מסעי, כך הובטח לי ייגמר בטרם יעבור ירח מצאתי לדרך. אך דבר לא מגיע ללא עמל בבחינת "יגעת ומצאת תאמין". שלמה כדרכו בימים שלחני לדרכי בלי התרעה מספקת כדרכם של מלכים שכבר נאמר שאין דרך המלך לעשות דבר אלא גוזר ואחרים עושים. שלמה שמבלה את ימיו בחיבור משלים,חוקים ועשיית משפט לא כל שכן? והאיש שלמה עסוק. וזאת מבלי להזכיר את בית הנשים. מאות נשים אשר כל אחת לבדה ראויה לטוב שבגברים וכולן יחדיו ראויות למלך ואשר מקפידות יום יום לקיים את לשון הכתוב "עזר כנגדו". מוטב אם כן ששלמה ישאר בעיר דוד ובניהו ילך לישימון. גם כעת כאשר דוב הזדחל אט אט בחולות לא התלוננתי, כמעט.
לכל זמן ועת, כבר אז לא הייתי צעיר כאשר הייתי תחת פיקוד המלך דוד אך אוני עוד לא עזבני, קיוויתי לשרת את מלכי בהיכלו כמו את אביו לפניו. אך לא הייתי צעיר דיי כדי להיות נערו העומד לפניו ולא זקן דיי להיות זקן חכם אשר כוחו בעצה ובמסורת. ולכן צעדתי בדד במדבר תר אחר אגדה זו או אחרת בפקודתו של מלכי. בדד פרט לסוס אפור ולא גזעי אשר נתן לי דוד בימים שחלפו ולא נותר מהם דבר פרט למלך הצעיר אשר שלחני מהיכלו לישימון לצוד שמועה חמוש בשרשרת ישנה,טבעת, גיזת צמר,כדי יין ושלשלאות נחושת. ובכל זאת שלמה כדרכו צדק, מאסתי בחיי החצר ובמשחקי הכח הקטנוניים של ימי השלום. לא חשקתי במלחמה, רק שוטים ונערים צעירים מחזרים אחרי שפיכות דמים. אך העובדה לה אין עוררין היא שערגתי למסע,לאתגר ולתחושת הניצחון אשר החיים של שר צבא מובטל לא יכלו לספק לי. ועל כן החלו השליחויות, מסעות אשר לטענת המלך הצעיר רק אני יכולתי לעמוד בהם.
אז תחת השמש הקופחת במדבר שומם הייתי מאושר. יחד עם דוב הסוס האפרפר תרתי במדבריות כנען ללא תחושת דחיפות רבה. החולות הזהובים עטפו אותנו בחיבוק לוהט אשר מילא את האופק. הרי מואב ואדום המתנשאים במרחק קראו לי בלחישתם. החולות אינם משעממים כמו שחשבתי בעבר כשליוויתי את המלך הזקן, לראשונה יכולתי לראות את היופי המרוחק שלהם. כאשר הם בטוחים כאן הרחק מידי אדם החולות כמעט צומחים במדבר על שפת פלגי מים זעירים בערמות צבעניות ובשלל דוגמאות אשר רק טביעות רגלינו שוברים אותם. יעלים, צבאים וראמים מופיעים לעיתים אך הם שומרים מרחק מפנינו. בשונה מהם המכרסמים המשונים שאופייניים למדבר הופיעו שוב ושוב לצידנו מבלי להפגין את הרתיעה שחיות חכמות יותר לומדות בקטנותן. באחד הימים הראשונים למסעינו הבחין דוב בעקבות נמרים שינינו את הנתיב שלנו מבלי להשתהות. רק שוטים ונערים מחזרים אחרי שפיכות דמים.
החולות צפנו בחובם סודות אשר מעולם לא חלמתי להתקל בהם. את בור המים מצאתי רק היום לאחר שבועיים של חיפוש, שלמה כהרגלו צדק. לא ידעתי מה אני מחפש אז מה רבה הפתעתי כאשר גיליתי את חותם אשמדאי. בור המים לא היה מרשים במבט ראשון. חור פשוט באדמה המדברית אשר הונח מעליו גולל. הגולל עגול,בהיר ומסותת נראה היה כמעשה אדם. אך מבט מקרוב חשף חריטות דקיקות ועדינות, אותיות בשפה שלא ראיתי כמותה מימי. כשהבנתי שמצאתי את מקום חפצי פניתי כה וכה אך שום דבר שראיתי לא היה בו כדי להסביר מדוע בחר השד בנקודה זו לחפור את בארו. שלמה הורה לי להמנע מנאות מדבר ומים המוות ולחפש תחת זאת מקומות שכוחי אל. על המלך לנסות לשגות מידי פעם,אני חושב שזה יהיה בריא לו או לפחות לי.
