים יודעים שהדרך הכמעט יחידה לפרסם מאמרים היא לגלות חידושים קטנים שמאששים את רוב הידוע וסותרים רק ממצאים מינוריים של מדענים קטנים, ולא את כל בסיס הידע של הענקים שעל כתפיהם עומד התחום כולו. הממצאים שלי היו מחורבנים.
כל החול והאבק, הפיתות החצציות, החום וסכנת החטיפות. ובשביל מה? בשביל שבסוף יגידו שאני פוגע במדע עם עבודה לא מקצועית ושאני לא יודע לתארך? קלאוס אפילו לא היה מוכן לשים את השם שלו על המאמר. מה הוא יודע בכלל? יושב לו במשרד הממוזג שלו בבגדד, מנותק מהשטח.
"עד כדי כך, מה?", רועי שאל אותי פתאום, אחרי כמה דקות של שיחה לקונית. בדרך כלל אני שופך מילים בקצב, אבל המסע הארוך והייאוש השאירו אותי מיובש. ישבנו אחד ליד השני ברכבת הצפופה, עם הגב לכיוון הנסיעה. את הבלון נתתי לילדה אחת ליד הכניסה. אסור להכניס בלונים לתחנת הרכבת. משכתי בכתפיי, אבל לא הייתי בטוח אם רועי ראה אותי, אז גם הוספתי "עזוב, גם היה לי ריב גדול עם קלאוס ורוברט. אני לא רוצה לדבר על זה". שילבתי את ידיי על התיק שעל ברכיי, והשענתי את ראשי על החלון בעיניים עצומות. הקשבתי לקטעי השיחות סביבי, ולרעש של רועי מתעסק עם הרוכסנים בתיק שלו. פקחתי את עיניי בבת אחת כששמעתי את ה"תססס" של פחית הקולה. איזה מלך הרועי הזה, הוא הביא לי קולה קרה. אני לא יודע למה, אבל לקולה בעיראק יש טעם אחר. אפילו כשקונים את הקולה האמיתית ולא חיקויים. הרגשתי כמו עציץ שבעליו חזרו אחרי חודש בחו"ל ונזכרו להשקותו. שתיתי חצי פחית בחצי דקה, ואז עשיתי כמיטב יכולתי להחריש את הגיהוק הבלתי נמנע וגם להפנות אותו אל החלון, במקום אל פניו של רועי או של הנוסע שישב מולי. אין כמו מכת סוכר כדי להוציא בן אדם ממעמקי הייאוש.
"עדי, רק תעשה לי סדר, ואני עוזב אותך", אמר רועי. "שנה שלמה אתה מתקשר אליי מתלהב, מספר לי כל שבוע על ממצא מעולה אחר שאתה חופר באתר מטורף מתקופת הברונזה. פתאום אתה אומר שהכל דפוק ושיש לך טעות, אח"כ אתה מתרגש לגמרי ואומר שעלית על תגלית המאה, ועכשיו אתה מבואס יותר מכשהיית כשמה-שמה זרקה אותך?".
– "זאת היתה פרידה הדדית", ניסיתי להגן על כבודי. רועי גלגל את עיניו המלוכסנות מאחורי משקפיו חסרי המסגרת. "בכל אופן", חזרתי לנושא, "הקטע הוא שבבל הפכה למרכז תרבותי חשוב לפני איזה 4000 שנה מקסימום. לפני זה, היו ערים אחרות, למשל אור ואכד. בבבל לא היה שום דבר עדיין."
-"נו?"
-"לפני כמעט 5000 שנה, היה שיטפון גדול שהציף את כל האזור. אומרים שמשם ההשראה לסיפור המבול. כבר המציאו את כתב היתדות, וכתבו על השיטפון בסיפור של זיוסודרה ובעלילות גילגמש."
-"זיוסורדה?", התבלבל רועי.
-"לא משנה. העניין הוא שאנחנו יודעים טוב מאוד מתי היה השיטפון. יש חתיכת שכבת טין ענקית שנשארה ממנו בכל האזור. הבעיה היא שמצאנו משהו שנראה כמו שאריות של זיגוראת, שקוע חלקית בטין. אפילו אם נניח שהוא היה זיגוראת שומרי שאיכשהו נבנה צפונה מדי, זה עדיין בערך 800 שנה מוקדם מדי! לא היתה להם בכלל יכולת הנדסית לבנות כאלה מבנים גדולים. הם עדיין ייבשו את לבני הבוץ בשמש ולא שרפו אותן, השתמשו בטין ולא בביטומן, לא ידעו לנקז את המים מהמבנים – שלא לדבר על זה שצריך המון לוגיסטיקה בשביל זה. גם אם היו איזשהם ישובים קטנים שפספסנו, אין מצב שהם היו מספיק חזקים ויציבים כדי לגייס את כל המשאבים לבניה כזאת".
רועי לא סתם גאון. הוא גם חושב מהר: "אני לא מבין מה הבעיה", הוא אמר. "אז היה עוד שיטפון, יותר מאוחר, שלא ידעו עליו לפני זה. גם זאת תגלית נחמדה, לא?"
– "אבל תיארכתי הכל. הצמחים בטין, שאריות המזון בחרסים – הכל מלפני השיטפון הגדול הרגיל"
– "תער אוקהם", ענה רועי. "מה יותר סביר, שהיה עוד שיטפון, שסחב את שכבת הטין המקורית וערבב אותה, והתקשה מחדש מעל הזיגוראת שלך, או שאיכשהו הבבלים חזרו בזמן והשתמשו בטכנולוגיה עתידנית כדי לבנות דברים בשממה לפני השיטפון?"
