בבית קטן ליד פארק הסופרים בבאר שבע גרה קוסמת. בכל בוקר היא קמה ב7:00, התארגנה, עברה בבית קפה בשם ״רגע״ כדי להזמין את הזמנתה הקבועה — קפוצ'ינו עם חלב מוקצף ומאפה קינמון בצד — ואז עלתה על קו 22 כדי להגיע לעבודה. כל יום, אותו דבר. היא לא הרגישה מאוד מיוחדת או מעניינת. היא כן נראתה די מעניינת, עם שיער ורוד, משקפיים עגולים, ומעיל כחול כבד שהיא הקפידה ללבוש מנובמבר עד מרץ, בלי קשר למזג האוויר. (בכל זאת, באר שבע — גם בינואר רואים לפעמים 30 מעלות. טוב, 25.) אבל בכל זאת היא תמיד הצליחה להשתלב ברקע.
יום אחד בסוף הסתיו, אוולין — כך קראו לה — קמה ליום משונה, יום שונה מכל האחרים. אבל היא עדיין לא ידעה שהיום היה צפוי להיות שונה. הכל התחיל כרגיל. התלבשה, הסתרקה. כשהגיעה לבית הקפה ״רגע״ רותי, המלצרית הקבועה של ימי שלישי, רביעי וחמישי, ראתה אותה ומיד שאלה, ״ההזמנה הקבועה?״
״כן, תודה.״ אוולין חיכתה בדאגה ליד הדלפק. כמו תמיד, היא הייתה בלחץ להגיע בזמן לעבודה. אולי כדאי להתחיל לקום מוקדם יותר? חשבה לעצמה. או פשוט לקבוע עם הלקוח הראשון ל9:30 ולא ל9:00? חיש במהרה רותי הביאה לה את הקפה ומאפה, וכמו בכל בוקר, אוולין אכלה ושתתה עד כמה מהר שרק יכלה.
״מה שלומך?״ שאלה רותי בעליזות.
״עייפה,״ מלמלה אוולין ולגמה עוד קפה.
״אולי תכיני שיקוי שיגרום לך להיות רעננה!״ הציעה רותי.
אוולין נאנחה. אף אחד לא הבין את המקצוע שלה. חוץ מקוסמים אחרים, וכמובן שהיא לא דיברה איתם, אלא אם כן באמת הייתה סיבה. ״אני לא מתמחה בדברים כאלה. זה לא רלוונטי. ובלי קשר, חבל לבזבז מוצרים על שיקויים מטומטמים כמו שיקוי רעננות.״
״אז במה את כן מתמחה?״ ניסתה רותי שוב להתחיל שיחה עם אוולין.
״אשליות,״ אמרה אוולין, וקמה. ״תודה רבה, אני חושבת שאני אקח את השאר לדרך.״
כרגיל. רותי נאנחה. כמה חודשים ברצף היא כבר עשתה את אותה הצגה מטופשת — לעמוד שם ולחייך כאילו שהיא לא עייפה, לא להתייאש מהציניות של אוולין, לנסות לדבר, לנסות להתעניין, לנסות, לנסות, לנסות. ובשביל מה? אוולין לא שמה לב בכלל. לא יכלה אפילו לחכות עד לסיום הקפה. רותי חזרה לדלפק בהכנעה, ואוולין עלתה על קו 22.
אוולין ירדה בעיר העתיקה ועלתה במעלית של בניין גבוה וישן. היא הגיעה למשרדה בקומה השביעית מוקדם. כרגיל. הכל כרגיל.
העניינים רק התחילו להסתבך ב9:42, השעה שבה הלקוח הראשון התפרץ לחדרה בלי לטרוח לדפוק. זה כבר היה קצת יוצא דופן — האיחור, ההתפרצות. אוולין בהתה בלקוח. הוא היה איש נמוך עם משקפיים ושיער חום מתולתל ונראה בערך בן 40. הוא התיישב מולה ואמר בקול חזק, חזק מספיק כדי שתתעצבן אבל לא חזק מספיק כדי שתרגיש שמותר לה להעיר על כך, ״אז את אוולין האגדית, קוסמת האשליות?״
לקח לה כמה שניות עד שהיא ענתה. ״לא הייתי אומרת שאני אגדית בדיוק. בדרך כלל לקוחות מכירים אותי מהמלצות של חברים או קרובי משפחה. אבל אשמח לעזור לך במה שתרצה, מר…״ — היא התבוננה ברשימת לקוחות היומי שלה — ״דקל.״
״את יכולה לקרוא לי אריאל,״ אמר מר דקל, שוב בקול החזק הזה, ולחץ לה את היד. כצפוי, לחיצת היד שלו הייתה קצת חזקה מדי, בדיוק כמו הקול.