שם במקום אשר בחר אשמדאי חפרתי לי שומה. חותמו של השד כבודו ולא יכולתי להרים את הגולל. אף נסיונות לפגום אותו יעלו חרס, הזהיר אותי שלמה. אז החלתי לחפור בקרקע לצד באר אשמדאי בעודי מזמזם שיר אשר את מילותיו שכחתי לפני שנות דור, דחפתי את ידי את תוך החול ללא התמהמהות מיותרת. דוב רבץ לצידי והביט בי עובד בחוסר עניין, סוסים לא אמורים להביע התנשאות ובכל זאת דומה היה בעיני שהוא שופט אותי. הוא רבץ כך שעות בעודי חופר באדמה, כל מיני ברחשים עופפו והתקהלו סביבי משל היה גופי המיוזע מזון והם גוועו מרזון. באיטיות מייסרת הבור אשר כריתי נעשה עמוק יותר ויותר עד שכמעט ויכול הייתי לעמוד בתוכו. בקרוב ירד הערב ידעתי, ועמו יגיע השד. כאשר עלתה לחות בקיר הבור שלי התעודדתי והמשכתי במלאכה במשנה מרץ. מעט לאחר מכן לא יכולתי להתאפק עוד וניקבתי את קירו של הבור. מים, מים קרירים וצלולים פרצו מהסדק שיצרתי בקיר הבוצי. במהירות מילאתי את המימיה שנשאתי בצרורי ואז טיפסתי במעלה הבור. דוב שמח לעזור לי לרוקן את השלולית הטריה במהירות השייכת לחיה אשר לא שתתה זמן רב ואז שתיתי גם אני. לאחר שהתרוקן בור השתיה של אשמדאי הסרתי מעל הסוס את מסעו והחלתי למזוג מבעד הסדק אל תוך בורו של השד את היין אשר שלחני אדוני המלך. כד אחר כד מזגתי את היין המשובח אל תוך הבור ולבסוף כשלא נותר לי יין סתמתי את הפרצה בדופן הבור בצמר אשר נתן עימדי המלך. לאחר מכן בעטתי את החול אל תוך הבור אשר כריתי. כאשר הוא נסתם עליתי על סוסי ורכבתי משם. אשמדאי, כך החלטתי בעודי סב לאחור, הרוויח מהחלופה, שמו של יין שלמה ידוע היה באיכותו וטעמו המשובח ובכלל אין שמחה אלא בבשר וביין. השד יצטרך אם כן לפדות את חובו. בעודי מהרהר בדברים הבאים הבחנתי בכתמי היין האדומים על שרוולי וטעם מר עלה בפי.
הן פראים במדבר יצאו בפעלם,ויהי בוקר ויהי לילה. כאשר שבתי לבור בשעת לילה מצאתי את השד. אשמדאי נדמה בעיני כאדם יילוד אישה. רעמת שיערו אדמונית הייתה ומדובללת והגיעה מתחת לכתפו. בתחילה סבור הייתי שישן היה שנת ישרים אך כאשר התקרבתי אליו ובידי שרשראות הנחושת מנצנצות באור הירח ומצלצלות כאשר פגעו זו בזו. הוא פקח את עינו והביט בי. ציפיתי לעיינים אדומות כדם אך לאכזבתי הן היו חומות, אפילו לא חום בהיר או זהב, פשוט חומות.
"השלום עליך גזלן בן אדם." גם קולו היה פשוט… פשוט. "לא דיי לך שאת מימי חמסת ושנאלצתי לשתות את יין התרעלה שלך מחמת השמש כעת באת גם לפגוע בי בדברים?"
עמדתי ברגע במקומי תוהה איך אשיב לו, שלמה בוודאי היה משיב לו בטיעון מחוכם ומתרץ את כל המעשה אך אני אינני שלמה ולשוני לשון אדם ולא לשון שרף.
"השלום עליך אשמדאי בן שמדון," עניתי לו לבסוף "אינני חורש לך רעות ולא זממתי מימי להרע לך, מדוע וארצה? מעולם לא הרעת לי או לאוהבי. אמת היא שאתה חף מפשע ומעוון אך צוותי על ידי אדוני המלך ללכוד אותך לזמן זה או אחר ולא להניח לך ללכת לדרכך בטרם אמלא את שליחותי."
