עליתי לאוטובוס ברגל ימין, למזל טוב. אני לא בחור של אמונות תפלות, אבל חרגתי ממנהגי. הפעם עדיף לא לקחת סיכון. האוטובוס היה ישן ומאובק, בדיוק כמו שראיתי בפרסומת.
לפניי עמד זקן עם מעיל חום ארוך, אחד שעמיד לקור אירופאי. ריח קטורת חזק היכה באפי בעודו מפשפש בכיסו ומחפש את כרטיס הנסיעה. תמיד הייתי רגיש לריחות של טבק ובשמים. לא יודע להגיד מה יותר גרוע, שניהם גורמים לי לכווץ את אפי. הגבר הוציא מכיסו כרטיס מקומט והביא לנהג, שלקח אותו בזריזות.
התקרבתי, והבחנתי בקמטים שמילאו את פני הנהג. הוא היה מהאנשים הכי זקנים שראיתי בחיים שלי. קראתי כתבה לפני כמה חודשים שהנהגים בקו הזה מחויבים על פי חוק להיות מעל גיל 85. לא הייתי בטוח בחוקיות של הדרישה, אבל הנהג שלי גם לא הפריך אותו.
הבאתי לו את הכרטיס שלי, והוא הביט בי במבט מופתע. אולי אני לא מסוג האנשים שציפה לראות בנסיעה הזו. ייתכן שדמיינתי, אבל אני חושב שזיהיתי החמצה בעיניו הירוקות, שגילו המופלג רק הדגיש. הוא לקח את הכרטיס שלי, מלמל "יאללה, בסדר", וסימן לי עם הראש להתקדם.
התקדמתי לכיוון מושב החלון שהוקצה לי, 11 ד'. במושב המעבר שלצידי ישב ילד. דילגתי מעליו והתיישבתי במקומי. הילד אחז בשתי ידיו בתיק בלוי שכנראה ירש מאח או אחות גדולים, והיה כתוב עליו "דני" בטיפקס. הוא ישב בשתיקה והסתכל מטה. בצד השני של השורה, ב-11 ב', התיישבה בחורה בשנות השלושים לחייה, לבושה בשמלת קיץ פרחונית, חפיסת טישו בידה השמאלית. היא בהתה בילד ובי.
"אתה דני?" שאלתי.
"לא, זה של אח שלי", הוא צחקק וחשף גשר בשיניים.
"אז מי אתה?"
הבחורה מ-11 ב׳ הסתכלה עליי בחשדנות.
חבל שלא באתי לאוטובוס עם חולצת ה"אני לא פדופיל" שקיבלתי ליומולדת מאחי הקטן.
"רון", הוא האדים, מבליט את שפם הבר-מצווה שהיה לו, שפם לא אחיד שביחד עם גומותיו יצר צורה של H מתוחה.
״היי רון, אני קורן״. הוא הנהן, וחזר להשתתק.
כשהייתי בגילו שנאתי מבוגרים. מספיק מישהו שמבוגר ממני בשנה, והוא נכנס לקטגוריה של ה"מבוגרים". אני תמיד הייתי הצעיר. בבקרים של כיתה י"ב, כשאחי הקטן הלך ברגל לבית הספר ואני חיכיתי באוטובוס לתיכון, הייתי מסתכל עליו בקנאה. כל הדברים שהייתי עושה אחרת אם הייתי בגילו.
האוטובוס המשיך להתמלא. נוסעים אחרונים הגישו כרטיסים לנהג ועלו לאוטובוס. שתי נשים בשנות החמישים לחייהן שנראו מספיק דומות כדי להיות אחיות, אבל לא מספיק דומות כדי להיות תאומות, הביאו ביחד את הכרטיסים שלהן לנהג, שלקח אותם בחיוך מריר. מיד לאחר מכן, האחיות-לא-תאומות התחילו להתווכח. לא הייתי קרוב מספיק כדי לשמוע, אבל האחות היפה יותר התחילה לדמוע, וסימנה בידה לכיוון הדלת, כנראה התחרטה. אחותה סימנה לה להירגע בידיים מקבילות כאילו מחזיקה קופסת קרטון, ונענעה את ראשה לשלילה. אחרי שתי דקות נוספות של חילופי דברים, שהצלחתי לזהות בהם רק את המילה "אבא", שתיהן ירדו מהאוטובוס.
