"הגבירה עבריאל, אני לא רוצה להתערב, אבל… חשבת פעם על לסדר כאן?"
עבריאל הרימה את ראשה מהכד המכושף שבחנה והסתכלה על הלקוח החדש שלה במבט משועשע. הוא בברור לא מכיר אותה ואת העסק, אחרת הוא היה יודע שמבולגן כאן כל הזמן. הוא היה בחור צעיר, בערך בגיל שלה. הוא הגיע בגלל צורך באיבחון של סוג הכישוף שבזכותו המים לא נשפכים מהכד הסדוק שלו. "אני בהחלט מסדרת כאן." עבריאל ציינה בחיוך.
זימרה בת נר, אחת הלקוחות הוותיקות והמבוגרות ביותר של העסק, פלטה גיחוך, "גברת צעירה, אני חושבת שהאיש הצעיר שואל מתי הייתה הפעם האחרונה שסידרת כאן."
פניו של הלקוח התכהו מעט. עבריאל יכלה לשער שהוא מסמיק במבוכה, אבל עבר זמן רב מאז שהיא ראתה צבעים. היא הרימה גבה כלפי זימרה, "באמת? מה מבולגן כאן?"
זימרה הרימה יד מקומטת והחוותה על החנות ההפוכה, "פפ… את באמת שואלת גברת צעירה?"
עבריאל צחקה והסתכלה על החנות הקטנה שלה באהבה. קירות הצור באפור בהיר החזיקו את המקום היטב, וזה היה החלק החשוב ביותר. אומנם שטיחי הקיר היו פרומים מעט, ובמדפים שחצובים בקיר היה בלגן נורא שרק היא ידעה איך להתמצא בו, אבל עבריאל אהבה את החנות כמו שהיא. העולם היה בגווני שחור ולבן, אבל החנות כמעט הייתה צבעונית. עבריאל הנידה בראשה כלפי זימרה, "את חוזרת לכאן גם אם מבולגן, לא?"
זימרה הנידה בראשה ונחרה. היא הסתכלה על הלקוח החדש והחוותה לעבר עבריאל, "יש לה מזל שאנחנו אוהבים את השירותים שלה ושהיא תמיד מתקנת הכל בזמן."
הבחור הצעיר הנהן, פניו עדין כהים ונבוכים מעט. "מה מונע מהכד לטפטף?" הוא שאל את עבריאל.
עבריאל בחנה אותו מקרוב ונקשה עליו כמה פעמיים באצבעה. "אני חושדת שזו עבודה משותפת של אומנים משבט האודם ומשבט הספיר, זה גם מסביר למה הצלחתם לזהות רק חלק מהכישוף." היא הסיתה קצוות שיער כהה מעינייה והסתכלה על הבחור, "אם יורשה לי לשאול – למה אתה רוצה לאבחן את הכישוף עכשיו?"
הבחור העביר את משקלו מרגל לרגל, "אחותי רוצה כבר שנים לגלות איך זה עובד כדי שנוכל להטיל את אותו הכישוף על כל שאר הכדים בבית, והיא עומדת להתחתן – חשבתי שההוראות המדויקות יכולים להיות מתנת חתונה טובה."
עבריאל חייכה. אין לה נסיון עם אחים – או לפחות, היא לא זוכרת אם יש לה ניסיון כזה, אבל הוא נשמע אח טוב. "זו מתנה ראויה." היא אישרה, "אני לא בטוחה כמה היא תוכל להטיל את הכישוף הזה בעצמה, כי הכשפים של שבט הירקן לעיתים קרובות לא ניתנים לחיקוי – אבל היא בוודאי תמצא מישהו מהשבט שישמח לעזור לה בכך."
הבחור הצעיר השתנק, "שבט הירקן?" הוא שאל.
עבריאל נאנחה. חבל, היא דווקא חיבבה אותו. האמונות הטפלות שיש לאנשים… "לא יהיה לאחותך קשה למצוא אותם, יש כמה כאלו בכל אחת מהנחלות של השבטים האחרים."