השד הרים את ידו ועיסה את רכתו קלות " אם כן אדונך בריון ואתה שליחו לדבר עבירה, על שניכם האשם." לאחר שהוא חרץ משפט הוא השתתק לכמה רגעים.
"ומדוע בחר בך אדונך לשליחות זו? מדוע האמין שלך הכוח להכניע את אשמדאי מלך השדים?" הוסיף ושאל אותי השד בעניין.
התלבטתי לכמה רגעים. זכותו של אדם לדעת מי הביס אותו, כנראה שייכים הדברים גם לשד. "אני איני בעל שם או מחולל ניסים, מעולם לא נתתי להיתקל בכשפים ונפלאות. אדוני בחר בי משום שאני משרתו הנאמן." עניתי לו בפשטות.
"אם כן משרת נאמן, ודאי יודע אתה את שמי, הגד לי את שמך ונהיה שווים זה לזה." ביקש אשמדאי.
"אני בניהו בן יהוידע"
שתיקה.
"אם כן בניהו בן יהוידע, מות!" ציווה עלי מלך השדים, לשונו חרוצה כלשון עכסן,עיניו כה פעורות עד שיכולתי לראות בהן את השתקפותי בשלמותה.
דבר לא אירע.
"היחנק!" הוא ניסה שנית.
הוספתי להביט בו בעייפות.
"צודקים הבריות ושלמה רב תחבולות." אמר השד אחרי זמן מה "אם כן הוא צייד אותך בהגנות כלשהן." הוא ניחש.
מבלי להשיב אזקתי את השד בשלשלאות הנחושת. הוא ניסה לדחוף אותי ממנו חלושות אבל כוחי עמד לי ולא הנחתי לו עד שהשלמתי את מלאכתי.
אז היה עליי להמתין, התיישבתי בשיכול רגלים והבטתי בו בשתיקה.
במהלך הלילה השד הבטיח לי הבטחות, מלוכה, חכמה, ברכה, עושר, שפע וכוח בתנאי ואשחרר אותו. לאחר שראה שלא משם תגיע הישועה פנה לאיומים. הוא הבטיח לי מוות בייסורים נוראים, עינויי הגוף והנפש, איים על מלכי ועליי ועל כל עיר דוד. נקמתו כך הוא הבטיח תיזכר לדורי דורות. ולבסוף הוא הפציר בי, התחנן והשפיל את עצמו לרגלי. השד המתייפח לא טרח לשמור על גאוותו אלא הוריד את עצמו למדרגת עבד בעודו שופך דמעות על החולות שסבבוני.
לבסוף שעות מאוחר יותר הוא אמר לי בשקט "הניחיני כי בא השחר". משראה שאינני משיב הוא חזר על בקשתו.
"לא אוכל להניח לך לשוב לישיבה של מעלה." עניתי לו, הקול קול בניהו והמילים מילות שלמה "אם לא תגלה לי את סוד מחבוא השמיר".
אשמדאי מצמץ "השמיר?" הוא תהה "מה לך ולשמיר?"
"נשלחתי למצוא את השמיר ולהביאו לאדוני." השבתי לו.
"אם כן אדונך שוטה." ענה אשמדאי "השמיר נתון בידי שרו של הים ואף בן תמותה לא יכול לקחתו."
"אדוני מאמין שאצלך השמיר. הוא שמע דברי שדים ושדות אשר אמרו כי אתה גזלת את השמיר ממנו בעבר." אשמדאי הסיט את מבטו ממני הלאה והסתכל בשמש אשר צצה במרחק, מצוקתו ניכרת.
"לא אניח לך ללכת אם לא תביאנו לי או תגלה לי איך אשיג את השמיר ואביאהו למלכי." איימתי בעודי מאלץ את קולי להישמע מחוספס וקר.
"השמיר נתון בידי שר הים" גילה לי אשמדאי קולו שוחר רעות "אך הוא נותן אותו בידי תרנגול הבר….." וגילה מקצת הדברים על טיבו של אותו תרנגול אשר לו השמיר.
