"אמא," אני מייללת, נגררת אחריה. היא ממשיכה ללכת. רוטי, הקלסטר שלי, והדבר הטוב היחיד בעולם הזה מתקרב אליה ורוצה לעקוץ אותה אבל אני מושכת אותו בזנב. "רוטי!" אני גוערת בו, ולרגע אמא מסתכלת אחורה אלי. היא לא הסתכלה עליי כל הבוקר. היא עדיין כועסת עלי שגיליתי לקאמי שאבא עומד להשיא אותה לנואו. קאמי לא רוצה. היא עדיין חושבת שלה ולת'אלסיי ההזויה ההיא יש עתיד, ואפילו אני יודעת שזה לא נכון. ואני רק ילדה קטנה, כפי שהיא טורחת להזכיר לי כל הזמן.
"טאש, אמא, תסלחי לי," אני מתחננת, ואז אנחנו פונות ומתחילות לרדת לקומה החמישית אז אני משתתקת. כאן אסור לנו לדבר, בתור תושבות הקומה השלישית. אין אף אחד כי כולם כבר בטקס, ואנחנו היחידות שמאחרות. אני בטוחה שאמא כועסת עלי גם על זה.
אני מושכת בשרוול שלה אבל היא לא מסתובבת. אנחנו חוצות בשתיקה את הקומה השישית ומגיעות למדרגות של הקומה השביעית. אני כבר מריחה את הנהר וחיוך של סיפוק עולה על פני. אני בקושי יורדת לקומות העמוקות, כי אסור וכזה, אבל את הנהר תמיד אהבתי. אני לא חושבת שיש בקמקה מישהו שלא אוהב אותו. אנחנו נכנסות לבקע, כלומר הקומות העמוקות, ואני רואה את הנהר מתחתיי. קריר כאן אפילו יותר מבשאר הקומות ואני עצובה שנאלצנו לוותר על הנעליים שלנו. הן בכניסה, ליד כל הנעליים של אנשי הקומות הרדודות.
אני נצמדת לאמא ואנחנו הולכות בזהירות לעבר ההיכל. אני רואה בזווית פיה של אמא שהיא כועסת שאיחרנו ושאם היינו בקומות הרדודות כבר הייתי חוטפת צעקות. זה גורם לי קצת לשמוח שאנחנו בקומות העמוקות. אנחנו נכנסות להיכל ואני לא יכולה להפסיק להסתכל. יש כאן כל כך הרבה אנשים. אני לא מצליחה להאמין שכולם גרים בקמקה, איתי, כאן במערות. ואלה אפילו לא כל האנשים- רק המשפחה הקרובה של מי שעומדים להשיא הערב.
אני ואמא הולכות בדממה לפלח של הקומה השלישית. אני מחפשת את אבא, קאמי ונואו ולא רואה אותם. גם את הת'אלסיי ההזויה אני לא רואה, וזה הגיוני כי היא לא באמת שלישית. זו אחת הסיבות שהיא וקאמי לא יכולות להיות ביחד. אני ואמא מוצאות מקומות במרחק כמה מושבים אחת מהשנייה- היא נותנת לי מבט של זה מה קורה כשמאחרים- אבל זה בסדר. לא באמת אכפת לי. אני יושבת ליד דודה פאטי. אני לא אוהבת אותה. היא מעצבנת.
משמאלי יש את האגפים של הראשונים והשניים- האנשים שם נראים עייפים ואני שמחה שאני שלישית. לפעמים אני מקנאה בהם, כי הם עולים לאדמה, אבל אז אני נזכרת במראה של הידיים הסדוקות והנפוחות של הדודנית קריטה (היא התחתנה עם שני, בטיפשותה) ומתחרטת. אחר כך יש אותנו, ובעצם אנחנו לא נראים הרבה יותר טוב מהשניים והראשונים. זה עצוב.
מימיני יש את הרביעים. אמא תמיד אומרת לי להתחתן עם רביעי כי זה לא מטומטם כמו לנסות להתחתן עם מישהו מהקומות העמוקות וזו לא התאבדות כמו להתחתן עם מישהו מקומה רדודה יותר. אז בעוד כמה שנים, כשאבא יתחיל לחפש לי חתן, נחפש רביעי שיתחתן איתי, וכנראה שלא נמצא. קאמי תמיד נחשבה החכמה מבין שתינו, וזאת שיש לה יותר סיכויים למצוא חתן רביעי, אבל היא התאהבה- ואני יודעת שאני לא אתאהב.
אחריהם יש את החמישיים. הם והרביעיים הם לא רדודים ולא עמוקים, הם בין לבין. הם לא כמונו והשניים והראשונים- עניים, חייבים לעשות כל מה שיאמרו לנו- אבל הם גם לא כמו השישים, השביעים והשמיניים- עשירים, אחראים על גורלם. כשהייתי קטנה יותר חלמתי להתחתן עם שמיני ולחיות כמו מלכה. עכשיו אני מספיק גדולה כדי לדעת שזה לעולם לא יקרה.
