קרני השמש שהסתננו מבעד לצמרות העצים חוללו איים מוזהבים על פני חולצת הטריקו של אילן. שיערו קפץ החוצה מתחת לכובע המצחייה, ראשו היה מורכן כלפי מטה. זוהי הפעם השנים-עשר שהוצאה לאור דוחה את כתב היד שלו, זה שעמל עליו במשך שנה שלימה. פעם הוא קיבל את הסירובים כמובנים מאליהם, אף אחד לא מצליח על ההתחלה; אך ככל שערמת הדחיות הלכה ותפחה, משהו עמום החל להכביד על חזהו, והוא הרגיש שקשה לו לנשום.
כשאילן קרא את ההודעה בבוקר, הוא הרגיש שהיום הוא לא יוכל לצאת מהבית. והוא באמת לא יצא ממנו, אבל בסביבות אחת בצהריים הבטן שלו החלה לקרקר. הוא ניגש אל המקרר והתפלל בליבו שיש בתוכו משהו משביע; המקרר היה כמעט ריק, רק קרטון חלב וכמה עגבניות נחו בתוכו. אילן הביט מעלה בתקווה, על גג המקרר ניצבה קופסת דגני בוקר, הריבועים המחייכים על האריזה הביטו בו באושר אקסטטי, לשונותיהם התפתלו באוויר ואבקת קינמון נצנצה לאורכן. ברקע התמונה געש צונאמי של חלב, אך היצורים אפילו לא הביטו לעברו; עיוורים לסכנה או שמא בזים לה בליבם.
הקופסה ירדה אחר כבוד אל השיש, עד מהרה חברו אליה גם כף וקערית קטנה. משקל קרטון החלב גילה לאילן שהוא כמעט ריק; הוא שפך את תכולתו לכוס זכוכית חלקה, לגם את החלב ושם את הכוס בכיור שכבר עלה על גדותיו. הוא לא רצה לעשות כלים – אבל כדאי לעשות משהו, כי דווקא כשאתה לא רוצה לעשות שום דבר, זה הזמן הכי טוב לקום ולעשות משהו, אחרת תשקע עמוק יותר מטה. מה אני יכול לעשות עכשיו, מלמל לעצמו ונשען על השיש בשתי ידיו. כדאי ללכת למכולת ולהביא חלב, אפשר להוסיף לעגלה כמה חטיפים מתוקים ומלוחים, משהו לשיפור מצב הרוח. ההחלטה גמלה בליבו והוא התנתק מהשיש והלך היישר לחדר השינה – שם החליף חולצה, שם שעון כסף ישן על פרק זרועו הימנית, חבש כובע מצחייה לראשו, גרב גרביים נעל נעליים ויצא החוצה אל שמש הצהריים הקורנת.
האוויר הצח והמיית הרחוב הפיחו בו תחושת חירות מחודשת, אך מבטו תמיד שב מטה; מהרהר בסירוב האחרון. וכך בערבוביה של חירות ועצב, אילן חלף על פני העוברים והשבים מבלי להביט בפניהם. הוא הרים את מבטו רק לאחר שחלף על פני המכולת, הבעה מטופשת ניסכה על פניו והוא מיהר להסתובב בנחרצות, כעת כבר לא הרשה לעצמו לכבוש את מבטו במדרכה; וכך נכנס אל המכולת בראש מורם. מוזיקת המעליות שהתנגנה ברמקולים עודדה את רוחו, גם משבי האוויר המלטפים של המיזוג החדירו בו רעננות חדשה; הוא ריחף בין המדפים, סוקר את כל המצרכים בדקדקנות, השפע במכולת הקטנה ריתק אותו. כל כך הרבה דברים שמעולם לא חשב לקנות, עומדים בשורות מסודרות ומחכים בסבלנות למישהו שידע מה לעשות איתם.
התקשור עם הקופאית עבר בשלום, היא מיעטה לדבר -אילן רק אמר 'תודה' והלך. השמש שקעה מעט וצללי הבניינים החלו לשוטט על הכביש. האנשים ברחוב הביטו אל כפות רגליהם, ושתקו בכל הכוח; אילן נדבק שוב בחיידק המלנכוליה, רגליו הלכו מעצמן, ראשו נשמט לאחור והוא התמסר להרהורים. המדרכה הסדוקה חלפה במהירות מתחת לסוליות נעליו, עד שיללת מפתיעה גרמה לו לחזור אל המציאות. חתול בעל פרווה אפורה – בהירה שפסים שחורים מעטרים אותה בסימטריה מרשימה ישב על הונדה סיוויק ישנה ומצמץ פעמיים בעין ימין, ואז פעם אחת בעין שמאל.