״אוולין רואן, נעים להכיר. לשם מה הגעת אלי?״
פתאום הקול השתנה. ״אני רוצה להיעלם,״ אריאל אמר בשקט, כאילו הוא חושש שמישהו ישמע. (אריאל? מר דקל? היא עוד לא החליטה איך לקרוא לו.)
״להיעלם. אוקיי. יש לי שיקוי היעלמות מהעין מוכן כבר שפועל לחמש—שש שעות, ואחד אחר שפועל ליומיים. אם תרצה ליותר אצטרך להכין במיוחד, וזה יעלה יותר ויקח כמה ימים.״
״אני רוצה להיעלם לתמיד,״ אמר אריאל, (כן — היא תכבד אותו ותקרא לו אריאל כבקשתו) שוב בקול השקט הזה — היא לא ידעה איזה קול הדאיג אותה יותר. ואוולין נרתעה. להיעלם לתמיד? טוב, כמובן שיש אופציה כזאת, תיאורטית. אם אפשר להיעלם ליומיים אז למה לא לתמיד? אבל אף פעם לא יצא לה להיתקל במישהו שרצה דבר כזה.
אבל המשפט הבא שהוא אמר הפתיע אותה אפילו יותר: ״ואני לא רק רוצה להיעלם מהעין. אני רוצה ממש להיעלם — להיעלם מהזיכרון. מהזיכרון של כל אחד שמכיר או הכיר אותי. שזה יהיה כאילו שלא הייתי פה בכלל.״
אוולין ניסתה להיות מקצועית בדרך כלל, אבל בפעם היא לא התאפקה. היא פערה עיניים לרווחה ופלטה, ״מה?״
״כמה לדעתך יעלה שיקוי כזה?״
ההפתעה של אוולין הפכה במהרה לעצבנות. ״אני קוסמת אשליות, לא קוסמת זכרונות. זה עניין אחר לחלוטין. אני לא יודעת למי להפנות אותך בדיוק, אבל בטח איזה קוסם בכיר יותר. נגיד, לא יודעת, מורן שפר בשכונה ט׳.״
״לא, לא,״ אמר אריאל בביטחון. ״באתי אלייך כי לדעתי את הכי מתאימה. את הרי יודעת לגרום למשהו להיראות כמו משהו אחר. אז את יכולה לגרום לי להיראות כאילו שאני לא שם, ולגרום למצב שמסביב להיראות כאילו שהוא לא כלל אותי מאז ומעולם.״
״אלו דברים שונים מאוד…״ נאנחה אוולין.
״בבקשה תנסי. אני יודע שאת יכולה לעשות המון דברים. שמעתי עלייך לא מעט סיפורים. ואת עובדת כבר שבע שנים.״
״איך אתה בכלל יודע את זה?״ אוולין נזכרה איך פתחה את העסק שלה, בגיל 28. עסק פרטי ולא מפורסם מאוד, ובכל זאת, תמיד צריך קוסמים. והיא הייתה קוסמת האשליות היחידה בעיר, אז לא הייתה לה באמת בעיה להשיג לקוחות. היא שכרה משרד זול בעיר העתיקה ותכננה לעבור למקום אחר כשהעסק קצת יתבסס, אבל המעבר אף פעם לא קרה והנה היא הייתה, באותו משרד קטן וצפוף בקומה השביעית של בניין בעיר העתיקה.
נו, יום מן הימים אני אקנה משרד מרווח ליד האוניברסיטה, אוולין חשבה לעצמה. ואז גם כל הסטודנטים יבואו אלי.
״זה לא משנה איך אני יודע,״ אמר אריאל, ואוולין חזרה להווה. ״מה שאני מנסה לומר זה שאני סומך עלייך שאת יכולה לעזור לי.״
״אני יכולה לנסות. לא מבטיחה כלום.״ אוולין לקחה טופס ריק מהערימה שישבה לה בקצה השולחן והתחילה למלא. שם, מספר טלפון, בקשה.
