קטגוריות
2021

סיפור מספר 11: מתיאס, אורייקו ואני מאת ניצן חן

 ימים בלי אוכל או מים, ועם הגשם בחוץ שלא מפסיק לרדת. הייתי שוכר קאנו אם היה לי מטבע לשמי ואם הם לא היו באים אחרי… 

אורייקו ומתיאס מביטים בי כבר זמן מה בפרצופי האבן שלהם, ישימון הרגש בעיניהם מחליא אותי. הייתי מקיא, אבל חבל לי על כל פיסת רפש שעוד נשארה לי בגוף ואכן.. שווה לשמרה.  

"מתי הם באים כבר.." נשף מתיאס. לפני כמה ימים הרפליקה הזו עוד הייתה נשמעת כשאלה, אבל כנראה שעם הזמן היא הפכה למן מנטרה בפיו היבש. 

"אוי, תשתוק כבר.." ענה לו אורייקו את התשובה הקבועה. 

אורייקו הוא יצור דיי איום למראה. הוא בחלקו אנושי, בערך חצי אני מניח, החצי השני הוא סוג של זארגון אם הייתי צריך לנחש, שזה תת זן דמוי זוחל. אם זאת הוא זקוף וגבוה. ראשו הוא של זוחל, לסתותיו חזקות, וזנב ירקרק ועבה, קשה מקשקשים, נשפך מאחוריו. אורייקו חזק מאוד וגם דיי אלים אך תמיד מתלבש במלוא הסטייל. כרגע לבוש הוא חליפה פשוטה אך מאוד מסוגננת. אף פעם אינך יודע איך הוא יפתיע אותך בהופעתו. לטיול הזה הוא כמובן לא ארז כמו שצריך, אז חליפתו המוכרת פשטות כמצרך מסוגנן חצתה את הגבול והפכה לפשוטה באמת, ואפילו מעט מרופטת.

מתיאס הוא יצור יותר קטן, ממשפחת הפורקניט, דמוי חרק, גבו קשיח וגפיו המונים 2 רגליים ו 3 ידיים (אחת איבד בתאונה, כשניסה לתקן את מכסחת הדשא שלו) גמישים מאוד, גם הוא זקוף ואתלטי אך עדין. מכל מכה קלה נחבל קשות, אך אם זאת מחלים בדרך כלל בתוך יום או יומיים. מתיאס אוהב להתלבש בחולצות לבנות ובג'ינס פשוטים. לדעתי צבעים אלה אכן יושבים יפה עם גוון גופו החום ירקרק. מתיאס הוא טוב אופי אך לפעמים בעת משבר הוא יכול להיות קרציה אמיתית. 

שלושתינו הגענו לכאן בכדי לבצע מסירה. החברה שלחה אותנו וכשראיתי על הטופס את השמות של שני המוקיונים האלה שמולי ישר הבנתי שזו לא משימה חשובה. אך מצד שני.. יש בזמן האחרון מתיחות קשה בין המשטר, החברה והעולם התחתון. הציבור רוצה לראות שעושים משהו בנידון, אז שולחים אותנו ליותר משימות מבעבר, ובמקרה כזה יכול להיות שהמסירה הזו לא כזאת זוטרה, ופשוט לא היה להם מישהו מוצלח מאיתנו פנוי.

מתיאס הביט בתיק הכדורסל האדום שנח על הדלפק. "טוב.. נשבר לי! אם זה חרטא חברה? אם זה הכל למראית עין? אה? אף אחד לא יגיע ואף אחד גם לא ידע אם נלך! מה אומרים?"

לא אמרנו.

אורייקו הציץ דרך החלון כמנהגו.

מתיאס נעמד "אני מסתכל בתיק. אתם תראו שזה חרטא, בטח אין בו כלום חוץ מכביסה מלוכלכת"

"ואז תראה שם משהו שאתה לא אמור לראות, ושלושתינו נחזור למאסר" אמרתי.

מתיאס נעצר. הבטתי בזוחל, "אורייקו, משהו חדש?" 

"אתה לא הבוס שלי"

"אלוהים, חתיכת איגואנת ביוב שכמוך, אתה רואה משהו או לא?"