לבסוף גילה לי השד איזה נתיב עלי ללכת והחילותי לוקח אותו עימי, משום שכעת כשכבול באזיקי שלמה ובהשבעותיה לא עמד לו כוחו. הוא ניסה להתנער מכבליו ללא הרף בשעות הראשונות אך לבסוף שככה חמתו והניח לי להניחו על סוסי. וכל אותה הדרך היה מאחל לי מגוון מיתות משונות בקולו העייף. יצירי כמעט ולא הנחני להמשיך לצער אותו. אך דברי המלך חוק ועליו אין לעבור.
—–
"הגיעה השעה לעצור." פקד אשמדאי. "רצוני לנוח מעט."
"עצרנו רק לפני שעה קלה." עניתי לו בעייפות אך כבר התחלתי לחפש באופק מקום בו נוכל לנוח. כבן לוויה למסע השד היה גרוע מהמצופה. הוא סירב לרכוב יותר משעתיים ברצף ומצא לעצמו תדיר דברים להתלונן עליהם. הוא אכל כל כך הרבה מהצידה לדרך עד שנאלצתי להקדיש שעות יקרות לצייד. לפחות כאשר הותרתי אותו כבול במחנה יכול הייתי לנוח מהטרוניות שלו. השד לא יכול היה לברוח בעודו כבול, כך הבטיח לי שלמה.
לבסוף חנינו בעמק חזר שם כלשהו ולאחר ששתינו מעט מים השד התיישב על אחד הסלעים.
"אתה יודע כעת יכול הייתי לשבת בישיבה של מעלה ולידבק במושכלות, עלי להודות ליושב במרומים שזיכה אותי בהזדמנות לנדוד איתך בחולות הרותחים בעודי קשור בשלשלאות." אשמדאי אמר מחייך את החיוך הכי לא נעים אותו ראיתי מעולם.
"אמרתי לך כבר אשמדאי, ברגע שנגיע לירושלים עם השמיר אשחרר אותך." עניתי לו בלאות "אם זה יעודד אותך עליך לדעת שאינני נהנה במיוחד מחברתך."
"אם אינך נהנה משליחותך, מדוע אינך חוזר לעיר דוד? אינך אזוק. אין איש כופה עליך לחפש את השמיר." הוא שאל בעודו מביט בי בעניין גלוי.
"מלכי-" פתחתי.
"יניח לך אם תבקש ממנו. אני סבור שלשלמה משרתים רבים אשר ישמחו לשרתו." אשמדון קטע אותי במהירות.
"מדוע אתה כאן? באמת? מדוע לא מצאת לך נחלה לגור בה? פינה שקטה בה תחייה את שארית חייך בכבוד?" אשמדאי הטה את ראשו באופן כמעט ציפורי והביט בי, ממתין לתשובה.
"איני מצפה ממך להבין אותי אשמדאי." ניסיתי להתחמק.
"כן. אתם בני האדם כה מתוחכמים. בינתכם היא מעבר למחקר ולביאור, אתם מעל לכל תפיס-"
"מספיק." נאנחתי, "אספר לך."
השד התרווח במקומו והביט בי בצפייה.
"בחיי שרתי שני מלכים, האב ובנו. דוד קיבלני בזרועות פתוחות לאחר ששמע אודות הקרב שלי מול המצרי וההתגוששות שלי עם הלביא. בשמו לחמתי בפלשתים והעמלקים. הרגתי במו ידי את אויביו. הייתי השוחט שלו. וכשבנו מרד בו מילאתי את תפקידי." המילים פרצו מגרוני לפני שהספקתי להרהר בהן "איזה אבא יוכל להביט בעיניי האיש שהרג את בנו? הוא השאיר אותי בשירותו. אני המלכתי את בנו הנבחר וכשאבשלום מרד בו הרגתי גם את יואב בפקודתו."
ציפיתי שאשמדאי יגיד דבר מה אך הוא פשוט הוסיף להביט בי בעודו שותק.