בבגדים של השישיים יש יותר צבע מהבגדים של כל השכבות שמעליהם ביחד. צבע נדיר בקמקה, ויש רק כמה סוגים מסוימים מאוד של לטאות וחרקים וכאלה שיש להם אותו. אומרים שזה בשביל הסוואה מהטורפים שלמעלה, ואני חושבת שזה סתם עצוב. אם לא הייתי עוצרת אותו, אבא היה שוחט את רוטי בשביל הפרווה שלו. פרוות של קלסטרים טיפה כתומות, אז זה היה נותן לאבא כמה תלושים. אני עדיין לא מבינה איך הוא יכל לעשות את זה ליצור מתוק כמו רוטי. כן, יש לו עין כמעט עצומה, והעוקץ בקצה הזנב שלו קטן מכדי שיוכל להועיל נגד נחשים, אבל הוא עדיין מתוק. אני עדיין כועסת על אבא בגלל זה. אמא תמיד אומרת שאני טובה בלשמור טינה. למדתי את זה ממנה.
קאמי אמרה לי פעם שהיא רוצה להיראות כמו השביעיות. אני חושבת שזה עוד שטויות שהת'לאסיי המוזרה אמרה לה, כי לפני זה קאמי לא אמרה דברים כאלה. או שאולי היא אמרה אבל אני לא שמעתי.
השביעיים יפיפיים, מלכותיים. לנשים יש שמלות יפות- לא כמו לנו, הרדודות, עם המכנסיים והחולצה- וידיים עטויות טבעות. אמא תמיד מעקמת את האף שלה כשהיא רואה את זה: כל כך לא מעשי. אני חושבת שהיא סתם מקנאה כמו קאמי.
והשמיניים. העור של הקומות העמוקות בהיר וככל שעולים העור נהיה כהה יותר. אמא אומרת שזה קשור למשהו בשם שמש. אני לא בטוחה מה זה. ויש להם אבני חן- זה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, כי הן נוצצות וצבעוניות. אם היו שואלים אותי על דבר אחד שאני רוצה כנראה הייתי אומרת אבן חן. והייתי מחביאה אותה מאמא כדי שהיא לא תיקח לי אותה ותמכור אותה, או תיתן אותה למישהו כדי שיתחתן איתי.
כל פעם שאני הולכת במסדרונות ופתאום מישהי מהקומות העמוקות מגיע אני משתתקת, ולוקח רגע עד שאני זוכרת שאני צריכה להשתחוות, ותמיד אמא מרביצה לי על העורף אחר כך כי הרמתי את הראש והתסכלתי עליהם. לא מסתכלים עליהם, לאשי, היא אומרת בגערה. טאש, יום אחד אני ארד לקומות העמוקות רק כדי להסתכל על האנשים שם. הם כל כך שונים מאיתנו, יש להם צבעים וחיוכים והם נראים אחרת, עם העור הבריא והגוף המלא.
השמיניים יושבים קרוב לבמה ומביטים בנו עם אף למעלה. האב יושב שם, עם הכס הענקי שלו והגלימות. הוא נראה חכם, ולמרות שזה בזבוז ענק של בד ועץ אני נרגעת. אולי הכל בסדר.
כרוז עולה על הבמה ואומר שהיום מחתנים אנשים. כאילו לא ידענו! אני רוצה לצעוק אבל אם אני יעשה את זה אמא תהרוג אותי. מתחילים עם השניים, הם עומדים בתור, הגברים בצד אחד והנשים בצד אחד. אני חושבת שאם שנייים מתחתנים זה מאהבה, כי אין להם כל כך לאן לעלות, אף אחד לא יתחתן איתם. הם באמת נראים מאושרים.
כל הקומות הרדודות- וגם הקומות העמוקות, אני מניחה, אבל עליהן אני לא יודעת הרבה- מורכבות ממשפחות, שהסתעפו והתחתנו וגדלו. אני ממשפחת דיקוּטה, אנחנו לא הכי גדולים או עתיקים אבל אנחנו מאוד משפחתיים. אמא תמיד אומרת שאף פעם לא היה חסר לנו שום דבר כי תמיד היה בן משפחה שיעזור לנו. היא צודקת, אבל אני עדיין מתאווה לאבן חן ההיא.
מישהי יוצאת מהחדר ליד הבמה והיא לא נראית קמקישית. היא נראית מהארץ השכנה, נו, האלה שמנסים לעזור לנו כל הזמן. לסטרן. שמעתי שהשגרירים שלהם עשו בלגן וניסו לבטל את הקומות. זה אפילו נשמע מטומטם. אי אפשר לבטל את הקומות. הקומות קיימות. הקומות תמיד היו קיימות.
הלסטרנית עם העיניים הזהובות לוחשת משהו לאב והוא מהנהן בקדרות. יש לי הרגשה שהם מדברים על קאמי. היא בטח מתנהגת בטיפשות ולא רוצה להתחתן. אני באמת מנסה, אבל קשה לי להדחיק את כמות הסיפוק שיש בלראות את אחותי המושלמת מתנהגת… טאש, כמוני. מרגיש טוב לראות אותה יורדת לרמה שלי.
הכרוז מכחכח בגרונו ומשתיק את העמוקים שמדברים בקול חלש. אנחנו הרדודים שותקים- אסור לנו לדבר בקומות העמוקות, אלא במקרי חירום. ולפטפט זה לא מקרה חירום, נראה לי.
אני רועדת. הלוואי והיו לי הנעליים שלי. פעם שאלתי את אבא למה מכריחים אותנו להוריד נעליים הקומות העמוקות והוא אמר שזה סימן של כבוד לעמוקים. אני חושבת שהם סתם אוהבים לראות אותנו רועדים ומתכווצים, כמו הילדים ממשפחת מוקיטה. פעם אחת הם בעטו בי לפינה של מסדרון ופשוט צפו בי רועדת וצחקו. אני חושבת שהעמוקים הם קצת ככה.