גנחתי וקברתי את פני בתרמיל. זה בדיוק מה שקלאוס טען.
-"יש שם איזה מטר וחצי של טין! אתה באמת חושב שאף ארכיאולוג לא היה שם לב לכזה שיטפון לפני זה? שיטפון בתקופה כל כך מאוחרת? הוא היה מחריב את בבל! חפרתי גם הרבה מתחת לטין. לא מצאתי שכבה של ממצאים משמעותיים, ובטח שלא עוד שכבת טין של שיטפון (חוץ משכבה הרבה הרבה יותר עתיקה, של שיטפון אחר בכלל)".
רועי שתק כמה שניות, ואז אמר בחיוך מנצח: "יש לי גם טוויסט ופסק זמן!"
תחבתי לפי את רבע הטוויסט האחרון כשהתקרבנו לתחנה. "יש לי עוד שאלה", אמר רועי כשהתחבטנו עם התיקים. "מה זה זיגוראת?"
בלילה, אחרי מקלחת, עם צלחת חביתה מאוזנת על הברכיים, סיפרתי לרועי (בפעם המאה, אולי. אם זה לא פיזיקה, הזיכרון שלו הופך לטפלון) על זיגוראתים ועל תעלות השקיה ועל ערש הציוויליזציה, והוא סיפר לי את הסוד הגדול של המאה.
בהתחלה לא האמנתי לו. רועי חמוד, אבל יש לו חוש הומור של ילד בן עשר. הוא כבר מתח אותי כמה פעמים בעבר. מתיחות גאוניות, מרושעות במידה. מסע בזמן? זה נשמע מופרך אפילו בשבילו. אני חושב שלא האמנתי באמת עד לרגע שראיתי במו עיני את ההדגמה, ואולי גם אז לא האמנתי לגמרי.
הרבה זמן לא הייתי בטכניון. ברכבלית ישבתי על ברכיי, הצמדתי את פניי אל החלון הצר ושאפתי עמוקות, השמש בוערת על עפעפיי. זה הזכיר לי את המרפסת בקומה השלישית של הארמון של סדאם באל חילה. תמורת פחות משלושים אלף דינר אתה יכול לשוטט בין חורבותיו המשוחזרות של ארמונו של נבוכדנצר השני, ואז לטפס אל הארמון של סדאם, לטייל בחלל המהדהד והמאובק, בין קירות מכוסי גרפיטי. כשאתה יוצא אל המרפסת, מסונוור קשות, כל רוח המישורים החמה מכה בפניך באחת. הריח בכרמל שונה; מרווה ואזוביון, במקום בוץ נהרות ותמרים נרקבים ומדבר. גם הנוף שונה; המפרץ ובתי הזיקוק והמחצבה, במקום המישורים הפתוחים ומטעי הדקלים רחבי הידיים ומבוכי החורבות. אבל ההרגשה של השמש והרוח על העפעפיים דומה.
רועי צחק. "אתה נראה כמו כלבלב כשאתה מרחרח ככה בחלון", הוא אמר, אך מיד השתתק ונצמד לחלון לצידי, כדי להתבונן בעיון בזוג שעל גג בניין הפקולטה לרפואה. הם היו כבני חמישים, האישה שחורדינית שמנמנה, והגבר מקריח ובעל ישבן לבן מאוד. הם עמדו בין מנועי המזגנים וקיימו יחסי מין נלהבים כנגד ארובת אחד המנדפים. מיהרנו אל החלון האחורי כשהרכבלית חלפה על פניהם, אבל כבר לא הצלחנו לראות כלום.
במשרד שלו, רועי הדליק את האורות וחזר להסברים : "תראה – בתיאוריה, האפשרות של מסע בזמן ידועה כבר הרבה שנים. אין מגבלה פיזיקלית אמיתית לכך שכיוונו של חץ הזמן יהיה דווקא קדימה. זה עניין של מכניקה סטטיסטית. סטטיסטית, הסיכוי שלך לזכות בלוטו גדול אלפי מונים מהסיכוי לנסוע אחורה בזמן, אבל בחלקיקים תת אטומיים ובפרקי זמן קצרים מאוד, זה מתרחש כל הזמן."
מצמצתי.
רועי הביט בי בציפייה, עיניו השחורות פעורות מתחת לגבות קמורות. משכתי בכתפיי בהתנצלות. לפחות הוא עדיין לא התחיל עם המספרים.
"דמיין את הזמן כמו איזה מישור משופע, כשהעתיד למטה", רועי המשיך. "המצב היציב ביותר הוא למטה, בעתיד – אנטרופיה מקסימלית. אבל יש חיכוך. בגלל זה אנחנו לא מגיעים ישר לקץ כל הזמנים, אלא מדרדרים באיטיות (יש פיזיקאים שסבורים שכמו בפיזיקה ניוטונית, גם כאן יש האצה – כך שבעתיד קצב התקדמות הזמן עצמו יהיה מהיר יותר). אתה יכול להשקיע אנרגיה כדי להתגבר על ה"חיכוך", וכך להאיץ את מהלך הזמן בצורה נקודתית, עבור גוף מסוים במרחב-זמן."
"אז מסע קדימה בזמן אפשרי??", קטעתי אותו.
"ברור שהוא אפשרי, טמבל. תראה – עכשיו צהרים. קודם היה בוקר."
-"אוף, נו. אתה יודע למה התכוונתי."