"בשנותיו האחרונות ביליתי בחברת המלך הזקן כמעט כל יום, מסיבה כל שהיא הוא הניח לי. שאלתי אותו על כך לקראת הסוף. הוא פשוט הביט בי בשתיקה ואמר לי "יום אחד תבין". אז ישבנו לנו שני אנשים שזמנם חולף. לבסוף הוא ירד שאולה ואני נשארתי כאן. רוצח שכיר שכל עולמו הוא הרג. כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. שלמה שונה, ממני ומדוד. הוא בונה ומקים, הוא אוהב ומחולל. הוא מחבר שירים וכותב משלים. לפעמים…" נשמתי עמוק "אתה מזכיר לי אותו. כה דעתן,אינך יודע לשתוק. ואתה מבלה את זמנך בלימודים, עובר בין ישיבה של מעלה לישיבה של מטה. גם המלך הזקן היה דומה לכם פעם ואולי גם אני. אבל שוב ושוב עשיתי את הלא יעשה. גם כאשר הסיבות לדבר טובות מאוד הרג הוא הרג, ורצח הוא רצח ובסוף החיים קבר הוא קבר. למתים לא אכפת כלל מדוע המתת אותם. ולעיתים אני סובר שאולי לא היו מניעי כשרים, אולי מצאתי בהרג עצמו הנאה אסורה. כוונה פגומה אשר חיללה את הקרבן. "
השד חייך חיוך משונה אבל לא אמר דבר. לרגע מצאתי את עצמי תוהה על פישרו. האם יכול הוא להבין את דברי. אך הוא שמר את מחשבותיו בליבו וליבי שלי המה בכבדות בחזי.
"נמשיך." לחשתי.
אז המשכנו בדרך.
—-
אשמדאי התעקש להביא שני צרורות לפני התחנה הבאה במסענו. שני הצרורות שקלו יותר מכל שאר הציוד שלנו יחדיו. החלטתי להתעקש, השד לא היה זה שקובע סדרי עולם, הוא היה אזוק ואני הייתי חופשי.כאן, דברי היו החוק. בסופו של דבר גם השד יבין זאת.
החבילות היו כה כבדות והטיפוס במעלה ההר היה כה ארוך עד שלשם שינוי זה הייתי אני שהצטרך לעצור שוב ושוב. בפעם השלישית שעצרנו בתוך שעה קלה השד נזף בי! חשקתי את שיניי ושבתי לטפס.כאשר התחלנו בטיפוס התרתי מעט את הכבלים שלו כדי שיוכל לטפס אך הוא לא יכול היה לשאת דבר, כך לפחות הוא טען, מחשש ויפול. עדיין לא יכולתי שלא להרהר כמה קל ודאי יהיה לי לדחוף אותו במורד ההר.
השד הסוס ואני נדדנו בצוותא כבר יותר משבוע ולא אשקר אם אגיד שנעמה לי חברתו יותר מחברת הסוס. כאשר הוא לא התאונן סיפר לי השד על הסוגיות בהם עסק בישיבה של מעלה וישיבה של מטה, על מעשי השדים ופועלם או סתם שיתפני בהרהוריו. אני מצדי סיפרתי לו על מרד אבשלום או על מלחמות דוד. ניסיתי פעם לדקלם לו משירי שלמה אך לא הצלחתי לזכור את מילותיו כלשונן תחת זאת דיקלמתי את שיריו הישנים של דוד. הוא נהג לשיר ולנגן בצעירותו אבל עם חילוף העיתים כינור דוד נח במקומו כאבן שאין לה הופכין. אני תוהה לעיתים האם הוא התגעגע לחדוות היצירה אך חשב שאינו ראוי לה או שמא אחרי קרבות כה רבים קצה נפשו בשעשועי הנגינה ונשמתו ניזוקה מאותו הארס אשר זורם בקירבי?
אך לא אכחד ואומר שהשד נהנה ממסענו או שהיה שם מרצונו. שקר כזה יהיה נעים אולי ללב שומעיו וללב המספר אך הדבר לא יעשנו אמיתי יותר. בסופו של דבר הייתי, עדיין, שר צבאו של המלך. אשמדאי אז טרם עשה לי רעה. הדברים היחידים שיכולתי לזקוף לחברתו היו תעלולים לא מזיקים אשר נראה היה שעודדו את רוחו מעט והעלבונות אשר הוא סינן לעברי ברגעי משבר. הוא היה בסופו של דבר בן ערובה שנחטף ונלקח בניגוד לרצונו.
ועדיין נהנתי מחברתו, לעיתים הנחתי לו לרכוב על דוב לבדו בעודי צועד לצידו ומקשיב למעשיותיו אשר מלאים היו, כך הייתי משוכנע בגוזמאות בשקרים אך היו משעשעים למרות זאת. כאשר הצלחתי לצוד אייל שדילג לצידנו השד הוא שהנחה אותי איך לבשלו. לאחר מכן הוא סיפר לי בדיה על ימים אותם בילה בחברת להקת איילים ואיך הוא למד מהם את שפת החיות ודרכיהם. הוא התעקש לקבור את קרני האייל בטענה שאין לנו צורך בהם ושיש לכבד את החיה שהעניקה לנו את בשרה.