דלת האוטובוס נסגרה אחרי שנכנס הנוסע האחרון, גבר בשנות ה30 לחייו. הוא הגיש את כרטיסו לנהג, פסע לאורך האוטובוס, חושף ידיים מקועקעות וטבעות מנצנצות, והתיישב בשורה האחרונה.
פלזמה בקדמת האוטובוס נדלקה, ועליה הופיעה אישה לבושה בחליפה. היא שידרה מקצועיות ורצינות – חליפה בצבעים כהים, איפור עדין, ושיער מתוח. אמא שלי לימדה אותי שצבעים כהים משדרים רצינות. בגיל 16 בערך החליטה להוציא את כל האדום, הכתום והצהוב מהארון שלי. לבן השאירה, שיהיה לטקסי זיכרון ולוויות.
צליל חזק נשמע מהפלזמה, ואז האישה בחליפה החלה לדבר. "גבירותי ורבותיי, אנחנו עומדים לצאת לנסיעה בעוד כ-5 דקות". ברגע שהיא סיימה את המשפט, פלזמה אחרת נדלקה, עליה הופיע באדום טיימר של 5 דקות, שהתחיל ספירה לאחור. הבחורה המקצועית המשיכה. "משפחת ויטהבאס שמחה שבחרתם בנו! שימו לב, אחרי שהטיימר יגיע לקיצו, הנסיעה תצא ואין דרך חזרה", היא חייכה מבעד לפלזמה, חיוך רציני ואוהד, לא שמח לאיד. "אני מזכירה, האוטובוס הזה נוסע קדימה!", היא הדגישה, לא שהייתה דרך לנסוע אחורה, אבל שמעתי שמועה שנסיעה אחורה נמצאת בפיתוח. "פספסתם תחנה? תיאלצו לחכות לתחנה הבאה", היא המשיכה לדבר, אבל רון החל לשחק עם מטבעות בידיו ודעתי הוסחה.
רון מלמל משהו שלא הצלחתי לשמוע.
"אמרת משהו?" שאלתי. אחרי הכל, החוויה הזו הייתה הזויה לבן אדם בגילי, אז לא יכולתי לתאר לעצמי איך זה בשבילו.
"שילמתי על הכרטיס עם הכסף מהבר-מצווה שלי", רון אמר.
"וואלה", עניתי, "וסיפרת להורים?" זכרתי שמתחת לגיל מסוים חייבים אישור הורים כדי לעלות לאוטובוס הזה. למרות שלאחרונה אחת המפלגות דחפה חזק להוריד את ההגבלה הזו. עניין של חופש בחירה או משהו בסגנון.
רון סיפר שאמא שלו היא זו שהציעה שיעלה לפה. רק לכמה שנים. נמאס לה לראות אותו ככה. סיפרתי לו שאמא שלי בכלל לא יודעת שעליתי לפה. הוא הביט בי בפה פעור, הגשר שוב נצנץ בין שיניו.
"אני רק רוצה שיפסיקו ההצקות", רון אמר בשקט. הוא סיפר שרוצה להגיע לתיכון. אמר שהוא בדיוק התחיל קראטה והוא חושב שעד כיתה י' הוא כבר יהיה לפחות חגורה ירוקה. "ואז בטוח החרם יפסיק", הוא אמר בביטחון.
שאלתי אותו כמה תחנות הוא עושה פה. לפי החישוב שלי זה בין שלוש לארבע. הוא אמר ששלוש יספיקו. סיפר שהוא סומך על רון שנשאר, שהשאיר לו מכתבים, ואח שלו הבטיח שלא יוותר לו בקראטה. הוא הרים קצת את עיניו, זיהיתי בהן חיוך עדין. לא רציתי לספר לו שגם אני התחלתי ללמוד קראטה בכיתה ז', אבל פרשתי אחרי חצי שנה. המאמן לא הפסיק לצעוק עליי שאני מרביץ כמו ילדה. אמרתי בבית שהוא שוביניסט והצלחתי לפרוש בלי יותר מדי דרמה.
