סיפורו של אדם שעמד בתחנת האוטובוס, בידיו מטרייה. המטרייה שלו מדי פעם מניפה אותו למעלה רק קצת, כדי להזכיר לו שהכול אפשרי. שם הוא עומד, בתחנה, לבדו, ואינו יודע מה עומד לקרות. הוא חי בעיר הזאת כבר הרבה שנים. אולי יותר מדי שנים. הוא מכיר את הרחובות, את התמרורים, את המכוניות ואת האנשים.
בעוד רגע יקרה משהו אחר. זה לא בדמיון. זה אמיתי. תמיד רצה שיקרה לו משהו אחר. תכף זה יקרה. שם, בתחנת האוטובוס, עומדת אישה. בגדיה כחולים. כובע כחול, חולצה כחולה, חצאית, נעליים. "סלחי לי, גברת, האם תוכלי לקחת אותי לבית הספר בו למדתי? אני מתגעגע לתקופה ההיא. אני רוצה שיקרה לי משהו שמעולם לא קרה. האם זאת בקשה גדולה מדי?"
היא מביטה בו כאילו הייתה חלק מהמשחק הזה, של משהו מופלא. היא אינה מנסה להפסיק אותו ואף לא להתרחק ממנו. היא מחייכת אליו בטוב לב, כאילו יודעת מה עליהם לעשות כעת. "כן, כמובן, נלך יחד. אנא, אמור לי את שמך." "שמי יבין. אני מחפש משמעות חדשה לחיים שלי. הגיע הזמן לפעול, לעשות. נמאס לי לחכות."
הם צועדים לכיוון בית הספר. הם הולכים ברחובות המוכרים, אך התחושה אחרת. כמעט חדשה. הוא מתרגש. מדי פעם הוא מרשה לעצמו לצחוק. "ואת, מה שמך?" "חדווה" היא אומרת לו תוך כדי הליכה. "אני חדווה. פגשת אותי היום לראשונה. אני מלווה אותך לבית הספר. אני איתך." הם הולכים, ובינתיים הוא מרוצה. "טוב לי להיות איתך, חדווה. תודה."
הם מתקרבים לבית הספר. "כאן ניפרד, ברשותך" היא אומרת לו, ובלי להמתין לתגובתו היא סוטה מן הדרך ונעלמת אי שם בתוך סדק קטן שלידו פורח פרח לבן. פרפר כחול שומר על הפתח, ואולי סתם נח שם בטרם יחליט לאן כדאי לו להתעופף. יבין נשאר לבדו, והוא כבר קרוב לבית הספר. לא נשאר לו עוד הרבה ללכת. יש לו עוד קצת כוח, והוא צועד כמה צעדים עד השער הגדול.
הוא מגיע לכיתה, נכנס, יושב על הכיסא ליד אחד השולחנות. רק שבעה תלמידים נמצאים עימו בכיתה החשוכה. שיעור מתמטיקה. זה לא ממש מעניין אותו כרגע. זה לא חשוב לו, אבל הוא משתדל ככל יכולתו להבין משהו. אולי רק דבר אחד. שאר התלמידים משתתפים בשיעור. נראה כי הם יודעים משהו שהוא אינו מצליח להבין. האם עליו לנסות להשתלב?
ברגע מסוים הוא מחליט לקום. הוא מגיע אל הלוח ורושם בגיר את כל מה שהצטבר בתוכו. נוסחאות שאינו מבין את פשרן, ומילים שמבטאות את תחושותיו ואת חלומותיו. הוא אינו יודע אם עליו להמשיך לכתוב. אולי כתב מספיק? הוא ממשיך עוד קצת. אחר כך הוא מתבונן בתלמידים ובמורה, מחייך חיוך קטן בלי הרבה חשק, ויוצא. הוא מתקדם לעבר השער של בית הספר. יותר לא יחזור לכאן. הספיק לו כל העניין הזה, והוא מוכן לדברים חדשים.
להפתעתו, חדווה מחכה לו ליד השער. איפה הייתה עד עכשיו? מה עשתה? מה היא יודעת עליו? האם באמת עומד לקרות משהו? הלוואי שיקרה, רק לכך הוא מייחל. שיקרה. "שלום לך, חדווה. איפה היית? האם נמשיך ביחד? זה מה שאני רוצה לעשות. להמשיך. יחד איתך."