-"כן. אפשר לזוז קדימה בזמן יותר מהר משאר היקום. זה אפילו לא כזה קשה. אתה משקיע הרבה אנרגיית שפעול בהתחלה, כדי להתגבר על החיכוך הסטטי הראשוני, אבל אחר כך אתה צריך להשקיע הרבה פחות אנרגיה יחסית כדי להמשיך ולהאיץ. גם להאט בחזרה זו לא בעיה – תפסיק את הזרמת האנרגיה ברגע הנכון, והחיכוך יעצור אותך כמעט מיד (תלוי כמה קדימה הפלגת – יש אינרציה, כמובן).
"אבל זאת רק תיאוריה, נכון? אתה לא באמת יכול לנסוע לעתיד, נכון?"
– "אהה… אתה מכיר את לביא, שהיה המנחה שלי בדוקטורט? באונ' ת"א? כשהתחלנו להריץ קדימה ואחורה בזמן דברים שגדולים יותר מכמה מולקולות-"
-"כמה מולקולות?! אתה רציני? יש דבר כזה? מסע בזמן אפשרי? איך אף אחד לא מדבר על זה?"
-"הרבה יותר מכמה מולקולות. עברו מאז, כמה, עשר שנים? הרבה מים זרמו מאז בנהר הרון, כמו שאומרים. כשהתחלתי את הפוסט בסרן, לביא תפס אותי בכנס. הוא הפציר בי לא לשלוח קדימה בזמן שום דבר שגדול יותר מעכבר, ולא יותר מכמה שעות קדימה, במקסימום. בהתחלה הוא לא הסכים להגיד לי למה. כשלחצתי עליו, הוא אמר לי שהוא בעצמו חזר בזמן מהעתיד, והזהיר את עצמו של ההווה."
-"והאמנת לו?"
-"מה פתאום. הוא היה חבר סגל טרי יחסית, וידוע שכשמתקרב המועד שבו ועדת האוניברסיטה מחליטה אם לתת להם קביעות או לא, כל הפרופסורים משתגעים. אז כמובן שמיד התחלתי לתכנן איך לשחזר את מערכת הניסוי. כשחזרתי לאייר בי אנד בי בערב, כבר הייתי בחדר."
בהיתי בו בפה פעור, מאמין ולא מאמין בו זמנית. הספקן של שרדינגר. רועי גיחך וטפח על כתפי. "אתה מתוק כשאתה בהלם", הוא אמר.
-"אז מה עשית כשראית אותך?"
-"מה שכל בר דעת היה עושה כשהוא מגלה פולש בחדר. צווחתי וקפצתי לגובה מטר באוויר, כמובן. אבל אז הבנתי שזה אחי, אז חייכתי והתחלתי לשאול אותו מה הוא עושה שם. אבל אז… הבנתי שזה לא אחי, אלא אני הזקן (עכשיו כשאני חושב על זה, לא נראה לי שהוא היה זקן עד כדי כך, אבל מצד שני, עדיין לא חזרתי בזמן כדי להלחיץ את עצמי, ואין לי שום תוכניות לעשות את זה בקרוב, אז מי יודע). בכל מקרה, רועי הזקן אמר לי שאני דביל שלא הקשבתי ללביא, ושלא אעז לנסות לשלוח דברים לעתיד לפני שאגדל שכל. למרות זאת, שרפתי שבועיים על תכנון ניסוי שיעשה בדיוק את זה. כשהתכנון נראה לי מושלם, יצאתי להפסקת קפה, במטרה לעבור על הכל שוב אחרי שאתרענן. כשחזרתי, היה על המקלדת פתק בעברית, בכתב ידי. היה כתוב בו 'טמבל'. כל הקבצים הרלוונטיים לניסוי, החישובים וכו' – הכל היה מחוק."
-"יואו, יואו", שפשפתי את תלתליי בשתי הידיים. "ומה עשית? ניסית שוב?"
-"לא. שלחתי לעצמי מייל דחוי בחמש שנים, עם הקוד של הדלת והכתובת של האייר בי אנד בי, והתאריכים והשעות שבהם רועי הזקן צץ אצלי. מאז כבר פעמיים התחלתי לחשוב ברצינות לנסות שוב. בשתי הפעמים קיבלתי פתק 'לא', כשלא הייתי במשרד, ואז שלחתי לעצמי את התאריכים במייל. כשקיבלתי את המייל הראשון מעצמי, עדיין לא היה לי מושג במה מדובר, אז שלחתי לעצמי שוב את הכל מחדש, דחוי בחמש שנים. מאז אני ממשיך ככה, ומתכוון להמשיך, עד שאהיה בעצמי אני הזקן, ואדע מה לעשות עם כל זה."
– "אז אתה לא שולח דברים למסעות בזמן?"
– "לא לעתיד. אבל לעבר…"
-"אתה שולח דברים לעבר ומשאיר אותם שם? איך אתה שולח לעבר בלי לשלוח בחזרה לעתיד?"
– "יש הבדל בין מראש לשלוח לעתיד, לבין להחזיר בחזרה להווה. תחשוב על זה כמו על קפיץ. כשאתה לוקח משהו לעבר, אתה מותח את הקפיץ. אתה חייב להשקיע אנרגיה בכל רגע ורגע, או שהקפיץ ישתחרר ויעיף אותך בחזרה להווה, או אפילו לעתיד, אם לא תעזוב אותו ברגע הנכון. כשאתה שולח משהו לעתיד, זה כמו לשחות עם הזרם. אפשר לעשות את זה בקלות, אבל יהיה הרבה יותר קשה לחזור."