"עכשיו כשיש לי את תשומת הלב שלך," אמר החתול, "תוכל בבקשה לבוא איתיי אל סמטה חשוכה?"
צעקה קטנה ומבישה נפלטה מפיו של אילן, הוא נרתע לאחור, שקית הקניות התנגשה בברז כיבוי והוא עצמו כמעט נפל בגלל חומה נמוכה שעמדה מאחוריו. זה היה מביך במיוחד, ואילן מיהר להביט סביב, הרחוב היה שומם למדי, והאנשים שנעו בקרן זווית נראו עסוקים בעצמם. החתול מצמץ פעם אחת בעין ימין, ואז פעמיים בעין שמאל, ועוד פעם בעין ימין רק בשביל להיות בטוח.
"זה כן, או לא?" שאל החתול בראש מוטה.
"אתה באמת דיברת!" קרא אילן והצביע היישר אל פניו של החתול, שצמצם את עיניו לנוכח האצבע הזקורה. קרקוש מתכתי הסיח את מבטם ימינה, חתול פרוותי במיוחד קפץ על מכסה המנוע וטופףאת דרכו על השמשה החלקה עד שהגיע אל החתול האפור ולחש משהו באוזנו. גביני עיניו של החתול האפור ירדו מטה ושיוו לפניו מראה רציני. לאחר שהחתול הפרוותי במיוחד כילה את דבריו, הוא זינק מטה ומיהר להיעלם בין המכוניות החונות. אילן בהה בחתול האפור באלם.
"אתה נמצא בתוך חלום." הסביר החתול האפור.
"חלום?" שאל אילן והרים את שקית הקניות מעלה ומטה, חש את משקלה. "זה מרגיש די אמיתי."
החתול פיהק בחוסר סבלנות, "אז שיהיה אמיתי, העיקר שתעקוב אחריי ונסיים עם זה. הפיצה בפח לא נהיית טרייה יותר, אתה יודע." הוא קם ממרבצו וטופף את דרכו אל קצה הגג, מותח את אבריו ומנתר מטה בחינניות. "בוא כבר." קרא ופתח בהליכה מהירה של חתולים. אילן הביט ימינה ושמאלה, נאנח, והלך בעקבותיו של החתול האפור.
שביל שחור ומתעקל הוביל את אילן תחת לעצים נמוכים ובינות חומות נמוכות. החתול הלך לפניו, זנבו מתעקל כמו סימן שאלה וכפות רגליו מחליפות זו את זו בכל חצי צעד. השקית שבידו של אילן התנגשה בישוק רגלו מדי פעם, מזכירה לו שאם לא יגיע הביתה בקרוב, החלב עלול להתקלקל. אורות צהובים בקעו מחלונות הבניינים, האם הוא חולם? או שאולי הלחץ שנערם על ראשו בשנה האחרונה הכריע אותו? אולי כל ההזיה הזאת היא רק דמדומיה של נפש מדוכאת? הוא לא ידע לענות; לכן רק טלטל את ראשו, מסלק את המחשבות הטורדניות לבינתיים. הזיה או חלום, הוא עוקב אחרי חתול מדבר, וזה דבר ששווה להתרכז בו.
"אל דאגה! זה המקום." החתול נעצר והורה בזנבו שמאלה, אל חצר משתופת של בניין דירות ישן. צמחי פרא צצו בין המרצפות הסדוקות, נדנדה חלודה נעה קדימה ואחורה עם הרוח השקטה, קרטונים וגרוטאות שונות נחו מנוחה אחרונה בחול הגרגירי.
"כמה מוזנח." לחש לעצמו אילן. השמיים נצבעו בכחול עמוק, עוד ועוד חלונות נצבעו בגוון הכתום, אופנוע הרעיש במרחק. החתול ניווט בין כדורים מפונצ'רים ונעליים קרועות עד שנעצר מול ארון מצעים רעוע.