הטיימר הגיע לקיצו והנהג עם העיניים הירוקות התחיל לנסוע. לקחתי נשימה עמוקה בעיניים עצומות. ציפיתי לתחושת חרטה, אבל לא הרגשתי כלום. הטיימר התאפס לחמש דקות והתחיל לרדת שוב. מתחתיו היה כתוב "זמן עד תחנה מס' 1".
רון הפסיק לרשרש במטבעות, וחיבק את תיקו. אני שלפתי את אחת החוברות שהיו בכיס המושב שלפניי. "ויטהבאס, החל מ2023". החוברת תיארה את היסטוריית החברה.
היה שם ציר זמן ארוך שהתפרש על כמה עמודים. דפדפתי. יוני 2019 – הטכנולוגיה נוצרה, אוקטובר 2023 – אישור ראשוני. אני מניח שמלחמות מזרזות דברים. בהתחלה הנסיעה הייתה מוגבלת בשתי תחנות. אנשים עוד לא היו בטוחים שזה אשכרה עובד. אפילו אני הייתי ספקטי, כשהיה לי זמן לסקפטיות בין סבבי מילואים. אבל אז הגיעה 2025, ואנשים שעלו ב-2023 סיפרו שבזמן שאנחנו חיינו במלחמה המזורגגת הזאת, הם נסעו באוטובוס ודילגו על המקלטים, ועל עזה, ועל הסבב ההוא באיראן, ועל הפוסט-טראומה.
בעמוד הבא בחוברת היו כל מיני המלצות מאנשים בכל מגדר, גיל, גזע ונטייה מינית. הצליחו למצוא בחור בכיסא גלגלים ובחורה בלי יד, אפילו זיהיתי בפינת העמוד גמד לבקן. כולם סיפרו איך ויטהבאס היה בול מה שהם היו צריכים. החזרתי את החוברת למקומה.
הטיימר פקע כשהנהג עצר בתחנה מספר 1. זוג הורים ושתי ילדות צעירות ירדו מהאוטובוס. הנהג המשיך בנסיעתו, הטיימר התאפס לחמש דקות והחל לרדת.
"אפשר לשאול משהו?" רון הסתכל עליי.
"נו", עניתי.
"כמה חלבון צריך לאכול בגיל 16?״ החזקתי את צחוקי. אמרתי לו בקריצה שהוא יהיה בסדר, שאח שלו כבר יסביר לו. הוא אמר שהוא בטוח שהוא יהיה שרירי, ואני חייכתי בתגובה. "באמת!" אמר בחיוך. "אולי אפילו כמוך או יותר", המשיך.
"יש לך לאן לשאוף", צחקקתי, אולי אפילו הסמקתי. רון חזר לחבק את תיקו ולהביט בטיימר שבקדמת האוטובוס. הסתכלתי על הידיים שלי. זו הייתה החלטה טובה להתאמן אתמול. אימון חזה ויד קדמית. הפאמפ עדיין הורגש. תמיד הרגשתי קטן בחדר כושר, גם כשהמראה הראתה מציאות אחרת וגם כשמתאמנים אחרים היו מהנהנים אליי, מה שבשפת חדר הכושר פירושו "אתה חזק, שאפו".
את שיר הכרתי בחדר כושר. אני יודע, זה רדוד, אבל זה לא היה על הליכון או באמצע תרגיל. חיכיתי שהיא תסיים. היו לה אוזניות גדולות שכיסו את כל האוזן, אז שאלתי אותה מאיפה היא קנתה אותן. על הדרך קיבלתי את המספר שלה, והזמנתי אותה לכוס יין לבן בבר ממול. בזמן ששקעתי במחשבות עליה הנהג הספיק לעצור בתחנה מספר 2 ולהמשיך לתחנה מספר 3.
"תגיד, רון", האישה העצובה בשמלת הקיץ הפרחונית מ-11 ב' פנתה לרון בקול נמוך משציפיתי. "כן אני, אני מתנצלת, אני פשוט יושבת פה לבד ושמעתי אתכם. כלומר, הקשבתי לכם. לא בכוונה. אני מצטערת", היא דיברה במהירות, מסתכלת על הטיימר אחת לחמש שניות. רון הסמיק והשפיל את מבטו. נותרו שתי דקות לתחנה מספר 3.