אני מנסה לא לחשוב את זה, כי זה בטח לא מכבד את העמוקים. ואני לא רוצה שיישלחו אותי לעבוד למעלה. למעלה נשמע מפחיד.
הזוג הבא סוף סוף מגיע ואני מזדקפת. אלה קאמי ונואו. אני לא רואה את הת'אלסיי ההזויה בשום מקום. קאמי נראית נורא- העיניים שלה אדומות והשיער שלה פרוע. היא כל כולה התרסה. אני יודעת שהיא מחבבת את נואו, ששולח אליה מבטים חוששים, אז אני לא בטוחה מה היא כל כך מתעצבנת. כן, היא התאהבה בת'אלסיי ההיא, אבל כולנו יודעים שלא היה להן סיכוי. אחרי הכל, קאמי היא שלישית, והת'אלסיי בכלל לא מכאן, ובמקום של כבוד, שביעית. זה מעולם לא יכל לעבוד.
אמא ואבא חיפשו לקאמי חתן מהרביעיים, ואף אחד לא רצה לקחת אותה. כדי שקומות שונות יתחתנו צריך או אהבה מאוד מאוד חזקה- ושהגבר יהיה בקומה העמוקה יותר- או אינטרס משותף. ולנו השלישיים אין הרבה מה להציע לרביעיים. אז נואו היה ממש מציאה מבחינתם.
קאמי ונואו יורדים מהבמה אחרי שנואו שם לקאמי את השרשרת. כשמתחתנים האישה מקבלת שרשרת חתונה, הדבר הכי יקר שלנו השלישיים אי פעם יהיה. על השרשרת יש אבני חן- אבני חן!!! רק בשביל זה אני אתחתן- כמספר הקומה של החתן.
אני רוצה כבר ללכת. משעמם לי. ואף אחד מהחברים שלי לא כאן כי רק לי יש אחות שמתחתנת. וממילא איחרתי אז לא הייתי יכולה לשבת איתם. וממילא אסור לדבר אז זה לא משנה.
אני בוהה בתקרה וחולמת על להתחתן עם חמישי, ולקבל שרשרת עם חמישה יהלומים. חמישה.
זו הייתה הפעם הקודמת שהייתי בהיכל הגדול.
עכשיו אני צורחת כל הדרך לשם. הנוגשים מחזיקים אותי חזק, מונעים ממני כל סיכוי לבריחה. אני מתחילה להאבק, ויד גדולה סוטרת לי על הלחי. אבל אני לא מפסיקה להיתפתל. הם קושרים אותי לאבן גדולה שניצבת באמצע הבמה. הקריסטלים הזוהרים מעל הראש שלי מסנוורים אותי כל כך שלרגע אני משתתקת.
פחד לופת אותי. ההיכל מלא. יש אנשים שיושבים על המדרגות, על משענות הכיסאות, אפילו עומדים בקצה ההיכל. אני רואה את השמיניים והשביעיים, יושבים בנינוחות, מבטם קר.
הם מסתכלים עלי. הם מסתכלים עליי…
בהלה עולה בי. כל קמקה נמצאת כאן. זה לא טוב. זה לא טוב. זה לא טוב. ואבא ואמא…
אני לא מצליחה לראות אותם בקהל.
אני מנסה להיזכר האם אי פעם ראיתי מישהו קשור על הבמה. אני לא זוכרת שמשהו כזה קרה. אולי…
"אנשי קמקה," מרעים קול מעליי. אני מסובבת את ראשי, מפנה את עורפי אל הספסלים ומסתכלת על הדובר. זה האב. אני בולעת רוק בפחד. "הנערה השוכבת כאן, לאשי קה דיקוטה, היא מארה על ראש משפחתה, ועל ראשי כולנו." האב מביט בי, ומבטו קשה. "היא ברחה מחובותיה, נמלטה מן הנעלים ממנה ולא צייתה לחוקינו. וגרוע מכך, היא פצעה חמישי." גל של התנשמות עובר בקהל, אפילו מצד אנשי הקומות הרדודות שלא אמורים לדבר. הייתי מגלגלת עיניים, אם לא הייתי רועדת בכל גופי ומשקשקת מפחד. הנוגש החמישי ההוא היה ממש בסדר. בקושי השארתי עליו שריטה. נראה שהאב לא מסכים איתי, כי מבטו הופך להיות קשה כאבן. "הנערה הזאת תהיה לסמל. כל אדם אשר לא יציית לחוקי קמקה המקודשים, יברח מחובותיו ומהממונים עליו ויזרע אי סדר וטרור, יוענש ביד קשה." האב מחווה לעבר אדם, לפי בגדיו שביעי או שמיני, המחזיק גרזן גדול. אני מסתכלת בו בעיניים פעורות מפחד. אין סיכוי שהוא מתכוון לזה. אין סיכוי שזה באמת קורה עכשיו…
"האב!" עולה צעקה נואשת ואני מסתכלת ימינה לעבר הקהל. זו קאמי, ומאחוריה אמא. "האב, בבקשה," היא מתחננת, יורדת על ברכיה. "היא רק נערה תמימה. היא לא התכוונה להזיק. היא לא הבינה שלמעשיה יש השלכות." ליבי מתמלא באהבה כלפי קאמי. היא בוכה, דמעות זולגות על פניה.
