כבכל שנה בראשון באפריל, בעיר טבריה, מתקיימת במשתלה תחרות הירקות החריגים. השנה סבא ביקש שאבוא איתו, כי הוא כבר לא במיטבו מאז השבר בקרסול, ולנהוג עד טבריה ובחזרה זה לא צחוק.
"זה משהו שעוד לא ראית. בשנה שעברה הביאו דלעת עם חדק, גזרים מתפצלים, חצילים מזן 'אסווד' במשקל קילוגרם וחצי, גמבות תאומות-סיאמיות, עגבניות כחולות וסלק כתום!" סבא מספר בהתלהבות. אני מנסה לדמיין איך נראית עגבנייה כחולה, כשהרמזור מתחלף לאדום. אני עוצר בחריקה. סבא מלכסן אלי מבט נוזף.
"הבאת משהו מהגינה שלך להשתתף בתחרות?" אני שואל. הזיכרון הראשון שלי, מגיל חמש או שש, אולי, הוא מהגינה שבחצר האחורית הקטנה בבניין של סבא. השכנים הסכימו להקצות לו שם חלקת אדמה קטנה, והוא מטפח אותה בחשאיות, מאחורי גדר גבוהה, עם שער אימתני חתום במנעול כבד ובריח. הגינה של סבא אפופה מסתורין לא פחות ממערה אפלה שבה אלכימאי מנהל את הכשפים שלו. הדבר הכי מרשים בגינה הזאת הוא דחליל מעורר זוועה שניצב במרכזה. אין לי מושג איך סבא הצליח לפלח דגם שלד ללימודי אנטומיה. אני מקווה שזה המקור לדחליל הזה. את האפשרות שזה השלד האמיתי של סבתא, עליה השלום, אני מנסה להדחיק. הוא הלביש את השלד בכמה סמרטוטים מטונפים, תקע על ראשו כובע של שודדי ים, וקיבע אותו על צלב, עם הידיים פשוטות לצדדים. השלד עובד מצוין. אף ציפור לא מעזה להתעופף אפילו בקרבת הגינה של סבא. פחד אלוהים.
"עוד כמה זמן נגיע?" שואל סבא בקוצר רוח ומעקם את אפו.
"חמש דקות," אני נותן הערכה אופטימית.
"אוף," הוא נאנח בקוצר רוח ומתפתל במושבו.
כדי שהקהל לא יתפתה לנגוס בתפלצות המשתתפות בתחרות, בשולחן ליד הכניסה לאוהל התצוגה מוצבות קערות נדיבות עם קולורבי וכרובית אלמוגים לנשנוש. המארגנים של התערוכה בחרו בהם כנראה כי המראה השגרתי של הירקות האלה הוא חריג למדי. סבא לוקח כמה תפרחות בכל יד, ותוקע קולורבי בכיס סינר העבודה שלו.
"קח, תאכל קצת ירקות, זה בריא. מה, אתה לא רעב?" שואל סבא.
"אכלתי ארוחת צוהריים גדולה בבית," אני עונה. שום דבר לא ישכנע אותי שקולורבי וכרובית שקולים לצ'יפס או ביסלי. חוץ מזה, הידיים שלי תפוסות. אני נושא עציץ ענק וגם, איכשהו, ידית של מזלף השקיה מלא. סבא מוביל אותי בין דלפקי התצוגה בזריזות. אני רואה קשישה מתאמצת לסדר על אחד השולחנות דלעת בגודל גלגל של מכונית, אבל באמת שנבצר ממני לעזור לה כרגע.
"זהו. הגענו. זאת העמדה שלי. הנה, השם שלי רשום פה. תקשיב, יש לי פה מצב חירום של השלפוחית. אני חייב למצוא שירותים, ומהר," מכריז סבא. לא לפני שהוא מבקש ממני טובה: בכל פעם שיגיעו אנשים לראות את מה שהוא גידל בעציץ, אני צריך להשקות את העציץ בזהירות בשתיים או שלוש טיפות, לצורך הדגמה. מסתבר שהנוזל שיש בתוך המזלף שסחבתי הוא לא בדיוק מים, אלא מה שסבא מכנה 'מיקס השקיה לטיפוח מואץ', שסבא רקח בעצמו. השתיל הזעיר שבתוך העציץ, כך סבא מבטיח, יגדל במהירות חריגה, ממש מול עיניהם של הצופים הנדהמים, מה שיבטיח לו ללא צל של ספק את המקום הראשון בתחרות.