"אני רק רוצה שתדע שאמא שלך תעשה הכל בשבילך. אני יודעת את זה, אני יודעת את זה ממה שסיפרת. אני רק רוצה שתדע את זה גם", היא קינחה את אפה וניסתה ללא הצלחה להפסיק לפזול לכיוון הטיימר.
"אני יכולה לתת לך חיבוק? אני לילי, שכחתי להגיד", היא המשיכה. רון שם את תיק "דני" על הגב והסתכל עליי, כאילו חיכה לאישור לחבק אותה. הנהנתי לו. הוא קם ממושבו, התקרב ללילי ונתן לה חיבוק קצר. לילי הודתה לו בדיוק כשהאוטובוס נעצר בתחנה מס' 3. "יאללה, תעשה להם איפונים כמו שצריך", אמרתי לו. "איפונים זה בג'ודו בכלל", הוא צחקק בשקט בעודו הולך, כמעט מדלג, לקדמת האוטובוס. הנהג פתח את הדלת, ורון ירד.
הנסיעה המשיכה. יכולתי להתפרש קצת יותר, עכשיו כשהיה לידי מושב ריק. המשכנו בין התחנות. הרבה אנשים ירדו בתחנה מס' 5, אולי זה קטע של מספרים עגולים שאמורים להביא מזל.
שיר תמיד אמרה, "אחרי חמש שנים או שנתחתן או שניפרד". שאלתי אותה למה דווקא חמש, והיא התעצבנה שאני מתעסק בתפל. אמרה שככה החליטה, שחמש זה המספר שנקבע. בארוחת שישי משותפת, שתי כוסות יין לבן הספיקו כדי שהיא תספר לאמא שלי על האולטימטום. אמא אמרה, "קורן תמיד חושב שמחר יבין משהו שלא הבין כבר היום". שיר צחקה, אבל אני לא בטוח שהיא באמת הבינה. בערך פעם בשבוע יוצא לי לחלום על חיים אחרים שיכולתי לחיות. פעם אחת אני טס לסיים את התואר בחו"ל (שיר מפחדת מטיסות ומעולם לא יצאה מהארץ), פעם אני חוזר לאקסית שלי מהתיכון (בחלום היא זמרת אופרה, במציאות היא טלפנית בשירות לקוחות), ופעם אני בכלל מתאהב ביואב מהצוות בצבא (לא יודע מאיפה זה הגיע, אבל לפחות בחלום יש לי טעם טוב. יואב היה חתיך אובייקטיבית).
נעלי עקב גבוהות הרעישו את האוטובוס כשבחורה צעירה ירדה בתחנה מס' 7. האוטובוס המשיך לנסוע.
לילי הוציאה מתיק הצד שלה פרח דליה, והניחה במושב הריק שלצידה. אני מומחה בזיהוי פרחים. אמא שלי לימדה אותי בהלוויה של אבא שלה. כל פעם כשאורח הביא זר, היא לחשה לי איזה סוג הוא. בזר השלושים כבר הבדלתי בין ורדים, גרברת, חרציות ושושנים. הפכנו את זה לסוג של משחק. "אתה רוצה את הפרח?" לילי שאלה אותי, "אני פשוט קולטת אותך בוהה בו כבר כמה דקות".
האמת שממש לא סבלתי דליות, אבל זה לא הזמן לפתוח בויכוח בוטני. "חלמתי לרגע, סליחה", חייכתי בפיוס. "כן, זה קטע של האוטובוס הזה. חולמים פה בהקיץ", היא אמרה. היא כבר לא אחזה בקופסת הטישו שלה, ובעיניים נשארו רק שאריות עמומות של בכי. היא שאלה אותי כמה תחנות אני מתכנן לעשות פה, מביטה בי במבט סקרן. "קודם תגידי את", ניסיתי להקליל, הדגשתי את הגומה השמאלית שלי שתמיד גורפת מחמאות.
היא אמרה שעשר תחנות יספיקו לה, והאדמומיות חזרה לעיניה. הבכי שלה היה עניין של שניות עכשיו. היא נשמה עמוק והשתלטה עליו."סליחה, אני… זה פשוט קשה, כל הסיפור הזה. אין לי מושג מה יקרה כשאני ארד, אני בת 36… זאת אומרת, כשעליתי הייתי בת 36, עכשיו אני צריכה להיות כבר בת", היא הסתכלה לתקרה, כאילו פתרה תרגיל חיבור, "43". היא עצרה לרגע, קינחה את אפה.