"אני יודע," אמר הבחור הצעיר, "אבל את לא מפחדת מהם?"
עבריאל נחרה בבוז.
הבחור הסתכל עליה במבט עקום, "את יודעת שזה מסוכן להתקרב אליהם, נכון? את עלולה להפגע אם לא תזהרי."
עבריאל גלגלה עיניים, היא הרגישה שהוא מנסה לישר אותה להיות כמוהו, וזה לא מצא חן בעייניה. מצד שני – לקוח זה לקוח. היא נשמה עמוק והסתכלה עליו במבט חודר, "אתה רוצה את המתכון לכישוף הזה?"
הבחור הצעיר השתתק. הוא הסתכל על הכד, ואז הרים את מבטו הנהן, "תודה. כמה זמן יקח לך לפענח את הכישוף המדוייק?"
עבריאל בחנה אותו לרגע והעבירה אצבע על שפת הכד, "בין שלושה ימים לשבוע, זה מקובל מבחינתך?"
הבחור הצעיר הנהן בהקלה, "בהחלט, תודה רבה לך." הנהן ויצא מהחנות.
זימרה הנהנה ופסעה בצליעה אל הדלפק של עבריאל. היא נראתה דיי מלאת חיים היום, פניה האפורות הרגישו מלאות יותר מהרגיל, אבל הקמטים המוכרים שלה היו עמוקים ושחורים כתמיד. זימרה חייכה לעבריאל, "הינה עוד לקוח קבוע לאוסף שלך, הא גברת צעירה?"
עבריאל הניפה בידה בביטול, "זה משהו שנוכל לדעת רק בעתיד." ציינה וחייכה לזימרה. הלקוחות הקבועים שלה אולי לא צריכים עזרה באבחון או בתיקון של חפצים קסומים לעיתים קרובות, אבל הם תמיד יודעים לאן לפנות.
"אל תכעסי על הבחור הצעיר," אמרה זימרה, "את יודעת איך זה עם שמועות. הן מגיעות לקבר הרבה אחרינו."
עבריאל נאנחה, "אני יודעת, תודה."
זימרה הנידה בראשה, "יש לך מישהו קרוב משבט הירקן גברת צעירה?"
עבריאל עטתה חיוך מהיר, "סוג של, אבל נניח את זה בצד. מה הביא אותך לכאן היום?"
זימרה הניחה את מקל ההליכה שלה על הדלפק. "זה עץ ישן." היא אמרה, "והכישוף שעוזר לו להחזיק אותי – ישן כמעט כמוהו. תוכלי לתחזק אותו?"
עבריאל קימטה את מצחה. "איך תוכלי לחזור לביתך?"
"אה!" פלטה זימרה, "הנכדה שלי הלכה לדוכן של הדגים, היא תעזור לי לחזור הביתה ותבוא לאסוף את המקל כשתסיימי."
עבריאל דמיינה את זימרה הפעלתנית נאלצת להשאר בבית עד שהמקל יתוקן. היא הריצה בראשה כמה חישובים – אם היא תשלם למישהו לשאוב מים במקומה ביומיים הבאים היא תוכל לסיים את העבודה על המקל מהר יותר. היא חייכה לזימרה בקלילות, "תגידי לאחיינית שלך שתבוא לאסוף אותו בעוד יומיים. אולי אסיים אותו אפילו מחר בערב אם יהיה לנו מזל."
זימרה חייכה חיוך רחב שהעמיק את הקמטים על לחייה "תודה רבה לך גברת צעירה. אני מחכה לזה."