"גשם" ירק אורייקו ועזב את החלון. הוא זחל במהירות ותפס את מתיאס בחולצה הלבנה שלו. "ואתה! בפעם האחרונה, אתה לא נוגע בתיק הזה, שמעת." אורייקו פתח את לסתותיו לאט, לשונו הארוכה מבצבצת ורוטטת בתוך הלוע שלו כתולעת שיכורה בדיסקו. מתיאס ניסע להיחלץ מאחיזתו אך ללא הועיל. במכה סגר אותה אורייקו מול פרצופו של מתיאס המבועת, בקול חבטה חזק. אורייקו שחרר את אחיזתו וצחקק ברשעות. מתיאס ברח לפינת החדר, ועלה על הקיר ומשם לתקרה, ונעמד מעלינו הפוך, מחזיר לעצמו את נשימתו. 

אני מאמין שאורייקו מוציא על מתיאס את מה שהוא לא יכול להוציא עלי. לא אכפת לי ממש. ובשעמום הזה, זה אפילו מבדר. 

אנחנו נמצאים באזור מאוד מפוקפק של העיר התחתית ואנחנו אפילו לא חמושים. ההוראות שלנו היו לא להסתכל בחבילה ולא לצאת מהמחבוא עד שהחבילה נמסרה. 

"היי, דריקס". אמר אורייקו שכבר הספיק לחזור לחלון.

"אה?"

"אני חושב שאני רואה משהו."

מתיאס עמד מעליו הפוך, חיבק את עצמו בשלושת ידיו ואמר "אל תגיד לי… גשם! נכון?!" הוא מתחיל לאבד את זה. את האמת שכולנו מתחילים לאבד את זה, אולי זה מזל שאנחנו לא חמושים. 

"אני רואה מישהו, על הגג, כמה בלוקים מפה." 

הלכתי אל החלון. "עושה מה?" שאלתי. "שוכב" הוא ענה.

"עם הפנים לכיווננו?". "עם הפנים לכיווננו" הוא חזר אחרי. 

 הוצאתי עינית צלפים קטנה מהכיס. "נשמע לי כמו צלף."

התמקמתי נמוך מול החלון, והבטתי דרך העינית. "אבל.. אבל.. אף אחד בכלל לא אמור לדעת שאנחנו פה, לא כך?!" צייץ מתיאס, עיניו אדומות.

"נכון, אבל נראה שמישהו יודע" עניתי וזרקתי לאורייקו את העינית. הוא התמקם איפה שאני התמקמתי והוסיף להביט דרך החלון. 

הסתכלתי על תיק הכדורסל האדום שנח על הדלפק. משהו פה הריח לא טוב. 

בערים העליונות אנשים שבעים הפגינו על חוסר צדק ושוויון, והם גם צודקו.. פשוט שנאתי שהם, החיים בטוב הם המוחים. אני מניח שלהם יש את הזמן..

הם טוענים שהחברה לא עושה מספיק, ושהיא משגשגת בזמן שהערים התחתונות קורסות לתוך עצמן. החברה טוענת שהיא במלחמה, נגד הפשיעה, נגד העוני. השמנים רוצים לראות מספרים. זאת מלחמה, זה ברור. הם רוצים לראות מספרים, אבל לא של כסף, משאבים, מה יוצא על מה. הם רוצים לראות מספרים של אבדות, של מתים. הרי זאת מלחמה לא?! ככה הם לפחות מפרסמים את זה… 

"הוא לא לבד" אמר אורייקו, מביט דרך העינית בלי לזוז. הוא יכול היה להיות חייל מצויין, חשבתי. 

"מי שלח אותו? למי הוא משתייך? אולי זה.. הבחור שאנחנו מחכים לו??" שאל מתיאס מהתקרה.

"אין לי מושג, אבל זה גם לא משנה, אין לנו הרבה מה לעשות גם ככה. הם יודעים מי אנחנו, איפה אנחנו, ואם אני צריך לנחש, הם גם יודעים שאין לנו נשק.. עדיף לחכות" אמרתי והדלקתי אחת מהסיגריות שחסכתי לאורך הימים.

"אין לנו נשק?" חייך אלי אורייקו עם עיני הקרוקודיל שלו. הסתכלתי עליו בשקט והמשכתי לעשן. הוא לא זז.

"נו!" זעק מתיאס. "שקט" עניתי לו.

"נו?" שאלתי אני.

אורייקו נעמד, זרק את העינית למעלה, אל מתיאס שתפס אותה בידיים רועדות.