זיהיתי בידה הימנית טבעת נישואין. "אה זה? כן, אני נשואה", היא תפסה את מבטי שוב. קודם על הפרח, עכשיו על הטבעת. חייכתי. האישה הזו מזהה כל דבר שאני מסתכל עליו. "ניסינו פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, בשלב מסוים הפסקתי לספור. אמרתי לו שאם בגיל 40 אני עדיין לא אצליח, שיעזוב אותי. שימצא בחורה אמיתית", היא מחתה דמעות כבדות מעיניה והשתתקה.
היא אחזה בדליה וקטפה עלי כותרת, מהר מדי בשביל משחק אוהב-אותי-לא-אוהב-אותי. היא אמרה שהיא רוצה שהוא ימצא בחורה שתצליח להפוך אותו לאבא.
קמתי ממושבי ועברתי למושב הפנוי שלצידה, כשהנהג סגר את הדלת אחרי תחנה מספר 9 והמשיך בנסיעתו. לילי הסתכלה לכיוון הטיימר, האיפור נמרח רק מתחת לעין שמאל. "אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה מרגיש, אני מצטער", אמרתי. היא חיבקה אותי, הושיטה לי טישו. היא צחקה שעכשיו היא לא הבכיינית היחידה. מחיתי דמעה וקינחתי את אפי.
אני תמיד רציתי להיות אבא בעצמי, עד שבוקר אחד, בערך לפני שנתיים, התעוררתי והרצון להיות אבא נעלם. דמיינתי את עצמי עם ילד במנשא, מטייל בפארק, והרגשתי מנותק. בוקר לאחר מכן, הרצון להיות אבא חזר. הבעיה הייתה שהבנתי שהוא יכול להיעלם. זה לא יהיה פייר כלפי קורן ג'וניור.
לילי סיפרה לי שהיא לא מסוגלת יותר לחיות ככה, מבדיקה לבדיקה. היא החליטה לרדת בתחנה מספר 10, כשתהיה בת 46, כי לפי הרופאה שלה בשלב הזה המפעל שלה כבר יהיה סגור.
"יהיה בזה משהו משחרר, לא? לדעת שזהו. שאין יותר אולי", היא אמרה. הרגשתי שיהיה חסר רגישות לשאול על אימוץ, או פונדקאית. זה לא הזמן. נזכרתי ששאלתי את אשתו של בן דוד שלי שהשמינה קצת אם היא בהריון. מאז אני יותר נזהר בלשוני.
"אולי כשתרדי בתחנה הבאה תגלי שהזאת שנשארה עשתה את החלק הקשה", חייכתי.
"אני רק מקווה שהיא לא תכעס עליי, שהיא תבין", היא הזדקפה במקומה.
הטיימר הראה קצת פחות מדקה. לילי קמה ממושבה. היא הסתכלה למעלה, עצמה את עיניה, וליטפה את בטנה. אחר כך הושיטה יד לעבר מזוזה דמיונית לצד תקרת האוטובוס, ואז נשקה לאצבעותיה. לא דמיינתי אותה כבחורה מאמינה, אבל בזמנים נואשים גם אני מתפלל. אחרי שסיימה את הטקס הקצר, לילי נתנה לי חיבוק אחרון.
"פתאום קלטתי שלא שאלתי עליך בכלל", היא הסמיקה.
"אני תחנה אחת אחרייך", שיקרתי.
"אתה תהיה אבא מעולה", היא אמרה והתקדמה בצעדים קטנים לכיוון דלת הכניסה, ירדה במדרגות, ונעלמה.
תחנה אחר תחנה, המשכתי בדרכי. אחרי תחנה מס' 15 האוטובוס היה כמעט ריק, נשארנו חמישה נוסעים. עכשיו הייתי אמור להיות בן 39. התחלתי לחשוב אם אמא שלי עדיין בחיים. בגיל 39 זה הגיוני לאבד הורה. מעניין מה אמרתי בהלוויה שלה אם אכן מתה. אולי סיפרתי את הסיפור עם הפרחים, הצבעתי על זרים על קברה, הסברתי ש"זאת שושנה", "זאת בכלל חמנייה", "וזה סביון, הוא נדיר בתקופה הזו של השנה!" לקהל המום. אולי הספדתי אותה מהר מדי, והיא בכלל חיה ובועטת. כנראה עדיף שלא ארד פה בתחנה.