החנות הייתה שקטה אחרי שזימרה יצאה. בדרך כלל עבריאל הייתה צריכה לשמור את רוב העבודה על החפצים של הלקוחות לזמן שהחנות סגורה, אבל הפעם היה לה מספיק זמן לשקוע בעבודה על המקל של זימרה. זה היה מסוג הפרוייקטים האהובים עליה – כישוף טוב שצריך זיהוי וחיזוק. הוא היה מחובר היטב לעץ הישן, מה שמעיד על עבודה איכותית מאוד. היא הוציאה כמה מכלי העבודה שלה וחיטטה בבלגן במדפים במשך כמה דקות עד שמצאה את הבקבוקונים עם העשבים הנכונים – ושקעה בעבודה.
דלת העץ נפתחה ואור שמש שנשפך לתוך החדר.
"אני מפריע במשהו?"
עבריאל חייכה לשמע הקול המוכר. "לא יותר מתמיד, נחמיה." אמרה והרימה את מבטה לבחור שנשען על המשקוף בהפגנתיות מוגזמת.
נחמיה צחק והתקרב לדלפק. "שקועה בעבודה?" שאל.
"לא באמת יותר מתמיד." ענתה עבריאל והניחה את המקל של זימרה בצד. "ספציפית את האחד הזה אני רוצה לסיים מוקדם."
"אז אין לקוחות או מקרים מיוחדים?" התעניין נחמיה בעודו בוחן את שאריות העשבים שעבריאל פיזרה קודם על הדלפק.
"האמת," היא אמרה, והשתדלה לא להשמע גאה מידי. "שני הבנים של ראש שבט הענבר הגיעו לכאן אתמול."
נחמיה השמיע שריקה מתפעלת, "אז עכשיו גם ראש השבט עושה איתך עסקים, אה?"
עבריאל משכה בכתפיה, "טוב, מישהו אמר לי שהוא חושב שההשכרה של החנות ליד כיכר העיר תתברר כחכמה ותמשוך לקוחות."
נחמיה המהם, "באמת? המישהו הזה נשמע חכם."
עבריאל צחקקה וניסתה לפנות קצת את השולחן. היא ציפתה שהשיחה תמשיך להתגלגל, אבל נחמיה לא אמר דבר. היא הרימה את ראשה וראתה שהוא מגרד את עורפו, ומסתכל על אחד משטיחי הקיר – נמנע ממבטה.
עבריאל היטתה את ראשה, "הכל בסדר?"
נחמיה סובב אליה את ראשו וחייך, אבל עיניו נותרו רציניות. "סוג-של. אנחנו פשוט צריכים לדבר."
עבריאל קימטה את מצחה. "אתה לא נראה טוב, אני יכולה לסגור את החנות ונשב בחלק האחורי." היא הציעה. המחשבה על לסגור את החנות בשעה שעוד יש אור יום תסכלה אותה, אבל משהו עם נחמיה בברור לא היה בסדר.
הוא הינהן, "כן, כדאי."
"אז מה העניין?" שאלה עבריאל אחרי שהיא הושיטה לנחמיה כוס מים.
"תשבי." הוא אמר, והחווה על הכרית השניה שהונחה על הרצפה.
"תודה על ההזמנה, אתה בטוח שבעלת הבית תאשר את זה?" שאלה בצחוק. נחמיה פלט לעברה חצי חיוך, אבל המשיך לשבת בשתיקה דרוכה. עבריאל כופפה את ברכיה והתישבה מולו.
נחמיה גרד את עורפו ונשם עמוק. "יש משהו שלא סיפרתי לך כשמצאתי אותך לפני שנה."
עבריאל נדרכה. פתאום היא לא אהבה את זה שהם עברו לחדר האחורי, היא חשבה על המדפים המבולגנים בחנות שלה ועל המקל של זימרה שמחכה על הדלפק. "תמשיך." היא אמרה.
"היה עליך מפתח." הוא אמר, "מפתח עשוי מירקן."
עבריאל המשיכה לשבת בשתיקה.
נחמיה נשם עמוק, "זה מפחיד אותך? להמשיך?"