"מה אתה מסתכל עלי?! רד משם ותראה מה הבני זונות האלה מתכננים!" מתיאס נבהל את דרכו אל החלון. 

אורייקו ניגש אל המזוודה הקטנה שלו, ושלף ממנה שני אקדחי יד שנראו כבדים במיוחד.

הוא נופף בהם מולי "מעוניין? או שאתה מעדיף שנחכה שהם יחליטו להיכנס בנו?"

כיביתי את הסיגריה, "אמרו במפורש לא להביא נשק, בכלל".

"וזה בדיוק למה הבאתי יותר מהרגיל.. אני לא סומך על המזדיינים האלה לרגע."

לעזאזל, הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי, אלו לא ימים לסמוך על אף אחד. בטוח לא על השמוקים האלה בחברה.

"נו, זרוק אחד" אמרתי. הוא חייך וזרק אלי אחד מהם, כשתפסתי אותו הרגשתי שהוא אכן אקדח כבד ללא ספק. הקפצתי את האקדח בתוך כף ידי, מתרגל לאחיזה. סקרתי אותו במהירות, זה היה נשק איכותי ומתוחזק היטב. 

כשהבטתי במתיאס ראיתי שהוא בוהה דרך החלון, עיניו רמזו רעות.

"מתיאס! אתה עליהם כן?" ניסיתי לעורר אותו.

"חברה.." הוא לחש.

"מה עכשיו?!" קרא אורייקו. מתיאס לא ענה, משהו הפחיד אותו ללא ספק.

"תענה כבר חתיכת ג'וק מסריח! מה אתה רואה??" אורייקו התקדם אל החלון.

"אני.. אני חושב ש.. החברה על הגג הם.. מהחברה".

אורייקו הגביר את מהירותו וחטף את העינית מידו הרועדת של מתיאס.

"נו תביא לי את זה" אורייקו הסתכל בעין הזוחל החדה, החייתית שלו, דרך העינית החוצה אל גגות העיר המזוהמת והרטובה. ואז, דרך הגשם העבה והחום הוא ראה אותם. חוליית חיסול שלמה. צלפים וצוות פריצה, ועל מדיהם סמל החברה.

"אוי שיט" הוא לחש, עיניו פעורות. אורייקו שינה את מבטו באחת, לפתע הוא היה נראה כועס, כועס מאוד. הוא עזב את העינית, נתן לה ליפול לרצפה ואז כמו רוח סערה התחיל להפוך את דירת המסתור שלנו. מתיאס נבהל עוד יותר כשראה את תגובתו של אורייקו. 

האמת שגם אני, אבל ניסיתי להישאר רגוע. הרגשתי אגל זיעה מחליק במורד רקתי.

הרמתי את העינית מהרצפה והבאתי אותה למתיאס הרועד.

"תעשה לי טובה, שים עליהם עין. זה חשוב, אתה מבין?" 

מתיאס הנהן וחזר להביט דרך החלון בשקט בזמן שבגופו, מדי פעם, עובר רעד קל.

אורייקו הספיק להפוך את הדירה לגמרי. הוא שבר כל מה שאפשר לשבור. 

אני התעלמתי ממנו וחזרתי להביט באקדח שבידי. הוא נראה טעון ומוכן לפעולה.

שבב עץ פגע לי בראש. "מה אתה עושה לעזאזל?!" צרחתי על אורייקו. 

הוא לא הביט בי והמשיך להפוך את הדירה עם פרצוף דואג. 

"חייב להיות פה משהו!" הוא אמר מבלי להפסיק להפוך דברים. 

"חייב להיות מה?" שאלתי. לפתע הוא עצר, והביט בי.

"החבילה" הוא אמר בלחש, עיניו פעורות. 

"מה?" מאבדים את זה, כולנו מאבדים את זה, חשבתי. 

"החבילה!" הוא רץ אל עבר תיק הכדורסל שהיה זרוק על הרצפה. מתיאס התעלם מכל ההתרחשות והחזיק בעינית כאילו חייו תלויים בכך, מביט החוצה אל הגורל הקרב. 

אורייקו הרים את תיק הכדורסל וקרע אותו לגזרים בציפוריו החדות. 

חבילה בצורת לבנה נפלה מבין ידיו אל הרצפה. אורייקו נשאר עומד רגע מבלי לזוז, על ציפורניו עוד תקועות השאריות ממה שפעם היה תיק הכדורסל, תלויות כמו דגלים נבולים.