שלפתי שוב את חוברת ההסבר מכיס המושב.
באחד העמודים היה תיאור של הניתוח שעברתי. אנימציה של מוח הציגה את פיצול התודעה ואת הקפסולה הכחולה שהושתלה לי. זו הייתה רק אנימציה, כי תמונה אמיתית כנראה הייתה מגעילה כמה מהנוסעים. מצחיק לחשוב שכל ההוויה שלי תלויה בקפסולה הקטנה הזו, בזמן שאני יושב פה וקורא עליה בחוברת.
מנכ״ל ויטהבאס הסביר באחד הראיונות הראשונים שהתלבטו בין נסיעה באוטובוס לבין פשוט לשבת בחדר עם כפתור ולהחליט מתי לחזור.
"החיים הם כמו אוטובוס", הייתה הכותרת ב"ידיעות". האוטובוס הוסיף להם בערך שנה לפיתוח, אבל המנכ"ל התעקש. כנראה היה לו חשוב המטאפורה. החלק הכי מגניב היה שהם הצליחו לחבר בין כל מי שעבר את הניתוח באותו יום, ככה שכולנו חווינו את אותה נסיעה. רון ולילי – כולם היו אמיתיים. כולנו עברנו את הניתוח היום. או לפני 15 שנה, תלוי איך מסתכלים על זה.
המשכתי לקרוא מהחוברת את מה שכבר ידעתי.
"עם בחירתכם לרדת מהאוטובוס, הקפסולה תזהה את האות המתאים ותתפרק. התודעה תחזור באופן מיידי ובטוח לגופכם, שהמשיך בתהליך החיים הטבעי." איך אני אוהב את "תהליך החיים הטבעי". מאוד טבעי להשתלט חזרה על גוף ולהעלים את התודעה שהייתה שם כל השנים. מנכ"ל ויטהבאס קיבל את השאלה הזאת כמעט בכל ראיון – לאן הולך זה שנשאר? הוא תמיד הצליח להתחמק. במקרה הטוב הוא פשוט לא ידע. במקרה הרע, הוא ידע ולא רצה להגיד. באחד הראיונות הוא כן אמר שהם עובדים על טכנולוגיה שתאפשר לנוסעים לקבל, כשיחזרו, את הזיכרונות של מי שנשאר מאחור. נשמע חיובי. לא נעים לחזור הביתה ולא לזכור איפה שמת את המפתחות.
בתחנה מספר 20, נשארנו שלושה. המקועקע מהמושב האחורי, הזקן מהשורה הקדמית, ואני. הזקן הסתובב מדי פעם והציץ בי או במקועקע. גם אני הגנבתי מבטים לאחור. כולנו היינו סקרנים מי המשוגעים האחרים שנשארו.
"טוב, עם כל המבטים האלה אולי תעברו לפה פשוט", הגבר צעק מהמושב האחורי.
הזקן ניצל את העצירה בתחנה מספר 21, התקדם למושב האחורי, חולף על פניי. ריח קטורת וטבק מילא את אפי ושוב עיקמתי אותו. שנאתי ריח סיגריות, איך שהוא נדבק לבגדים. גם לשיר היה לפעמים את הריח הזה. אחרי כל ריב גדול שלנו היא חזרה לעשן לפחות לחודש. טוב שלא סיפרתי לה שאני על האוטובוס הזה. עכשיו היא גם לא יודעת וגם בתקווה לא מעשנת.
"יאללה, אתה בא?" הזקן קרא לי מהשורה האחורית. הצטרפתי אליהם.