חדווה מנסה להרגיע אותו. "שלום גם לך, יבין. טוב לראות אותך. האם נהנית מהלימודים? האם אתה מוכן להמשיך לדברים חדשים? יש לי משהו להראות לך. אם אתה מסכים, לך עמי." יבין אינו חושב פעמיים בטרם יענה לה. "כן, בוודאי. אני מאוד רוצה" הוא אומר במהירות, ועיניו נוצצות מהתרגשות. שוב מפעפעת בו התקווה ההיא, הנשכחת. שוב הוא רוצה לחיות.
הם צועדים יחד לעבר המקום שבו היא נפרדה ממנו. "בוא איתי, אל תפחד. ממבט ראשון, זה נראה בלתי אפשרי, אבל אני מבקשת שתסמוך עליי." כעבור רגע הוא מוצא את עצמו בפנים, עמוק באדמה. מין מערה גדולה יש שם, אבל המערה אינה חשוכה לגמרי. נר דולק על השולחן. שני הוריו, שנראים כמו ציורים עתיקים, יושבים שם ועל השולחן מונח עוף שלם צלוי וחם, כמו בסרטים. הוא מרגיש שהם המתינו לו כדי להתחיל.
חדווה מכינה פיתה על טבון עתיק והוא יושב מול הוריו ומאחוריהם הקיר מכוסה בפרחים. לאט לאט מבצבץ דשא ירוק תחת רגליו ועל פני קרקעית המערה. נראה כי משהו טוב קורה. האם זאת הדרך? האם לכך קיווה? אבא של יבין מספר לו על דברים ידועים ומוכרים, מזווית חדשה. דברים שקרו והוא לא הבין למה הם היו צריכים לקרות. הנימה של אביו אינה מתנצלת ואינה תוקפנית. הכול כבר קרה. אין ממה לפחד. הוא מאזין בשקיקה, מתבונן בעיניה של אימו, עיניים שקטות, אוהבות, מבקשות להסביר. הוא יודע שהרגע הזה לא יחזור. הוא נאחז בו כל עוד הוא יכול.
גם הוא מספר להם דברים על עצמו. הוא מספר על הניסיונות, על הכאב, על הבדידות. הוא מספר על חוויות בלתי נשכחות. לאט לאט נוצרת ביניהם אווירה, והם אוכלים יחד לאור הנר, והפרחים על קירות המערה נעשים יותר ויותר בוהקים. יותר ויותר ברורים.
"בואו נתחיל ללכת" אומרת להם חדווה, כאילו הייתה מדריכת טיולים פרטית שמובילה אותם לעבר מטרת הטיול. "הגיע הזמן להתחיל ללכת. אנחנו מאחרים." הם הולכים אחריה אל תוך עומק המערה, אל תוך החושך, לעבר הלא נודע. זמן רב הם הולכים כך, והוא אינו יודע לאן הם הולכים, אך אינו מנסה להבין דבר. הוא יודע שעכשיו זה הרגע לאפשר לעצמו להרגיש את הדברים כפי שהם. בזמן ההליכה הוא מאבד את הקשר עם הוריו, עם חדווה, ואינו יודע את הכיוון. אך הוא ממשיך ללכת, או חושב שהוא הולך, ולא אכפת לו. הוא רק רוצה שמשהו יקרה. נמאס לו לחכות לסימן.
כעת, בחושך המוחלט, הוא שומע נביחות רחוקות של כלב. הם הנביחות מגיעות מבחוץ? האם יש כלב בעולם שיודע על קיומו? מה עומד לקרות עכשיו? הוא מגשש בידיו, מנסה להרגיש משהו, ומשהו מתחיל לגרד. כאילו חרק הולך על הזרוע שלו. הנקודה הזאת על העור, שבה נאחז החרק, מתחממת יותר ויותר, והוא חש באצבעותיו מין חיפושית שנצמדה אל עורו. הוא אינו מנסה להילחם בזה. עליו להניח לזה. הוא לגמרי לבדו.