הטיפוס היה ארוך משציפיתי אך לבסוף הגענו למדף סלע בו נוכל לנוח. מאחורינו נפרס ים המלח מנצנץ באור השמש. כאן ממש מול עינינו נח הקן. לא היה זה קן כמו זה שציפיתי, הוא היה עשוי מקלות וגבבה כמו שאר הקינים ונחו בו אפילו שלוש ביצים. רק דבר אחד זעיר הבדיל בינו לבין כל הקינים בהם נתקלתי. הקן הזה היה גדול דיו להכיל לפחות חמישה גברים. כל אחת מהביצים הגיעה כמעט עד לגובה הירך שלי.
"אמרת שהקן שייכת לתרנגול." קולי רעד מרוב זעם.
"אמרתי שהקן שייך לתרנגול הבר ושהוא אינו התרנגול עליו אתה חושב." ענה לי אשמדאי בשלווה.
"ושההבדל הוא שזה יכול לעוף!" הצבעתי על הקן העצומה שניצבה מולנו "נדמה לי ששכחת כמה פרטים."
השד פשוט משך בכתפיו ושלף את המימיה שלי מן החגורה שלי! בעודו לוגם באופן כמעט אלים מהמיימיה שלי יכולתי כמעט להבחין בניצוץ של שעשוע בעיניו הכהות. כאילו הוא מפיק הנאה זדונית מהיכולת שלו לעורר את חמתי.
לאחר שהוא גמר וכמעט רוקן את המימיה שלי הוא מחה את המים משפתיו בשרוולו והשיב לי אותה כלאחר יד.
"הפסק לצעוק בניה," הוא גלגל את עיניו "אתה מטריד את מנוחת הגוזלים."
במהלך חיי לחמתי בחיות ובני אדם כאחד. הגבורה האמיתית עליה ראוי הייתי לשבח הייתה לכבוש את ייצרי אל מול השד הכבול ומעורר הפלצות.
"כעת תגלה לי את תוכניתך?" שאלתי בעיקר כדי להימנע מלחנוק אותו.
"הבא לי את הצרור הכבד ותראה." הוא פקד עלי בקוצר רוח.
הושטתי לו את החבילה אותה הוא ביקש. מול עיני הנדהמות הוא פקח אותה ושפך את תוכנה על הרצפה הסלעית. כמו זרם מים נשפכו גרגרי חול זהובים לגיבעה קטנה.
"במשך כל המסע הזה סחבתי חול?" שאלתי בכעס
אך הוא לא הגיב ושלח את ידו אל החול שהחל להעלות עשן ולהאדים. לקול מלמולו של השד החול נזל והחל לזרום במעלה הקן. הניחוח שעלה מהתערובת הזו הזכיר לי למרבה התמהון את ריחו של בושם האפרסמון…. רק מעט חרוך יותר.
לבסוף אשמדאי שחרר את האויר מראותיו וההתערובת האדומה התקשחה והייתה לזכוכית. כיפה שקופה שכיסתה את הקן של "תרנגול הבר". אשמדאי הביט לרגע במלאכתו. הוא התקרב לזכוכית נקש עליה וירא כי טוב.
"התרנגול לא יכול לשבור הזכוכית." הוא הסביר "לא כזה הוא טיבו. תפקידו לטעת עצים,סבכים ושיחים. אין ביכולתו להזיק או לפגוע. השמיר הוא נוטל כדי לבקע הרים וסלעים ולנטוע גם בהם צמחים אשר זקוקים לאדמה. לכשיראה את הזכוכית יביא את השמיר ויניחנה על הקן. אז תוכל לקטול אותו ולקחתו מידיו."
מזימתו של השד העלתה טעם מר בפי אשר ניסיתי להתעלם ממנו. ביארתי את הדבר לעצמי כחשש מהציפור הגדולה ולא כאפשרות האחרת אשר טרדה אותי.
"כעת עלינו להסתתר." הורה לי השד "אם יראה אותנו התרנגול אזי יבין הוא דבר מתוך דבר ואנחנו נהיה נתונים לרחמיו של אב על ילדיו איימנו."
המשכנו לטפס את שהגענו לנקיק בסלע בו נוכל להיחבא עד בואו ושובו של התרנגול.
בחור המוצל הזה ישבנו מתנשפים והמתנו.
"מדוע נתת לי לסחוב את החול כל הדרך?" דרשתי ממנו תשובה.