״אז כמה יעלה שיקוי כזה? בערך?״
״קודם כל, זה לא בהכרח יהיה שיקוי,״ אוולין הסבירה, תוך כדי מילוי הדף. ״מה שאתה מתאר זה מצב מורכב הרבה יותר מהיעלמות פשוטה מהעין. אני אצטרך לבדוק מה אפשר לעשות. תוכל בבקשה לומר לי מה מספר תעודת הזהות שלך?״ אריאל דקלם מספר, ואחרי שאוולין רשמה אותו, היא המשיכה, ״ולגבי שאלתך, זה יעלה לא מאט. אני לא רוצה להבהיל אותך, אבל קח בחשבון שזה לא רק משהו שאין לי בשלוף אלא גם משהו שאני בכלל לא יודעת איך לבצע. נסגור על מחיר אחרי שאברר איך בדיוק עושים את מה שביקשת, אבל אני רק רוצה שתדע למה אתה נכנס.״
״אני יודע. אחרת לא הייתי בא. וכסף זו לא בעיה.״
אוולין הגיעה לשאלה בטופס שהיא לא חשבה עליו לפני אבל עכשיו פתאום נורא סיקרנה אותה. ״למה אתה בכלל רוצה את זה?״
״מה, להיעלם? זה לא עניינך.״
אוולין כעסה, ״לא ענייני! אתה מוזמן לנסות את מזלך עם מישהו אחר אם זה לא ענייני! בכלל גבולי לומר שזה נכלל בהתמחות שלי, יש לך מזל שאני מנסה לעשות משהו לגבי הבקשה המשונה הזאת שלך!״
אריאל נאנח. ״זה לא מה שהתכוונתי לומר. פשוט… אני לא יכול להסביר לך את הסיבות שלי. אבל זה מאוד חשוב לי, ואני יודע שרק את יכולה לעזור לי, לפחות בלי שאצטרך לנסוע לירושלים או תל אביב.״
״הממ.״ אוולין הרימה גבה והסתכלה עליו. היא לא ידעה מה לעשות. אבל היא רשמה בטופס, פרטי.
השיחה נגמרה יחסית מהר. אוולין הבטיחה לעשות מה שתוכל ולהתקשר אם יש לה עדכון. הייתה לה חצי שעה עד הפגישה הבאה, אז היא הורידה מהמדף הגבוה את ספר השיקויים שלה — ספר מאוד גדול שכלל את כל השיקויים הסטנדרטיים ועוד כמה יוצאי דופן. היא חיפשה, אבל לא מצאה שום דבר שקשור להיעלמות מהזיכרון. טוב, זה לא היה מפתיע במיוחד, לפעמים צריך משהו חזק יותר משיקוי, ובטח לעניין שכזה. אז היא פתחה את ספר הלחשים שלה ודפדפה בו. לבסוף הגיעה למה שחיפשה — פרק על זיכרון. היא פתחה את הפרק הזה רק לעיתים מאוד רחוקות, והעמודים היו מאובקים במיוחד והשמיעו צליל מספק כשהיא דפדפה ביניהם. לאחר כמה דקות של עיון, אוולין מצאה לחש בעל היכולת למחוק משהו, או לצורך העניין מישהו, מהזיכרון של כל מי שנתקל בו. בדיוק מה שהיא חיפשה! לחש קצת מורכב, אבל לא קשה במיוחד. רק בעיה אחת ניצבה לה: כדי לבצע את הלחש הזה נדרשה אבן סגולה קסומה מסוימת מאוד, וכדי להשיג את האבן הזו נדרש אישור רשמי ממשרד הקסם והכישוף. אוף.
משרד הקסם והכישוף כבר עשו לה בעיות רבות בעבר, ובכל זאת אוולין נכנסה לאתר שלהם ומילאה טופס בקשה לאביזרים קסומים מיוחדים. היא דאגה לרשום את כל התארים שלה, ולהראות שיש לה קצת ניסיון, גם אם לא בדיוק בתחום הזה, ושהיא צריכה את האבן ללקוח ולא לעצמה. עד שסיימה כבר היה חמש דקות לפני המפגש הבא. נו, עכשיו נותר רק להכין שיקוי היעלמות מהעין — מה שלא אמור להיות בעיה — ולחכות לתשובה ממשרד הקסם והכישוף.