"מאיזו קומה את, נערה?" שואל האב, קולו מלא הדר נורא. "שלישית," אומרת קאמי בחרדה. אני מפנה את ראשי אל האב. "אם כך," אומר האב, וקולו נעשה כמעט רך, "מדוע את מדברת?"
צעקת שבר נפלטת מגרונה של קאמי כשנוגשים חמישיים מובילים אותה אל האב. אני צופה בהם בעיניים קרועות, כשהם מכריחים אותה ליפול על ברכיה מול האב. הוא מרים את סנטרה ביד אחת, וביד השנייה מוציא סכין מחגורתו. תנועותיו חלקות, שלוות. לא, אני חושבת באימה. לא…
"היא רק ילדה," קאמי מייבבת כשהסכין נצמדת אל גרונה. "קח אותי במקומה," לוחשת קאמי כשטיפת דם מתחילה לנבוע מעורה. אני עומדת לצעוק, אבל אז בתנועה חלקה ומשוחררת האב מטיל את קאמי על הרצפה ופונה אל הקהל בידיים פרושות לרווחה. אני לא מצליחה לראות אם קאמי בחיים. אני לא מצליחה… "אנשי קמקה," הוא מרעים בקולו. "ראיתם כאן דוגמא לנאמנות שאין כמותה. אחותה של הנערה הסוררת," שפתו מתעקלת בבוז ואני רוצה לירוק לו בפרצוף, "הסכימה להקריב את חייה למען אחותה. איזו אצילות נפש. איזו נאמנות!" הוא מחווה אל עבר הקהל כמצפה מהם למחוא כפיים.
והם מוחאים. אני לא מאמינה לזה, אבל הם מוחאים.
קאמי נעמדת על רגליה, נתמכת באמא. צווארה מדמם בקושי. המחיאות שוככות. "כזאת נאמנות אנחנו צריכים מאנשינו. כזאת הקרבה. לכן, ילדתי, אסלח לך היום על כך שהתפרצת, שכן גם אם את שלישית ואחותה של תועבה, אני מאמין שלנשמתך יש גאולה." האב מחייך לקאמי חיוך טוב לב. אני לא מאמינה שפעם האמנתי בנחש הדו פרצופי הזה, במפלצת שעשויה מסיוטים.
ואו. לא ידעתי שאני יכולה להיות כל כך פואטית. ואני גם לא לגמרי בטוחה מה זה נחש…
"ובנוגע אל הבוגדת," האב כמעט יורק. "התכוונתי להוציא אותך להורג, למען יראו וייראו. אבל אני חושב… אני חושב שלאומתנו האדירה יש שימוש טוב יותר לעשות בך." הוא מחייך, ואני לא אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי. "אילולא אהבתה של אחותך וטוב ליבי את היית מתה היום. במקום זאת, אפסוק את גזר דינך." אני רוצה לצרוח. טוב ליבך? אני רוצה לצעוק עליו. לצרוח. אתה לא היית יודע מה זה טוב לב גם אם היו דוחפים לך אותו לגרון! "אני מחליט," הוא משתהה, "שמשפחתה של הנערה תתכחש לה והיא תוותר חסרת שם. היא תהפוך להיות ראשונה, ומשימתה תהיה לשרת את אומתנו האדירה כעינינו וזרועותינו על הקרקע." עוד נשיפה נדהמת. אני שומעת יפחת בכי, ומנחשת שזו קאמי. אני רוצה לצרוח. אני רוצה לחנוק את האב, עם עיניו המלאות בוז ונדיבות מזויפת. הוא אולי אומר שהוא ייתן לי לחיות, אבל כולם יודעים מה להיות ראשונה ולעלות לפני הקרקע אומר. כולם יודעים מה אומר להיות חסר שם.
הוא אולי לא יהרוג אותי היום, אבל הוא ברגע זה גזר עליי עונש מוות.
שני נוגשים חמישיים שכנראה עשיתי להם עוול מיוחד מלווים אותי מההיכל אל הקומה הראשונה. הם בועטים בי כשאני משתהה וקוראים לי זונה מטונפת, טינופת רדודה, תועבה מטונפת. כנראה שאוצר המילים שלהם לא רחב במיוחד. אמא פעם אמרה לי שככל שהמצב גרוע יותר ככה אני יותר צוחקת. היא צודקת. קשה לחשוב על אמא עכשיו, אז אני מסיחה את דעתי בדברים אחרים.
עוברת בי צמרמורת- גם של תשישות, כי לעלות מההיכל עד הקומה הראשונה זה לא עניין פשוט- וגם של פחד כשאני עולה במדרגות אל הקומה הרדודה ביותר. בקושי הייתי כאן. כולם, כולל כולם, מנסים להימנע מהקומה הרדודה ככל יכולתם.
אנחנו הולכים עוד ועוד, מעמיקים לתוך הקומה הרדודה. אני מציצה דרך הפתחים של החדרים האחרים ורואה אנשים מדוכאים, שיושבים בשקט ובוהים בחלל. אני רוצה לבכות. אני לא מאמינה שהגעתי לקומה הרדודה. אנחנו ממשיכים ללכת והחדרים מתמעטים, עד שאנחנו מגיעים לחלק בו יש כמעט דממת מוות. אני לא אוהבת את זה, אני חושבת. אני לא אוהבת את זה בכלל.