כנראה אווירת הספסל האחורי והעובדה שהיינו בדרך לתחנה מספר 22, כלומר שנת 2048, הפכו את המקועקע לדברן גדול. הוא סיפר שקוראים לו דן, והוא מהאסירים האחרונים שהצליחו לעלות על האוטובוס הזה לפני שנכנס לתוקף החוק שאוסר על כך. הוא דיבר בקול רם ולאט, והתלבטתי אם רצה לוודא שהזקן במעיל מצליח לשמוע אותו, או שאולי פשוט היה חצי חירש בעצמו. האסיר סיפר איך עורך דינו ניסה להוריד אותו מהרעיון, אבל הוא בכל זאת קנה את הכרטיס האחרון לאוטובוס והתיישב במושב האחורי. התאפקתי לא לשאול אותו על מה הוא עמד לדין בכלל, ואיזה פשע דורש יותר מעשרים שנה בכלא, אבל זה לא מהשאלות ששואלים במושב האחורי של אוטובוס שנוסע לעתיד. הזקן במעיל לא שאל גם הוא. או שהסכים איתי, או שבאמת לא שמע כלום.
כשהתקרבנו לתחנה מספר 26, ידעתי בדיוק מה דעתו של דן על מערכת המשפט, המשטרה, אשתו לשעבר, אשתו הנוכחית, בחירות 2026 ובחירות 2030 (היו לו תיאוריות קונספירציה שקשורות לאנשי לטאה). על הזקן במעיל לא ידעתי אפילו את שמו.
"תגיד אבל, אתה לא חושב שזה… אתה לא חושב שזה…" הזקן היסס.
"זה מה?" דן שאל.
"אתה לא חושב שזה קצת רמאות?" יאייקס. ניסיתי לסמן לזקן עם העיניים שיוותר.
דן התחיל לצחוק. "גם אתה רמאי" צעק והצביע על הזקן. "וגם אתה רמאי", הוא הצביע עליי. "וגם ההוא רמאי", הוא הצביע על הנהג. "כולנו מרמים את החיים".
לא הרגשתי רצון לדייק את השאלה של הזקן ולשאול את דן אם הוא לא מרמה קצת את מערכת המשפט, ושאם עשה פשע, שיישא בעונש שמגיע לו. אז לא דייקתי. הזקן כנראה הרגיש כמוני, הוא פשוט ישב שם בשתיקה. למזלנו התקרבנו לתחנה מספר 27, ודן אמר ש"זה הקיו שלו". אולי היה לו עבר בתיאטרון.
"השארתי כמה חודשים לכלא כדי לא להיות לגמרי מנותק", הוא אמר. "יאללה ביי, תהנו ב.. מה שנשאר אני מניח", הוא התקדם ויצא מהאוטובוס. הדלתות נסגרו והמשכנו בנסיעה.
הייתה דממה באוטובוס. הנהג כיבה את המזגן, באמת לא היה בו צורך. היה נעים, לא חם מדי ולא קר מדי. שמעתי את נשימות הזקן שישב לצידי. הוא הסתכל החוצה מהחלון. אם שאלתם את עצמכם מה רואים בחוץ, התשובה היא לבן. הכל פשוט לבן. אין נוף אוסטרי או אקווריום או חופים של הוואי. הם יכלו לפחות לשים פה איזה טפט.
עברנו את תחנה מספר 30. עכשיו הייתי אמור לחגוג 54. עכשיו בטוח אמא שלי מתה. היא ילדה אותי בגיל מאוחר, כמעט מתי ש"המפעל נסגר", כמו שאמרה הרופאה של לילי. נולדתי בהפתעה, נס של גיל 45, כשלא לוקחים גלולות ולא שמים קונדום, כי אחרי הכל, זה גיל 45. לרגע נלחצתי שאמא שלי גילתה שאני פה. ויטהבאס מבטיחים שיש חיסיון, ואפילו ההוא שנשאר לא זוכר שבחרתי לעלות לפה, אבל המחשבה העלתה בי צמרמורת. יש משהו באוטובוס הזה שהופך את כל העניין למוסרי. להיות בלי ולהרגיש עם. מבחינת אמא שלי אני שם. זה מה שקנה אותי. אם היא תגלה שאני פה, זה קצת הורס את הפואנטה. אני מקווה שויטהבאס יעמדו בהבטחה שלהם.
אנחנו עוברים גם את תחנה מספר 35.
תהיתי מה יקרה לזקן כשירד מהאוטובוס. שאלתי אותו מתי הוא מתכנן לרדת.