הוא רק חייך חיוך טיפשי והוסיף להתנשם ולהתשף, מתאושש מהטיפוס.
אשמדאי ישב סמוך לפתח הנקיק כך שיכולתי לראות את דיוקנו לפרטיו. דומה הייתי שהיה הוא ממש כמותי בשר ודם. שערו האדום הפרוע כמעט סינוור אותי עד עיוורון. בגדיו המטולאים והמאובקים נראו משונים לצד שלשלאות הזהב הכרוכות סביב זרועותיו השריריות. פרט לאותם כבלים אשר אני כפיתי עליו לא יכול הייתי לראות ולו רמז אחד לכך שמולי ישב מלך השדים. למעשה סבור הייתי באותו רגע יותר מאי פעם שלא הוא המפלצת מבינינו. באוויר נישא ריחו המשכר של האפרסמון אשר נמהל בריחו של העשן ובריח הזיעה שלנו. ולרגע דימיתי שאני רוצה להגיד לו דבר מה ופתחתי את פי לדבר אך בטרם הספקתי נשמע קול משק כנפיים. כעת יודע אני שהיה זה משק כנפי התרנגול אבל באותו רגע נשמע באוזני הרעש כרעם. אך הרעש נמשך ונמשך. עד שלפתע החל להיחלש ולבסוף דעך ונעלם.
"הוא ישוב תוך שעה קלה." יידע אותי אשמדאי "ואז תוכל לבצע את הטבח." קולו נשמע באוזני חמור שבעתיים מכל קול אשר שמעתי מפיו.
"איני רוצה להורגו." עניתי לשד "לו יכולת להשתמש בתכסיסך בו השתמשת בעבר ולקחת ממנו את השמיר מבלי להמית-"
"אך אני כבול כעת." ענה לי השד ברוגז "והחותמים אשר מלכך נתן לך גזלו ממני את כוחי. רק אם תתיר אותי מכבלי אוכל-"
"אודה כי אינני החכם באדם אך איני שוטה!" גערתי בו והחלתי להוביל אותו אל מחוץ למערה.
שלמה אמר לי שהאל יראה לי את השה לעולה בשעה הנכונה.
"לא תמיד יגיע איל…" אמר לי שלמה "תמיד ידעת שלעיתים הקרבן אינו נעים. לעיתים יש להקריב את בינך יחידך אשר אהבת. זה טיב תפקידו של שר הצבא. "
איני חושב שהוא יודע כמה דבריו רודפים אותי ללא הרף גם היום.
………
לבסוף תרנגול הבר הופיע. ומי שלא ראהו מימיו לא יוכל לדמות יופיו. תרנגול בר הוא כונה בפי השד. לי נדמה הכינוי כעלבון למראהו. הוא הזכיר טווס או שמא נשר? הוא היה עצום ומרהיב וצבעו תכלת וארגמן, כנפיו רמות וכבירות עוטרו גם בגווני כרפס ירוק. למרות גודלו האימתני אשר לעומתו נדמתי כחגב היה במראהו דבר מה עדין. לראשו היא עטור בכתר או כרבולת בלשון העם אשר תאם את פלומתו הצבעונית. טפריו היו אף הם עדינים ודקיקים והימני בהם לפת דבר מה. שמעתי בעבר שהנשר הוא מלך העופות, לעומת "תרנגול הבר" היה הנשר זעיר ממש, וכעור, גס ומגושם. תרנגול הבר היה….יחיד במינו.
משהבחין בנו השמיע קול זעקה מרה ושעט לעברנו בזעם. בידי אוחז הייתי בחרבי אך בידי האיטרת אחזתי בדבר מה נוסף. כאשר התקרב אלינו דיו הנפתי את חרבי להטעותו. כשלא ציפה לכך הטחתי את העפר אשר בידי אל עיניו.
הוא זעק בעוורון וגושש לכיוונינו. כל זאת מבלי להבחין ששמט את מה שהחזיק בטלפיו. לפני שאתפס חטפתי את האבן העגולה אשר בוודאי הייתה בעיניו זעירה. ואז נסוגתי שניה לפני שתפסני בטפריו ונצמדתי אל הקן כמו שנצמד יואב…..
התרנגול יוכל להחזיקני אך לא להירע לי, אם ארצה בכך אוכל להמיתו. אוכל גם לאיים על שלושת הביצים כדי שיניח לנו לעזוב את המקום בביטחה.