אנחנו נכנסים לחדר עגול, במה שמרגיש כמו קצה הקומה. החדר מואר בכמה קריסטלים בודדים ומלא צללים. לכל האורך יש מיטות, ולרגע אני תוהה על משמעותן. הם מקצים לי מיטה, ויש לידה ארגז לשים את החפצים שלי. אין לי חפצים. אני לא חושבת שלמישהו מהקומות הרדודות יש חפצים, כי הרי כולנו שייכים לאב ולקומות העמוקות. אבל עדיין יש כאן תיבות. אני תוהה על משמעותן.
הנוגשים נותנים לי בעיטת פרידה אחרונה ואני מביטה בהם בעיניים חלולות. כשהם יוצאים, אחד מהם ממלמל משהו על כך שהם כנראה לא יראו אותי יותר. אני נשכבת אחורה על המיטה הקשה ומנסה לחשוב על העתיד שלי.
לא קיים, לאשי.
לא שפעם זה היה יותר טוב. העתיד תמיד נראה לי קודר. כשהייתי ילדה עוד הייתי בטוחה שאתחתן עם חמישי, ויהיו לי יהלומים ומעמד…
עכשיו אפילו שלושה יהלומים לא יהיו לי.
אני בכלל רוצה להתחתן?
מחשבה טיפשית, אני חושבת. הרי מה יש בחיים חוץ מלהתחתן, להוליד ילדים, לחתן אותם, וכולי וכולי? מה, בעצם, יש בחיים?
אני לא מצליחה למצוא תשובה לשאלה הזאת במשך זמן ארוך.
קולות מעירים אותי משינה שלא ידעתי כי שקעתי בה. חבורה של נערות נכנסת, ולרגע מהממת אותי, מכמה סיבות.
הן כהות. עורן כמעט חום- אפשר לראות שפעם הן היו זהובות-בז' כמוני, אבל עכשיו הן דומות יותר לבגדים שאני לובשת. לחלק מהן יש שערן קצר, כמו השיער של הגברים. והן נראות… חזקות. כמו חלק מהעובדות בחריש. כמו חלק מהגברים. רגליהן מוצקות, וידיהן שריריות, כל כך שונה מהנערות הגבעוליות של כל שאר הקומות. חלקן רזות מאחרות, אך בכולן יש את אותה הנוקשות, אותה החוזקה. כמו עור אחרי שעיבדו אותו.
והן מחייכות. זה הדבר שהכי מדהים אותי- הן נראות מאושרות. הן צוחקות ביחד, מרפקיהן נוגעים אלו באלו בלי לשים לב, עד שהן רואות אותי.
"יש לנו מישהי חדשה!" קוראת אחת מהן. שערה מקפץ סביב פניה כשהיא מתקרבת אליי בחיוך קורן. אני אפילו לא שמה לב שאני מתרחקת ממנה פיזית, כאילו השמחה שלה תחרוך אותי. הן עומדות סביבי במעגל, ואני לא חושבת שהן ניסו ליצור רושם מאיים אבל זה מה שנוצר. "אז,'" שואלת אחת בקול ענייני, "למה זרקו אותך לכאן?" אני מגמגמת. "אמ… אני… התחצפתי," אני מצליחה לומר לבסוף. כשחושבים על זה, מה בעצם עשיתי? שואל קול קטן אבל אני משתיקה אותו. הן כולן בוחנות אותי, ואני לא חושבת שהן כל כך הרבה יותר מבוגרות ממני אבל פתאום ככה זה מרגיש. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שהתפרצה לשיחה של מבוגרים ועכשיו לא יודעת מה לומר.
אחת מהן נוחרת לשמע התשובה שלי. "היה שם יותר מדי שקט," היא צוחקת וממרפקת את זו שלידה. האחרונה שולחת לה מבט מלוכלך, ואני מסיטה את מבטי משום מה. "טוב, ברוכה הבאה!" הבחורה עם השיער הקופץ אומרת. היא גדולה, וחזקה. היא נראית כמו כוח טבע. "אני קיטוֹבּה," היא אומרת, "ואלה קוֹרקֶדְייה ודוֹקַאט…" היא צוחקת לנוכח המבט המבולבל שלי. "אל תדאגי, את תקלטי את זה בסוף." היא מושכת אותי לעמידה. "פה אנחנו ישנות-" מישהי ממלמלת משהו וקיטובה מוסיפה: "-אנחנו והבנים. כן, קיקי, זה שאין לי צורך בהם לא אומר ששכחתי מהם." היא צוחקת. אני מתייקת בראשי את אין לי צורך בבנים לחשיבה והבנה אחר כך. "ו…" אני שואלת בחשש. " מה אתן… עושות?" מישהי מחייכת אלי חיוך עקום, צופן סוד. "כל מה שאומרים לנו," וכמה אחרות צוחקות. אני מרגישה שאני מפספסת כל כך הרבה מסרים ורבדים מתוך מה שהן אומרות. כנראה שאפשר לראות את הבלבול שלי על פניי, כי קיטובה צוחקת וטופחת לי על הגב. "אל תדאגי. החיים כאן לא גרועים כמו שמספרים עליהם," היא מחייכת אלי חיוך טוב לב. זה אולי הדבר שאני הכי לא מבינה- איך הן כל כך… שמחות. "איך קוראים לך, חדשה?" שואלת אחת מהן. "קוראים לי לאשי," אני אומרת. מישהי מתחילה לומר משהו אבל אז חבורה של בנים נכנסת לחדר. גם הם כהים וחסונים כמו הבנות, וגם הם מאושרים במידה מערערת. יכול להיות שהם כולם פשוט השתגעו ביחד, חלק בי חושב ואני לא ממהרת לפסול אותו. "הי, מי החדשה!" קורא אחד מהבנים. "לאשי," צועקת אחת מהן ומהר מדי אני מוקפת בבנים גבוהים ממני שטופחים לי על הגב. קיטובה מפלסת דרך בין הנערים ועומדת לידי, כמעט מגנה עליי בגופה.