״אני פה עד הסוף, תחנה מספר 100. לא לוקח סיכונים.״ הוא חייך.
״מה איתך?״ שאל אותי.
לא היה טעם לשקר, הוא הרי יורד אחריי.
סיפרתי לו שאני יורד בתחנה מספר 50, כשאהיה בן 74.
״זה הגיל שלי עכשיו״, הוא צחק, נענע את ראשו בשלילה.
״למה?״ הוא שאל.
משכתי בכתפיי.
״אתה עכשיו בן 25?״
״24.״
הוא נענע בראשו. ״אלוהים.״
הזקן החל לדמוע. ״לפני חודש גילו לי סרטן העצמות״, אמר. ״שלושה חודשים״. הוא סיפר שהחליט לקנות כרטיס ולסיים בחיוך. הקשבתי לו בדממה.
״אפילו את הנסיעה הזו אני רוצה לעשות עד הסוף. לא רוצה לבזבז רגע״, הוא צחקק מבעד לדמעות. סיפר על אשתו, ילדיו ונכדיו. על החופשה השנתית של כל המשפחה בחוף דור, ועל השולחן הגדול שצריך למשוך מהמחסן לקראת כל ליל סדר.
לפני חצי שנה הייתי מקנא בו. עכשיו כבר לא. הוא סיים לדבר, חזר להסתכל החוצה. עברנו את תחנה מספר 42.
״נמאס לי לחכות״, אמרתי בשקט. הזקן הסתובב אליי.
לחכות שהמלחמה תסתיים. לחכות שאני לא אצטרך יותר ללכת לפסיכולוגית.
לחכות להבין אם שיר היא האחת או שלא.
לחכות לטלפון שיגיד שמישהו קרוב מת, או חלה, או עבר תאונה.
הזקן המשיך להסתכל עליי. הוא לא הוציא מילה.
״כל הזמן לחכות לעוד משהו שיקרה. שאולי מחר אני אהיה מאושר. או אולי בעוד שבוע, או בכלל בעוד שנה. ובינתיים להתעסק רק במה שכבר קרה ועל מה שעוד יקרה״, עצרתי לקחת נשימה. הזקן הנהן.
״זה לא אמור להיות ככה. זה לא מספיק בשבילי. אז הנה, יש לי הזדמנות לגלות. לסיים עם הדרך ולהגיע לסוף. לקפוץ לעתיד, שיהיה ההווה, ולגלות כמה הייתי רחוק מהמציאות. מה הצלחתי, מה פחות. אם שיר היא האחת. מתי אמא מתה. אם יש שלום או עדיין מלחמה. זה מה שאני רוצה״.
הזקן מלמל משהו. שמעתי רק את המילה ״דרך״. הוא הציץ בצג. עוד שתי דקות לתחנה מספר 45. נענע את ראשו וחזר להסתכל עליי.
סיפרתי לו שפעם חשבתי להתאבד. אף פעם לא ניסיתי.
לא רציתי להכאיב לאמא שלי או לשיר. ידעתי שזה ישבור אותן.
אז החזקתי את זה.
ואז הגיע ויטהבאס.
עברנו את תחנה מספר 47.
הזקן הביט בי בחיוך. לא ידעתי אם הוא הבין אותי או פשוט ויתר. השתעשעתי ברעיון שמכל האנשים בעולם, את השעות האחרונות שלו על הכדור הוא מעביר לצד בחור תמהוני כמוני.
״אני מקווה שתמצא שם את מה שחיכית לו״, אמר.
״כנראה שלא, אבל אתה יודע איך זה. You win some you lose some״. הוא צחק.
את הזמן שנשאר העברנו בשתיקה. הסתכלתי מדי פעם על החלונות הלבנים ועל הנהג. כשעברנו את תחנה מספר 49, הזקן הנהן לי באיטיות. איחלתי לו בהצלחה.
קמתי ממושבי והתקדמתי לכיוון דלת הכניסה. נותרה כדקה בטיימר. הסתכלתי על הידיים שלי, מדמיין את הקמטים והכתמים שיהיו להם בעוד כמה רגעים. לרגע תהיתי איך הן נראו בגיל 35, או 40.
האוטובוס נעצר בתחנה.
התקדמתי לעבר המדרגות. ירדתי ברגל ימין.