-"כי זה בעליה?"
-"בדיוק! אם אלה רק כמה דקות לעתיד, מילא. אבל ככל שמדובר ביותר זמן קדימה, ההחזרה תיעשה קשה יותר. ויש גם איזשהו עניין של היסטרזיס זמנני, חלקיקים שבאו מזמן מסויים ישאפו לחזור אליו. ככל שתישאר יותר בעתיד, יותר מהחלקיקים שלך יהיו חלקיקים עתידיים (כתוצאה של החלפת אטומים עם הסביבה, עקב נשימה וכדומה, וגם, במידה פחותה, כתוצאה מהשראה ישירה). אם תתעכב יותר מדי, תצטרך להשקיע אנרגיה לא מבוטלת כדי להישאר בהווה שלך, כשתחזור. ולא – חלקיקים ממך עלולים להשתגר ספונטנית בחזרה לעתיד. מאוד לא מומלץ. תצטרך לחכות בשדה זמן עד שתהיה בטוח ש'נידפת' ממך מספיק מהעתיד כדי שלא תתפורר."
-"אני לא מבין. למה דבר כזה לא קורה אם אתה נוסע לעבר?"
-"זה קורה, אבל ההווה יציב מהעבר, כך שמבחינת ההיסטרזיס הזמנני, תהיה במצב יותר טוב. בנוסף, אנחנו לא נשגר לסתם נקודות אקראיות בזמן, אלא למינימומים מקומיים. זה כמו מין שקעים כאלה במישור המשופע שלך. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הם, אבל אנחנו יכולים לזהות אותם. אנחנו חושבים שהם אולי קשורים לכבידה. אנחנו יכולים לבחור נקודת זמן יציבה כזאת, ולהקים בה תחנת ממסר. ואז אתה חוזר אחורה בזמן לנקודה היציבה יחסית, ויוצא ממנה למסעות זמן קצרים בהרבה. כמו שאפשר להישאר במלון אחד ולעשות סביבו 'טיולי כוכב'", הוא חייך.
לא חייכתי בחזרה. "מי זה 'אנחנו'?", שאלתי. "אני לא מבין איך אתה מדבר על מסע בזמן כמו על דבר קיים, ואני בחיים לא שמעתי על זה. אם אתה עובד עליי, אני הורג אותך. אף פעם לא אמרת לי מילה על זה. איך בכלל זה יכול להיות אפשרי? הפרדוקסים -"
-"עדי, חכה שניה. הנה, עכשיו אני מספר לך. כולנו נשבענו לא להגיד כלום לאף אחד. בינתיים אלה רק אני, לביא – המנחה שלי לשעבר, שני דוקטורנטים אצלו, וגלי – הפוסט דוקטורנטית שלי. תשכח מהפרדוקסים, אין כזה דבר. אבל אנחנו חייבים לשמור על סודיות. עוד בשווייץ רחרחו אצלי איזה סוכנים אמריקאים מפוקפקים. אני לא יודע כמה זמן נצליח לשמור על זה בסוד."
-"אבל למה כל הסודיות הזאת? זה דבר אדיר! תחשוב על כל התעלומות ההיסטוריות שנוכל לפתור!"
-"תחשוב על פרוייקט מנהטן. זה יותר גרוע מנשק גרעיני. עם נשק גרעיני אתה רק הורג אנשים. עם נשק זמנני אתה יכול למנוע מהם להוולד."
-"מה רע בלהרוג את היטלר לפני שהוא נולד?"
-"אני לא יודע. וגם אתה לא. זאת בדיוק הבעיה. אין לנו פסיכוהיסטוריה." הוא הרים גבה למראה חוסר ההבנה שלי, והסביר: "אין לנו דרך לחזות את העתיד. אנחנו לא יודעים מה יהיו ההשלכות של הפעולות שלנו. אנחנו לא יודעים אפילו אם המציאות שלנו היא לא תוצאה של תיקונים שערך מישהו מהעתיד. רק תאר לך מה תעשה ממשלה הגונה שנשק כזה ייפול לידיה, שלא לדבר בכלל על פושעים ומושחתים."
-"אז למה אתם ממשיכים בכלל לחקור את זה? למה לא לגנוז הכל וזהו? הכל בשם האמת המדעית?"
-"אנחנו לא הפיזיקאים היחידים בעולם. הרבה אנשים חוקרים תחומים קרובים. לך תדע אם הסינים לא התקדמו בזה יותר מאיתנו, ופשוט ממש טובים בלשמור על זה בסוד. אם זה קיים, אנחנו חייבים להיות הראשונים שיודעים את זה. אבל עדיף שנשמור את זה בסוד ככל שנוכל. למרות שממש קשה לקבל קביעות, כשאתה חייב להסתיר את רוב המחקר שלך", הוא מלמל.
-"למה אתה מספר לי את כל זה?", שאלתי. "שמרת על זה בסוד כל כך הרבה זמן."
-"זה לא ברור? נסענו אחורה וכבר אחרי כמה עשרות שנים אנשים הסתכלו עלינו מוזר. אנחנו צריכים מישהו שיודע מה הוא עושה. אנחנו צריכים היסטוריון."
-"אני ארכיאולוג."