"כאן בפנים." אמר ביראת כבוד.
"מה יש כאן בפנים?" שאל אילן.
"הסוף לפסיכוזה שלך." חייך החתול חיוך ממתיק סוד.
"הפסיכוזה שלי? מניין לך שיש לי פסיכוזה?" גיחך אילן, משועשע מההזיה הגרוטסקית והמתמשכת.
"המחשבה עליה גוררת אותך אליה." ציפור שחורה זינקה מעץ נמוך אחד אל משנהו, דואה מעל ראשיהם. החתול נפנה אליה והביט בה בריכוז. "אני צריך ללכת עכשיו."
"בעקבות הציפור?"
"לא." ענה החתול, "בעקבות משהו אחר לגמרי. תפתח את הארון ותוציא ממנו קופסה שחורה, משם הכל יתברר לך לבד."
אילן רצה לשאול משהו, אך החתול פתח בריצת אמוק מפתיעה, מנתר מעל גדר חיה ומשאיר מאחוריו שובל של עלים מעוכים. אילן נשאר לבד, בוהה בארון המצעים. מה מסתתר בתוכו? ידו פתחה ברעד קל את מכסה הארון, צירי הארון נאנקו במחאה, קופסה שחורה ומרובעת נחה בתחתיתו, אילן הכניס פנימה יד ארוכה ושלף את הקופסה החוצה. כיתוב מוזהב עיטר אותה מלפנים – 'פלא-פון הסוף לאומללות'. פלאפון? חייב להיות פה עוקץ כלשהו, אילן סגר את ארון המצעים ופתח את הקופסה השחורה, מסך שחור וחלק שיקף את בבואתו, הוא הביט בפרצופו הלא מגולח בשקט. "אז זה באמת רק פלאפון?" לחש באכזבה כששלף את המכשיר מהקופסה, בוחן אותו מכל הצדדים. הוא גישש את כפתור ההפעלה ולחץ עליו ארוכות, המסך נותר שחור. אולי אין סוללה, כדאי לנסות להטעין אותו בבית. הוא השיב את המכשיר אל הקופסה וכמעט שסגר עליו את המכסה, כשהמסך נדלק לפתע, והמכשיר החל לרטוט בתוך הקופסה. המספר 121212 הופיע בראש המסך, תחתיו נרשם בכתב לבן ובוהק: 'שיחה נכנסת'. בהחלטה של רגע אצבעו המורה נלחצה אל הסמליל הירוק והחליקה הצידה. טיימר בפונט דק החל למנות את משך השיחה, אילן לחץ על כפתור הפלט ושינה אותו לרמקול, רק כדי להיות זהיר.
"שלום, השיחה הזאת היא רק דוגמנית." בקע קולה של ילדה מהרמקול, "אחריה תצטרך להחזיר את הפלא-פון לקופסה, ואת הקופסה תשים בארון. בשביל האיש הבא שיגיע לכאן."
אילן בהה במסך בגבות מכווצות, "דוגמנית?" שאל לבסוף.
"דוגמנית – זה אומר רק דוגמא." הסבירה הילדה.
"את מתכוונת לדוגמית?"
"כן, זה."
שתיקה קצרה אחזה בשני צידי הקו. אילן תהה האם ראוי שישוחח עם ילדה שהוא לא מכיר, בפלאפון שכלל לא שייך לו. לא ידוע לנו על מה חשבה הילדה באותם רגעים – אם בכלל חשבה על משהו.
"אז מה הבעיה שלך?" חזרה הילדה לדבר.
"הבעיה שלי? אין לי ממש בעיה, זה יותר כמו קושי. את יודעת – ככה זה החיים."
"איך זה החיים?"
"עליות וירידות – ככה החיים זזים."
"אתה יודע, שאם תשים זכוכית מגדלת מעל עלה, הוא יכול להפוך למדורה?"
אילן הביט סביב, כל החצר טבלה באפלת הלילה הצעיר. הוא עמד שם לבדו, בלי נפש חיה.
"ואיך העלה קשור לבעיות שלי?"
"הוא לא קשור." ענתה הילדה בכנות, "אבל תמיד טוב לדעת."
אילן הביט בשעון היד שלו בעצבנות. "את רוצה לדעת מה הבעיה שלי?"