"אבל דיר באלאק. רק כמה טיפות בכל פעם, כן? אנחנו לא רוצים לקרוע פה את הגג של האוהל עם הצמח הזה!" מזהיר אותי סבא ומסתלק.
בשעה שסבא תר אחרי השירותים, הציבור מתחיל לנהור בהמוניו, כדי להזין עיניו בחייזרים שנולדו מתוך האדמה של כוכב הלכת שלנו. אני רואה משפחות, אנשים מכל הגילאים, מכל העדות והדתות, פוסעים לאיטם בין דלפקי התצוגה בגרונות משתנקים ובראשים מתנודדים. מידי פעם רעם צחוק מחריד את יריעות החממה. נראה שהתחרות הזאת היא תעלול שיווקי מוצלח מאוד של המשתלה. סבא סיפר לי שבכל שנה הירקות המועמדים לזכות בגביע הופכים למחרידים ומעוותים יותר ויותר.
אם ושני פעוטות מתקרבים אל העציץ של סבא. האם מציצה בתוכו בסקרנות. הילדים נמוכים מכדי לראות את הדלפקים. הם עושים רושם של ילדים משועממים עד מאוד שעוד רגע יתלשו אחד לשני את השיער בשביל לייצר לעצמם קצת אקשן. האמא נראית די מסכנה.
"רוצים לראות את הצמח שגדל הכי מהר בעולם?" אני מזדרז לנסות למנוע אסון. הילדים מסתכלים בתחתית העציץ במבטים חשדניים. אני שופך בזהירות מהמזלף רק כמה טיפות לתוך העציץ ומחכה. עולה בדעתי הרעיון שסבא סתם קישקש לי מעשיות, והשתיל לא יצמח. הילדים יכעסו, האם תגחך בזלזול, ותיקח אותם לראות את הדלעת הגדולה של הקשישה, או משהו. אבל תוך כמה שניות אני מבחין שהפקפוק שלי היה מיותר. האדמה בתוך העציץ מתחילה לבעבע ותופחת לתלולית מסביב השתיל הירוק והקטן, שכאילו התעורר ומתמתח כמה סנטימטרים כלפי מעלה.
"וואו! תראו את זה, ילדים!" האמא קוראת בהפתעה, ומרימה את אחד הפעוטות לראות את השתיל הצומח. לרגע המבטים המשועממים ושוחרי הצרות של הילדים מתחלפים במבטים סקרניים, אבל מהר מאוד ניצוץ הסקרנות שניצת בעיניהם כבה. הפעוט שהונף מכריז "יש שם שתיל."
"הוא גדל ממש מהר, קודם הוא היה קטנצ'יק ממש. לא ראית, ניצן?" שואלת האמא באכזבה.
"לא,"
"תסלח לי," פונה אלי האמא באסרטיביות, "אתה יכול בבקשה להשקות אותו עוד קצת? הילדים לא ראו,"
"אמממ" אני מתלבט. סבא לא אמר בדיוק כמה זמן כדאי לחכות בין השקיה להשקיה. אני מחליט להדגים שוב את הנס, אבל לא לפני שאני מוודא שהקהל לא יחמיץ את המראה. אני חובק בין זרועותיי את העציץ הגדול ומניח אותו בזהירות על הקרקע, לצד השולחן.
"שימו לב," אני אומר
"גפן, את רואה את השתיל גם?" האם מוודאה. הילדים מהנהנים בציפייה. אני מזליף עוד כמה טיפות מנוזל הקסם של סבא, ותוך שניות מועטות השתיל הזעיר מזדקף ופורץ מעלה, ומגיע עד לגודל של עשרה סנטימטרים בערך. נהדר. הוא צומח ממש כאילו צילמו אותו במשך יממה ואז האיצו את הסרט. אני מחייך בשביעות רצון לנוכח הפרצופים הנדהמים של העוללים ושל אימם.
"איזה צמח זה?" שואלת האמא.
"אממ..משהו…הכלאה בין פוטוס לבמבוק מטפס… אני לא בקיא, זה סבא שלי גידל, בעצם. הוא כבר חוזר. הוא רק קפץ לרגע לשירותים…" אני ממלמל.
אבל זה מאוחר מידי. מסביב לעציץ של סבא כבר מתקהל קהל רב של אנשים, וכולם דורשים לראות שוב את העציץ הצומח בשניות. אין הרבה סיכויים שהצמח של סבא ינגח את תקרת האוהל בקצב הצמיחה הזה. אני אדגים את זה רק עוד פעמיים לפני שנעלה לשלב הגמר, אלא אם כן סבא יחליט אחרת.