-"נסתפק במה שיש. אתה בחור אמין, אפשר לסמוך עליך עם סודות-על. אתה לא חיוור (כמו לביא) או גבוה באופן חשוד (כמוני) או אישה (כמו גלי)". עיקמתי את אפי לשמע המחמאה המפוקפקת, אבל רועי לא האט את שטף דיבורו. "נשלח אותך לבדוק את הזיגוראת שלך, מה אתה אומר? יש לנו שקע זמן רציני, של איזה 150 שנה, בסביבות שנת 3000 לפני הספירה. לך תדע, אולי הבבלים שלך ידעו משהו עם הזיגוראת הזה? אנחנו רוצים לבדוק מה גרם ליציבות המוגברת, ולנסות לראות אם אנחנו יכולים להשתמש בה כנקודת מוקד למסעות זמן סביבה – הטיולי כוכב האלה שאמרתי לך. מה אתה אומר?"
אני לא יודע אם הייתי מצליח לדבר בכלל, אבל רועי לא נתן לי מספיק זמן לנסח תשובה, גם אם הייתי יודע מה להגיד. הוא צמצם את עיניו כמחשב חישובים, ואמר: "חכה עם התשובה שלך. בוא נשלח אותך חצי שעה – שעה אחורה. תקנה קפה, תחשוב על זה, ואז נדבר."
– "מה? עכשיו? אבל אנחנו עדיין לא נהיה במעבדה. מה, אשב פה בחושך ואתחבא עד שתפתח את המנעול? אוי, אתה חושב שאני פה עכשיו? מה יקרה אם אפגוש את עצמי?" הסתכלתי סביב בקדחתנות.
– "לא, לא. אתה לא תפגוש את עצמך של העבר. היית זוכר את זה. לא צריך לשלוח אותך דווקא לפה. צריך להכניס גם מיקום, לא רק זמן. הרי העולם זז וכל זה."
הוא תיקתק במחשב בזמן שהוא דיבר. "הנה, אפילו אחסוך לך את העליה בחום הזה. תחזור אחר כך ברגל. אין טעם להחזיר אותך בשביל כל כך מעט זמן. תהיה זקן בארבעים דקות. לך תעמוד שמה, איפה שהאיקס ממסקינטייפ."
-"באמת? אני צריך להצמיד את הידיים לגוף או משהו?"
-"לא אל תדאג, הסורק-"
לא שמעתי את ההמשך. אוזני התפוקקו ועיני נעצמו רפלקסיבית. עיוור וחירש עמדתי מאחורי הכניסה הצדדית של בניין אולמן, עד שאישוניי הסתגלו לאור המסנוור ושיווי המשקל חזר אלי. מעשן בודד ישב על הספסל בכניסה, והעביר את מבטו הלוך ושוב ביני לבין הסיגריה המגולגלת שבידו. נכנסתי וניסיתי לקנות קפה קר, אבל התשלום בטלפון לא עבר. אחרי מספר שניות של ניסיונות, השעון בטלפון כיוון את עצמו פתאום מחדש והעניין הסתדר. התיישבתי בשולחן הכי מבודד שהיה עדיין פנוי, כשאישה אחת חלפה לידי, אפופת בושם, בדרכה החוצה. לא הצלחתי להבין מאיפה אני מכיר אותה, עד שיצא אחריה גם האיש דליל השיער, עדיין לבוש לגמרי. אם אעכב אותם עכשיו, כך שלא יספיקו לעלות על הגג של הפקולטה לרפואה, ולא אראה אותם מהרכבלית – מה יקרה לזכרון שלי? פתאום לא אדע למה עצרתי אותם? ואז אאפשר להם ללכת, וכן אראה אותם? איך רועי יכול להגיד שאין פרדוקסים?
גמרתי את הקפה וירדתי בחזרה לאט, ברגל הפעם, במקום בדרך קסם. התמהמהתי עד שהייתי בטוח שאני כבר לא במעבדה, ואז נכנסתי בלי לדפוק. רועי התרומם מהמחשב בחיוך גדול. "נו, איך היה?"
-"האמת שדי רגיל. ראיתי את הזוג מהגג, עוד לפני שהם עלו. מתי אני יכול לנסוע לזיגוראת שלי?"
– "תן לי את התאריך והקואורדינטות, ואני מסדר לך תוך רבע שעה."
זה לא היה רבע שעה. בהתחלה כמעט הכנסנו את הקואורדינטות הלא נכונות, כי במאמרים שלי השתמשתי בדקות ושניות המעלה, והמערכת של רועי השתמשה במעלות עשרוניות. מזל שרועי גאון ועלה על זה בזמן. אח"כ הוא ניסה לתת לי ללבוש את הסדין שהוא וגלי לבשו כשנסעו בפעם הקודמת לשקע הזמנני, כחמישים שנה לפני הזמן שביקשתי, וגם הרבה יותר דרום מזרחית. הודעתי לו שהוא דפוק וביקשתי שבוע כדי לארגן תלבושת יותר אמינה. בסוף סיכמנו שלא אתחפש, אבל שאנסה להמנע מאנשים. הייתי מאוד מודאג מכך שאשנה את ההיסטוריה ואצור איזה אפקט פרפר שבסופו יתברר שהקופים שולטים או משהו כזה. רועי צחק וביטל את חששותיי. "אם שינית משהו, הוא כבר שונה מזמן. המציאות שאתה מכיר עד עכשיו כבר כוללת את השינוי הזה. אתה צריך לשמור על עצמך, כי אם תמות בעתיד שלך, המוות יהיה אמיתי. אבל המציאות כבר קיימת, עליה אתה לא צריך לשמור." משהו בטיעונים שלו נראה לי פגום, אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק מפריע לי.