קיטובה מחייכת אליי חיוך מעודד. אני נותנת לה מבט אומלל. "איך אתם כל כך… מאושרים?" היא צוחקת, וצחוקה נעלם בהמולה הכללית של החדר. "תפסת אותנו ברגע יפה במיוחד. אבל את יודעת, לא צריך הרבה בחיים, רק חברים, מים ושמיים פתוחים." היא אומרת כאילו זו אימרה שאני אמורה להכיר. אני נותנת בה מבט סתום והיא צוחקת.
אנחנו עוברים לחדר מוארך שבו מחכה לנו סיר מהביל עם ריח שאני לא מזהה. "מה זה?" אני שואלת את קורקדייה, אחת הנערות, ומתיישבת לידה. "כמה ירקות ושורשים שאנחנו מגדלים למעלה," היא אומרת כאילו זה עניין של מה בכך. "קחי את הלחם ותטבלי אותו בתבשיל." אני עושה כפי שהורתה לי, מכניסה לפה ו…
"זה הרבה יותר טעים מכל מה שאכלתי אי פעם," אני אומרת בהלם. קורקדייה מחייכת. "כן, רק מאכלים שגודלו מתחת לשמש יכולים להרגיש ככה." אני מתמלאת בתשוקה נואשת, מוזרה, לראות את השמש. "איך זה?" אני שואלת בפתאומיות. "איך מה?" היא שואלת. "איך זה לעלות מעל פני הקרקע," אני מסבירה. מבטה נעשה חולמני. "השמש… אני מרגישה הכי חיה כשאני מתחתיה. זה חום שאי אפשר להרגיש כאן למטה. והרוח, והמרחבים הפתוחים…" היא עוצמת עיניים. "כשתראי את השמיים הכחולים בפעם הראשונה," היא מסתכלת עליי ויש ניצוץ בעיניה, "תביני ששום דבר בעולם לא משתווה לזה."
בבוקר של היציאה לשטח כולם שקטים, דרוכים, מצפים. הם מתלבשים בבגדים משונים ותולים על החגורות שלהם חפצים חדים ומפחידים ואומרים כל כך הרבה מילים שאני לא מבינה שהכל מתערבל למערבולת גדולה ומדובללת של בלבול. זרזיף של הקלה שוטף אותי כשאנחנו סוף סוך עולים במדרגות החוצה, אבל הוא קלוש יחסית לכמות הפחד שאני מרגישה.
כל האנשים בקמקה, כולם עד אחד, כולל הראשונים- למרות שהם לא ממש נחשבים אנשים- מפחדים מפני השטח. אנחנו חיים בקמקה כדי להיות בטוחים מהסכנות שם למעלה, כדי להיות חופשיים. אבל אף אחד, אף פעם, לא מסביר מה הן בדיוק הסכנות שמהן אנחנו מתגוננים. כך שהכל יכול להיות שם. כל דבר. אני רועדת קצת מהלא נודע הנורא הזה.
כולם יוצאים, צועדים אחרי קיטובה בדממה משונה. אני מרגישה במתח נבנה בתוכי, כמו בד שנמתח עוד ועוד מתחת לחזה שלי, בתוך הגוף. אני עומדת בקצה החבורה ולא יכולה לראות שום דבר. "תתכונני," קורקדייה לוחשת לי באוזן ואני נרתעת אחורה. אני רוצה לשאול למה להתכונן אבל אז אנחנו עולים במדרגות, הגב של קורקדייה יוצא מבעד לפתח ואנחנו בחוץ.
חושך. לא חושך כמו בפינות האפלות, הצדדיות של קמקה, חושך שבו הכל שחור ואפל וצלליות; חושך כמו הפעם ההיא שקאמי כיסתה לי את העיניים עם שמיכה. אני מסתכלת למעלה ומרגישה כאילו שנופלת. הכל מתנדנד סביבי. התקרה… התקרה כל כך גבוהה.
אני מסתובבת, מסתכלת סביבי ויש דברים עצומים, ענקיים, סביבי. הם מכתרים אותי. מעליהם התקרה הבלתי אפשרית הזאת, גבוהה כמו חמישים היכלים. היא מנוקדת בנקודות נוצצות, מאות מהן, אלפים. יש עיגול עצום בשמיים, לבן, ויותר מסנוור ממה שראיתי אי פעם בחיי. אני נופלת על ברכיי בלי שאני שמה לב לזה, עדיין מסתכלת על התקרה. היידים שלי נוגעות באבן והיא חמימה, כמו אבני האח אחרי שהחום כובה.
האבן… לא מרגישה כמו אבן.
אני מחזיקה את האבן בידיים שלי, גרגרים קטנטנים ואבנים פצפונות. אני מרימה את המבט שלי מהאבן המשונה ומולי יש אדם, מואר רק בקושי, הידיים שלו מעוותות בצורה בלתי אפשרית. אני צורחת.