"שימו לב! אני מדגים את הפוטוס-במבוק הצומח במהירות!" אני מכריז. כמעט כל מי שנמצא באוהל התצוגה מפנה את מבטו אל העציץ של סבא ואנשים נדחקים זה אל זה כדי לראות. אני מתכופף עם הברכיים כדי להרים אותו בחזרה אל הדלפק, אלא שעכשיו הוא הרבה יותר כבד מכפי שהיה קודם. כנראה שגם השורשים גדלים מלמטה, בו זמנית. אני פונה לאחד הגברים בקהל ומבקש שיעזור לי. שנינו מרימים במאמץ את העציץ של סבא ומחזירים אותו אל דלפק התצוגה. אני מזליף כמה טיפות, ותוך שלוש שניות הפוטוס-במבוק של סבא מטפס מעלה בעוד עשרים סנטימטרים.
"וואו, מדהים, זה לא יאמן!"
"איך זה קורה, מבחינה בוטנית, יש לך מושג?"
"איזה צמח זה בדיוק, אמרת?"
"יש לך זרעים? אפשר לקנות?"
"זה יכול לגדול לגובה של עץ? אתה אומר שהוא מטפס…זה צריך אולי תמיכה עכשיו? אולי תצמיד לו איזה מקל…"
כולם מופתעים ומתעניינים, ודי סבבה לי להיות ככה במרכז העניינים עם הפוטוס-במבוק המטפס שלי, או מה שזה לא יהיה. אני מנסה לחרטט על עד כמה גבוה הוא יכול להגיע, מה בית הגידול הטבעי שלו ובאיזה תנאים אפשר להרבות אותו בישראל, ולכן אני לא שם לב לניצן ולגפן, שכנראה שוב החלו להשתעמם. טעות קריטית. שני הפושעים בגיל הרך מצליחים איכשהו לסחוב את המזלף עם נוזל ההשקיה המיוחד שרקח סבא. אני לא מצליח לעצור אותם לפני שהם שופכים את כל תכולתו על הפוטוס-במבוק הזריז. אני מרגיש שנגמר לי החמצן. כנראה ששאר האנשים סביבי מרגישים אותו הדבר כמוני, אם לשפוט לפי הצרחות שאני שומע סביבי.
בשניות הראשונות לא מתרחש דבר. כולם עוצרים את נשמתם ומתבוננים באימה אל תוך העציץ. האדמה התחוחה שבתוכו מתחילה לרעוד ולהזדעזע, ואחרי מספר שניות קורה מה שכולנו חרדנו מפניו: העציץ נשבר, שתיל הפוטוס-במבוק המטפס מוכיח שהוא לא צריך שום מקל תמיכה, ופורץ לגובה. אני מכסה את עיני בידי, מתוך ידיעה ברורה שעוד רגע אשמע את תקרת האוהל נקרעת מעלי, כפי שסבא הזהיר אותי שעלול לקרות אם לא אזהר. אבל רק דממה כבדה מאימה מגיעה אל אוזניי. לבסוף סקרנותי גוברת עלי, ואני מסיר את היד מהעיניים. השתיל נעצר, כנראה, בגובה מטר שמונים. בערך בגובה שלי. הוא דומה לי לא רק בגודל. עכשיו הוא נראה כמו הכלאה בין צמח לבין יצור אנושי. הוא מסתכל עלי במבט פיקחי מתוך עשרות עיניים ירוקות מאוד, ומחייך אלי בידידותיות בשפתיים סגולות בשרניות. הוא מנופף אלי לשלום בחמש ידיים, או יותר נכון, בחמישה עלים גדולים.
"בננה," הוא אומר לי, בקול שמצליח להיות דומה איכשהו לקול איוושת הרוח בעשב.
"מה?" אני נדהם.
היצור הירוק בועט בעציץ השבור שמתחתיו ומנער בזהירות את השורשים בכפות רגליו מפירורי האדמה שדבקו בהם. "לא פוטוס-במבוק מטפס. בננה קוונדיש. נעים מאוד," אומר היצור בנימוס.
"אה, סליחה, אני מתנצל ממעמקי ליבי, מר בננה. סבא שלי פשוט טרם עדכן אותי בזה…שאתה בננה," אני מכחכח בגרוני.