בסוף עברו כמעט שלושה ימים עד שרועי היה מוכן. הוא שלח מצלמות עין דג הלוך וחזור, ווידא שהיעד פנוי ברדיוס של 1500 מטרים ו-24 שעות. הוא חישב חישובים וחשב מחשבות שגרמו לגבותיו להתקרב זו לזו במידה מפתיעה. הוא הסביר לי שהסיבוכיות של המסע לעבר עולה במידה מעריכית עם המרחק מההווה, ושכשהסיבוכיות עולה, עולה גם האפיצות, כך שייתכנו סטיות משמעותיות יותר בקביעת הזמן או המיקום. לא הבנתי כלום. ניצלתי את הזמן הנוסף וארגנתי לעצמי תלבושת יותר סבירה, וגם ביקרתי את אחותי במושב. לא סיפרתי לה שאני חוזר מעיראק, והשמחה המופתעת שלה חיממה את ליבי. הבאתי תמרים מוברחים בשבילה ונעליים מזוייפות ובובות של גמלים לאחיינים שלי. היה טוב.
הרגשתי די דביל, כששוב עמדתי על האיקס, הפעם מחופש לזמנן. על כתפי השמאלית נשאתי צרור עם מים וקצת אוכל, ובידי הימנית אחזתי בכוח במחזיק מפתחות ועליו שלט רחוק קטן, כמו של רכב. השלט היה רק למקרה חירום. הייתי אמור לחזור אוטומטית לכחמש דקות אחרי היציאה – כיומיים וחצי סובייקטיביים עבורי. רועי אמר לי לדמיין שזה כאילו שהקפיץ שמחזיק אותי בעבר משתחרר בהדרגה. ייתכן אפילו שאספיק לראות את העולם משתנה סביבי. כפתור החירום, לעומת זאת, ינתק אותי מהעבר בצליפת שוט, כך שאתרסק אל ההווה, או אולי אף אגיע קדימה מדי אל תוך העתיד. הוא מיועד למצבי חירום בלבד, ומכאן שמו.
"מוכן?", שאל אותי רועי, אצבעו מרחפת מעל מקש ה-"אנטר". הנהנתי, אך לפתע רועי חזר אליי, בדק בפעם האחרונה את מחולל השדה הקטן שהיה חגור למותניי, ואז ניסה ללחוץ את ידי. כשהבחין שכפתור החירום בכף ידי הימנית, אחז בה במקום זאת בשתי ידיו והידק אותה בכוח. "בהצלחה", הוא מלמל. "אל תיקח סיכונים מיותרים", הוא הוסיף, ואז הסתובב למחשב ושיגר אותי מבלי להסתכל לאחור.
הפעם הפיצוץ הפיל אותי על ברכיי. זה אמור להיות ככה? קמתי, פיהקתי, אטמתי את אפי ונשפתי. צפצוף רם קרע את אוזני הימנית, כשהסכימה לבסוף להפתח. הייתי אמור להגיע עם שחר, אבל הכל היה חשוך לגמרי מסביב. אף פעם לא ראיתי לילה חשוך כל כך. אפילו לא כשטיילתי בהרי האנדים. גם היה שקט. כשעצרתי את נשימתי, שמעתי את רשרוש החול הנגרר ברוח הקלה, במרווחים שבין הלמות ליבי. כשהסתכלתי בשמיים, הסתנוורתי. הירח כבר שקע, ודבר לא הֵעֵם את אור הכוכבים. שביל החלב זרח מעליי במלא תפארתו. כוכבים, באלפיהם, ברבבותיהם. בוהקים, מרהיבים. כמה מופלא הוא היקום. בהיתי בגלקסיות עד שהאופק החוויר. לעד אזכור את השעה הזאת. יצאתי לדרכי מזרחה, נשמתי קלה ובטני מלאה באור כוכבים.
הלכתי עד שעלה היום. עד שהזעתי. קל היה לזהות את הזיגוראת. הוא היה הדבר הבולט היחיד במישור הפתוח סביבי. שמי תכלת צלולים נפרשו שטוחים מעלי. אלמלא הזיגוראת ההולך וגדל, הייתי מרגיש כאילו שאני צועד במקום. על רקע השמש העולה, הזיגוראת נראה כמעט שחור. כשהתקרבתי, ראיתי שהוא ירוק. קיר אדיר, אולי חמש קומות גובהו, מכוסה בצמחיה הידרופונית. הגנים התלויים של בבל, אלפיים שנים מוקדם מדי? בחנתי את הקיר מקרוב, כשהגעתי. צינורות טפטפות מחומר קֵרָמִי? משהו ליטף את מצחי. הרמתי את מבטי אל אשכול עגבניות שרי. אנכרוניזם נורא. האם הרסנו את המציאות? אבל אם כבר, לא היינו אמורים להרוס אותה קדימה בזמן? להרוס את העתיד, ולא את העבר?
"יגל?", נשמעה צעקה מאחוריי. הסתובבתי באיטיות. לקחתי כמה קורסים בשפות שמיות, אבל הייתי רחוק מלהיות בלשן. "יגל, אם אתה משתין על הקיר שלי… מה אתה לובש בכלל?"
עמדתי מולו בפה פעור. זאת היתה עברית. עברית מודרנית.
"אה, אתה לא יגל!', הוא הכריז כשראה את פניי. כחכחתי בגרוני פעמיים לפני שהצלחתי לדבר. "אני עדי", אמרתי.
– "עדי? עדי-עדי?"
– "הא?"
– "עדי ששון? עדי של רועי?"
– "אנחנו מכירים?"
– "אפשר להגיד. לפחות, אני מכיר אותך. בערך. זאת הפעם הראשונה שלך פה?"