עבריאל הנידה בראשה. "לא, למה שאפחד?" אמרה בקול קפוץ.
נחמיה נשם בהקלה. "יופי, אני שמח שאת לא מאלו שמאמינים בקללת 'ירקן-חסר-נחלה'."
עבריאל התקשחה, "אני לא." היא אמרה, "אבל אם אתה הסתרת את זה ממני אז אני מבינה שאתה כן?" שאלה, וחשבה כמה מספק יהיה לקחת את המטאטא השבור שלה ולדחוף בעזרתו את נחמיה מהחנות.
נחמיה הניד בראשו בחוזקה ושלף מכיסו מפתח נוצץ בגוון בהיר. "אל תכעסי עלי." הוא אמר, "אף אחד לא ידע מאיפה את הגעת. פחדתי שאם אנשים מסויימים מהשבט יגלו שהנערה בלי הזיכרון היא משבט הירקן הם יכריחו אותנו לנטוש אותך."
עבריאל נשפה בכעס וקמה ממקומה. "נעבור לחנות." היא אמרה, וכמעט הסתערה לשם מבלי לחכות לו. היא מצאה את עצמה פונה למדפים המבולגנים, שולפת חפצים באקראי ומנסה לסדר אותם. "מה הוביל אותך לספר לי את זה עכשיו?"
נחמיה נכנס בהיסוס ועמד ליד הדלפק. "לא התחלתי את זה נכון." הוא אמר. "מצאתי דרך להחזיר את הזיכרונות שלך."
עבריאל קפאה עם פמוט בידה.
"בואי." אמר נחמיה ברכות.
עבריאל הסתובבה, והיא ראתה אותו שולף ממעילו תיבה קטנה, עשויה מאבן זהה לזו של המפתח.
"אני מחפש אחרי זה כבר כמעט שנה." אמר נחמיה, "קצת אחרי שמצאתי אותך פגשתי מישהו משבט הירקן שסיפר לי-"
"על מסורת מחיקת הזיכרונות שלהם." קטעה אותו עבריאל, עדין קפואה במקומה ומסתכלת על התיבה.
נחמיה הסתכל עליה בהפתעה. "את ידעת?"
עבריאל שתקה, היא המשיכה להסתכל על התיבה. החדר נדמה קטן מידי. עבריאל הסתכלה על הדלת – אף אחד לא הולך להכנס עם חפץ מסקרן ולקטוע את השיחה הזאת. היא הסתכלה שוב על התיבה, היא לא ראתה את צבעה – אבל השמש שהאירה בעוצמה בחוץ גרמה לה לנצנץ כמו גיצי מדורה. היא הסיתה את מבטה מהתיבה, חוזרת לסדר את הארון. "רציתי לדעת מי אני." היא אמרה, "לקח זמן עד שגיליתי שיש לשבט הירקן טקס של מחיקת זיכרונות, זו לא עובדה שהם בדיוק מפרסמים."
נחמיה בא ולקח חלק מהצנצנות שהיא ניסתה להוציא עם ידיים מלאות. "את מספרת לי?" הוא אמר, "הצלחתי למצוא את הסיפור על המסורת הזו רק אחרי חצי שנה, וזה כשידעתי מראש אחרי איזה שבט לחפש."
עבריאל הנידה בראשה ומצאה את עצמה מחייכת, "זה לקח לי קצת פחות. משהו כמו ארבעה חודשים."
נחמיה הניד בראשו. "תמיד כמה צעדים לפני. אז איך לא מצאת את התיבה הזאת קודם?"
עבריאל שתקה, תמונה של איש גבוה עם זקן קצר וחיוך גדול מידי עולה בראשה. "כי החלטתי להפסיק לחפש." היא אמרה. "הספיק לי לדעת מאיזה שבט אני ולמה הזיכרון שלי נמחק."
נחמיה הסתכל על ידיה המלאות בחפצים אקראים שהיא פינתה מהמדף ולקח ממנה עוד כמה. "אז את לא רוצה לפתוח את התיבה?"