"קצת מחניק פה באוהל, לא? אנחנו רוצים אוויר. בואו נצא החוצה," מציע הבננה, אוחז בידי וגורר אותי אחריו. "דרך אגב, 'גבירותיי ורבותיי', 'אתם', 'הם או הן', לא 'מר בננה' ," הוא מתקן אותי ומושך אותי אחריו בכוח עצום. הקהל מסביב נסוג בבהלה לאפשר לנו לעבור. אף אחד לא מעלה בדעתו להציל אותי מהצמח המתפרע.
"מה אתה רוצה ממני?" אני שואל וכושל אחריו ברגליי.
"אנחנו לא זכר או נקבה. מתרבים וגטטיבית," הוא מרים שלוש מזרועותיו, או ענפיו, בתנועה של 'מה אפשר לעשות'. "אתה לא מבין שום דבר בגינון, אה, בחורצ'יק?"
"אממ. לא. בעצם זה סבא שלי הגנן החובב," אני מודה בשפה רפה.
אני ובננה עומדים מחוץ לאוהל ומרימים את ראשנו למעלה אל השמיים. השעה כבר נהיתה מאוחרת. הערב כבר ירד. כמה כוכבים זעירים מנצנצים בשמי הקיץ הריקים. אני מנתר על מקומי מרגל לרגל ומוציא נשיפה ארוכה דרך האף.
"באמת שאני לא יודע לאן נעלם סבא שלי. הוא אמר שהוא קופץ לשירותים, ומאז הוא לא חזר," אני מעיר בדאגה. בננה מנידים בראשם להשתתפות בצערי.
"אולי הוא חזר הביתה בלעדיך?" הם שואלים.
"לא נראה לי. הסעתי אותו לכאן. הוא היה מעדכן אותי. חוץ מזה, אוטובוסים בשעה כזאת ממקום נידח כמו טבריה לא עוברים בתדירות כזאת גבוהה. אם בכלל,"
"תגיד לנו רגע, איך אפשר להגיע לשם?" שואלים בננה, ומצביעים בעליהם כלפי מעלה. אני מרים את מבטי לעקוב אחרי הכיוון אליו הם מצביעים.
"לירח? אתם רוצים להגיע לירח?" אני נדהם.
"מה אתה מתפלא? הבנתי שאתם טסים לשם בחלליות כל הזמן," מתעקשים בננה.
"ממש לא כל הזמן. עד עצם היום הזה דרכו על הירח רק תריסר בני אדם בסך הכל. זה לא עניין פשוט כל כך לארגן, אתם יודעים. לבנות חללית ולאמן אסטרונאוטים זה עסק מאוד מסובך ויקר, למען האמת," אני מעיר.
"אין בעיה. אנחנו מאוד אינטליגנטים, ויש לנו משאבים פיננסיים לא מבוטלים," הם משוויצים. "תן לנו להסתכל על תוכניות שהכנתם לטיסות לירח, אנחנו כבר נתארגן על משהו דומה,"
"תראו, אין בעיה. בכיף. אני אשאיל לכם את המחשב הנייד שלי, ואתם יכולים לשבת לחקור את האתר של נאס"א, כמה אתם רוצים. אבל קודם אני חייב למצוא את סבא שלי. הוא נעלם וזה די מדאיג,"
"הוא אמר שהוא הולך לעשות פיפי, לא?"
"אתם לא מבינים בפיזיולוגיה של בני אדם, כנראה," אני מנצל את ההזדמנות לעקוץ אותם בחזרה. עדיין לא סלחתי להם שעלבו בי בגלל שאני לא מומחה בתחום הבוטניקה. "בני אדם מבלים בשירותים חצי שעה גג, וגם זה רק במקרה חריג של עצירות או משהו כזה,"
"בטח, בטח, בבני אדם אתה זה שמבין יותר טוב. אנחנו רק מציעים לך לבדוק שם, קודם כל,"
מסתבר שייתכן בננה באמת מאוד אינטיליגנטים, כמו שהם מעידים על עצמם. או שיש להם איזה חוש איתור צמחי נסתר. סבא נרדם על האסלה בשירותים הציבוריים שבמתחם הזמני שהוקם עבור תחרות הגינון לירקות חריגים, בטבריה.
בדרך הביתה סבא דווקא עירני מאוד. אבל הבננה נרדמים על הספסל האחורי במכונית. אי אפשר להאשים אותם. הם גדלו ממש הרבה היום, ברור שהתעייפו.