הנפתי את חרבי וניפצתי את הזכוכית מעל הקן ואז ברחתי הרחק ממנה כששעט אל ביציו.
השד האמין שלא הקשבתי לסיפוריו תמיד אך כעת אגלה האם באמת דובר הוא את לשון החיות והצמחים.
"אמור לו שאיננו רוצים להרע לו כלל." ביקשתי מאשמדאי. "אמור לו שאנחנו זקוקים רק לשמיר ושכעת נלך כלעומת שבאנו."
אשמדאי הביט לי רגע קפוא כאילו כפאו שד ואז פנה אל התרנגול והשמיע סדרה של ציוצים.
להפתעתי התרנגול ענה לו בסדרה דומה של קולות.
"הוא… היא אומרת שכך או כך חרצת את דינה." תרגם לי השד את דברי התרנגול..ת "שר הים ינקום בה על לקיחת השמיר וימיתיה בעצמו."
"אם כן… אמור לה שאני מתנצל." השבתי.
ולאחר כמה רגעים הוספתי "אמור לה גם שאספר לכולם שאני זה אשר המיתה. אמור לה שאוודא שידע כל גבר ואישה שבניהו בן יהוידע קטל את התרנגולת וגזל ממנה את השמיר. כל שעליה לעשות יהיה להמנע משרו של הים."
אשמדאי ניחש את כוונת דברי והנהן בהבנה כשעל פניו חיוך אמיתי ונדיר. הוא פנה אל הציפור ותרגם באוזנה את דברי.
לבסוף היא הנהנה וענתה לדבריו בעדינות. "היא אומרת שהיא תודה לך על כך. שר הצבא." פירש אשמדאי את דבריה.
להפתעתי הציפור צעדה לכיווני לאיטה, לכשהגיעה אליי רכנה עד שראשה היה מול עייני ממש.לרגע היא בחנה אותי ואז פנתה לאשמדאי ואמרה לו דבר מה בשפתה הציפורית. לבסוף היא פנתה הלאה מבינינו ותפסה את הקן בזהירות. היא פרסה את כנפיה והמריאה הפעם מבלי להשמיע רעש בעודה מנענעת בעדינות את הקן מרסיסי הזכוכית.
ואז מבלי להוסיף דבר היא דאתה אל המרחקים. לרגע אחד היא חסמה בפנינו את האופק ובשני היא הייתה כתם צבעוני הרחק מבאופק.
"אתה חסת על הציפור" אמר לי אשמדאי כאילו זה היה הדבר המפתיע ביותר שאירע במסעינו המשותף.
"לא תיקח האם על הבנים." עניתי בפשטות ובחנתי את מה שסברתי בתחילה שהיה אבן אבל כעת גיליתי שהיה פקעת חמימה כה בהירה עד שיכולתי להבחין בשני תולעים תכולות נחות בתוכה, אשר כל אחת מהן שווה באורכה לאצבע המורה שלי. "ועכשיו היא נידונה לגלות, להסתתר לנצח משר הים. ללא עוול בכפה."
אפילו כשאני חס על חיים אני מוצא דרך להחריב אותם. ובכל זאת.
כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.
"לנצח יזכרו אותך כמי שהמית את היפה שבעופות." אמר לי אשמדאי בעצב "כשאחזור לישיבה של מעלה יהיה עלי לספר להם על מות תרנגולת הבר, אסור שיוודע לאיש שהיא נמלטה בעור שיניה."
משכתי בכתפי בשתיקה.
"טוב, הכנס את השמיר לעופרת אשר בצרור הנותר,ונצא לדרכנו." פקד עלי השד בקוצר רוח "דוב ממתין לנו למטה. ורוצה אני לראות כבר את עיר דוד,לגמור עם מסכת המסעות ולשוב למסכת הלימוד."
המסע חזרה לעיר דוד יהיה בוודאי ארוך בהרבה לצד בן הלוויה שלי. בעודי ממלא את ההוראות שנתן לי פניתי ממנו כדי להחביא מעינו חיוך מסורבל אשר עלה על פני בטרם יבחין בו.
"אם היית מסייע בידי או לפחות אומר לי מול מה אנחנו מתמודדים היינו כבר בחצי הדרך." רטנתי.
"היית מאמין לי?" שאל אותי השד "וחוץ מזה, עלי להזכיר לך שאני אינני כאן מרצוני."
אז פנינו לרדת מההר, מולנו ים המלח והחולות ובמרחק עיר דוד.