שאר הלקוחות באו וחלפו עם בקשות טיפוסיות — מישהי רצתה להיראות יפה יותר, מישהו רצה שהכלב שלו יראה כאילו הוא עושה פעלולים, מישהי רצתה שהבית שלה יראה גדול יותר. כן, תופתעו לגלות כמה לקוחות כבר ביקשו מאוולין שיקוי שיגרום לכלב שלהם להיראות כאילו הוא עושה פעלולים.
בדרך חזרה הביתה, בקו 22, אוולין מצאה את עצמה שוקעת לתוך שאלות לא נגמרות: למה אריאל רצה להיעלם? מה הוא עשה? אולי הוא מעורב במשהו פלילי ובורח מהמשטרה? אולי היא מסכנת את עצמה בזה שהיא מסכימה לעזור לו? או שאולי הוא אובדני ודיכאוני, או מתמודד עם בעיות קשות, וזאת דרך מקוריות להיעלם? ובכל זאת, להיעלם לגמרי מהזיכרון של כל האנשים שהכרת זה מעשה דרסטי במיוחד. לא היה מספיק לנסוע למדינה אחרת ולא להשאיר עקבות?
אוולין ניסתה להכניס את עצמה לראש של מישהו שרוצה להיעלם. היא דמיינה איך היא מגיעה לקוסמת מקצועית ומבקשת שימחקו אותה מהזיכרון של אנשים אחרים. אבל היא לא הצליחה, כי היא הבינה פתאום שהיא לא תצטרך ללכת למשרד בקומה השביעית של בניין ישן בעיר העתיקה כדי להיעלם ושלא יזכרו אותה. במילא לא יזכרו אותה! מי יזכור? חברים — אין לה, משפחה — היו רק הורים, ועכשיו גם הם אינם, שותפים לעבודה — אין, הרי יש לה עסק פרטי.
אוולין הכירה את כל הקוסמים בעיר אבל הייתה בספק אם הם הכירו אותה, אם יכלו לזהות אותה, להמליץ עליה. היא דמיינה איך מורן שפר משכונה ט׳ מדפדף ברשימת הקוסמים המורשים בעיר ואומר ללקוח, ״אם אתה רוצה להיראות גבוה יותר, אולי כדאי לך לנסות את מזלך עם אוולין רואן. אני לא יודע מי זאת, אבל רשום לי פה שהיא קוסמת האשליות היחידה בבאר שבע.״
אוולין צחקה לעצמה וירדה בתחנה שלה. אבל המחשבות המדאיגות לא עזבו אותה. הם ליוו אותה לאורך כל היום, כשהיא ישבה בחדרה וקראה ספר, כשהכינה שיקויים בחדר העבודה, כשיצאה להליכה בפארק הסופרים. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על אריאל דקל, איש מוזר עם קול חזק מדי או לפעמים שקט מדי ורצון להיעלם.
בימים הבאים, אוולין עשתה הכל כרגיל — קמה ב7:00, התארגנה, עברה בבית הקפה, מיהרה לעבודה והגיעה מוקדם למרות החשש לאחר, פגשה לקוח ועוד לקוח ועוד לקוח עד שהגיעה השעה לחזור לביתה. אבל הכל לא היה כרגיל.
כעבור שבוע, אוולין קיבלה תשובה ממשרד הקסם והכישוף. ״לצערנו לא נוכל לאשר את בקשתך. אבן הזיכרון היא כלי מסוכן עם פוטנציאל גדול להרס ולבריחה ממעשים פליליים, ולכן לא חשבנו ראוי לאשר אותו לקוסמת שבכלל לא מתמחה בזיכרון לצורך לקוח שלא מציין את סיבותיו.״
אוולין נאנחה. היא לא הופתעה, אפילו הבינה אותם, אבל בהחלט לא שמחה מכך שהפתרון הקל התברר כבלתי אפשרי. בערב ישבה בחדר העבודה שלה ועברה על עשרות ספרים בניסיון למצוא תחלופה. היה נראה שאין סיכוי, אבל לבסוף, בספר ישן למדי על רפואה קסומה, מצאה קרם קסום שהיה נראה מבטיח: לפי ההקדמה, הקרם היה מסוגל למחוק את זיכרון הבעלים שלו ממי שנמרח בו. טוב, אז יקח המון זמן ומאמץ למצוא את כל האנשים שצריכים להתמרח בקרם, ועוד לשכנע אותם להתמרח, אבל זה כבר בעיה של אריאל. אוולין עברה ברפרוף על הוראות ההכנה, הוראות הענקתו לבעליו, ורשימת המצרכים — וכאן נתקלה בבעיה. בין המצרכים היה ״גילוי מפליא.״ כן, זה כל מה שהיה רשום בספר — חוץ מהערת שוליים קצרה: ״לא לחשוש, הוא יופיע בזמנו.״ היא נתקלה בעבר במצרכים עמומים שכאלו, והם תמיד היוו בעיה רצינית.