להפתעתו, הוא חש בפרוותו של כלב. אחרי הכול, הכלב הגיע עד אליו. הוא מחייך לעצמו. מה יקרה עכשיו? מה אמור לקרות לו בחייו? הכלב, שהריח את שאריות העוף הצלוי, מתחיל לרוץ, אך הוא מקפיד להמתין לאדונו ההולך אחריו. יבין הולך אחרי הכלב. הוא חושש. הספק מקנן בליבו. מדוע עליו ללכת אחרי הכלב? אך מצד שני, אין לו דבר אחר לעשות. הוא מחליט שזה מה שיעשה. נמאס לו לחכות לסימן.
כשהם מגיעים אל השולחן הוא רואה את חדווה עומדת שם, ממתינה. היא נותנת לו מן הלחם שאפתה על גבי הטבון. "אכול את הלחם הזה, יבין. עליך לאכול את הלחם." הכלב נהנה משאריות העוף. הוא מכרסם עצמות קטנות ואילו יבין אוכל את הלחם. "היכן נמצאים הוריי?" הוא שואל את חדווה. "מדוע לא באו איתנו? האם הם הלכו לאיבוד בחושך?"
"בוא, יבין. עלינו לצאת עכשיו. יש לנו עוד הרבה דברים לעשות." הוא יוצא אחריה מתוך המערה, בחזרה אל הרחוב. האור משמח אותו. "אני צמא, חדווה. אני רוצה לשתות. תני לי משהו לשתות, בבקשה." "בוודאי. תכף תקבל מים. תחילה עלינו להגיע אל חנות המשקפיים." שוב הם הולכים ברחובות שבהם הלך כל חייו. שוב הוא מריח את הריחות המוכרים, ונזהר מכלי הרכב החולפים. הוא מרגיש שנמאס לו לחכות. הוא רוצה לשתות מים, ואחר כך להמשיך.
כשהם מגיעים לחנות היא אומרת לו כלוחשת סוד חשוב "חכה כאן, יבין. תכף אביא לך מים. זה לא ייקח לי הרבה זמן. אני רוצה להראות לך משקפיים." הוא ממתין לה שם, ובינתיים הוא מרשה לעצמו לנוח בלי לחשוב על כל מה שעומד לקרות. כל מה שאמור לקרות. כל מה שהוא רוצה שיקרה כבר, כי נמאס לו לחכות. הוא רואה את הציפורים על המדרכה, ואת החתול המתבונן בהן בעניין רב מאוד.
בצאתה מן החנות מגישה חדווה ליבין כוס מים. "קח, יבין, את המשקפיים האלה. אני רוצה שתרכיב אותם עכשיו ותתבונן בעולם. זה חשוב. זה הזמן הנכון להתבוננות." הוא נוטל מידה את הכוס ושותה, ואחר כך מודד את המשקפיים, סתם כך, מתוך סקרנות פשוטה. בעודו מתבונן בעולם מבעד למשקפיים החדשים שלו הוא רואה הר חדש לגמרי, שאותו מעולם לא ראה. הוא מרגיש צורך עז להתקרב אל ההר הזה. להגיע אליו ולהתחיל לטפס. כאשר הוא שב ומסיר את משקפיו הוא כבר לא יכול לראות את ההר. אלה שוב אותם החתולים ואותן הציפורים והמכוניות שתנועתן אינה פוסקת לעולם.
"עליי לצאת לדרך" הוא אומר לחדווה. "אני מצטער. זה חשוב לי מאוד." בלי המתין לתגובתה הוא מתחיל ללכת במהירות לכיוון ההר. רק עכשיו הוא מבחין בכלב שהצטרף אליו. הכלב שלא נשאר מאחור. הוא כאן, איתו, והם הולכים יחד. האם יצליח להגיע? צעדיו גדולים. המטרייה שלו מניפה אותו מדי פעם אל על, כאילו היה בה כוח קסום. הוא נצמד אל הזמן ככל יכולתו, אך נראה כי הזמן עזב אותו, ואין הבדל בין דקה לשנה.