"אל תדאג, אני אקח את בננה אלי לגינה. יהיה להם נוח שם. רק תן לי את המחשב הנייד שלך, וסוללה נטענת, למקרה שהם יצטרכו," מבקש סבא. "האמת, התאכזבתי. קיוויתי לזכות בתחרות. אם בננה היו רק מגלים קצת יותר איפוק ונשארים באופן מכובד בתוך העציץ שלהם, לפחות עד סופה של התחרות, היינו גורפים את הגביע!" מתלונן סבא.
"אתה לא יכול להאשים אותם בזה," אני מתווכח.
"אני לא מאשים אותם, אני מאשים אותך. זה היה חסר אחריות מצידך! לא היית צריך לאפשר להם לברוח מהאוהל, לכל הפחות. ברור שהשופטים יפסלו את ההשתתפות של ירק חריג שקם לו ויוצא מהתחרות על דעת עצמו. איכשהו, הזקנה הצליחה להשתלט הרבה יותר יפה על הדלעת שלה, אפילו שהיא בגודל של גלגל מכונית!" סבא נוזף בי.
"מה זה חשוב, תזכה בשנה הבאה…" אני מפהק.
"זה הרבה כסף, וכבוד, שמגיע לי. אף אחד עוד לא גידל עשבי בננה שצומחים תוך כמה שניות ואז יוצאים מהעציץ ומתחילים לדבר וללכת!" סבא מתרגז.
"תראה, טכנית בננה זה לא ירק, וזאת הייתה תחרות לירקות חריגים," אני מציין.
*
במהלך השבועיים הקרובים מגיעים לגינה של סבא הרבה שליחי דואר שנושאים ארגזים כבדים ויקרים, עם חומרים מסוכנים כמו טיטניום, חומרי בידוד תרמי, קוורץ ואלומיניום תעופתי. אין לי מושג מאיפה יש לבננה כסף לשלם על כל זה. הם הרשו לי להציץ על החללית שהם בונים בגינה המגודרת היטב של סבא. החללית נראית ממש קטנה. משמעותית יותר קטנה מהחללית הישראלית 'בראשית'. אני מאוד בספק שהחללית של בננה תצליח אפילו להגיע כדי להתרסק על הירח כמו שעשתה 'בראשית', אבל מכיוון שזה לא אכפת לי כל עוד הם עושים בלגן רק בגינה של סבא ולא אצלי בדירה, אני לא מפריע לבננה. נחמד לדעתי שהם מצאו לעצמם תחביב ומעסיקים את עצמם כל כך יפה.
"הם מפריעים לך?" אני מברר עם סבא.
"בננה קוונדיש? ממש לא! הם ללא ספק השותפים הכי נוחים שהיו לי אי פעם. הם רק שותים מים, לא אוכלים בכלל, לא משתמשים במקלחת ובשירותים, לא מלכלכים את הגינה שלי ולא נוחרים בלילה. במהלך היום הם יושבים עם המחשב הנייד שלך בחלק השמשי ביותר בגינה, ומקלידים עליו בקצב מטורף עם חמישה עלים בבת אחת. כשמתחיל להחשיך הם עובדים על החללית. הם התחילו לבנות אותה על השולחן מול הספה, ליד הטלוויזיה, אבל העבירו גם אותה לגינה לפני יומיים. השלד של סבתא נותן להם השראה, כנראה" מסביר לי סבא בחיוך.
"איך הם מתכוונים להיכנס לתוך חללית כל כך קטנה?" אני שואל.
"בשבילם זאת לא בעיה. הם ישלחו נציגות של חוטר, כדי לחסוך עלויות ובעיות טכניות. אתה יכול להסתכל, החללית שלהם ממש מיניאטורית. הם מזיזים אותה ממקום למקום עם מתקן שיגור על גלגלים בגודל של קופסת נעליים,"
ערב אחד, כעבור כמה ימים, סבא מזמין אותי לחזות בשיגור. בננה תולש חוטר מעצמו ומכניס אותו לתוך החללית הקטנה. החוטר הקטן עוטה מבט נחוש, ומנופף אלינו לשלום בכובד ראש. כמו תינוק בתחפושת של אסטרונאוט. זה קצת מצחיק.
"תספור לאחור מעשר," בננה מצווים עלי בתנועת עלה קצרה ונמרצת.
"למה אני?"
"אנחנו מרגישים שבזכות העובדה שאתה זה שהשקית אותנו בנוזל הקסום שהעיר אותנו לחיים ולתודעה, ואף תרמת את המחשב הנייד שלך לטובת המחקר ובניית החללית, מגיע לך הכבוד. זוהי הפעם הראשונה בה יכבוש שבט הקוונדיש את החלל," מכריזים בננה. אני מהסס.