אוולין כבר ממש התעצבנה. היא הלכה לחמם לעצמה ארוחת ערב, שאריות מהיום הקודם, וטרקה את דלת המיקרוגל כל כך חזק שידה רעדה. היא בסך הכל ניסתה לטפל בלקוח — לקוח מעצבן, לקוח מוזר, לקוח שבכלל לא הסביר את עצמו, ובכל זאת, לקוח! — ובכל פעם שניסתה משהו נתקלה בבעיה אחרת. מה עכשיו? ללכת להסתובב בשכונה ולנסות לגלות פלאות? מה בכלל נחשב לפלאות? לא היה לה כח, והיא החליטה שלא תחשוב על זה עד היום למחרת.
באותו הלילה, אוולין לא הצליחה להירדם. לא היה לה אל מי לפנות, ולכן היא נשארה, כרגיל, לבד עם מחשבותיה, דאגותיה, פחדיה. אלוהים, מה שהיא הייתה נותנת כדי לראות את הוריה שוב. להיות נערה צעירה בחטיבת ביניים שחוזרת מבית הספר ומבקשת עזרה עם שיעורי הבית. כעת הבעיות שצצו תמיד היו הרבה יותר רציניות, אבל לא היה מי שיעזור לה.
הדקות חלפו, לאט—לאט, והמחשבות שבו וחזרו והטרידו אותה. יותר מדי מחשבות: השאלות שהיו לה מלכתחילה על המניע של אריאל, לצד תהיות חדשות לגבי ה״גילוי המפליא״ והאם בכלל שווה להתאמץ בשביל ה… ה… השטות הזאת!
ב3:00 לפנות בוקר, אוולין כבר לא יכלה לשכב במיטה בלי לזוז. היא קמה, התלבשה, ויצאה לסיבוב בפארק הסופרים. המקום היה ריק ושקט. היא ידעה שאולי לא רעיון טוב להסתובב לבד בשעה הזו, אבל לא היה לה אכפת. היא הכירה את הפארק היטב, ובכל מקרה, היא הרגישה שאם תישאר בבית שלה עוד דקה אחת — תתפוצץ. אחרי עשר דקות של הסתובבות, אוולין החליטה להיות פרודוקטיבית. היא הרימה סלעים, הסתכלה בתוך שיחים, ואפילו התבוננה במדף הספרים שמאמצע הפארק, אך ללא הצלחה. היא לא גילתה שום פלא. אולי, היא תהתה לעצמה, הכישלון היה בגלל שלא ידעה בכלל מה היא חיפשה. דלת סודית ליקום מקביל? אישור ממשרד הקסם והכישוף לאבן הזיכרון? שטר של 200 שקל? הפארק נראה שונה באמצע הלילה. מפחיד יותר? לא — פשוט שונה, החליטה.
ופתאום אוולין ראתה אישה יושבת על ספסל מול חצר של בית, מתנדנדת לה עם אוזניות מחוברות בכבל דק לטלפון שלה, שנח על ברכיה. כשהתקרבה, אוולין הבחינה שזו רותי מבית הקפה ״רגע.״
הנשים בהו אחת בשנייה לכמה שניות. רותי דיברה ראשונה, לאחר שהוציאה את האוזניות מאוזניה. ״מה את עושה פה?״
״לא הצלחתי לישון.״ אוולין דיברה ברוגע, בלי להביע יותר מדי רגשות. כאילו מה שאמרה הסביר את זה שהיא הסתובבה לבד ב3:30 לפנות בוקר.
״גם אני לא.״
״את גרה פה?״
״כן. בבית הזה בדיוק.״
״וואלה. גם אני גרה קרוב, בהמשך הפארק.״
״איזה קטע שכל הזמן הזה לא ידענו שאנחנו שכנות.״
״כן.״
שוב שרר שקט.