מתיאס הסתובב אל עבר ההתרחשות.

"מה זה אמור להיות?"

הסתכלתי עוד רגע על החבילה המרובעת הלבנה.

"זה נראה כמו.." אורייקו קטע אותי "חומר נפץ."

הוא לקח צעד אחורה מהחבילה. "ולפחות כמה קילו, זה.. יכול להרים את כל הבניין הזה באוויר".

"הם מתכננים לפוצץ אותנו?!" זעק מתיאס, ופיו נשאר פעור.

"לא.." לחשתי "אם כן הם כבר היו עושים את זה מזמן"

"אז מה לעזאזל קורה פה?!" 

אורייקו הרים עיניים אל מתיאס "אתה לא מבין? הם רוצים להפליל אותנו!"

"פאק!" אמרתי " עכשיו אני.. הם קראו לנו לפה כדי לזיין אותנו, לקחת את לבנת הנפץ המזדיינת הזאת ולפרסם שהם עצרו איזה פיגוע של העולם התחתון"

אורייקו הביט לצדדים "בוקר טוב!" הוא הרים את ידיו מחווה על ההרס שהוא המיט סביבנו. "מה נראה לך שחיפשתי בדיוק? הייתי צריך לדעת שהחומר המפליל הוא החבילה עצמה.."

לעזאזל הוא באמת יכול היה להיות חייל מצויין ביותר. 

"אז מה עכשיו?" שאל מתיאס.

"קודם כל אתה תחזור לחלון, אבל בזהירות, הצלפים האלה חמים" ברגע שהמשפט הזה יצא לי מהפה נשמע שריקת כדור.

"פאק!" צעק מתיאס.

כולנו נפלנו לרצפה. "אורייקו! תכבה את האור!" 

הזנב של אורייקו דפק את המתג בחוזקה והאור נכבה. בחוץ כבר ירד הערב, והדירה הייתה חשוכה. "הם חיכו לחושך הזונות.. כדי לפרוץ לכאן." 

"מתיאס, אתה בסדר?" קראתי.

"כן! רק שריטה.. איזה מזדיינים" מתיאס שכב חצי שעון על הקיר, מתחת לחלון ויכולתי לראות שריטה גדולה על אחת מידיו, הדם לכלך את חולצתו הלבנה.

"אתה יכול להסתכל החוצה?"

"כן." מתיאס הסתובב לחלון והרים את ראשו לאט, מביט דרך העינית.

אורייקו קרא בחוסר סבלנות "נו! מה אתה רואה?".

מתיאס צחקק לרגע "אז ככה! יש חדשות טובות וחדשות רעות!"

אורייקו התעצבן "נו כבר יא חתיכת חיידק! אין לנו זמן לחוסר השפיות שלך עכשיו! דבר כבר!"

"אז ככה, הגשם הפסיק! תודה לאל, אה?"

"מתיאסס.. והחדשות הרעות?" אמרתי.

"אה, כן.." הוא התיישב בחזרה עם גבו לקיר.

"יחידת הפריצה לא שם, אני מניח שהם בדרכם לפה.. ממש עכשיו".

באותו רגע נשמעו צעדים רועמים עולים במדרגות הבניין.

העיניים שלנו כבר התרגלו קצת לחושך ויכולתי לראות את אורייקו מביט באקדח שלו, שעף כמה מטרים רחוק ממנו. החלקתי קצת הצידה, ובעטתי באקדח לכיוונו. הוא תפס אותו חזק, דרך אותו והניד בראשו לכיווני. אני עשיתי את אותו הדבר. רעש הצעדים התגבר, הם כבר עוד רגע פה. מתיאס זחל במהירות ולקח את חבילת הנפץ "בוא נראה מה הדבר הזה שווה, אה?" הוא צחקק.

רעש הצעדים נשמע חזק וברור מחוץ לדלת עד שלפתע נעצר במכה וברגע השתרר שקט מופתי.   

השקט הזה היה שקט רע, שקט מסריח והוא עטף אותנו, תפס אותנו. הבטנו אחד בשני במבט רציני, עין בעין, כשלפתע, בדיוק באותו זמן שלושתנו התפקענו בצחוק מתגלגל. 

לעזאזל.. אני מניח שכולנו כבר באמת איבדנו את זה..