"לא." היא אמרה בהחלטיות, מכניסה את כל הנרות לאחד הכדים הקטנים שעמדו על המדף.
נחמיה הנהן והם המשיכו לסדר את המדף בשתיקה. נחמיה מחזיק את החפצים שעבריאל שולפת מהמדף בחמת זעם, ועבריאל מכניסה אותם לאיפה שהיא חושבת שיכול להיות המקום המתאים עבורם.
"שוב סליחה שלא סיפרתי לך." אמר נחמיה.
עבריאל נשמה עמוק והרימה בעדינות שרשרת זכוכית שהתחבאה מתחת לערמת חותמות. "זה בסדר, אתה צודק. הייתה לך סיבה טובה להסתיר את השבט שלי, רק הלוואי שלא היית מסתיר את זה ממני כל כך הרבה זמן."
נחמיה הנהן. "רציתי למצוא קודם את התיבה." הוא הודה, "חשבתי שאם אני כבר מספר לך מאיפה באת אז עדיף לעשות את זה עד הסוף."
"טעית." ענתה עבריאל בבוטות, ואז ריככה את קולה. "לא כזה חשוב לי מי הייתי. יותר חשוב לי שבזכותך יש לי את החנות הזאת."
נחמיה חייך, אבל אז תפס את ידה. "בטוח? כי גיליתי איך קוראים לך."
עבריאל קפאה, "אתה מתחרט על השם שנתת לי?" היא שאלה.
"לא." אמר נחמיה בתוקף.
"יופי." ענתה עבריאל ודחפה את החפצים האחרונים שהיו בידיה בחזרה בצורה מבולגנת לתוך הארון. היא פנתה אל הדלפק. נחמיה הלך אחריה וחיכה כמה שניות, מתבונן בה כשהיא בוררת את העשבים על השולחן לערמות נפרדות כדי להחזיר אותם לצנצנת.
"את רוצה שאלך?" הוא שאל.
עבריאל חשבה על זה לרגע, אבל המחשבה על נחמיה פותח עכשיו את הדלת של החנות וחוזר שוב רק בעוד שבוע, גרמה לידיים שלה לרעוד. "לא." היא אמרה.
נחמיה הנהן והסתכל עליה בשתיקה. "כשמצאתי אותך." הוא אמר לבסוף "הדבר הראשון ששאלת אותי היה איך קוראים לך. לא היה לי את השם האמיתי שלך, ואני חושב שהזכות הכי גדולה שניתנה לי אי פעם היא לתת לך את השם הזה."
"אז למה אתה רוצה לתת לי את השם הקודם?" שאלה עבריאל, חושבת על המבט העדין שהיה על פניו רק לפני שנה, כשהוא אמר לה שזה שהם לא יודעים מי היא ואיך קוראים לה, לא יפריע להם לבנות לה חיים חדשים ומדהימים.
"כי את רצית אותו." הוא אמר.
נכון, היא באמת רצתה.
עבריאל נאנחה, "איך השגת את התיבה? הלכת לכפר שגדלתי בו?"
נחמיה הניד בראשו לשלילה. "יש כמה אנשים בשבט הירקן שהתפקיד שלהם הוא לשמור על הזיכרונות של הנודדים שמחקו את זיכרונם. מצאתי את האחד ששמר על התיבה שלך בעזרת גילדת מעבדי העורות."
עבריאל נחרה, "זה די מתאים לך."
נחמיה הנהן, "ומה איתך? את היית שם?"
עבריאל הנהנה בשתיקה.
"ואיך זה היה?" שאל נחמיה.