"כן." השיבה הילדה בסקרנות.
"אני כישלון, עם תעודות. כל מה שאני נוגע בו נכשל." הוא השתתק לרגע והביט בעטלף שדאה במהירות בין העצים הנמוכים. "עבדתי שנה וחצי על כתב היד הזה, רק כדי לקבל שנים-עשר סירובים, משתים-עשר הוצאות לאור שונות."
הילדה חשבה מעט, או שלא חשבה על כלום. "אתה מכיר עצים?"
"עצים?" קרא אילן בקול רם משהתכוון. "ברור שאני מכיר עצים. למעשה, אני עומד מול כמה עכשיו."
"זה ברור, כולם מכירים עצים." קבעה. "אבל האם אתם גם יודע, שאם מתאמצים ממש, אפשר להכין בית מעצים?"
"אוקיי…"
"זה רק מראה לך שאסור לך לפקפק. עם מספיק מאמץ אתה יכול להכין גם שולחן וקנקנים מעצים. אתה יכול אפילו לפתוח פרדס."
"אי אפשר להשיג את כל הדברים שבעולם בעזרת מאמץ." קבע אילן בטון בוגר; אותה נימת קול מיוחדת השמורה לאנשים שעברו דבר או שניים בחייהם המדברים עם נער רך בשנים.
"אי אפשר להשיג שום דבר, את זה אנחנו כבר יודעים." מיהרה לסכם הילדה. "אבל לנסות שוב אפשר תמיד."
"גם לוותר אפשר תמיד." החזיר לה אילן באותו המטבע.
"לוותר זאת לא חוכמה."
השקית שהתנדנדה ברוח נחבטה באותו מקום מסוים על ירכו. עוד אורות כתומים הצטרפו אל חבריהם באיחור אופנתי, טלוויזיה במרומי הבניין מלמלה דיווח עלום.
"חשבת לטוס ליפן?" שאלה הילדה.
"יפן? מה יש לי לחפש ביפן?" תהה אילן.
"יפן זאת העיר הכי מפורסמת הארץ." אמרה הילדה בכובד ראש.
אילן נאנח בקוצר רוח, השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום.
"יש לנו על מה לדבר? או שאת סתם שורפת לי את הזמן?"
הילדה שתקה, מהפומית נפלט קול שנשמע כמו דפדופם של עשר קלסרים עבים.
"נראה שסיימנו, נשארה לי רק הודעה אחת אחרונה בשבילך."
אילן לא ענה, הוא רק חשק שיניים וטופף ברגלו על הקרקע החולית.
"תמיד תזכור," המשיכה הילדה, "כשאתה נותן לזבוב לגעת בלך, אתה גם נותן לקקי לגעת בך."
"אוקיי, שמחתי לדעת. עכשיו אני אנתק ואחזיר את המכשיר לקופסה."
"ואת הקופסה תשיב אל הארון המוזר." הוסיפה הילדה.
"קיבלתי, רות עבור."
הילדה בקושי הספיקה לשאול "מי זאת רות?" כשאצבעו של אילן לחצה בהחלטיות על הלוגו האדום. הוא השיב את המכשיר אל הקופסה, כיתוב הזהב השתקף באור הכתום, מנצנץ 'פלא-פון' בגלי זהב. את הקופסה הניח אחר כבוד בתוך ארון המצעים; הוא נפרד מהחצר במבט חודר אחרון, מי ידע שכל הטירוף הזה קורה ליד הבית שלו? מעניין למי עוד זה קרה. צריך לבדוק את זה מחר, לבוא ולראות האם הארון עדיין שם, והאם גם הקופסה בתוכו. אפילו כדאי להתחקות אחרי החתול המדבר, הוא בוודאי יגרוף כמות לא מובטלת של לייקים וחשיפה. אילן כבר ראה את עצמו מצטלם עם החתול לידו במהדורת החדשות המרכזית. 'אז אתה מתכוון לומר לנו שהחתול הזה יכול לדבר?' הוא יהנהן כן בראשו, 'אין לי שום סיבה לשקר לכם חברים, הכל כבר מוקלט ומצולם ברשת'. המראיין יתבונן בו, ואז בחתול. בדיוק ברגע הזה, כשכל האולם דומם ואפילו הזבובים מפסיקים לעוף ונחים על הקירות, החתול יאמר 'מה קרה חברים? חתול בלע לכם את הלשון?' שאון הצחוק ומפלי הדמעות יציפו את האולפן עד אין קץ וידביקו גם אתכם – הצופים בבית. לפתע ידית הדלת צצה מולו וסביבה הופיעה גם הדלת עצמה, הוא הגיע הביתה. המנעול נפתח בקול נקישה ואילן דידה פנימה, פונה קודם כל אל המקרר ומניח בתוכו את השקית. 'אסדר את הכל אחר כך.' מלמל לעצמו כשגרר רגליים אל הספה ונשכב עלייה פרקדן. הוא עוד הספיק לחשוב על החתול השני שהגיע משום מקום, לחש משהו והלך, כשהשינה עטפה אותו בגלימת קטיפה.