״בואי, שבי,״ רותי הציעה.אוולין התלבטה לרגע אבל לבסוף ישבה. נכון, בדרך כלל היא לא הייתה יושבת ליד מישהי שהיא מכירה רק בפנים ובשם, מבית הקפה בבוקר, אבל היה אמצע הלילה והיא הייתה נואשת.
״משהו יושב לך על הראש, שבגללו את לא מצליחה להירדם?״ רותי שאלה.
״אפשר לומר. אני מכינה קרם לאיזה לקוח מוזר, וחסר לי משהו שאני צריכה בשבילו.״
״אוי. מה הקרם עושה?״
״הוא יגרום לאנשים לשכוח מקיומו של הלקוח.״
רותי הופתעה. ״מה הוא רוצה עם קרם כזה?״
״לא יודעת. הוא לא הסכים לומר.״
״ומה חסר לך?״
לאחר כמה שניות, אוולין ענתה, ״לפי הספר, חסר לי ׳גילוי מפליא.׳״
״את רצינית?״
״כן. לפעמים לקרמים קסומים יש מצרכים משונים.״
״זה יכול להיות כל דבר שהוא גילוי מפליא?״
״מניחה שכן, אבל אני פשוט לא מוצאת. ואין לי כח. במהלך כל השבוע האחרון אני במרדף אחרי מה שצריך כדי לעזור ללקוח הזה, ושוב ושוב דברים עומדים לי בדרך. כאילו שמישהו מנסה לגרום לי להיכשל.״
״אל תגידי את זה. את כמעט שם. את רק צריכה לגלות משהו מפליא, והכל יסתדר.״
״אין לי כח!״ אוולין חזרה על עצמה, כמעט בצרחה. לצרוח זה לא היה משהו שהיה אופייני לה, אבל במילא כל הלילה הזה היה מלא בדברים שלא אופייניים לה. ובאמת לא היה לה כח. בכלל.
כמעט בלי ששמה לב, אוולין התחילה לבכות. כן, לבכות, למלצרית מבית הקפה, באמצע הלילה בפארק הסופרים. רותי, להגנתה, לא נבהלה, ורק לחשה לאוולין דברים שככל הנראה היו אמורים להיות מנחמים: ״הכל בסדר, אל תקחי את זה ללב, אני בטוחה שתצליחי.״
אוולין קמה פתאום. ״אני אלך הביתה. סליחה שהרסתי לך את הלילה.״
״מה פתאום! אל תחשבי שזה המצב. אוולין, אכפת לי ממך.״
״מה? למה אכפת לך ממני?״ שאלה אוולין בפליאה אמיתית.
״אני לא יודעת למה, אבל רק שתדעי שמאז שאני זוכרת אותך, נכנסת ומזמינה קפוצ'ינו עם חלב מוקצף ומאפה קינמון, ממהרת להספיק לעבודה ויוצאת לפני שסיימת את הקפה, אכפת לי ממך. את נראית לי בודדה וכזאת שאף אחד לא שם לב אליה. אבל אני תמיד שמתי לב אלייך, ותמיד רציתי שנדבר. וניסיתי, ליותר משנה! אבל את פשוט מתעלמת!״ עכשיו רותי נשמעה קצת כועסת. ״רק חבל שכשסוף סוף יצא לנו לדבר, זה בגלל זה. כלומר…״ היא לא סיימה את המשפט, ונתנה לו לרחף באוויר, ביניהן.
אוולין פערה עיניים. היא לא ידעה מה לענות. הנאום של רותי הרס את הטיפה האחרונה של ביטחון שהיה לה.
״אני מצטערת…״ מלמלה, בספק אם זה יעזור.
״נו, סלחתי מזמן,״ רותי ענתה בשקט, ואוולין לא ידעה אם להאמין לה או לא.
״אני… לא רגילה שמנסים לדבר איתי,״ אוולין ניסתה להסביר, בזהירות. ״אף פעם לא היו לי הרבה חברים. הייתי מאוד קשורה להורים שלי, אבל הם נפטרו לפני כמה שנים. מאז אני כבר התרגלתי לקיום הזה, אני עם עצמי, בבית, בדרכים, אחרי העבודה… אבל הייתי רוצה לנסות משהו אחר.״
״חכי שנייה.״ רותי נעלמה לתוך הבית, ואוולין התלבטה אם ללכת, אם להישאר. לבסוף רותי יצאה עם פתק.