"שקט!" דוקאט מסננת וסותמת לי את הפה עם היד שלה. "את רוצה להרחיק מכאן כל חיה אפשרית?" אני מפסיקה לצרוח והיא משחררת אותי. "מי- מה זה?" אני שואלת בבעתה, מסתכלת על האדם המעוקם. "זה עץ, לאשי. זה לא אדם." אני מסתכלת על דוקאט, מחפשת נחמה. היא לא באה ממנה. "מה זה עץ?" אני שואלת, הקול שלי רועד. "איך אני אסביר…" היא נאנחת. "את תראי כשהשמש תעלה. ואם את לא מבינה אז, תשאלי את קיידן. אני בטוחה שתהיה לו תשובה בשבילך." קיידן הוא האחד החכם בחבורה, כך התחלתי לקלוט. היא מושיטה לי יד. "עכשיו קומי. אנחנו רוצים להגיע למבצר עד הזריחה," אני לוקחת את היד שלה והיא מתחילה ללכת. אני הולכת אחריה, ופתאום הרגל שלי נתקעת במשהו ואני נופלת, האבן הגרגירית שורטת לי את הפנים והיידים והרגליים. דמעות עולות בעיניים שלי, כי גדול פה כל כך וחשוך וכואב לי. "שימי לב איפה את דורכת, לאשי." דוקאט אומרת. "האדמה כאן לא חלקה כמו בקמקה." אני קמה, מנסה להסתיר את הדמעות מדוקאט. לשבריר שנייה המבט שלה מתרכך כשהיא מסתכלת עליי. לא חשבתי שדוקאט מסוגלת לעשות את זה, וזה נעלם כל כך מהר. "בואי. אנחנו מאחורי כולם." היא הולכת מהר ואני מנסה ללכת אחריה בלי ליפול- האבן כאן כל כך מלאה בפרטים, כמו אבן שנשברה. אני מנסה לראות את כל מה שסביבי, גם אם לא להבין.
יש דברים קטנים ועגולים על האבן, ומה שדוקאט אמרה- "עצים" מכל עבר. הם נראים כל כך משונה. אנחנו יורדות למטה, אבל התקרה לא יורדת איתנו. היא נשארת באותו הגובה הבלתי אפשרי. אנחנו מדביקות את כל האחרים ואנחנו ממשיכים ללכת, עוד ועוד ועוד ועוד. אני מבינה שפני השטח יותר גדולים מקמקה. אף פעם לא חשבתי שיש מקום יותר גדול מקמקה. הרגליים שלי כואבות כשאנחנו עוצרים וקורקדייה מגישה לי נאד מים. "מוזר, נכון?" היא שואלת בהזדהות. פתאום אני מודעת לכך שאני נראית רדופה- עיניים פעורות, פה פעור. אני משנה את ההבעה שלי והיא מחייכת אלי בחיבה. "אני טיפה מתגעגעת לזה," היא מודה. "הגילוי הראשוני, כשהכל נראה תמוה ובלתי אפשרי."
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.
אנחנו ממשיכים ללכת, ואני שואלת אותה: "עוד כמה זמן נגיע ל… עוד כמה זמן נלך?" באמצע המשפט אני מבינה שאני לא יודעת לאן הולכים. אני מסתכלת סביבי- בקירות העצומים שמשני עברי, במרחק הלא הגיוני של השמיים. בכך שהקיר מולי נראה רחוק במידה בלתי אפשרית. אני מבינה שאני בכלל לא יודעת הרבה.
"עברנו את הרוב," היא אומרת, "אבל יש עוד קצת עד שנגיע למבצר." אף פעם לא שמעתי את המילה הזאת. היא הוגה אותה מצחיק: מִבְ-צָר. כמו מבנה. וכמו צר. אני מדמיינת את המסדרונות הצרים של קמקה ופתאום הראש שלי מסתובב מכמה שלעזאזל, בשם קמק'אור, גדול כאן.
האוזניים שלי מלאות בקולות הצעדים שלנו. הרגליים שלי כואבות. מדי פעם אני רואה תנועה בקצה העין ואז היא נעלמת. אנחנו פונים והקירות נגמרים, לפתע, ואני כמעט צורחת שוב.
מולי משתרע משהו שאין לי אפילו מילה לתאר. פשוט אבן, ואבן, ואבן ישרה עד שהתקרה המנוקדת פוגשת ברצפה. והכל רחוק, רחוק, רחוק. כל כך רחוק. אני מרגישה שהרגליים שלי קורסות, אבל אני עדיין עומדת. אני לא מצליחה להתיק את העיניים שלי מהמקום שבו התקרה פוגשת ברצפה- רחוק במידה בלתי אפשרית, ופתוח, ופשוט… עצום.
אנחנו הולכים ואני שמה לב שהעיגול הענק כבר לא איפה שהוא היה בהתחלה. זה ממלא אותי בבהלה. "קורקדייה," אני שואלת בדחיפות, "מה זה?" אני מצביעה על העיגול הגדול והרחוק שתלוי בשמיים. "זו הלבנה," היא אומרת. "אבל איך היא תלויה שם?" אני שואלת.