כשפתח את עיניו השעה הייתה קרובה לשתיים אחר חצות, הוא עדיין היה נתון בבגדיו, אפילו נעליו עדיין היו על רגליו, רוב אורות הדירה היו כבויים. קורות הערב שבו אליו לאט, הוא נזכר בהם בפליאה. 'זה היה אמיתי?' מלמל בבלבול. לא יכול להיות שזה היה אמיתי. אין מצב כל זה קרה באמת. אני חייב לבדוק. הוא קם מהספה ויצא מהדלת, שוכח אפילו לנעול אחריו. הלילה המהביל טפח על פניו, הוא חלף על פני הרחובות, הולך לפי הזיכרון. מכוניות אנונימיות צצו פה ושם, מפלחות את ערפל הטל באלומות אור חמות. אבל אילן לא חשב עליהן, גם לא על היושבים בתוכן, זיכרונותיו הטריפו את מוחו; הוא הרגיש כאילו פעל תחת השפעתו של שיקוי משתק שעות רבות, ורק כעת פגה השפעתו. איך יכל להישאר אדיש כל כך בנוכחותו של חתול מדבר? איך יכלה האדישות לגרום לו להפוך לחצי בן-אדם? בשביל לשכוח מהכישלונות ולהישאר בבועה שלו, אילן הקריב את תמצית נשמתו – את האכפתיות. הוא הגיע למצב שבו לו אכפת לו מכלום, הכל עובר לידו כמו נהר והוא רק מביט בהשתקפותו שמרצדת על פני המים. המחשבות האלו חלפו כסערה במוחו, מחליפות האחת את השניה, מעוותות את הזמן והמקום. אך הנה – ברז הכיבוי, והחתול פנה כאן, להיזהר מהחומה הנמוכה הזאת, הנה זה! קרוב יותר משזכרתי – החצר המוזנחת, ובמרכזה נח דומם ארון המצעים. המכסה של ארון המצעים נפתח בחריקה, האפילה בתוכו הייתה מוחלטת. אילן החזיק את המכסה ביד אחת ובשנייה גישש את קרקעית הארון, מחפש אחר הקופסה. אצבעותיו עברו על כל הארון, אפילו על הדפנות, שום קופסה. 'איך זה יכול להיות?' לחש כשסבב את הארון במעגלים, סוקר אותו מכל כיוון. הוא נשאר דומם לזמן מה, אוחז את סנטרו בידו, מגרד את זיפיו. נראה שמישהו משחק בי, יהיה זה זכרוני או אל כל יכול, אני כבר לא יכול לעשות עם זה כלום. הילדה ההיא עלתה בזיכרונו, מה היה הקטע שלה? היא אמרה כל כך הרבה שטויות. טוב, אולי היא אמרה דבר אחד נכון, לוותר זאת לא חוכמה. גם להיות אדיש זאת לא חוכמה, אם אני מתכוון להמשיך לנסות, כדאי שאעשה את זה בלי רגשות שליליים שיכבידו עליי. כנראה שכתב היד שלי לא מושלם, כדאי לעבור עליו שוב, אין לי מה להפסיד חוץ מזמן. הוא סב על עקביו ויצא מהחצר אל הסמטה, ומהסמטה אל הרחוב ומהרחוב אל הרהוריו, שנשאו אותו הרחק כהרגלם, גורמים לקרקע להראות קטנה.