״זה מספר הטלפון שלי,״ אמרה רותי. ״תכתבי לי, אם את באמת רוצה.״
״טוב,״ אוולין אמרה. זה היה מספיק אינטראקציה חברתית בשבילה — היא הסתובבה והלכה הביתה. כשהגיעה נרדמה מיד.
אוולין קמה מאוחר. היה זה כבר הסוף-שבוע, ומזל, כי היא לא הייתה רוצה ללכת לעבודה על שלוש שעות שינה. היא שיחזרה בראשה שוב ושוב את השיחה באמצע הלילה, ולבסוף הגיעה למסקנה מעניינת אך לא מפתיעה במיוחד, דווקא הגיונית מאוד. היא רצה לחדר העבודה ומיד התחילה להכין את השיקוי. רק יום-יומיים עד שיהיה מוכן. וכבר היו לה את כל המצרכים — הנה, עכשיו היה לה אפילו ״גילוי מפליא.״ הגילוי שיש מישהי שאכפת לה ממנה, אולי נשמע קלישאתי להגיד, אוולין חשבה לעצמה, אבל זה באמת היה פלא. היא לעולם לא הניחה שמישהי מתבוננת בה יום אחר יום, מנסה להתחיל שיחה, לא מצליחה, רק בגלל חוסר ההבנה של אוולין.
לאחר שהעתיקה את מספר הטלפון לטלפון שלה, אוולין קרעה את הפתק המקורי לגזרים, וערבבה אותו בשמחה אל תוך תערובת המצרכים שלה. כשסיימה, התקשרה לאריאל לומר שהבעיה נפתרה.
כמה ימים לאחר מכן, אוולין קמה ב7:00, התארגנה, והלכה לבית הקפה ״רגע,״ שם הזמינה קפוצ'ינו עם חלב מוקצף ומאפה קינמון בצד. היא חייכה לרותי, שהביאה לה את הזמנתה, והשתיים דיברו לכמה דקות.
״אני מצטערת, אבל אני מפחדת שאאחר לעבודה,״ אמרה אוולין. ״אבל אני יכולה לעבור פה אחר הצהריים, אם זה מעניין אותך.״ ורותי שמחה.
אוולין מיהרה לקו 22, רכבה בו עד שהגיעה לתחנה בעיר העתיקה, עלתה עד לקומה השביעית של בניין גבוה וישן, והלכה בהליכה מהירה למשרד הקטן והצפוף שלה. היא הקדימה ברבע שעה, אבל אריאל כבר עמד מחוץ לדלת.
אוולין הוציאה מפתח ופתחה את דלת המשרד, ושניהם נכנסו יחד והתיישבו אחד מול השנייה בלי לומר מילה.
אוולין הוציאה את הקרם מהתיק שלה, יחד עם שיקוי היעלמות מהעין פשוט, העניקה את הקרם לאריאל בטקס כפי שהיה כתוב בספר, והסבירה כמה הוא יעלה ואיך עליו להשתמש בו.
״אני מזהירה אותך, זה לא יהיה קל,״ אמרה אוולין. ״אתה כנראה מכיר לא רק עשרות אלא מאות ואפילו אלפי אנשים. תחשוב שיש לא רק משפחה, חברים, שכנים, אלא גם מכרים שאתה פוגש פעם בשנתיים, אנשים מהעבודה, מלצרים שאתה רואה בבית הקפה כל בוקר.״
״מה את אומרת!״ אמר אריאל, בקול חזק מדי ובציניות רבה. ״אני לא יודע איך את מצפה שאני אעבור בין כולם.״
״אתה ביקשת, אני סיפקתי. זאת הייתה הדרך היחידה שהצלחתי לפתור את העניין.״
״כן. סליחה שהתעצבנתי. זה פשוט נראה לי בלתי אפשרי.״
אוולין הניחה עליו מבט והשאירה אותו לכמה שניות. ״אתה רוצה אולי בכל זאת לספר לי למה אתה רוצה להיעלם?״
אריאל נראה כאילו חשב, אבל ענה במהרה, ״לא.״
״לבחירתך. יום טוב, אדוני.״
אריאל כנראה הבין את הרמ. הוא שילם מהר, במזומן, וקם לכיוון הדלת. אוולין הסתכלה בו פעם אחת אחרונה, קלטה שוב את כל מה שקלטה בפעם הראשונה — שיער מתולתל, משקפיים, בערך בן 40 — ואז הוא יצא. היא לא ראתה אותו שוב לעולם.