בהגיעו אל ההר, והינה, המון מדרגות מוליכות אל הפסגה. כל כך הרבה מדרגות. איך אפשר לעלות כל כך הרבה בבת אחת? הוא מתבונן בכלב, שואל את עצמו אם הוא יוכל לעמוד במשימה. השמש מסתתרת אי שם מאחורי עצים או עננים, ומדי פעם קרניה מבצבצות. בלי לחשוב הרבה, הוא מתחיל לעלות. רק מדרגה אחת בכל פעם. כל מדרגה היא עולם ומלואו. המטרייה עוזרת לו, או לפחות מעודדת אותו להמשיך.
עוד ועוד מדרגות מתגלות ככל שהעלייה נמשכת. לפעמים נדמה לו כי אי אפשר עוד ואולי גם אין טעם להמשיך. עדיין לא הבין את המשמעות. עדיין לא קיבל על עצמו את חידת קיומו בעולם, אך נמאס לו לחכות לסימן. זמן רב מדי עבר והוא אינו רוצה להפסיד עוד רגע בהמתנה. הוא ממשיך לעלות, והערב יורד.
הגיע הרגע לעצור ולהתבונן בעיר הזאת, הנמצאת שם למטה, וכל בני האדם שאינם מפסיקים לפעול את פעולותיהם, ואינם תמיד יודעים לאן פניהם מועדות. הוא מתבונן בפנסים המהבהבים ושומע את רחש האוטובוסים. הוא מבחין בעשן המיתמר ובכוכבים המנצנצים. אלה היו חייו. כאן גדל וצמח וכעת משהו חדש חייב להתחיל.
על פסגת ההר צומח יער לא גדול, והם נכנסים פנימה, אל תוך האפלולית, בין העצים. שם, ליד סלע גדול ולבן, עומדת נערה אחת, מחזיקה בידה פרח סגול. הוא נזכר בבת אחת. הוא רץ אליה עוד ועוד, בלי להבין את הזמן, על פני ענבים שנשברים תחת כפות רגליו ועל פני האבנים המונחות ביניהם.
"את כאן? לא חשבתי שתחכי כל כך הרבה זמן." הוא מחבק אותה. "כן, כפי שאתה רואה, אני כאן. הייתי אז רק נערה." היא מחבקת אותו והוא מרגיש אותה בליבו והוא יודע שזה מה שרצה. החיבור הזה שהוא מרגיש עכשיו. האהבה. "אני רוצה שיהיה לנו בית" הוא אומר לה. הגיע הזמן שיהיה לנו בית. מחר נתחיל לבנות."
הם נרדמים שם ביער הקטן והירח שומר עליהם מפני התנים ומפני התנשמות. בבוקר הם מתחילים לבנות את הבית. כל כך הרבה אבנים יש ביער, והן מונחות פה ושם. הם יודעים. צריך להתמיד בזה ולא להפסיק לעולם. עוד ועוד אבנים הם אוספים יחד, מניחים אותן זו על גבי זו, והאבנים מתחברות זו אל זו בשמחה, כאילו חיכו רק לרגע הזה, שבו מישהו ירצה לעשות בהן שימוש. כאילו גם להן נמאס לחכות.
בערב, כשהבית נראה כמעט מוכן, הם נכנסים פנימה כדי לנוח ולנשום. והינה, בתוך הם מגלים להפתעתם בריכה. המים בבריכה צלולים וקרירים. הם רואים את עצמם משתקפים. הם נכנסים פנימה, שוקעים במים ועוצמים עיניים. "את יודעת, הייתה בתחנה אישה שבגדיה כחולים, והיא ליוותה אותי לבית הספר, ואני כתבתי על הלוח את כל מה שהיה לי בראש." תקווה מלטפת את שערותיו. "ומה נעשה עכשיו?" היא שואלת אותו ובליבה יודעת את התשובה. "מה זאת החיפושית הזאת, שנצמדה אליך? מדוע היא כל כך חמה?"
החיפושית, ברגע שהרגישה את אצבעותיה של תקווה, משחררת את אחיזתה, ניתקת מעורו של יבין, ומרחפת באוויר, נוחתת אי שם, מטיילת להנאתה על האדמה. הכלב פוער את פיו. יבין יוצא אליו, רטוב, נוטף מים, מלטף אותו. "בוא, כלב שלי, בוא אליי. עוד מעט נלך לחפש פטריות."