"האמת שאני לא יודעת," היא אומרת בשלווה. "אני לא חושבת שמישהו יודע." אני לא מסתפקת בתשובה הזאת. אני נזכרת במה שדוקאט אמרה: ואם את לא מבינה אז, תשאלי את קיידן. אני מאיצה את צעדיי, כמעט רצה, כדי להגיע לקיידן. כל כך חשוך וכולם נראים אותו דבר, מוארים רק בזוהר הלבן והמשונה של הלבנה. בסוף אני מזהה אותו, ושואלת: "קיידן, איך הלבנה תלויה על התקרה? איך היא לא נופלת?" הוא מביט עליי ולרגע אני בטוחה שהוא עומד לצחוק עלי, שאמרתי משהו ממש ממש מטומטם. הוא פשוט נאנח. "זו לא תקרה, לאשי. אלה השמיים. הם רחוקים מאוד מאוד, והם לא מוחזקים על ידי קירות, ולכן הם לא תקרה." הוא מסביר בענייניות. אני אצטרך לחשוב עוד על הדבר הזה, שמיים. ולמרות ההסבר היפה שלו אני לא בטוחה שהם כל כך שונים מתקרה.
העיניים שלי נפקחות ולרגע נדמה שאני עדיין שוב בקמקה. אבל אז אני רואה שהאור אדום-כתמתם ולא כחול בהיר ומבינה שאני לא. אני במבצר, על פני השטח. קשה לתאר את תערובת הרגשות שיש בי מההבנה הזאת: ערבוב של פחד והתרגשות ודחייה והתפעלות. אני לא ערה עד הסוף, ולוקח לי רגע להבין מי העיר אותי.
הפנים של קיידן נמצאות מעליי. "לאשי, קומי," הוא אומר. אני קמה לישיבה ורואה שכולם ישנים. "למה הערת אותי?" אני מנסה להשמע כועסת אבל זה לא עובד- אני עייפה מדי. הקול שלי ישמע ישנוני ותו לא גם עם מיטב מאמציי. "כי אני רוצה לראות את הזריחה," הוא אומר, "ואת נרדמת עליי."
מבוכה מציפה אותי. "אני מצטערת," אני מתחילה לומר והוא אומר בשקט, בחיוך חרישי: "אבל אם את כבר ערה, כדאי שתראי את זה."
אני עולה אחרי קיידן שלוש קומות למעלה. לא ידעתי שהמבצר כל כך גבוה. אנחנו מגיחים לחדר עם קירות נמוכים, ובלי תקרה. אני מתנשפת בלי שאוכל לשלוט בזה- התקרה הגבוהה, המנוקדת, השמיים, שינו צבע. עכשיו הם אפורים בהירים, כתומים, אדומים, כחלחלים, בקצה אחד- וכל השאר עדיין חשוך ושחור. "מה זה?" אני שואלת, כי האפור הבהיר מתגבר לאט לאט על החושך. "זה השחר." קיידן אומר. הוא הולך לקיר הכי קרוב לשחר, מביט עליו. אני עומדת משמאלו, נשענת על הקיר הנמוך.
הנשימה שלי נעתקת. מה שראיתי אתמול בלילה לא משתווה אפילו במאית למרחק העצום הזה, לגודל הבלתי נתפס הזה. השמיים פשוט לא מפסיקים, וכך גם האבן. אני מסתובבת במקומי, מרגישה סחרחורת איומה כי לכל מקום שאני לא מביטה יש רק עוד. עוד שטח, עוד מרחב, עוד שמיים. זה לא נגמר.
"העולם כל כך גדול," אני לוחשת.
"כן," קיידן אומר לצידי. "ורוב האנשים לא זוכים לראות את זה."
למרות הסחרחורת האיומה והפיק הברכיים שמאיים להפיל אותי אני מרגישה עצובה בשבילם. קאמי ואמא ואבא ורוטי שלעולם לא יראו את זה.
"את אולי תרצי לעצום עיניים," הוא אומר. "כואב לראות את השמש בפעם הראשונה." אני מסתכלת קדימה, אל הקירות הגבוהים, הבלתי מושגים, ואל האור שמתעצם מעליהם. אני עוצמת עיניים.
אבל העולם מתחת לעיניים שלי חשוך, כמו קמקה. ולקמקה אני לא רוצה לחזור. אני פוקחת עיניים.
השמיים מתבהרים ומתבהרים עד שנדמה שאי אפשר יותר ואז-
פיסה של זהב רקוע, מאירה, מסנוורת, פלאית, עולה מעל הקירות הרחוקים.
למרות שהעיניים שלי צורחות מכאב ואני רואה כתמים שחורים אני לא מסוגלת להתיק ממנה את העיניים. מעולם לא ראיתי דבר יפה ממנה. אני מרגישה איך כל ישותי, ליבי, עיניי נשטפים באורה הבוער ורוצים להפוך לאחד איתה, להיות חלק מן הטוהר הנהדר הזה. אני נושמת עמוק וממצמצת, מנסה להסיט את הדמעות שעולות בעיניי מרוב כאב ופליאה.
אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שזה מה שנמצא מעל פני השטח. וגם אם היו מנסים לתאר לי את השמש, לא הייתי מאמינה. כי אין מילים לתאר את זה. אין מילים שיכילו את הפלא שהיא השמש בזריחתה.
אני צופה בשמש עולה לאיטה בשמיים, מאירה עם כל תנועה שלה עוד חלק בעולם. שלווה משונה שוטפת אותי, והמחשבות שלי שוקטות. זה אף פעם לא קרה לי לפני. קיידן לא מדבר, ויש שקט- שקט שמופר רק על ידי צליל נשיפה מוזר שאני לא מזהה. השקט, האור הבהיר של התקרה מציף אותי, הגודל הבלתי נתפס והמופלא והזהב הקורן. אני מוצפת חום, בוער כמו השמש, כלפי החיים. אני נושמת נשימה עמוקה וחושבת:
ברוכה הבאה לפני השטח.