עבריאל הפסיקה לסדר את השולחן. זה דרש המון עבודת בילוש לגלות באילו מנקודות ההתיישבות המפוזרות של שבט הירקן היא גדלה, אבל אחרי עבודה של חודשים ורמז יעיל במיוחד מאחד הלקוחות הקבועים שלה, היא חשבה שהיא גילתה לאיזה כפר היא צריכה ללכת. זה היה מסע של ארבעה ימים, ובהתחלה זה היה בסדר – הנוף היה יפה ושונה מהעיר המרכזית, והאנשים נראו חביבים. כשהיא ירדה בשביל אל הכפר, היא הרגישה כמו בחופשה – טיול קטן מהעבודה הקבועה שלה, ואז הופיע מישהו מעבר לעיקול – אדם גבוהה עם זקן קצר, שחייך חיוך גדול ומלא פליאה. הוא רץ אליה בשימחה ולחץ את ידה בחוזקה, ודיבר על כמה נדיר שמחוקי הזיכרון מוצאים את המקור שלהם מהר כל כך. הוא דיבר על זה שהוא ושאר השבט תמיד ידעו שהיא כישרונית, וברור שהיא תסיים את טקס החניכה בהצלחה יתרה, והוא לא הפסיק לקרוא לה "אורם".
"קצר." היא ענתה לבסוף. "פגשתי אדם אחד שהכיר אותי לפני, ככה שידעתי שצדקתי בניחוש שלי שאני שייכת לשבט הירקן, ואז חזרתי לעיר להמשיך להפעיל את החנות."
נחמיה הנהן, אבל הוא נראה מהוסס – כאילו הוא לא לחלוטין מאמין לה. אצבעותיו עברו על תיבת הירקן. "אני דיי אוהב את השם הישן שלך, אורם, הוא לא מביך. למרות שאני תמיד אמשיך לקרוא לך עבריאל."
עבריאל הרימה את ראשה והסתכלה עליו, עיניו היו רכות, והוא חייך בעדינות כמו בפעם ראשונה שבה היא הצליחה להרוויח כסף בעזרת הכישרון שלה עם חפצים מכושפים.
"למה קראת לי עבריאל?" היא שאלה.
נחמיה נשען קדימה על השולחן, בוחן את פניה. "כי ידעתי שאת מישהי שהעתיד שלה הולך להיות מעניין, וההווה שלך היה ידוע לי – אבל העבר שלך היה לא ידוע, וחשבתי שכדאי שיהיה לך גם קצת ממנו."
עבריאל הנהנה בשקט, והחזירה את מבטה לקופסה. נחמיה חיטט בכיסו, ושלף החוצה את המפתח. "רק אם תחליטי שאת רוצה לפתוח אותה." הוא אמר.
עבריאל הסתכלה על שני הפריטים שעל השולחן, ואז חשבה על השנה שעברה עליה – על נחמיה שליווה אותה, על הלקוחות הקבועים שלה, על החנות והכישרון שלה בכישוף.
כנראה שרק הצצה קצרה בתיבה לא תזיק.
ואז משהו השתנה, ועבריאל מצמצה. הקופסה והמפתח…
הם היו ירוקים.
ירוק עשיר ועמוק, נוצץ לאור קרני שמש הצהריים.
היא הרימה את מבטה והסתכלה על החנות – הפסים הבהירים על שטיח הקיר שתמיד נראו לה כמעט לבנים היו בעצם בצבע ירוק חיוור, שתיים מצנצנות העשבים שהיו בארון היו בצבע ירוק, וככה גם כמה מהנרות המשומשים שהציצו מתוך הכד שהיא דחפה לתוך הכד. היא סובבה את ראשה לחלון של החנות, וגילתה שהשיח שמציץ מתחתיו בגוון ירוק זית, קצת יותר כהה ממה שהיא תמיד ניחשה שהוא.
עבריאל הרימה את מבטה לנחמיה, והוא נראה אותו דבר – אבל פתאום זה היה שונה. העיניים שהסתכלו עליה בעדינות, מחכות לקבלת ההחלטה שלה – היו ירוקות.
"תודה" לחשה עבריאל, ולקחה את מפתח התיבה.