"מדובר באירוע בעל חשיבות קוסמית!" נוזף בי סבא.
"טוב, בסדר. אני מתחיל. מוכנים? עשר, תשע, שמונה, שבע…"
חוטר הבננה מתניע את החללית הזעירה, שמשמיעה רעש עצום. עוד רגע יבואו השכנים לשאול אם נופלים עלינו טילים או משהו.
"שש, חמש, ארבע, שלוש," אני ממשיך בזריזות. בננה מוחים דמעה מהרבה מאוד עיניים שיש להם.
"להתראות, חוטר יקרים שלנו! עלו והצליחו במסעכם לכבוש את הפינות הנסתרות ביקום!" הם אומרים בקול חנוק מדמעות.
"שתיים, אחת, שיגור!" אני מרעים בקולי, ולהפתעתי החללית עם חוטר הבננה בתוכה אכן מזנקים אל על במהירות עצומה, וחותכים את שמי הלילה בהבזק שמבריק כמו להב של סכין.
*
אחרי שבוע וקצת אני לא יכול שלא להבחין שבננה נראים קצת מדוכדכים. הם שוכבים להם על הספה בסלון של סבא, גזעול על גזעול, שותים מים בקש ארוך, בוהים בטלוויזיה ומושכים באפיהם הירוקים.
"תגידו, אז החוטר הצליח להגיע לירח? ומה קורה עם החללית שלכם, בעצם?" אני שואל בדאגה.
"החללית נחתה בשלום. אבל הדיווחים של חוטר מאוד מאכזבים. השקענו המון מאמצים. קיווינו שנמצא שם עוד מהשבט שלנו על הירח. תכננו להקים את מושבת הקוונדיש על הירח," נאנחים בננה.
"חשבתם שתמצאו עוד שיחי בננה על הירח?" אני מתפלא.
"עשבי בננה," הם מתקנים אותי בזעף.
"אבל…שום דבר לא צומח על הירח, אין שם מים, אין אטמוספירה עם חמצן…"
"אתה יודע מה, אנחנו במקומך היינו שותקים, בכל מה שקשור לבוטניקה. זה לא התחום שלך," מעירים בננה בלעג עוקצני. "כבר לפני שלושה ימים קיבלנו הודעה שמצאנו צומח על הירח, כמובן. תפוחים, למען הדיוק," הם מעירים במירמור.
"עצי תפוח צומחים על הירח??" אני נדהם.
"כן, ואיך אתה יכול להסביר את זה? למה תפוח עץ כן ובננה לא?!" הבננה מתלוננים וקמים מהספה שלי בכעס, מטלטלים את עליהם הגדולים אנה ואנה וכמעט מעיפים את כוס המים שלהם מהשולחן. אני ממהר לתפוס אותה, שלא תתנפץ על הרצפה.
"תראה! תסתכל החוצה מהחלון אל השמיים! מה אתה רואה שם?" הם שואלים אותי.
"הכל נראה לי כרגיל. לילה, כמה כוכבים, את הירח…" אני לא מבין.
"הירח? אתה לא רואה אותו! איפה הוא?! במקומו יש לווין נפוח בצורת תפוח!" מתנשפים בננה בזעם.
"אה, עכשיו הירח מלא. עברו שבועיים מאז שראיתם אותו בפעם הראשונה. זה היה מחוץ לאוהל של תחרות הירקות החריגים בטבריה, נכון? אל תדאגו, עוד מעט הירח יחזור להתרוקן, ובסוף הוא יראה שוב כמו…בננה…" אני עונה. ההבנה מתחילה לשקוע בי.
"זה לוקח שבועיים? אתה בטוח?!"
"תסתכלו בויקיפדיה בערך 'מופע הירח'," אני מציע. בננה בודקים את הערך ושפע עיניהם הירוקות כמעט יוצאות מחוריהן מרוב הפתעה. הם מוציאים מכשיר רדיו עם אנטנה מכיס שלא שמתי לב מעולם שיש להם. הם לובשים משהו בכלל? אני לא בטוח. אבל יש להם כיס, בכל אופן.
"כדור הארץ לירח, עבור!"
"ירח שומעים, עבור!" מגיעה התשובה אחרי עיכוב של מספר שניות.
"גילינו במחקרים עדכניים שערכנו שהירח יהפוך שוב לבננה בקרוב,"
"בשורה נהדרת. אנחנו מחכים ליצירת קשר עם שבט קוונדיש מהירח, עבור,"
"קיבלנו, סוף."