– "כן. אני לא מבין מה קורה. חשבתי שיש פה זיגוראת, ופתאום אני מוצא גנים תלויים אנכרוניסטים."
הוא צחק והניח את המזמרה המודרנית למראה בתוך מחסן כתר פלסטיק שראה ימים טובים יותר. "בוא, אקח אותך לחדר האוכל. באת בזמן טוב."
הוא לקח את הצרור מידי וצחק כשראה שהשק הוא בעצם ציפית. "אני חגי", הוא הוסיף כלאחר יד. בדרך פגשנו אישה אפורת שיער שהובילה איש רזה ונמוך. התקשיתי להעריך את גילו. הוא היה שזוף ומגוייד, אבל עיניו המתרוצצות ויציבתו הדרוכה שיוו לו מראה של ילד מבוהל. "תכיר", אמר לי חגי, "רימא וחזי". חגי טפח על כתפו של הבחור. "מה המצב, בן בוזי?" הוא קרא בקול רם, מהסוג שדודים מעצבנים משתמשים בו עם ילדים.
"בחייאת חגי", אמרה לו רימא, "אתה לא רואה כמה צעיר יחזקאל? תניח לו. הרגע חזרנו מנהר כבר. חשבתי שהוא כבר בסדר לחפירות וכאלה, אבל הוא מזועזע לגמרי. עשינו קפיצות של 50 שנה קדימה ואחורה סביב שקע תל אביב, והוא קצת התחרפן."
"אוי! אני יודע על מה את מדברת! השתמשתם ברחפנים-אישיים של הספארי? אלה עם החיות שמצויירות סביבם?"
-"לא."
חגי הזעיף את פניו, מתוסכל בעליל מהפרכת התיאוריה שהחל לפתח.
"אבל ראינו אחד כזה של הקבוצה של תל אביב", הוסיפה רימא.
"ידעתי!", התלהב חגי. "חזי סיפר לי על היום הזה, לפני כמה שנים, כשיהיה הרבה יותר מבוגר. לספר לך, או שזה ספויילר מדי?"
"לא, אל תגיד לי עדיין", השיבה רימא. "אני רוצה לדבר איתו על זה בלי הנחות מוקדמות. הוא עוד יעזור לנו הרבה שנים, אני זוכרת. גם סביב תל אביב. הוא יתאושש ויחזור לעצמו מהר מאוד. בקרוב אחזיר אותו לחפירות בגדה של כבר. יש המון עצמות לא מזוהות".
ערבוב הזמנים עשה לי סחרחורת. כנראה שראו את הבלבול על פניי, כי כשחגי הסתובב אליי בחזרה, הוא ניסה להסביר לי: "חזי הוא זמנן, אבל לא מעכשיו: יש עוד בסיס דומה באזור, אבל יותר קטן, על גדת נהר כבר. הוא בשקע זמנני פחות מסיבי, בערך עוד 2500 שנה. אנחנו קוראים לו 'תל אביב', כי הוא של הקבוצה של לביא מתל אביב. אתה כבר מכיר אותו, את לביא? ממתי אתה?"
מצמצתי אליו. אף פעם לא חשבתי שדווקא להיות האיש מהעתיד יהיה כל כך מבלבל. אבל בעצם, בהקשר של החבורה הזאת, הייתי האיש מהעבר, ממש כמו חזי, הזמנן.
"מי זה?", רימא נזכרה לברר.
"תנחשי!", קרא חגי, ומיד גילה לה: "זה עדי ששון! בהתחלה הייתי בטוח שזה יגל, איזה קטע!"
רימא פנתה אליי ולראשונה הסתכלה בי באמת. "אני לא מאמינה! תראה איזה חמוד הוא."
לרגע חששתי שהיא מתכוונת לצבוט את לחיי, אבל היא התגברה על הדחף.
"כל כך צעיר", היא מלמלה.
"ועדיין כמעט לא שעיר", גיחך חגי. "זאת הפעם הראשונה שלו פה. הוא בהלם טוטאלי. אני מת כבר לקחת אותו לחדר האוכל ולהראות אותו לילדים. אתמול יגל היה פעמיים, הרחפן הזה. הפתיע את עצמו הצעיר (ובעצם גם את המבוגר, כי הוא שכח). לייק פאדר לייק סאן, כמו שאומרים, הא?" הוא מרפק אותי.
"מה?", שאלתי בייאוש. הרגשתי כמו בחלומות האלה, בהם אתה הולך למבחן ואפילו לא מבין מה כתוב בטופס, וכולם מסביב כבר פותרים ומגישים.
"גם הילדים שלכם פה, לא ידעת?", שאל חגי.
"של מי?", ניסיתי לעקוב.
"חגי, סתום את הפה!", ציוותה לפתע רימא.
"למה, מה כבר אמרתי?", הוא שאל אותה.
"יש פה יופי של דור ממשיך", רימא אמרה לי בקול רגוע יותר, מתעלמת מחגי.
"כן, כולל הילדים שלך ושל רועי", חגי נדחף, למרות המבט הרצחני שרימא תקעה בו.
"עדי, יש לך כפתור לחזרת חירום?", רימא שאלה בנימה דחופה.
הראיתי לה את הכפתור.
"תלחץ עליו, בבקשה", היא אמרה בקול רגוע יותר, ואז הוסיפה – בצעקה, כדי להתגבר על ה"מה כבר אמרתי", של חגי – "תלחץ כבר! עכשיו!"
לחצתי.
ומיד נשמתי מים.
פרפרתי, בעטתי. שמטתי את הציפית חסרת התועלת ושחיתי כמיטב יכולתי לכיוון שחשבתי שהוא למעלה.
החוף היה רחוק והגלים היו גבוהים. הגעתי בקושי ובמזל.
שכבתי על החול עד שהשמש היתה כמעט בזנית וכבר הייתי חצי יבש. אנשים עברו על פניי, כמה כלבים רחרחו אותי, ואחד אפילו ליקק. אף אחד לא אמר כלום. כנראה שלא נראיתי חריג מדי ביחס לבת גלים. בסוף קמתי, רועד. זרקתי את הכותונת המצופה בחול לפח, והתחלתי ללכת לכיוון הכביש בחזה חשוף. התלבטתי אם לבקש שיחה ממישהו, אבל נזכרתי שאני לא זוכר אף מספר טלפון בעל פה, חוץ מהמספר הישן של אמא שלי. אני מניח שיכולתי לבקש גיגול מהיר ושיחה, אבל התביישתי. התכוונתי לחצות את הכביש, כשראיתי שברמזור שעל ידי מחכה מכונית עם מדבקה של הטכניון. ביקשתי מהזוג הצעיר שבמכונית טרמפ, ולהפתעתי, הם הסכימו. בשעה כזאת רועי אמור להיות כבר במשרד. קיוויתי שלא חזרתי ללפני שיצאתי. השעה היתה מוקדמת יותר מאשר בבבל, אבל ידעתי שאין קשר בין הדברים. אין ספק שלא חזרתי למיקום הנכון, אבל הייתי די קרוב, וגם הזמן נראה די בסדר. הייתי בטוח שזה לפחות העשור הנכון.
רועי באמת היה במשרד, אבל המשרד היה מבולגן בהרבה ממה שזכרתי. קרעי ניירות, עטיפות חטיפים, שלולית קפה קרוש על הרצפה. גם רועי נראה מבולגן, כאילו ישן על מזרן היוגה הזרוק בפינה. שיערו הכהה הזדקר בצד אחד, וזיפים כהים כיסו את לחייו, מתחת לעיגולים הכהים שכיתרו את עיניו. הוא זינק ממקומו כשראה אותי, ואז רק עמד ובהה בי.
"שלום", אמרתי.
"שלום", הוא ענה, ומשקפיו התכסו באדים.
"רועי?"
הוא התנודד מעט, ואז קרס בחזרה לכסאו.
"אתה בסדר?", שאלתי, למרות שהיה ברור שהוא לא.
הוא הניח את משקפיו על השולחן וכיסה את פניו בכפות ידיו. "נורא דאגתי לך", הוא אמר בקול חנוק.
כרעתי על ברכיי ליד הכיסא, ידיי על ברכיו. "אבל אני בסדר. תראה", אמרתי לו.
רועי הנהן ושפשף את עיניו, ואז הרכיב בחזרה את משקפיו וחייך אלי מהוססות. חייכתי בחזרה והתלבטתי אם אני אמור לקום ולהתרחק ממנו, עכשיו כשהתברר שהוא לא עומד לבכות. "סליחה", הוא אמר. "חשבתי שתחזור לפני ארבעה ימים. רציתי לחזור אחורה ולרדוף אחריך ולהחזיר אותך מיד כשיצאת, אבל גלי שכנעה אותי שאוכל לעשות את זה גם אחר כך, ושעדיף שננסה קודם להבין מה קרה, ושנתכנן כמו שצריך. היא ירדה עלי הרבה על זה ששלחתי אותך ככה בלי הכנה כמעט. היא צדקה."
הוא שאף הרבה אוויר, כמעט כמו שאני עשיתי כשהצלחתי לעלות לפני המים. "מה קרה?", הוא שאל. "לחצת על כפתור החירום והמשכת עם התנופה? זאת היתה ההשערה המובילה שלנו".
הנהנתי וקמתי. פתאום רועי שם לב למצב ה-(כמעט בלי)-בגדים שלי. הוא קם ושלף מתחת למזרן חולצת גטקעס בצבע ירוק זית. חשדתי שזאת הפיג'מה שלו ושהיא לא כובסה מאז הצבא. לפי הריח, אולי צדקתי. לבשתי אותה בכל זאת. זה דווקא לא היה נורא. רועי עשה לנו תה וישבנו יחד על מזרן היוגה וסיפרתי לו כל מה שקרה לי, אבל לא לפי הסדר. התחלתי מהחלק של הטביעה, ואחר כך סיפרתי לו על החזרה בזמן.
היו הרבה דברים שהבנתי רק בדיעבד, תוך כדי הסיפור לרועי. למשל, מאיפה נבוכדנצר השני קיבל את הרעיון לבנות גנים תלויים (אם הם בכלל היו קיימים). או – כשסיפרתי על רימא וכפתור החירום (שאבד בים) – וראיתי איך רועי מקשיב לי בפה פעור, עיניו שחורות כמו הלילה הבבלי והתה שלו שכוח על הרצפה, היה נדמה לי שאני מתחיל להבין איזה ספויילר רימא ניסתה לחסוך ממני. חשדתי שרועי הבין עוד קודם. אחרי הכל, הבן אדם גאון.
כל ההליכה בשמש והכמעט-טביעה והשחיה הנואשת התישו אותי לגמרי. הנחתי את התה שלי ליד התה של רועי, ונשכבתי על מזרן היוגה הקצר, ראשי בחיקו של רועי. הוא השחיל בעדינות את אצבעותיו בין סבך הקשרים של תלתליי המגובשים במלח, ואני נרדמתי מלוטף.